\
קניתי בשבוע הספר וקראתי מרותק את הספר "איך רודנים נופלים ואיך מדינות שורדות" מאת מיכאל דירסוס (מתרגמת דפנה לוי, הוצאת רדיקל, אפריל 2025), ספר עדכני שפורסם במקור האנגלי ב-2024. זהו מחקר השוואתי על רודנים, איך הם שולטים, ואיך הם בסוף נופלים.
הספר התבסס על מחקר אקדמאי השוואתי שאותו ביצע המחבר מרסל דיסוס באקדמיה ואותו החליט להפוך לספר פופולארי עבור הציבור הרחב לאור המתרחש בעולם.
מרסל דירסוס המחבר שזהו ספרו הראשון עם העטיפה האנגלית של ספרו
לדעתי הספר רלבנטי מאין כמוהו כיום, כשנראה שהרודנים הם בכל מקום, כולל מנהיגים שנראה שרוצים להיות רודנים, אפילו בארה"ב ובישראל.
לאחר תקופה שבה נראה שהעולם הולך לכיוון יותר דמוקרטי, אז היום, בשנת 2025, שוב הקרב נגד רודנויות הוא בעיצומו בחלק לא קטן מהעולם.
חלק מהדמוקרטיות ימותו, חלק יקומו מהמאבק חזקות יותר.
בינתיים הרודנים משתלטים על התקשורת, מחלישים את הצבא, מפרקים את מוסדות המדינה, ממנים חידלי אישים נאמנים להם אישית, וכמובן – מאשימים מבקרים בבגידה.
הספר מסביר מהן נקודות התורפה של הרודנים.
על פי מחקר שהמחבר מצטט מתוך 2790 מנהיגי מדינות שאיבדו את שלטונם 1925 מהם (69%) נותרו בריאים ושלמים אחרי שפרשו מתפקידם.
רק כ-23 אחוזים מכלל המנהיגים הוגלו, נכלאו, או הומתו.
אבל, אם מתמקדים מכל אלה רק ברודנים, ולקביעה מיהו רודן יש הגדרות ברורות שניתנות בספר, "מנהיגים שרוב הכוח מרוכז בידיהם", המספרים הם הפוכים. מבין הרודנים האלו 69% הושלכו לכלא, נאלצו לסיים את חייהם במדינה אחרת, או נהרגו.
הסיכויים לפרישה רוגעת שלהם, כותב המחבר מרסל דירסוס, הוא קטן מזה של של הטלת מטבע.
כמובן שלמרבה הצער זה לא ימנע ממנהיגים שרוצים להיות שליטים אוטוריטרים ופופוליסטיים ופשיסטיים ודתיים להמשיך לפעול למען השגת מטרתם.
שווה מאוד לקרוא.
קיראו פרק מהספר :רודנים ונהנים :מערכת ההפעלה של הרודנים
האזינו גם להסכת:
בניגוד למיתוס רודנים הם שבריריים מאוד ,רובם נופלים בסוף
קראו גם המלצה על הוצאת רדיקל
2 תגובות על “איך להפיל רודנים”
בדוק גם את ספריו של מיכה פופר על מנהיגים – תובנות מרתקות לא פחות
הצלחת הרודנים לשרוד, מדגימה תמיכה עממית גורפת בהם. משהו שקל לבטל, אבל משמעותי.
ביקורת על הספר של שניר פלג
עולם הספרים של שניר פלג
הוצאת רדיקל
234 עמודים
מאנגלית: דפנה לוי
כשקראתי את הספר הזה הדבר הראשון שעלה לי לראש עוד לפני שפתחתי וקראתי עמוד ראשון זה שדיקטטורות לא נוצרות בואקום. ואז התחלתי לחשוב על המדינה בה אני חי, ונכון, אנחנו לא דיקטטורה, עדיין. אבל קשה להתעלם מהתהליכים שמתרחשים כאן שמזכירים תהליכים שהתרחשו בדמוקרטיות שבריריות ללא חוקה ובהן ההתפוררות התרחשה לאט לאט ובשלבים. אולי הספר הזה תורגם לעברית בתקופה זו ולא במקרה ועדיין הקריאה בו היא מאוד מלמדת ומשכילה והיה חשוב לי לפתוח את הסקירה דווקא בהתייחסות למה שמתרחש במדינה בה אני חי.
ד"ר מרסל דירסוס הוא חוקר גרמני לפוליטיקה והשוואה בין משטרים, מרצה בכיר באוניברסיטת קיל, יועץ לממשלות ומרבה להופיע בתקשורת הבינלאומית. הוא כותב בצורה ישירה, ברורה, נטולת יומרות אבל מלאה בתובנות, וספרו הנוכחי מצליח לעשות משהו שקשה מאוד לעשות: לקחת נושא טעון כמו רודנות ולפרק אותו לכללים, נתונים, ומסקנות מעשיות בלי להפוך אותו לפמפלט אידיאולוגי.
הספר לא עוסק באידיאולוגיה. הוא לא מתעסק בשאלה אם רודן הוא ימני או שמאלני, אלא באיך רודנים מצליחים לשרוד כל כך הרבה זמן ואיך בסופו של דבר הם נופלים. הוא מבוסס על מחקר משווה, בעיקר על רודנים מהמאה העשרים ואילך, והוא מבקש לבחון דפוסים חוזרים. השלטון הרודני כמעט אף פעם לא מתפרק מעצמו. ברוב המקרים מדובר בקריסה שנגרמת מתוך מאבק ציבורי ממושך, ולפעמים גם מתוך סדקים פנימיים בתוך המשטר עצמו.
אחת הנקודות החשובות שדירסוס מחדד היא שמדינות לא הופכות לדיקטטורה ביום אחד. ברוב המקרים מדובר בהליך הדרגתי: ריכוז סמכויות, החלשת מוסדות פיקוח, דה־לגיטימציה של התקשורת, חוקים שמצמצמים חופש אזרחי, ולעיתים גם רדיפה ישירה של מתנגדים. הדמוקרטיה לא מתה בקול רעם, היא מתפוגגת לאט ובהסכמה שקטה של הציבור, שלא תמיד מזהה בזמן מה באמת קורה.
וכאן נכנס הפן הישראלי שקשה להתעלם ממנו. אמנם לא מדובר עדיין ברודנות אבל הספר הזה מהדהד מאוד את המציאות הישראלית של השנים האחרונות מבלי שהספר בכלל מתייחס אליה: ניסיונות לפגוע בעצמאות מערכת המשפט, דה־לגיטימציה של מוסדות שלטון, התקפות על עיתונאים, שיח שמפלג את החברה לשניים, וניסיון מתמשך להציג כל ביקורת כהתקפה על המדינה. לא צריך להיות שמאלני או היסטרי כדי לזהות את ההקבלות. הספר עוזר להבין את המנגנון, את הרצף, את הדרך שבה דמוקרטיות נשחקות עד שהן מתרסקות.
הפרקים החזקים ביותר בספר עוסקים באופני ההתמודדות עם רודנים ובשאלה איך מדינות יכולות לשרוד את נפילתן של דיקטטורות. דירסוס מדגיש שהפלת שלטון דכאני באלימות לרוב לא מביאה לדמוקרטיה אלא לרודנות אחרת. לעומת זאת, תנועות אזרחיות לא אלימות מצליחות יותר בטווח הארוך. הן מייצרות סולידריות, משאירות תקווה, ובמקרים רבים גם מביאות לשינוי שלטוני אמיתי. גם זה רלוונטי לישראל, במיוחד לאור המחאה האזרחית הגוברת, שמצליחה בינתיים לא לגלוש לאנרכיה ובו בזמן לייצר שיח ציבורי נוקב.
הספר לא נבואי ולא מתיימר לחזות את העתיד, אבל הוא כן נותן לקורא כלים לחשיבה ביקורתית. הוא מסביר איך לזהות תהליכים אנטי־דמוקרטיים עוד כשהם רק מתחילים, והוא נותן תקווה: לא כל מאבק אבוד, לא כל רודן נצחי, ויש דרך לשנות מציאות. אבל בשביל שזה יקרה, צריך להבין איך פועלים משטרים כאלה ומה מביא לקריסתם. הספר עושה את זה בבהירות ובקצב טוב, בלי להעמיס מונחים אקדמיים או תאוריות כבדות מדי.
לסיכום, זה ספר שכדאי מאוד לקרוא, לא רק בשביל להבין מה קורה בעולם, אלא גם בשביל לשאול את עצמנו מה קורה פה. לפעמים הדרך לשמור על הדמוקרטיה היא ללמוד איך נראית הדרך לאובדן שלה.