ב-16 למרץ 2025 מלאו 136 שנים להולדתו של הסופר אשר ברש ב-1889.
ולציון זה הנה קטע הסיום מאחד מסיפוריו הטובים ביותר "שאול והאתונות ". סיפור המתאר בצורה דרמטית ביותר את דקות הסיום בחייו של המלך הגדול שאול בן קיש.
סיפור שנמצא בפרויקט הסיפור התנ"כי וההיסטורי".
הסיפור "שאול והאתונות " פורסם לראשונה בתקופון "כנסת "ספר י תש"ה –תש"ו 1946 ולימים לאחר מותו של ברש בתאונה בקובץ הסיפורים ההיסטוריים שיח העיתים – נובלות היסטוריות, (ציורים – אורי אליעז), הוצאת מסדה, תשי"ב, 1951.
קובץ שכולל כמה סיפורים שהפכו לקלאסיים בזמנם כמו "הנשאר בטולדה" על האינקווזיציה ו"מול שער השמיים " על מעשי הטבח של הקוזאקים במאה ה-17 ו"במרבורג" על ימי הרדיפות הנאצים את היהודים " שנשארו עמוק בזיכרון הקוראים.
אבל דווקא הסיפור הראשון בקובץ שלכאורה קובע את אופיו "שאול והאתונות" המסר ההיסטוריוסופי הקבוע של ברש כשהוא דן בבחירות העומדות בפני האדם במהלך חייו.האם האדם בוחר תמיד בצורה הנכונה ?
ואת זה הוא מעמיד בסיפור בתיאור בחירותיו של שאול המלך שהתפרסם באימרת חז"ל "יצא לחפש אתונות ומצא מלוכה".אימרה זאת מן הסתם עמדה לפניו של ברש כשכתב את הסיפור.
השאלה ששואל ברש האם עדיף היה לו לשאול שהיה מוצא את האתונות ולא המלוכה?
הזהרה כאן יש ספויילרים.מי שלא רוצה ספויילר עדיף שיגש מיד לסיפור בהמשך.
הנובלה מתחילה בצורה שגרתית בסיפור מוצאו של שאול מאביו קיש וחייו כאדם צעיר עם בני משפחת.ואז עובר הסיפור לפרשת החיפוש אחר האתונות ,שבמהלכה מגלה בעצמו שאול כוחות ורצונות שאיש לא שיער שיש כמוהם בו להביא לתיקונים בחייו של עם ישראל.בסופו של דבר הוא פוגש את שמואל הרואה שמבין שלפניו עומד מלכם העתידי של ישראל .עד כאן עלילה שגרתית צפויה.
מכאן ברש עובר לתיאור קצר בכמה שורות של עלילת ספר שמואל שאינה חשובה באמת לעניינו פרט לתוספת שקיש אבי שאול מעולם לא היה מעוניין בהפיכת שאול הבן האהוב למלך ורואה בו כמי שעדיף היה לו שמצא את האתונות ולא את המלוכה. גם זה צפוי למדי .
אלא שהסיום הוא דרמטי ובלתי צפוי לחלוטין. בו בזמן הוא גם מהווה סגירת מעגל עם החלק הראשון של הסיפור.אמנם כדי לעשות זאת ברש "נאלץ" להשמיט קטע חשוב בסיפור התנ"כי.שאול המוטל פצוע בהרי הגילבוע לאחר המאבק האחרון עם הפלישתים. בסיפור התנ"כי מסופר כיצד הוא מבקש מנערו שיהרוג אותו כדי שהפלישתים לא יתגאו על הריגתו.
וּפְלִשְׁתִּ֖ים נִלְחָמִ֣ים בְּיִשְׂרָאֵ֑ל וַיָּנֻ֜סוּ אַנְשֵׁ֤י יִשְׂרָאֵל֙ מִפְּנֵ֣י פְלִשְׁתִּ֔ים וַיִּפְּל֥וּ חֲלָלִ֖ים בְּהַ֥ר הַגִּלְבֹּֽעַ׃ ב וַיַּדְבְּק֣וּ פְלִשְׁתִּ֔ים אֶת־שָׁא֖וּל וְאֶת־בָּנָ֑יו וַיַּכּ֣וּ פְלִשְׁתִּ֗ים אֶת־יְהֽוֹנָתָ֧ן וְאֶת־אֲבִֽינָדָ֛ב וְאֶת־מַלְכִּישׁ֖וּעַ בְּנֵ֥י שָׁאֽוּל׃ ג וַתִּכְבַּ֤ד הַמִּלְחָמָה֙ אֶל־שָׁא֔וּל וַיִּמְצָאֻ֥הוּ הַמּוֹרִ֖ים אֲנָשִׁ֣ים בַּקָּ֑שֶׁת וַיָּ֥חֶל מְאֹ֖ד מֵֽהַמּוֹרִֽים׃ ד וַיֹּ֣אמֶר שָׁאוּל֩ לְנֹשֵׂ֨א כֵלָ֜יו שְׁלֹ֥ף חַרְבְּךָ֣ ׀ וְדָקְרֵ֣נִי בָ֗הּ פֶּן־יָ֠בוֹאוּ הָֽעֲרֵלִ֨ים הָאֵ֤לֶּה וּדְקָרֻ֨נִי֙ וְהִתְעַלְּלוּ־בִ֔י וְלֹ֤א אָבָה֙ נֹשֵׂ֣א כֵלָ֔יו כִּ֥י יָרֵ֖א מְאֹ֑ד וַיִּקַּ֤ח שָׁאוּל֙ אֶת־הַחֶ֔רֶב וַיִּפֹּ֖ל עָלֶֽיהָ׃ ה וַיַּ֥רְא נֹשֵֽׂא־כֵלָ֖יו כִּ֣י מֵ֣ת שָׁא֑וּל וַיִּפֹּ֥ל גַּם־ה֛וּא עַל־חַרְבּ֖וֹ וַיָּ֥מָת עִמּֽוֹ׃ ו וַיָּ֣מָת שָׁא֡וּל וּשְׁלֹ֣שֶׁת בָּנָיו֩ וְנֹשֵׂ֨א כֵלָ֜יו גַּ֧ם כָּל־אֲנָשָׁ֛יו בַּיּ֥וֹם הַה֖וּא יַחְדָּֽו׃ ז
ספר שמואל א' פרק כא
ברש מתעלם מקטע זה ומתאר את שאול המתעורר לאחר פציעתו ליד נערו המת ושוכח את כל חייו לאחר החיפוש את האתונות ודומה בעיניו שכל חייו כמלך היו חלום אשר חלם..
מה רומז לנו ברש בסיום הזה? ששאול בחר בחירה לא נכונה באותו רגע מכריע במהלך חייו כשהעדיף את המלוכה אותו "חלום נורא " וסיומה הטראגי על האתונות שמציאתן הייתה מביאה לו חיים שקטים כאיכר שליו היושב על אדמתו ?כפי שחשב אביו קיש שמתחנן לפניו לעזוב את המלוכה ולתת אותה לדוד בן ישי הראוי למלוכה באמת ?
יש הסבר מורכב יותר. המלוכה לא הביאה לשאול את האושר שהיו מביאות לו האתונות אבל היא הביאה לו גדולה,והגדולה למרות הכל ואחרי הכל שווה את כל הסבל והייסורים שבאים עימה וכמדומה שזהו המסר של הסיפורים האחרים בקובץ "שיח העתים" בכולם מתוארים יהודים הסובלים סבל איום..האם היה טעם בסבל הזה ?האם לא היה עדיף שהיו נכנעים מוותרים על חלומם ועל תרבותם וחיים חיים שקטים כאחד האדם ? כפי שיכול היה שאול לחיות אם היה בוחר למצוא את האתונות ולהסתפק בכך?
ברש לא באמת עונה תשובה ברורה וכמדומה שגם הוא חוכך בדעתו לגבי שאלה זאת. אבל המסר הכללי של הסיפור הוא :
הגדולה עדיפה על פני האושר.
הגדולה "שווה" את כל הסבל הנורא.
גיבוריו של אשר ברש יעדיפו תמיד לוותר על חיים שקטים ושלווים עבור הגדולה שנותנת להם התרבות היהודית.
את הסיפור המלא תוכלו לקרוא כאן
חלקים מהנובלה הארוכה פורסמו,מנוקדים (!) בגליונות של שבועון מוסף יום שישי של עיתון "דבר "דבר השבוע"בשנים 1947 ו-1949 מה שמראה על החשיבות שייחסו לסיפור זה .
והנה הסיום הדרמטי והמרשים שעומד בפני עצמו ( וגם פורסם בדפוס כחלק עצמאי.בא בשנות ה-40).
באדיבות "פרוייקט בן יהודה".
יז 🔗
כל הכתוּב בספר שמואל בא כתוּמוֹ על שאוּל מלך ישׂראל. הוּא לכד את המלוכה ביד חזקה וכל שבטי ישׂראל הקרוֹבים והרחוֹקים סרוּ למשמעתוֹ.
אחינוֹעם בת אחימעץ, חכמת לב ויעלת חן, היתה מחמד נפשוֹ ועֵזר לוֹ בכל אשר יפנה, מכל אשר ראה לבוֹ ימים רבים מצא בה כפליים. וחמישה בנים וּבנוֹת ילדה לוֹ, כוּלם אהוּבים, כוּלם ברוּרים, מיוֹנתן הבכוֹר,
הגיבוֹר תמים הלב, אבינדב ומלכּישוּע וּמרב, ועד מיכל הקטנה הגאה באהבה. וּשלוֹמוֹת אמוֹ עם כלתה צוֹפוֹת הליכוֹת הבית לצבי וּלכבוֹד. וקיש אביו נשאר יוֹשב בביתוֹ עם נעמה ועם ועבדים והשפחוֹת, כי עד יוֹמוֹ האחרוֹן לא השלים היוֹת בנוֹ מלך, וכה דברוֹ: “למה לא מצא בני את האתוֹנוֹת תחת המלוּכה, למען ייטב לוֹ והיתה נפשוֹ שלוֹם?”
הכּה שאוּל את מוֹאָב ואת עמוֹן ואת אדוֹם ואת צובא ואת פּלשתים וגם את עמלק, הצוֹרר הרע והחַטא, אשר ציותה התוֹרה למחוֹת את זכרוֹ על כל אשר התעיב לעשׂוֹת לישׂראל בדרך בעלוֹתוֹ ממצרים. ואת לב העם הכניע לאהבה אוֹתוֹ וּליראה את שמוֹ, רק את לב הרוֹאֶה הזקן לא הכניע, כי לא יכוֹל היוֹת מלך כחפצוֹ. וּבעוֹד שאוּל יוֹשב באיתן כיסאוֹ (בקיר הבית בנהוּ וּבמסמרים חיזק אוֹתוֹ אל הקיר), עשׂה הרוֹאה בסתר, לבחוֹר באחר להסב אליו את המלוּכה, עלם לא נוֹדע מתמוֹל שלשוֹם אשר בא והפּיל את הענק הפּלשתי, ואת לב העם שׂם בכפּוֹ. הוּא ראה בעלוֹת שנית כוֹח הפּלשתים וחמתם, בדעתם כי יד ישׂראל שלוּחה גם לארצם, ורק יד דויד משׂגת להכוֹתם פעם בפעם. הוּא ראה את העלם הזר הנדחף אל כיסאוֹ בכוֹח נעלם, וגם בני ביתוֹ וּבנוֹ, אשר אמר הוּא יירשנוּ, עם הרש והנקלה ההוּא.
ואַחיוֹ, נוֹשׂא כליו הנאמן, נפל באחת המערכוֹת, וּשאֵרוֹ גדוֹר בן אבנר בא תחתיו.
ולא רק מלחמוֹת עם האוֹיבים בחוּץ ידע שאוּל, כי מלחמה כבידה היתה לוֹ בביתוֹ, מיוֹם בוֹא זה האיש דויד אליו, עם בניו ועם בנוֹתיו וגם עם אחינוֹעם אשר לא ראתה און במתפּרץ, וּמלחמה כבידה כבדה מזאת לוֹ עם נפשוֹ, אשר אהבה ושׂנאה חליפוֹת, עד כי הפכה בוֹ רוּח רעה וּמרה, אשר לא תתן לוֹ מנוֹח ותסעירנוּ בתהפוּכוֹתיה תמיד. ואחרי אשר שׂבעה לה נפשוֹ את ההוֹד והתפארה, העוֹז והממשלה, בא לשכּוֹן בה המגוֹר, אשר ניקר קרבוֹ כציפּוֹרני הנשר וכל תחבוּלה לא תצלח עליו לגרשוֹ. גם קוֹל הנגינה אשר ניגן לפניו דויד בידוֹ רק לרגע תסיר מעליו את הרוּח הרעה, למען תשוּב ביתר שׂאת לענוֹתוֹ.
ועל הכוֹל הכביד עליו הרוֹאֶה הזקן, אשר הלך עמוֹ בקרי ולא אבה לראוֹתוֹ ולשמוֹע את קוֹלוֹ, ורק מבית הנביאים אשר בניוֹת שלח אליו שאלוֹת וּפקוּדוֹת אשר לא יכוֹל למלאוֹתן. ידוֹע ידע כי יד שמוּאל עם דויד וכי ניחם על אשר המליכוֹ. לבוֹ סר ממנוּ וגם את לב אלוֹהים מסיר הזקן מעליו ברוֹב תפילתוֹ וכוֹחוֹ לאלוֹהים.
וּבמוֹת קיש אביו התאבּל עליו שאוּל ימים רבים. הוּא זכר את חכמתוֹ ואת יכוֹלתוֹ לחיוֹת חיי אמת ולעשׂוֹת רצוֹנוֹ בכל עת, והוּא לא כן, כי אחירים יטוּהוּ לרצוֹנם פעם בכה וּפעם בכה, והוּא ישמע לכוּלם וימאן לכוּלם, עד כי נפשוֹ ירעה לוֹ מרוֹב תנוּדוֹת עד להישבר. הנה קרא לוֹ אביו לפני מוֹתוֹ, שׂם יד רוֹעדת על ראש בנוֹ וכה אמר לוֹ:
“בני, בני, תן את המלוּכה לדויד בן ישי וּמצא את המנוּחה לך וּלביתך כאיש אשר נתן לעמוֹ את המתּת הגדוֹלה אשר בידי אדם לתת. גם המלך גם העם יזכרוּ לטוֹבה את כל פעליך עם חסדך האחרוֹן והנחילוּ לך אך טוֹב כל הימים. בני, בני, קח את החיים מאת ההוֹלך למוּת”. והוּא האזין לדברי אביו וראה את הדמעה בעיניו. גם בעינוֹ באה דמעה והניע לוֹ בראשוֹ, אך בלבוֹ ידע, כי לא כן יעשׂה. כי אש הקנאה בערה בוֹ כתוֹפת וחשק השׂררה אכלוֹ ולא יכוֹל לראוֹת בהיעקר ממנוּ המלוּכה, אשר מצאה כמצוֹא אדם מתנת אלוֹהים.
רק בשׂנאתוֹ את דויד המית את הכוֹהנים ואת עירם נוֹב הכה לפי חרב, עד בלתי השאיר שׂריד. וּבקנאתוֹ חשב להמית גם אוֹתוֹ ואת בנוֹ בכוֹרוֹ, רעה דויד, וּבני ביתוֹ רוֹאים ויוֹדעים וּמחרישים, כי היה לזועה בעיניהם.
וכאשר מת שמוּאל וכל העם ספד לוֹ וּבהוֹד מלך קברוּהוּ ברמה, בחצר אלקנה, לא היה שם שאוּל עם העם, כי הרוּח הרעה הניסתהוּ חדר בתוֹך חדר ושם החזיקתהוּ ולא הרפתהוּ לצאת. וּכנוֹח לוֹ מחמת המציק הזה אמר בלבוֹ: הנה עתה ישוּב אלי אלוֹהים וישלח לי אוֹרוֹ ואמיתוֹ. אך נפשוֹ נשארה ריקה ולא ענהוּ אלוֹהים גם בחלוֹמוֹת גם באוּרים. וגם בנביאים לא ענהוּ אלוֹהים באמת כי אם במרמה אשר בפיהם, כי יראוּ מפניו אחרי המעשׂה שעשׂה בנוֹב.
ואז באה מערכת חייו האחרוֹנה, היא מערכת אכיש, אשר קבץ את כל מחנוֹת פלשתים אל עמק יזרעאל אל שׁוּנם להילחם בשאוּל (ודויד הבוֹרח מפני שאוּל יושב עם אכיש) את המלחמה אשר תכריע בין פלשת וּבין ישׂראל. ושאוּל אמר בלבוֹ, כי המערכה היא בינוֹ וּביו דויד ההוֹלך עם הערילים, וּבגבוֹר יד האחד ימוּת השני, כי לא נשׂאה אוֹתם הארץ לשבת יחדיו.
יח 🔗
שלוֹשה ימים וּשלוֹשה לילוֹת סערה המערכה בתחתית הר הגלבוֹע. הפּלשתים עוֹלים מן העמק והעברים מתחזקים בהר, מחנה בעקב מחנה וּמחנה אל פני מחנה, כנמירים ואריוֹת, ולא עצר כוֹח המחנה האחת להדוֹף את האחרת ממצבה, אך כי עצוּמים היוּ ההרוּגים בשתי המחנוֹת.
וּבאשמוֹרת הבוֹקר הרביעי, לפני היבּקע השחר, היתה פתאוֹם חרדת אלוֹהים על מחנה ישׂראל ויסוֹגוּ הלוֹך והיסוֹג ההרה, והפּלשתים לוֹחצים אוֹתם בחזקה, ויכּוּ את ישׂראל עד חוֹם היוֹם, הפיצוּם בהר לכל עבר, תחת כל אבן ותחת כל שׂיח מוּשלך חלל וּפצוּע, והנשארים נסוּ לכל רוּח ולא נשארוּ בהם שניים יחד.
ושאוּל, אשר נלחם כל הימים בחמת מרי וגם ראה במוֹת שניים מבניו, התערב עתה בתוֹך המוֹן הנהדפים, אדם וּבהמה, ולא ניכר עוֹד כי מלך הוּא ומפקד על הצבא. גם כוֹבע הנחוֹשת לא היה עוֹד בראשוֹ, גם את חליצתוֹ השליך בנוּסוֹ, גם החרב נפלה מידוֹ, כי ראה את אל נקמוֹת רוֹדפוֹ בלי חשׂך. כגלגל לפני סוּפה נישׂא באחד ממוֹרדוֹת ההר, עד כי כרע נפל, וּבנפלוֹ ראה לא הרחק ממנוּ את גדוֹר הנער נוֹשׂא כליו נֹפל על פניו ארצה. רק אוֹתוֹ ראה, ואין איש בלתוֹ בכל המקוֹם.
ותרדימה נפלה על שאוּל. ולא ידע כי עת רבה שכב וכי פצע אנוּש ביריכוֹ זב דם תחתיו על האדמה אשר עליה שכב.
וּלעת המנחה, עוֹד כשעה עד בוֹא השמש, פקח את עיניו, והנה הוּא שוֹכב בּבּר, בין קוֹצים חריבים ואבנים דוֹממוֹת, ונערוֹ שוֹכב לא הרחק ממנוּ, פניו כבוּשים בזרוֹעוֹ כאיש עייף נרדם.
ולא ידע בחוּלשתוֹ כי רבה, אחרי הדם אשר ניגר מגווֹ לרוֹב, מה קרהוּ וּמה המקוֹם אשר ישכב שם. קרה הרעידה את כל בשׂרוֹ, אך במוֹחוֹ עמד ערפל חם.
וּבשכבוֹ כך בדממה זכר את כל המוֹצאוֹת אוֹתוֹ למן צאתוֹ מבית אביו בגבעה עם הנער אַחיוֹ לבקש את האתוֹנוֹת האוֹבדוֹת. כמוֹ בחלוֹם לילה באוּ אליו כל אלה, הכוֹל חי וּברוּר וקרוֹב עד למשש ביד, כאשר יהיוּ הדברים רק בחלוֹם לילה. האוּמנם היוּ כל אלה חלוֹם אשר חלם? היוּכלוּ להיוֹת בהקיץ?
הוּא הרים מעט את ראשוֹ לראוֹת סביבוֹתיו, אך שב הפּילוֹ אחוֹר, כי כבד היה. האם ממשׂא החלוֹם כבד היה?
השמש השפּילה רדת ימה, והאוֹר הוּעם מעט, אך שקוּף היה ועינוֹ ירקרק-סגוֹל. הנה אגן השמש מתקרב אל ראש הר עגוֹל, עוֹד מעט ותבוֹא מאחריו. מראה עמק ברכה נגלה לעיניו, כפרים וערים פזוּרים בוֹ, עצי גנים וּשׂדי תרוּמוֹת, וּדרכים וּנתיבוֹת יחברוּ משכנוֹת האדם. זעיר שם יתאבּכוּ סלילי עשן השמימה.
כמראה המקוֹם הזה לא ראה מעוֹדוֹ, אוֹר קסם והוֹד שלוֹם נסוּך על פני העמק. האוּמנם הגיע בדרכוֹ לבקש את האתוֹנוֹת עד הלוֹם, כה הרחק ממקוֹם מוֹצאוֹ, הוּא ואחיוֹ?
כל גוּפוֹ היה כמוֹ שקוּע בשינה, אך לבוֹ וּמוֹחוֹ עֵרים היוּ. תמוּנוֹת החלוֹם הטוֹבוֹת והרעוֹת נסעוּ בוֹ בסך. למען הבהיר את המראוֹת עצם עיניו.
שאול הגוווע ואתונות.איור מאת אוריאל אליעז מ"שיח העיתים""
קוֹל רגליים ורעש חלוּקי אבנים נוֹפלים ונשמת אף בהמה נשמעוּ לוֹ בקרבת מקום. לאט פקח אחת מעיניו לראוֹת. והנה – לבוֹ כמוֹ עמד בוֹ מפּעוֹם: שתי אתוֹנוֹת גבוֹהוֹת וּצחוֹרוֹת מתהלכוֹת לפניו בכה וּבכה, מוּרדוֹת ראש וּמניעוֹת זנב, מחפּשֹוֹת אחר ירוֹק בינוֹת לאבנים.
האוּמנם? האוּמנם? עד פה הגיע עם אַחיוֹ בחפּשׂוֹ אחרי האתוֹנוֹת, האתוֹנוֹת השתיים אשר נמלטוּ בלילה מן המקוה אשר לקיש אביו? אָמנם כן, הן הן האתוֹנוֹת. הכּרת מראיהן ענתה בהן. גבוֹהוֹת וּצחוֹרוֹת. כמה ימים הכאיבוּ שניהם, הוּא ואַחיוֹ, את רגליהם, כמה התעוּם אנשים רעים למען לא ימצאוּ את אשר ביקשוּ? ועתה, הנה האתוֹנוֹת בזה, לפניו, כמוֹ מן השמיים שלָחוּן הנה. הנה הן השתיים!
כל רוּחוֹ בוֹ התפעמה. במאמצי כוֹח וּבמכאוֹב רב הפך את ראשוֹ לעבר הנער השוֹכב וּפניו כבוּשים בזרוֹעוֹ, ואף כי לא נשמע קוֹל שאוּל בקראוֹ, נדמה לוֹ כי קוֹרא הוּא בקוֹל: “אַחיוֹ, אַחיוֹ, הקיצה – הנה האתוֹנוֹת אשר ביקשנוּ כל הימים, הנה הן רוֹעוֹת בזה! הקיצה אַחיוֹ, וּראה, טרם תבוֹא השמש”.
אך הנער לא נע ולא זע. שאוּל שנה ושילש את הקריאה, והנער לא הניד איבר.
“אין דבר”, חשב שאוּל, הן לא תוֹספנה עוֹד לברוֹח. בשלוֹם הן רוֹעוֹת. יישן עוֹד הנער מעט, אחרי אשר עייף בנדוּדיו עד כה. גם את הצקלוֹן, גם את האדרוֹת נשׂא. יישן עוֹד מעט".
והחלוֹם שב לשעשע וּלסער את נפשוֹ. יפה אף נוֹרא היה החלוֹם. היוּכל לחלוֹם את כוּלוֹ שנית? האם לא יוּעם ויעוּף החלוֹם? אלי, אלי, מה עוֹללת לי?
וּתשוּקה עזה אחזה בוֹ להירדם שנית, לראוֹת שנית חלוֹם חייו אשר הוֹד וּמוֹרא לוֹ. הנה הוּא נרדם. הנה הוּא בא, הנה הוּא – החלוֹם.
השמש העמיקה רדת מאחרי ההר. עין העוֹלם קמה. ורוּח ערב חלפה על פני הנרדם ועל עיניו הקוֹפאוֹת מוּל הכוֹכבים היוֹצאים אל משמרוֹתם.
תש“ה – תש”ו
קיראו גם
מותו של המלך שאול ואנשי בית חבל ,מאת שאול טרניחובסקי
מותו של המלך שאול בן קיש ,תחריט מאת גוסטב דורה ,ויקיפדיה
