איך אפשר ליצור בצעירים מודעות פוליטית ?
לא ברור עד היום.
אולי שיחות בטיק טוק?
אולי משבר פוליטי רחב כמו שאנו חווים עד היום?
החוקרת חגית הלפרין מתארת דרך שנכשלה: של מפלגת מפא"י: הקמת מועדוני ספרות ותרבות שיטה שהייתה אפקטיבית במהלך המאה ה-19 אבל כמתברר כבר לא במחצית השנייה של המאה ה-20.
פרופסור חגית הלפרין, כמו אחותה הבכורה פרופסור נורית גוברין, היא חוקרת ספרות עברית ידועה.
שתיהן בנותיו של העורך והמבקר הספרותי, וכמתברר מהספר גם מנהל מועדון תרבות, ישראל כהן.
האחות נורית גוברין הציבה לאחרונה יד לאביה ולמשפחתה בספר זכרונותיה "ילדת מנדט: זכרונות מדור לדור" (קראו את משה גרנות וגם את עפרה מצוב-כהן על הספר).
כעת, בספר "מצוותא ועד מלוא" – שבניגוד לספרה האישי מאוד של אחותה הוא מחקרי לחלוטין, וקשה או בלתי אפשרי למצוא בו איזכור לעובדה שהמחברת היא בתו של האיש שבעצם עומד במרכז הספר – חגית הלפרין מניחה מצבה נוספת לזכר האב, בתיאור פרטני ומפורט של פרשה שבה היה לו תפקיד מרכזי. זו היתה ההקמה והניהול של מועדון התרבות התל אביבי "מילוא" במשך עשרות שנים. המועדון היה קשור למפלגת מפא"י, ששאפה דרכו לגייס אנשים צעירים ובעלי מודעות פוליטית חזקה לחיזוק המפלגה.
המועדון, כפי שמראה הספר, היה אחד מכמה מועדונים כאלו, שהוקמו בפינות שונות בארץ, כמו ירושלים וצפת. הידוע בכולם, ששרד בשמו לפחות עד היום, הוא "צוותא", שקיים עד היום בלונדון מיניסטור בתל אביב. אף כי בפורמט שונה מאוד מזה שתיכנן לו מייסדו המקורי, המשורר אברהם שלונסקי.
למרבית הצער המועדונים, שבהם היו הרצאות של אנשי ספרות, אמנות, ותרבות, וגם מופעים, קונצרטים, ותערוכות, לא הצליחו במשימה הזאת. אנשים צעירים בעלי מודעות פוליטית הם לא הצליחו לגייס. כנראה הרצאות בנושאי ספרות ותרבות הן לא הדרך בשביל גיוס כזה, בניגוד למה שהיה בעבר, במאה ה-18 וה-19, ובעשורים הראשונים של המאה ה-20.
חגית הלפרין מסבירה את העניין :
התשובה לגבי אי הצלחתם של מועדוני התרבות לרכוש את לב הצעירים מבחינה פוליטית כתובה בגוף הספר:
זאת הייתה מטרתם של הפוליטיקאים ולא של ראשי המועדונים! ראשי המועדונים כלל לא ביקשו להשפיע פוליטית על הצעירים אלא תרבותית. מכאן גם אחת מנקודות ההתנגשות בין ראשי המועדונים לבין הפוליטיקאים.
לשאלה מדוע צעירים לא הגיעו למועדונים – התשובה לדעתי היא כי מלוא נוהל על ידי מבוגרים או "זקנים", והצעירים אינם מוכנים להתכנס תחת כנפיהם של מבוגרים לאורך זמן (גם אם "הזקנים" נחמדים מאד ומקבלים את פניהם בסבר פנים יפות). הם רוצים מקום משלהם, המנוהל על ידי בני דורם, הם רוצים לפעל כרצונם ולא עם פיקוח. על כן אנשי "עכשיו" ניצלו את מלוא כשרק החלו לפעול, והפליגו לדרכם שלהם.
אותי דווקא הפליאה עצם העובדה שהם שהו תחת כנפי מלוא כמה שנים ונטלו חלק בפעילות המועדון ולא פרישתם, שהיא בעיני הייתה צפויה!
אנשי מלוא קיוו שיצליחו לעשות את הבלתי אפשרי ולגדל דור המשך בצלמם ובדמותם, ולא הצליחו. עם זאת נראה שהצעירים קיבלו משהו מהמורשת ולמדו משהו על יושרה, על פעילות תרבותית משמעותית ועוד.
המועדונים נסגרו על ידי מפלגת העבודה כתוצאה מהמשבר הכלכלי שאחז בה לאחר תבוסתה בבחירות, וגם כי בעצם במשך עשרות שנים לא מילאו את משימתם.
הם הגיעו בעיקר לקהל מבוגר של חובבי ספרות ותרבות, אבל לא עוררו עניין בקהל צעיר יותר.
מהי כן הדרך לשכנע ולגייס צעירים, וליצור בהם מודעות פוליטית חזקה? לא ברור עד היום.
אולי דיונים ברשת החברתית "טיק טוק"?
אולי משבר לאומי רחב מימדים, כזה שאנו חווים היום.
הספר של פרופסור הלפרין נותן תיאור מקיף, אם כי אולי פרטני מדי, של תולדות המועדונים הנ"ל. אבל לא באמת עומד על השאלה החשובה –מה כן יכלו המועדונים לעשות כדי להצליח במשימה שנתנה להם המפלגה, להגיע אל הצעירים וליצור בהם מודעות פוליטית.
