עוד סקירה על סרט בז'אנר הקטן אך המעניין של סרטים עלילתיים על התקופה הפרהיסטורית.

והפעם סרט צרפתי משנת 2010 על הניאנדרטאל האחרון.

שגם בו נוצרה שפה מיוחדת עבור האנשים הקדמונים כמו בסרט הצרפתי המוקדם יותר הסרט "" המלחמה לאש": שהוא קלאסיקה קולנועית הסרט המפורסם ביותר של הז'אנר.

אבל זהו גם סרט שונה מאוד שעומד בפני עצמו.".

קישור לסרט עצמו שהמציא שפה מיוחדת עבור גיבוריו יש בסיום.

וגם כבונוס: קישור לסרט תיעודי מצוייר של ערוץ ההיסטוריה על המאבק שהיה או לא היה בין הומו סאפיאנס וניאנדרטאלים

מתי בדיוק נעלמו בני המין האנושי הניאנדרטאלי שהתקיימו עשרות אלפי שנים ?

.עד לא מזמן חשבו שיודעים בדיוק

לכאורה הניאנדרטלים

(Homo neanderthalensis) נעלמו בערך לפני 40,000–37,000 שנים.

באירופה המערבית: כ־39,000–40,000 שנה לפני זמננו.

באזורים מבודדים יותר (כגון גיברלטר): ייתכן שרידים מאוחרים עד כ־37,000 שנה.

במזרח התיכון הם נעלמו מוקדם יותר — סביב 50,000–55,000 שנה לפני זמננו — ככל הנראה עקב הגעת הומו סאפיינס לאזור.

היום כבר לא בטוחים בכלל שהם נעלמו … אי פעם.

וההערכה היא שהתמזגו במין ההומו ספיאנס.

בכל מקום.

בכל זאת ישנו סרט צרפתי ידוע ומרשים שמתאר את חייו של הניאנדרטאלי האחרון על פי טרילוגיה ידועה של רומנים צרפתיים .

עטיפה של הרומן המקורי בצרפתית

הסרט הצרפתי

Ao, אחרון אנשי הניאנדרטל, בבימויו של ז’אק מאלטרר (Jacques Malaterre), יצא לאקרנים בשנת 2010 ומהווה ניסיון ייחודי לשלב בין דרמה עלילתית לבין חזון מדעי של פרהיסטוריה. הוא מבוסס על טרילוגיית הרומנים של מארק קלאפצ’ינסקי, Ao l'homme ancien, ומביא למסך סיפור הישרדות — אבל גם דיאלוג על זהות, שונות והמפגש האפשרי בין שני ענפי אדם.

מאלטרר אינו במאי רגיל: לפני סרט זה

הוא ביים בעיקר סרטי תעודה ובראשם הסרט התיעודי מ-2003

A Species Odyssey (French: L'Odyssée de l'espèce) התפתחות האדם (אודיסיאה

של המין, הומו ספיאנס, טקס האדם).

,תוכלו לצפות בסרט תיעודי זה כאן :

בסרט "או" הוא מבצע את המעבר הראשון לסרט עלילתי מלא, ומתבסס על ניסיונו לשחזר

בני אדם קדומים מתוך מחקר מדעי – אך הפעם במסגרת קולנועית.

הסרט מתרחש בערך בשנת 28,000 לפנה״ס, תקופה שבה ניאנדרטלים וקרו־מניונים (הומו ספיאנס מודרני) חיו זה לצד זה בחלקים של אירואסיה.

או (Ao), ניאנדרטל ממוצא צפוני, חי עם שבטו במערה בסיביר.
לאחר שובו מקרב עם דוב קוטב הוא מגלה שכל בני שבטו, כולל בתו שזה עתה נולדה, נטבחו בידי בני אדם מודרניים.
או יוצא דרומה — לחפש את שבטו הקדום באירופה ואת אחיו התאום אואה (Oa), ממנו נפרד בילדותו.
במהלך המסע הוא נשבה על ידי שבט הומו ספיאנס, שם הוא פוגש את אקי (Aki) — אישה קרו־מניונית בהריון. לאחר שהגבר השבוי הנלווה אליה נהרג, או ואקי נמלטים יחד.
היחס העוין מתחלף בסקרנות, ובהדרגה בקשר זוגי.
בדרום איבריה מגלה או כי אחיו מת — והוא נותר הניאנדרטל האחרון.
אבל זה אינו הסיום ,רחוק מכך.

הסיפור שוזר פגיעה,ומאבק בין שני מיני אדם אבל גם פיוס ושיתוף פעולה בין שני ענפים אבולוציוניים שנתפסו כנפרדים.

מאלטרר בוחר בדרכי ביטוי המזכירות את “מלחמת האש” של ז’אן־ז’אק אנו:

שפה מומצאת המבוססת על פרשנות לשפה של חברות פרהיסטוריות — ללא תרגום כתוב.voice-over המנגישה לצופה את מחשבות הגיבורים ומאפשר הבנה רגשית.
עיצוב חזותי המדגיש טופוגרפיה פראית, מערות, כפרים וכלי ציד פרימיטיביים.

אני מוצא שהסרט אינו הרצאה מדעית — זהו קסם קולנועי שמנסה להכניס את הצופה ל”ראש של האדם הקדמון”.

פוסטר הסרט "המלחמה לאש". שימש מקור השראה ל"או" אם כי הוא מתרחש אלפי שנים לפניו.

כאמור כמו ב״מלחמת האש״ הסרט הקלאסי של ז'אנר הסרטים הפראהיסטוריים של ז׳אן־ז׳אק אנו, גם דמויות הסרט משתמשות בשפות מומצאות, ללא כתוביות. עם זאת, קריינות בקול־אוף מתרגמת את מחשבות הדמויות וכך מקלה על הבנת העלילה וההתרחשות.

שמותיהם של שני הגיבורים הראשיים שהמציא מארק קלאפצ׳ינסקי, או ואקי, קרובים לשמותיהם של שני הגיבורים הראשיים ב״מלחמת האש״, נאוה ואיקה.בבירור הסופר חשב עליהם כשכתב את הספר…

לוקיישנים וההפקה

הסרט צולם בכמה אתרים טבעיים כדי לייצר תחושת אותנטיות:

צרפת — אזורים הרריים כמו Murat-le-Quaire ו־Lanuéjols.
בולגריה ואוקראינה — נופים רחבים ופרועים לאזורים פתוחים שבהם נעו שבטי העבר.

בחירת הצילום בשטח ולא בסטודיו היא החלטה יצירתית שמשלבת בין תיעוד לבין דרמה — הקהל “חי” את המרחב כמו הגיבורים.

📜 : מה נכון ומה בדיוני?

🧬 זמן ההתרחשות – 30,000 לפנה"ס

כאשר הסרט הופק, מקובל היה שניאנדרטלים שרדו בדרום אירופה (בעיקר חצי האי האיברי) עד כ־30–32 אלף שנה לפני זמננו — בהשראת “גבול האברו”, אזור שבו הניאנדרטלים חיו דרומית לנהר והקרו־מניונים צפונית לו.

מחקרים עדכניים יותר דוחקים את זמן ההכחדה לאחור:

באירופה: כ־39,000–41,000 שנה לפני זמננו.
באיבריה: לא יותר מאשר כ־43,000 שנה לפני זמננו.

הסרט משקף את הידע שהיה מקובל בתחילת שנות ה־2010 — לאו דווקא את העדויות המאוחרות.

חליל העצם — מיתוס מדעי

בפתיחה או מוצא חליל עצם ליד גופת "קרו־מניון".
הדימוי הזה נשען על חליל מפורסם Divje Babe 1 מסלובניה (התגלות 1995), שהוצג כעדות לניאנדרטלים בעלי מוזיקה.

בדיקות חדשות קבעו — לא חליל, אלא עצם שנוכרה בידי Hyena.
אין בידינו כיום הוכחה מוזיקלית לתרבות ניאנדרטלית.

. המפגש בין המינים

הסרט מתאר מפגש אינטימי שמוביל לצאצאים.
מבחינה מדעית זה כן קרה — העדויות הגנטיות מראות הכלאות בין ניאנדרטלים להומו ספיאנס באירואסיה. רובנו (מחוץ לאפריקה) נושאים כיום 1–4% DNA ניאנדרטלי.

עם זאת, התיאור הרומנטי-דרמטי הוא יצירה קולנועית, לא שחזור.

🎞️ פסטיבלים והכרה

הסרט הוצג ב־La Ciotat — פסטיבל “הסרט הצרפתי הראשון”, מחוץ לתחרות. הצגת כבוד ולא זכייה.

למרבית הצער בבתי הקולנוע הסרט היה — כישלון מסחרי: כ־234 אלף צופים בארבעה שבועות בצרפת

🧩 למה הסרט חשוב לצפייה בכל זאת?

הוא מעורר שאלות על שונות, פחד והגדרה עצמית: מי “אנחנו” ומי “האחר”?
מעלה דיון על מגע בין דורות של אדם: לא רק מלחמה אלא גם שיתוף, חברות ותלות.
מקרב לצופה את הפרהיסטוריה האנושית כדרמה אנושית ולא כטבלאות נתונים.

מה שיפה בסרט הוא שהוא לא מציג את הומו ספיאנס כגיבורים וגם לא את הניאנדרטלים כ"חיות". הוא מזכיר לנו שהאבולוציה אינה נרטיב של “טובים מול רעים”. היא סיפור של הישרדות, של מציאות מקומית ושל בחירות קטנות — לפעמים לזרוק אבן, לפעמים להושיט יד.

זה אולי גם ההבדל בין סרט לבין מאמר מדעי. המדע אומר לנו שהניאנדרטלים נכחדו אלפי שנים לפני התקופה שהסרט מתאר; הבמאי אומר לנו: מה אם לא? מה אם ההכחדה לא הייתה מעשה שמיים, אלא שרשרת של מפגשים אנושיים?

הסרט מצולם באתרי טבע פראיים בצרפת, בולגריה ואוקראינה. זה לא CGI

נוצץ — זה קרח אמיתי, סלעים אמיתיים ורוח שמצלמת נכנסת אליה בלי רחמים. לפעמים הרקע “משחק” יותר טוב מהשחקנים.
ברגעים מסוימים חשבתי שאני צופה בתיעוד — לא בדרמה. ואז מגיע קול פנימי, voice-over, שמזכיר לנו: זהו עולם של מחשבות, פחדים וזיכרונות. גם לפני שידענו לכתוב, ידענו להרגיש.

🎵 חליל העצם והאשליה הרומנטית

אחד המוטיבים שהסרט משתמש בהם הוא חליל עצם, כאילו הניאנדרטלים היו מוזיקאים מכושרים. יפה, כן. מדעי? לא ממש. התגלית שעליה מבוסס הרעיון (חליל Divje Babe) התבררה כעצם שננגסה על ידי חיית טרף.
אבל כאן, דווקא בדיון בין פנטזיה לאמת, הסרט חזק: הוא לא משחזר ממצא — הוא משחזר רצון. רצון ליצור, להיזכר, לשיר.