הלוגו של הסיפור בהמשכים "רובינזונים מתחת למים " מאת קפיטן דנרי " בדו שבועון "עיתוננו".שהחל בנובמבר 1932 ונקרא בידי הילד צבי אשד.
.
סיפורו של הקפטין דנרי הוא קולונל אמיל דריאנט קצין צרפתי בכיר שהתפרסם הודות לספרו "רובינזונים מתחת למים ". אבל באמת היה מפורסם בחייו הודות לספריו שתיארו מלחמה עתידנית בין צרפת וגרמניה. והיו רבי מכר ענקיים עד שהמלחמה האמיתית בין צרפת וגרמניה -מלחמת העולם הראשונה פרצה לבסוף.וקפטין דריאנט הזקן רץ להשתתף במלחמה עליה חלם מזה עשרות שנים..
בסיום תולדות "כתב העת " עיתוננו" מאת אוריאל אופק שהחל לפרסם יצירות בדו שבועון זה.
עטיפת מהדורת הוצאת "יבנה " של הסיפור .
דיפדפתי השבוע בכרכים של הדו שבועון הישן "עיתונינו " שיצא לאור באמצע שנות השלושים ואבי כילד היה קורא קבוע ונלהב שלו.
עיתונינו" פירסם כמה וכמה סיפורי הרפתקאות פנטסטיים וסיפורי מדע בדיוני" "מוקדמים.ובהם הסיפור "מסיפורי ציד ביערות אפריקה " של ריידר הגרד ( במקוֹרוֹ האנגלי הוּא נקרא: ”אֵשת אֶלן, ועוד סִפּוּרי ציד" (1889).),
את שלושת סיפורי טרזן הראשונים בעברית, וסיפור על העולם התת קרקעי פלוסידאר של אדגר רייס בוראוז יוצר טרזן.
סיפור הרפתקאות מדעי בדיוני בהמשכים בשם "סביב העולם ב-24 שעות " שכבר פירסמתי בבלוג זה.
ומצאתי שם בהמשכים החל מהגליון של החמישי בנובמבר 1932 את הסיפור" בתרגום -עיבוד "א.ש. אברהם ( אברהם אבן -שושן) על אנשים שנלכדים בצוללת מתחת למים במשך חודשים עד שהם ניצלים.
סיפור שהופיע לאחר הפרסום בהמשכים גם כספר .תחילה בהוצאת עיתוננו בשנת תרצ"ג תחת הכותר
רובינזונים מתחת למים : ספור מחיי יורדי הים בצוללת
ולאחר מכן בשנת 1939 בהוצאת יבנה תחת הכותר
רובינזונים מתחת למים : ספור מאורעות בצוללת אבודה
אבי שהיה אז כבן 8 וקרא באדיקות את "עיתוננו" קרא גם את הסיפור הזה ונהנה ממנו.
מודעה על פרסום הסיפורים בהמשכים שהופיעו בדפי "עיתוננו"ובהם "רובינזונים מתחת למים " כספרים מיוחדים".
ספר שהיה רב מכר בצרפתית
אבי אהב מאוד את הסיפור הזה כשקרא אותו כילד
צבי אשד שהיה איש חברת החשמל החל להתעניין בנושאים טכניים גם בגלל סיפורים טכניים שקרא בדו שבועון לילדים "עיתוננו" שיצא לאור באמצע שנות השלושים של המאה הקודמת.
ולאחר מכן החל לקרוא בשקיקה כתב עת טכני לילדים ולנוער שנקרא "הטכנאי הצעיר ".
אחד הסיפורים שעוררו את עניינו בנושאים טכניים היה אותו "רובינזונים מתחת למים" שבו מופיעים ילדים בעלי כשרים טכניים מדהימים שמצילים צוללת (!)
הנה כמה עמודים מתוכו במהדורה העברית
זהו סיפור הישרדות דרמטי המתרחש בתוך צוללת משותקת בימים של ראשית עידן הצוללות
ובו משולבים מספר חידושים טכנולוגיים שהמחבר המציא לצורך העלילה.
הרומן מגולל, בעוצמה דרמטית רבה, את סיפור הישרדותם של שני אנשים הלכודים בתוך צוללת שקועה בקרקעית מפרץ ביזרטה. דנריט שאב השראה משני אירועים אמיתיים:
- טביעת הצוללת "פארפאדה" (Farfadet) ב־6 ביולי 1905
- טביעת הצוללת "לה לוטן" (Le Lutin) ב־16 באוקטובר 1906
ששתיהן טבעו בנסיבות כמעט זהות ובאותו מקום.
במרכז הסיפור – קצין צבא היוצא לצלילה ניסיונית בתוך הצוללת "ליבלול" (Libellule). בשל תקלה מכנית, הצוללת נתקעת בעומק חמישים מטר. רק שני אנשים שורדים: המספר ומלח נוסף. כשהמזון והאוויר אוזלים, הם עוברים סדרת ייסורים קשים, המתוארים בריאליזם מצמרר.
החילוץ דורש מאמצים אדירים – אך דווקא שני ילדים, מארי־תרז ואחיה ז’ורז’, הם אלו שמאתרים את הצוללת האבודה ומצילים את שני הניצולים.
דנריט, שכתב בראשית עידן הצוללות, מתאר בפירוט רב את האימה שעתידים לחוות מלחים רבים – ובכך מנציח את גבורתם ואת תרומתם לפיתוח כלי הנשק העתידי.
הרומן “רובינסונים תת־ימיים” הוא כנראה הספר בעל מספר המהדורות הגדול ביותר של דנריט – עם יותר מ־125,000 עותקים שנמכרו.
- פורסם לראשונה בהמשכים במגזין הילדים ־
- Le Journal des Voyages
בין 20 באוקטובר 1907 ל־26 באפריל 1908
בליווי איורים מאת ז’ורז’ דוטריאק.
רובינזונים מתחת למים במגזין ב-1907
עטיפת המהדורה הצרפתית של "רובינזונים מתחת למים"
- מהדורת שנה חדשה יוקרתית (כריכה אדומה, פורמט אוקטבו), פברואר 1907, בהוצאת פלמריון.
- לאחר מלחמת העולם הראשונה הופיעו מהדורות נוספות בפורמטים מגוונים.
- 1950 – מהדורה מקוצרת מעט עם איורים מקוריים של כריסטיאן מטלוה.
הרומן זכה לתפוצה בינלאומית רחבה והופיע בשפות רבות וגם בעברית .זהו הספר היחיד של הקפטין שפורסם באנגלית וגם בעברית
הקצין שחזה ודמיין את מלחמת העולם הראשונה
אותו קפטין דנריט היה שם בדוי לאמיל דריאנט סופר רב מכר לילדים וקצין בכיר מאוד בצבא הצרפתי ופוליטיקאי.
הוא התפרסם בראש ובראשונה הודות לספרים בעלי מאות עמודים ואין ספור איורים שבהם תיאר עבור בני הנוער מסוף המאה ה-19 ואילך סדרת מלחמות עתידניות בין צרפת ומדינות אחרות באירופה,אנגליה גרמניה ורוסיה שתמיד צרפת מנצחת בסיום הטוב והאופטימי לאחר הרג של מליונים משני הצדדים.
מעריכים ש"דנריט"אולי היה הסופר שכתב את המספר הספרים הרב ביותר של ספרים בז'אנר סיפורי המלחמה העתידנית שהיה פופולארי מאוד בין 1870 ו-1914 בשפות אירופאיות שונות.
בוודאי בשפה הצרפתית.
\
עטיפת ספר מלחמה עתידני של הקפטין דנריט מ-1888 ראשון בסדרה של כמה ספרים "מלחמת המחר" שכללו כולם ביחד 2827 עמודים שתיארה מלחמה בין צרפת וגרמניה בעתיד הקרוב שמסתיימת בניצחון צרפת.
היו מחלקים את הספרים של קפטין דריאנט בבתי הספר בצרפת לנערים מצטיינים כדי שהנערים ילמדו מהם להיות חיילים טובים וממושמעים עבור האימפריה הצרפתית.
בסוף ב-1914 היגיעה המלחמה שאותה דמיין ועליה חלם ואותה תיאר באלפי עמודים ובספרים שונים דריאנט במשך שנים רבות,המלחמה בין צרפת וגרמניה.
מלחמת העולם הראשונה.
הוא רץ לצבא כדי להישתתף בה למרות שכבר היה בן למעלה משישים.
ואכן הוא נלחם בה.
דריאנט היה הקצין הראשון שנהרג בקרב ורדן העקוב מדם בין הצרפתים והרוסים ,ראשון מבין רבים מאוד.
לשני הצדדים היו כמליון נפגעים בקרב שנמשך לא פחות מעשרה חודשים.
לאחר המלחמה האמיתית הספרים של הקפטין דנריט כבר לא נשארו פופולאריים.המלחמה התברר היא לא עסק רומנטי כל כך ומוצלח כל כך כפי שתיאר אותה דריאנט בסיפוריו.
רק "רובינזונים מתחת למים" הלא מלחמתי נשאר פופולארי.
אבל קפטין דריאנט מן הסתם היה מתלהב בקברו לשמוע שהוציאו עליו בול.
.
בול שאותו הוציאה הממשלה הצרפתית לזכרו של קולונל דריאנט ההרוג הראשון בקרב ורדן העקוב מדם.
המהדורה האנגלית של "רובינזונים מתחת למים".הספר היחיד של קפטין דנריט שתורגם לאנגלית. אולי בגלל שהאנגלים לא התלהבו מספר שכתב דנריט שבו תיאר מלחמה עתידנית בין צרפת לבריטניה שמסתיימת כמובן בתבוסת הבריטים..
נספח :
אוריאל אופק על תולדות עיתון הילדים "עיתוננו"
מתוך הספר
ספרות הילדים העברית 1900–1948: כרך ב
תל אביב: דביר, תשמ"ח 1988
באדיבות פרויקט בן יהודה"
‘עתוננו’ לגדולים ולקטנים
דרישות חוזרות ונשנות , להוציא כתב־עת לילדים בסיוע ציבּוּרי, אי־אפשר שתעבורנה בלא השפעה. באותם ימים שבּהם נדפסה רשימתו של קרפֻּיבנר (ראה לעיל), התחילה מערכת ‘דבר’ עושה הכנות ראשונות להוצאת מוּסף לילדים, ובשלב ראשון הוקצה מדי פעם עמוד בתוך העיתון היומי בשביל הקוראים הצעירים (ראה להלן). אך עוד בטרם נכנסו ההכנות לשלב עשׂיה, ניגשה קבוצת מורים ירושלמיים בסוף תרצ"א להוציא דוּ־שבוּעוֹן לילדים, ‘עִתוֹננוּ’ שמוֹ, שהיה לאחר הופעתוֹ אחד מכתבי־העת המשוּבּחים והחביבים ביותר על הקוראים הצעירים.
שלושה מורים צעירים יסדו במשותף את ‘עתוננו’ והוציאוהו על חשבונם: אברהם אבן־שוֹשן (1906–1984), בנו של הסופר ח“ד רוזנשטיין וּמי שנודע אחר־כך במילונו רב־התפוצה; גדליהו אמִתי, שנודע אחר־כך בתרגומיו ועיבודיו הרבים (בפסבדונימים א' גד וג' בן־חנה), ויעקב רזניק. “היינו שלושה מורים מתחילים”, סיפר אבן־שושן, “מורי, פרופ' בן־ציון דינור (דינבורג) הִרצה פעם בסמינר על הנושא עתון־ילדים. עם כניסתי להוראה החלטנו אני ושני חברי, רזניק ואמיתי, להוציא את ‘עתוננו’, רצינו שיהיה זה לא עתון לענייני ספרות בלבד, אלא שיהיה גם מקור לענייני ההוֹוה ויסַפּר מהמתרחש בארץ ובעולם. […] מצבנו היה תמיד דחוק. לא יכולנו אפילו לעמוד בהוצאותיו של גליון אחד – שתי לא”י – והסופרים ויתרו על שׂכר־סופרים” (‘ידיעות אחרונות’, 22.7.1977).
שותף רביעי ל’עתוננו' היה המוֹרה והבלשן הוותיק יצחק אפשטיין, מאבוֹת שיטת ההוֹראה “עברית בעברית”, שנֵיאוֹת להיות העורך הלשוני של העיתון; כשהופיע גיליון א בי' כסלו תרצ“ב נדפס בראש העמוד הראשון: 'עתון לילד ולנער, יוצא אחת לשבועַים ע”י חבורת מורים בהשתתפות יצחק אפּשטיין".
עיון בכרכי ‘עתוננו’ יגלה שהיה זה אחד העשירים והמגוּוָנים ביותר בעִיתוני הילדים שלנו. “היה בו משהו שאין בעתונות־הילדים דעכשיו”, כתב אלי חבר המערכת גדליהו אמתי, “היתה בו אינטימיוּת, נפשיות, נשמה, קשר רוחני־לבבי עם הקוראים הקטנים והזדהות מלאה עם עולמם. הקוראים ראו בו, בצדק, את החבר הטוב שלהם וידידם הקרוב” (מתוך מכתב מיום 30.9.1966). החבר הטוב היה גם כינוּיוֹ של איש המערכת, ששׂוֹחח עם הקוראים במדורו “שִׂיחת רֵעים” על בעיוֹת העִיתון ועל שאר נושאים מעולם הילדים – הלא הוא יעקב רזניק, שהיה גם פיליטוניסט מחונן. השיחות הצטיינו בהומור נלבּב, שנמזגו בו שנינה שלום־עליכמית עם קונדסוּת צברית והעניקוּּ לילדים תחושה כי המשוחח הוא אחד משלהם. הנה כך, למשל, הציג לפניהם את יחודו של עתון לבני הנעורים:
מעתה הנכם כגדולים לכל דבר: מה להם עתון, אף לכם עתון. מה הם שולחים מכתבים למערכת, אף אתם תוכלו לכתוב מכתבים למערכת – בכתב נקי, כמובן, ובלי שגיאות. מה הם כותבים על הנעשה ביניהם, אף אתם תוכלו לכתוב על הנעשה “בינינו” […] בינינו לבין עצמנו, הרי העתון שלנו עולה הרבה על עתונם. כי מה יש שם? – לא כלום! לא מוקיון מתעמל, לא תשבץ, לא חידות, לא מעשי להטים, אפילו שׂיחת רעים אין בו. לא כלום… ובכלל איזה עתון הוא זה, שאפילו הילדים הלומדים בבית־הספר מתקשים בקריאתו; ואילו “עתוננו” – אפילו הגדולים, אף־על־פי שאינם לומדים בבית־ספר, קוראים בו פחז כמים… (גל' ב)
רק כרבע משטח כל גיליוֹן הוקדש לספרות יפה; נדפסו בו משירי ביאליק (“אופנים”, “המכונית”, “הנער ביער”), ש' שלום, שמואל בס, יצחק שנהר (חתום: י' שנברג) ועוד, מסיפוריהם של שאול טשרניחובסקי, לוין קיפניס, דניאל פרסקי, דוד יֶלין ועוד. ביאליק פירסם כאן בהמשכים את סדרת סיפורי ‘על הארנבת’, ואביגדור המאירי המשיך בפִרסום הפרקים ה“זואולוגיים” המבדחים, שהתחיל לפרסם עשר שנים קודם לכן ב’אלומות‘, והפעם בשם “תורת הבהמה” (חתום: א' קונדס).
רוב הסיפּוּרים בהמשכים, שנדפסו בחמשת כרכי ‘עתוננו’, הצטיינו בעלילות מרתקות ואקזוטיות, שהגבירו את ציפיית הקוראים לפרקים הבאים ולחוברות הבאות.
בכרך א נדפס סִפרוֹ האפריקני של הנרי רַידֶר הגַרד ‘בין חיתוֹ טרף" בעיבודו של א’ אבן־שושן;( ספר, שנקרא בעת הדפסתו ב‘עתוננו’ ‘מסיפורי צייד’: בין חיות טרף ביערות אפריקה', הופיע בתש“ב. במקוֹרוֹ האנגלי הוּא נקרא: ”אֵשת אֶלן, ועוד סִפּוּרי ציד" (1889). )
בכרך ב נדפס סיפורו המדעי־בדיוני של ז’ורז' טוּדוּז ‘גונב הגולפשטרום’, שתורגם גם הוא על־ידי אבן־שושן.
בכרכים הבאים עשו הקוראים העברים הצעירים היכרות ראשונה עם טרזן שליט הג’ונגל, גיבור סיפוריו הרבים של אדגר רַיס בוראוז; ‘טרזן בין הקופים’ (עיבּד א' דרך), ‘טרזן וחיתו יער’ (תרגם ג' אמִתי), ‘טרזן וזהב אופיר’ (תרגם אמציה ברלס) ועוד. הסיפורים הללו, שהופיעו אחר־כך בהוצאת ‘עתוננו’, נקראו בלהיטות על־ידי בני הנוֹער ושימשו כמשקל־נגד לחוברות ה“בלשיות” שהציפו באותה עת אֶת השוק.)המערכת המריצה פעמים אחדות את קוראיה לחתום על העיתון במקום לבזבז את כספם על “חוברות ריקות”. ↩
)
יתר העמודים בכל גיליוֹן חולקו למדורים קבועים. כל חוברת נפתחה במדור “בארצנו”, שסיפר על המתרחש והמתחדש בארץ, החל באירוּעי המכביה הראשונה וכלה בחנוּכת תחנת “קוֹל ירושלים”. המדורים האחרים, שכּוּלם נתכבדו בכותרות מצוירות נאות, היו: “עמים וארצות”, “בטבע ובמדע”, “עולם ומלואו”, “משוט בארץ”, “בילקוטי” (ביקורות ספרותיות), “יד חרוצים” (מלאכת יד), “בינינו” (דברי ילדים) ו“שדה שעשועים” (חידות, בדיחות, להטים).
עם סיום כרך א בישרה המערכת במודעה גדולה לקוראיה, כי בשנת הלימודים הבאה (תרצ"ג) תוציא “עתון שני, מיוחד לקטנים הלומדים בכתות הנמוכות”, שיהיה כולו מנוקד ומצויר. “בשׂרוּ את הבשׂוֹרה הזאת לאחיכם ולאחיותיכם הקטנים”, נאמר במודעה, “הלא גם הם – הקטנים מכּם! – רוצים מאד לקרוא בעתון כמוכם. אך לא יוכלו עוד לקרוא ולהבין ב’עתוננו' שלכם – ‘הגדול’.. הכינו את אחיכם הצעירים לאח הצעיר של ‘עתוננו’!”
בין המשתתפים הרבים במדור ‘הילדים כותבים’ אפשר למצוא כמה וכמה שמות, שנתפרסמו ברבות השנים, ביניהם זוהר דיין מנהלל, שמואל רוזנבליט (רוזן) מראשון־לציון, ענבה צייטלין (קנטור) מנשר. חיים פיינר (חפר) שלח מסיסלוביץ (פולין) מכתב שכותרתו “רוצים לעלות לארץ־ישראל” (ב כסלו תרצ"ה). גם חיבוריו הראשונים של כותב הספר הזה נדפסו בגליונות ‘עתוננו’.
שונה היה ה“אח הצעיר” – ‘עתוננו לילדים קטנים’ – מאחיו הבכור: תבניתו היתה קטנה יותר, ותוכנו היה ספרותי יותר. רוב עמודי החוברות הוקדשו לשירים וסיפורים, אגדות ומחזות, ורק שלושת העמודים האחרונים (ולעתים אף פחות מכך) הוקצו לחדשות, דברי ילדים218, חידות ושעשועים. לצד המשתתפים הוותיקים, ששמותיהם נזכרו לעיל, הִרבו להשתתף ב’עתוננו לקטנים' גם יעקב הֵילפרין (ניב) ובלהה יפה, שרה גלוזמן ואֶלָה וילנסקי (אמיתן). סופרי הילדים מפּוֹלין אלחנן אינדלמן, נחמן מִיפֶלֶב ונחום שמיגלסקי הִרבּו לשלוח מאירוֹפּה שירים וסיפורים. לפּוֹפּוּלריות רבה זכו, כמובן, היצירות המבדחות שבאו לעתים מזומנות בעִיתון, ביניהן “תעלולי גד ודן” מאת אנדה פינקרפלד־עמיר, שהיה נוסח ארץ־ישראלי ל’תעלולי מקס ומוריץ' מאת וילהלם בוש, וכן מדורו של אמציה ברלס “מאורעות חושם הצופה”.
אבל היצירות שכבשו ביותר את לבות הקוראים, ואשר ליווּ את ‘עתוננו’ לקטנים רוב שנות קיומו, היו שתי הסדרות המצוירות־מחורזות: ‘מאורעות דוּבוֹן’ מאת מרי טורטל, בתרגומו של אברהם אבן־שושן – הרפתקאותיהם הדמיוניות־הנאיביות של דוּבּוֹן “אנושי” וחבריו;(“דוּבּוֹן” של הסופרת־הציירת הבריטית מרי טורטל (1874–1948) נקרא במקור רוּפֶּרט. חמישה מתוך 46 ספרי ‘רוּפּרט’ תורגמו‘ על־ידי א’ אבן־שושן, נדפסו תחילה בהמשכים ב‘עתוננו’ ויצאו אחר־כך בספרים: ‘מאורעות דובון הקטן’, ‘דובון והגמד הרשע’, ‘דובון ומירי ביער’, ‘דובון ומטרית־הפלאים’, ‘דובון, נבחן ושודדי הים’ (תרצ“ה־תרצ”ח). ↩)
וכן “מיקי־מהו ואליהו” מאת עמנואל יפה, שהיה “קוֹמיקס” ראשון בעיתונות הילדים הארץ־ישראלית ומעין בר־תחרות ל’מיקי־מהו' של שלונסקי220. המחנך עמנואל יפה (1911–1978), בנה של בלהה יפה (פרק יא/ה) כתב וצייר בעצמו את ‘מיקי ומהו ואליהו’, שהופיע אח"כ בספר רב־תפוצה (תרצ"ט ואילך), וכל חיבּר ספרי עיוּן, שימוּש וקובצי חרוזים לילדים.
בקיץ 1934 העתיקה מערכת ‘עתוננו’ את כתובתה מירושלים לתל־אביב. “העברה זו”, הבטיחה המערכת לקוראיה, “תביא תועלת רבה להתקדמות העתון ושיפורו”. ואמנם בחוברות הראשונות לשנת תרצ"ה של שני העִיתונים נתבשׂרו הקוראים כי "המערכת מילאה את בקשתם של אלפי קוראי ‘עתוננו’, שדרשו להוציא את העִתון בכל שבוע [במקום אחת לשבועיים], והיא מקווה כי הילדים יקבּלו בשמחה את החלטתה של המערכת וימהרו לחתום על ‘עתוננו’ ולהחתים עליו את חבריהם".
ההעברה לתל־אביב והסבת שני הדו־שבועונים לשבועונים אכן סייעו לשיפורם ולגיווּנם. אהרן פישקין, שהצטרף בתרצ“ה לצוות המערכת, הִרבּה מעתה לפרסם ב’עתוננו לקטנים' מיצירותיו הקלות, ביניהן הפזמון הקונדסי “אליהו ביש מזל”. המערכת הִרבּתה גם לקיים תחרויות חיבורים ושירים בין הקוראים. אך תקופת השגשוג לא נמשכה זמן רב. ייסודם של שבוּעוֹני ילדים מתחרים, ובראשם ‘דבר לילדים’ (ראה להלן), והמשבר שפקד את היישוב העברי בפרוץ מאורעות תרצ”ו, עירערו את מצב העִיתון. המערכת ניסתה לאזן את תקציבה על־ידי הגדלת שטח המודעות, ביניהן מודעות בחרוזים מטעם מפעלי מזון, ממתקים והלבשה, שחוּבּרוּ ככל הנראה על־ידי סופרי העִיתון. גם הביקורת, בעיקר זו של חוּג הסופרים ה“מרדנים”, לא האירה פניה ל’עתוננו' ולמשתתפיו.
אברהם שלונסקי, שראה עצמו דַבָּרם של הילדים שאינם מסוגלים למחות בעצמם על טיב המזון הרוחני המוגש להם, פסל את “הטוֹן הסנטימנטאלי והמתיילד” השליט לדעתוֹ בעִיתון. להוכחת דבריו ניתח את היצירות שנדפסו בגליון ערב ראש־השנה תרצ"ג, ביניהן “שיר היורה” ליעקב פיכמן (“פיכמן וַדאי מבין שהשיר הזה רע, אבל סבור הוא כי לילד אין הבחנה ועלול הוא לעכּל הכל”) וכן האגדה “שלמה והתור המתהולל” לביאליק, אשר “אֵינה עלולה לעורר רגש נועם בילד” וגם מוסר־ההשׂכּל שלה אין בו “משום השפעה טובה על הנוער” (‘כתובים’, 12.10.1932; חתוּם: א.ב.)221.אין ספק, שיותר משמינית של יחס אישי נשתרבּבה בביקוֹרתו של שלונסקי כלפּי פיכמן וביאליק, שאִתם נמצא באותם ימים בפלוגתא חריפה. את מוסרההשׂכל ה“פגום” בעיניו של אגדת ביאליק ניסח ברשימתוֹ כך: “מילא, רשע גדול! אבל המסואב ביותר הוא הרשע הקטן…” ↩
מחודש לחודש הלכו הפסדי העִיתונים ותפחו, עד שלבסוף נאלצו העורכים־המו“לים, שקיימו את שבועוניהם ללא סיוע כמעט, להפסיק את הופעתם. בב' תמוז תרצ”ז יצאו הגיליונות האחרונים של ‘עתוננו’ לקטנים ולגדולים – אלה השבועונים, אשר כעדות עורכיהם וקוראיהם “היה בהם משהו שאין בעתונות־הילדים דעכשיו”, שכּן “חיבּה רבּה, מסירות מפליאה וחריצות נאמנה [היו] משוקעות בכל דף ודף של גליונותיו” (מ' בן־ישעיהו, ‘פסיעות’, תרצ"ג, עמ' 63).
קיראו את גליונות כתב העת "עיתוננו" באוסף העיתונות באתר בית הספרים הלאומי
עטיפה לא טיפוסית של כתב העת "עיתוננו"
