למה אין כמעט סיפורים על אנשים רגילים בתקופת המקרא?

למה הסופרים העבריים ממעטים מאוד לעסוק ביצירותיהם על תקופת התנ"ך באנשים הפשוטים ""מהרחוב" התנכי ומעדיפים להתמקד בדמויות הידועות בסיפור התנכי ?

עטיפת ספר התבה המזמרת של נתן אלתרמן שהציור שלה של צילה בינדר לקוח מפואמה של אלתרמן בספר זה על שמות כבירים של אנשים כבירים שעוסקת באנשים הלא ידועים ברחוב התנכי.

חברי בפייסבוק משה רט עורך במגזין אפוק תמה :

אני חושב מדי פעם על אותם אישים בתנ"ך שמופיעים רק כחלק מרשימות, ולא זוכים לתשומת לב כדמויות בפני עצמם. תשאלו אנשים, גם יודעי מקרא, מי היה למשל צפיון? חָמוּל? יֵצֶר? גוּנִי? תולע? לא רבים יזהו.

את כל אלה הזכרנו אתמול בפרשה, בתוך צאצאי יעקב הבאים למצרים. הם היו למעשה נכדיו של יעקב, אבות האומה לא פחות מאשר שנים עשר בניו; כל אחד מהם היה אישיות בפני עצמו, אבל אותם כמעט ולא מכירים.

או נלך יותר אחורה: מי זוכר את קינן? את מהללאל? את ירד? את שאר אבות האנושות שבין שת לנח, או את האבות שבין נח לאברהם? כמובן, קשה לזכור אותם לאור העובדה שלא מסופר עליהם כמעט דבר. אבל יש כאן מקום נרחב לדמיון ול"פאן פיקשן" שימלא את החללים ויספר לנו משהו על דמויותיהם של אותם אבות קדומים ונשכחים.

עד כאן משה רט.

אכן שאלה ובקשה טובה שעוררה את ענייני וגרמה לי לחשוב על העניין.

במומחה בספרות ובמדיה המבוססת על התנ"ך בעברית ובשפות אחרות ,אני יכול לקבוע שבעברית לפחות ישנן מעט מאוד יצירות על "סתם " אנשים שרק שמם אולי מוזכר בתנ"ך ואולי בכלל לא.

( המצב קצת שונה בשפה האנגלית אבל אני מתעלם כאן ממה שפורסם בשפות אחרות על דמויות תנכיות ).

היו דברים כאלו לאורך הדורות ,אבל מועטים.

רוב הסופרים והיוצרים הקדומים והמודרניים מעדיפים לעסוק בדמויות הידועות אולי כדמויות משנה בסיפורים שבהם יככבו דווקא אנשים פחות או לא ידועים, גם זה נדיר אם כי קיים.

אמנה את הסיפורים שידועים לי בספרות העברית המודרנית וכפי שתראו הם מועטים מאוד.

החוקר והמבקר משה גרנות מצא בעבודת הדוקטוראט שלו מ-1979 "דמויות מקראיות בספרות ההשכלה בשנים 1789-1829 : מגמות אידיאליות והישגים אמנותיים"שבין השנים 1789 ו1829 בתקופה המכונה "תקופת ההשכלה" בין כל עשרות היצירות שנכתבו על נושאים מקראיים בשפה העברית בשירה ובמחזות ( פרוזה על נושאים מקראיים בעברית עוד לא ממש הייתה בשנים האלו ),שגרנות רשם וקרא את כולן, היו רק שתיים שעסקו בדמויות לא ידועות מהמקרא עצמו.

אחת מהן בימי התרחשה בימי מלך לא ידוע של יהודה בשם "שפטיה" שהומצא בידי מחבר היצירה.

השנייה עסקה באציל יהודאי בימי המאבק בממלכת בבל.

אבל אלו היו יוצאי דופן.

רוב סופרי תקופת ההשכלה העדיפו לעסוק בדמויות המקראיות הידועות.

לאחר מכן אברהם מאפו יוצר הרומן התנכי בעברית דווקא העדיף לעסוק ברומנים שכתב שהם שני הרומנים הראשונים בספרות העברית "אהבת ציון ( 1864)
"ו"אשמת שומרון" (1865)בדמויות לא ידועות מהתנ"ך שהיו פרי המצאתו בספריו.והדמויות הידועות של המלך חזקיהו והנביא ישעיהו היו רק דמויות משנה בספריו.

וזה מתוך השיקול הקר שיש בו גם ענווה שהוא כמחבר לא יכול להתמודד עם התיאור התנכי של אותן דמויות ידועות.

אבל רק מעטים מאז הצטרפו למאפו בענווה הזאת.

אמנה אותם :

גיבורי סיפורי "זכרונות לבית דוד" במהדורות השונות שלו שאותם כתבו אנשים שונים שונים בזמנים שונים מאמצע המאה ה-19 ואילך,כמו הרמן רקנדורף ואברהם שלום פרדיברג ,ואחרים, שעוסקות בדורות שונים של משפחת צאצאי שושלת בית דוד מימי גלות בבל ואילך הם בעצם אנשים שרק שמם מוכר לנו בסיפורים הראשונים על ימי גלות בבל והתקופה הפרסית בארץ ישראל.וכך גם לגבי הסיפורים המאוחרים יותר המתרחשים בתקופות שונות עד ימי המהפכה הצרפתית.

מה שחשוב לגבי הדמויות אלו זה רק יחוסן לשושלת בית דוד.

דוד פרישמן בסיפורי "במדבר" שלו שיצאו לאור בקובץ בשנת 1923, שכולם עוסקים באנשים "רגילים " בתקופת יציאת מצרים.ומשה ואנשים אחרים המוזכרים בתורה הם לכל היותר דמויות משנה אם בכלל מוזכרים בסיפורים אלו.

וראו על כך במאמרי "דור המדבר של דוד פרישמן "

המשורר הלאומי ביאליק גם הוא עסק בכך קצת.

בסיפורו "מגילת ערפה" התמקד בסיפור חייה של האחות הלא ידועה של רות המואביה שהופכת בספורו לאם אמו של גלית הפלישתי.

ובספורו בן שתי הגירסאות השונות מאוד זו מזו "אגדת שלושה וארבעה" התמקד בדמויות לא ידועות מהמקרא, בת שלמה ואהובה שמתגלה כאחד ממחברי ספר "משלי" אגור בן יקה.

אבל בשאר הסיפורים בקובץ שלו "ויהי היום" מ-1933 התמקד לגמרי בדוד ובשלמה.

יעקב רבינוביץ בספרו "במוט עמים" מ-1946 העוסק בממלכת ישראל בימי מנחם בן גדי ,יצר עבור הרומן שלו דמויות בדויות לגמרי,של מצביא ישראלי בגבול הממלכה ויריביו הארמיים,והתעלם לגמרי מהמלך ואנשי חצרו ומנביאי התקופה.שאמנם מעט מאוד ידוע עליהם.

מחבר הסיפורים התנכיים המעולה יצחק שנהר ( שנברג) התמחה בסיפורים מסוג זה העוסקים באנשים הפשוטים וה"צדדיים" (כמובן לא מבחינתם ) במקרא. אלו שהכותב המקראי מיעט מאוד לעסוק בהם או פשוט התעלם מהם.

הוא כתב סיפור מצויין "לילה בשומרון "( 1944) על הימים האחרונים של ממלכת ישראל ולאחר מכן מנקודת המבט של אדם פשוט שכלל אינו מאוזכר במקרא.

בסיפורו "גיחזי" ( 1947) הוא עוסק בחיי "נערו " של הנביא אלישע ,גחזי שמוזכר רק מעט ולא לטובה במקרא. שנער מספר מה אירע לו לאחר מות הנביא והופך אותו לראשונה לדמות מרכזית

הסיפור שלו "על מי מרום "(1955) נכתב מנקודת מבט של חייל כנעני פשוט, "בשר חרבות " הנלחם בצבא הכיבוש של יהושע.

משה שמיר כתב את הספר "כבשת הרש " מ-1957 לחלוטין מנקודת המבט של אוריה החיתי האיש שאותו שלח המלך דוד למות בקרב, שעליו איננו יודעים כמעט דבר מהמקור המקראי.

הארכיאולוג הסופר יריב שפירא בספרו "אדום ויהודה"מ-1960 תיאר מאבק בין אדומים ויהודאים בימי המלך שלמה ולאחריו דרך סיפור חייו של עבד  באדום  עד לפירוק הממלכה לשתי ממלכות נפרדות, כאשר אדום משתחררת מעול יהודה לאחר מות שלמה. והוא עוסק בגיבורים לא ידועים מהמקרא וגם בעם ותרבות כמעט לא ידועה לחלוטין.

יעקב חורגין שבדרך כלל כתב רומנים וסיפורים קצרים על הדמויות הידועות במקרא כתב,אולי בהשראת ספרו של משה שמיר, ספר בשם "ירושלים ושומרון" ב-1965 על ימי אחאב שכתוב מנקודת מבטו של הנער "בידקר" ידידם של הבחורים הצעירים יהוא לימים מלך ישראל ואלישע לימים נביא, שיהיה לימים חייל בכיר בממלכת ישראל המוזכר רק בחטף במקרא.

חורגין המשיך וכתב בספרו "בשליחות המלך שלמה" מ-1970 על אנשים רגילים דהינו כאלו שלא מוזכרים בשמם בתנ"ך היוצאים במסע בשליחות שלמה לשבא ולאופיר באפריקה.המלך שלמה בן דוד ומלכת שבא הם רק דמויות משנה בסיפור.

שולמית הראבן ממשיכה את דרכו של פרישמן,בתיאור האיש התנכי הלא ידוע בטרילוגיית התנכית הידועה שלה שסיפוריה מתרחשים בימי יציאת מצרים, בימי כיבוש הארץ בידי יהושע וראשית ימי השופטים , "שונא הניסים"(1984) שגיבורו הוא אחד מאלפי יוצאי מצרים הלא ידועים , "נביא"(1988) שגיבורו הוא נביא לא ידוע מגבעון בימי הכיבוש של יהושע , ו"אחרי הילדות"(1994) שעוסק במשפחה עברית בימי השופט שמגר בן ענת, שגיבוריהם כולם אנשים לא ידועים מהמקרא בתקופות אלו.

אפשר לחהזכיר גם כמה ספרים חדשים יותר.

כמו ספרו של המשורר איתמר יעוז קסט שגיבורו הוא אחיין של המושל נחמיה שעולה לפחוות יהודה

כינור שחור מבבל :נובלה על רקע היסטורי (תל-אביב : עקד, תשס"ח, 2008.)

יש את ספריה של אורנה בורדמן לבנות נוער שכתבה כמה ספרים מצליחים למדי מסוג זה על גיבורים צעירים לא מוכרים מהמקורות בתקופות היסטוריות שונות :

בודדה במערכה    (תל-אביב :   משכל,   2008) סיפור על נערה צעירה שנחטפת ליוון בימי מרד החשמונאים."

היינו כחולמים. (ידיעות אחרונות וספרי חמד, 2010)

העוסק בחייה של משפחה "רגילה " דהיינו שאינה ידועה מהמקורות התנכיים בימי שיבת ציון.

ואת "רואים רחוק" ( הוצאת ידיאות אחרונות ,2015) על התאוששות שבט בנימין מפרשת הפילגש בגבעה בראשית תקופת השופטים שגיבורו הוא נער צעיר לא ידוע מהמקרא.

יש את ספרה של הדסה קלוש שלהי קיץ מ-2016:

סיפור על הימים האחרונים של ממלכת ישראל,שגיבוריו הם אנשים לא ידועים מהמקרא.

גיל הראבן ,בתה של שולמית הראבן ,עסקה בדומה לאימה, קצת באנשים הלא ידועים מהתנ"ך בקובץ הסיפורים התנכיים שלה "מיניאטורות מקראיות מ-2018

,אבל אפילו היא העדיפה ברוב הסיפורים בקובץ לעסוק בדמויות ידועות פחות או יותר.

אורי קציר פירסם ב-2021 רומן בשם "כלאב " העוסק בבנו השני השכוח של דוד שמאוזכר רק בכמה פסוקים בתנ"ך,ומתאר את אירועי מלוכת דוד ושלמה מנקודת מבטו.

קצת בדומה למה שעשה משה שמיר בספר "כבשת הרש".

אלו הן פחות או יותר הדוגמאות הקיימות המוכרות לי.

נראה לי שהיצירות הידועות והחשובות ביותר העוסקות ב"אנשים שברחוב" המקראי,אלו שמאחורי הקלעים בסיפורי המקרא שאין להן יחוס מלכותי או נבואי ולא כלום , הן דווקא שתי פואמות של נתן אלתרמן בספרו "ספר התיבה המזמרת " מ-1958.

"ספני שלמה המלך" שעוסק באותם אנשים שלא מסופר עליהם דבר במקרא בציו של המלך שלמה.

ואולי הוא מקור השראה לספר של חורגין "בשליחות המלך שלמה " שהוזכר למעלה.

והוא מוכר בלחן של נעמי שמר ובביצוע של אילנה רובינא.

ופואמה שנייה ידועה פחות.

,על שמות כבירים של אנשים כבירים עוסק בדיוק בנושא הזה ושואל שאלות לגבי אנשים לא ידועים מהמקרא.

מי הם היו? מה עשו ?

את נתן אלתרמן זה עניין מאוד.

גם את דוד פרישמן ,את יצחק שנהר ואת שולמית הראבן .

אבל רוב הכותבים האחרים התעניינו בכך הרבה פחות ומעדיפים לעסוק בדמויות ידועות מהמקרא.

יש לדעתי קושי רב בתיאור דמויות לא ידועות מעולם התנ"ך שאינו קיים לגבי הדמויות הידועות והמוכרות.קושי שעימו אברהם מאפו פרישמן,שנהר, חורגין ושולמית הראבן ועוד כמה התמודדו ,אבל מעטים מאוד חוץ מהם.

למה? כי כנראה כשעוסקים בתקופת התנ"ך רוצים לעסוק בעיקר בדמויות הידועות ובאירועים הידועים.

או לכל הפחות באנשים שיש להם ייחוס חשוב מדמויות ידועות מלכותיות ונבואיות.

ובהחלט לא את ה"אדם הרגיל" מהרחוב המקראי.

יש שיטענו שבהתעלמות זאת יש סוג של "סנוביות " ואולי גם זה נכון.

קיראו גם :

בחזרה לימי התנ"ך בספרות העברית -סקירה על תולדות ז'אנר הסיפורת התנכית

עטיפת רומן של יעקב חורגין ,אחד הרומנים המקראיים הבודדים בעברית שגיבוריו הם אנשים מימי המקרא שאינם מאוזכרים במקרא.