לרגל חג הסוכות המבוסס על סיפור יציאת מצריים שלפי חלק מהחוקרים היה בימי פרעה רעמס השני המפורסם או בימי יורשו במאה ה-13 לפני הספירה,הנה סיפור קלאסי על מצרים העתיקה בימי רעמסס השני.סיפור שהתבסס גם על אירועים פוליטיים אירופיים חשובים בתקופה שבה נכתב, וחזה כיצד יסתיימו.
התחזית התממשה כמה חודשים לאחר פירסום הסיפור.
הסיפור :פרעה רעמסס בן המאה שוכב וגווע.האיש שהיה החזק מכל במשך שנות חייו הארוכות הוא כעת חסר כוח וחסר אונים בפני המחלה שמשמידה באיטיות את גופו ומחכה למוות שיגאל אותו.הוא מזמין את מיטב הרופאים ממקדש קרנק ודורש תרופה שתגאל אותו או שתהרוג אותו.הפרעה רוצה ושואף לסיים עם הכל.אבל הרופא אינו מקבל את דרישת השליט. הוא אינו רוצה להרוג אותו.מה יעשה?
\
שחזור מודרני של פניו של גיבור "אגדה של מצרים העתיקה",פרעה רעמסס השני, בעזרת תוכנת מחשב, המשמשת בחקירות פליליות. .
(צילום: Liverpool John Moores University Face Lab
הנה לראשונה בעברית מזה 113 שנה סיפור על מצרים העתיקה של ימי פרעה רעמסס השני שאותו כתב הסופר והעיתונאי הפולני המפורסם
Aleksander Głowacki (1847-1912)
תחת שמו הספרותי הידוע בולסלב פרוס
Bolesław Prus
עטיפה פולנית מודרנית של קובץ סיפורים של בולסלב פרוס שבמרכזו "אגדה של מצרים העתיקה".
סיפור שאותו פירסם במקור בו זמנית כנובלה במוספי השנה החדשה הספרותיים של עיתון פולני יומי ושל שבועון ב-1 בינואר 1888
,j, Kurier Codzienny (Daily Courier) and Tygodnik Ilustrowany (Illustrated Weekly).
"אלכסנדר גלובצקי הוא "בולסלב פרוס".
פרוס בעת שכתב את הסיפור התפרסם בעיקר כעיתונאי תחת שמו האמיתי ובשם הספרותי בולסלב פרוס בגלל כתיבת סיפורים על פולין של זמנו ובהם הרומן החברתי הידוע "הבובה" שתורגם לימים לעברית ופורסם במקור בעיתונות בהמשכים.
עטיפת המהדורה העברית של הרומן הידוע של פרוס "הבובה " ( פורסם בעיתונות בהמשכים בשנים 1887-1889 וכספר ב-1890, בעברית הוצאת כרמל 2016)על פולין בזמנו שנכתב בעת שפירסם את "מאגדות מצרים הקדומה"
פרוס באופן עקרוני לא התעניין אז בסיפורים היסטוריים וכתב ביקורות קשות על ספריו ההיסטוריים הידועים של עמיתו הסופר הנריק סינקייביץ' שכתב אז טרילוגיה ידועה על פולין במאה ה-17.
פרוס תקף את ספרו של עמיתו "באש ובחרב" ( 1884) בביקורת קשה. הוא חשב שרומן היסטורי לא יכול לדייק בתיאור המציאות היסטורית אמיתית.
אך תוך כדי כתיבת "הבובה" הוא החל להתעניין במצרים העתיקה וכתב עליה סיפור שפורסם בעיתונות והפך להיות ידוע מאוד:
אגדה של מצרים העתיקה.
עטיפת מהדורה פולנית של "אגדה של מצרים העתיקה".
והצלחתו הייתה כזאת שלימים ב-1895 כתב פרוס רומן ענק על מצריים העתיקה בתקופה יותר מאוחרת המאה ה-11 לפה"ס. על ימי רעמסס ה- 12 מהשושלת ה-20 של מצריים צאצא רחוק של רעמסס השני שהוא בעצם בגדר היסטוריה חלופית שכן לא היה פרעה כזה במציאות ההיסטורית.
פרוס דמיין את סיפור חייו של הפרעה, וכנראה בהשראת סיפור מצרי קדמון שהתגלה בדיוק בזמן הכתיבה "סיפור מסעו של ון אמון ", שילב אותו עם הכוהן האמיתי חוריחור שהשתלט במציאות ההיסטורית הידועה על מצרים בסביבות שנת 1080 לפה"ס בערך בימי תקופת השופטים בארץ ישראל.
רומן בשם "פרעה" שהפך לקלאסיקה של הספרות הפולנית.
עטיפה פולנית מודרנית של הרומן המפורסם של בולסלב פרוס "פרעה".(1897)
ותורגם גם לעברית בכמה כרכים.
עטיפת המהדורה העברית של "פרעה " בתרגום
"ב.מרדכי " הוא מרדכי ברתנא
ולימים ב-1966 הוסרט לסרט פולני ידוע ומרשים מאוד.
וראו קישור לסרט זה בסיום.
עטיפת מהדורה פולנית של "אגדה של מצרים העתיקה"
כשכתב פרוס את "אגדה של מצרים העתיקה" בסוף שנת 1887 היה לו מודל אמיתי לנגד עיניו שעליו התבסס, אם כי גם מסיבות של זהירות העביר את העלילה לימי מצרים העתיקה.
וילהלם הראשון קיסר גרמניה שהייתה אז מעצמה אירופאית אדירה שגבלה בפולין ושלטה על איזורים שלה שכבשה, חלה קשות באוקטובר 1887 וגסס.
וילהלם הראשון.קיסר גרמניה
וההנחה הייתה שבנו ויורשו פרדריק שנחשב לפוליטיקאי ליבראלי הרבה יותר מאביו השמרן והקשוח יתפוס במהרה את כיסא המלוכה.
פרדריק השלישי.בנו ויורשו של וילהלם.
וציפו שכאשר יתפוס את השלטון יבצע רפורמות ליבראליות שונות.
ואז התברר שפרדריק סובל מסרטן הגרון..
פרוס כתב את סיפורו בסוף דצמבר 1887 כשהוא מעביר את האירועים בני הזמן לעבר הרחוק לימי רעמסס השני לשנת 1213 לפה"ס.
והוסיף עליהם תחזית משלו,שבמציאות ( עוד ) לא קרתה.
פרדריק אכן עלה לכס המלוכה במרץ 1888.
ולזמן מה היה נראה שגרמניה נכנסת לעידן חדש ליברלי יותר.
אבל פרדריק מלך רק במשך 99 ימים.
מחלתו התגברה.
ומת ביוני 1888.
כמה חודשים לאחר פרסום אותו הסיפור של פרוס.
את מקומו תפס בנו השמרן וילהלם השני שלימים הכניס את גרמניה למלחמת העולם הראשונה.
והרס אותה.
עטיפה פולנית מודרנית ל"אגדה של מצרים העתיקה".
בסיפורו של פרוס פרעה רעמסס הגדול הוא רעמסס השני גווע למות ובנו "הורוס" שנראה לקורא הזה כמבוסס באופן ספציפי על הדמות המקראית– מדרשית של משה נסיך מצרים, אבל עם שינויים אמור לתפוס את מקומו.
אם אכן כך אז זהו סיפור של היסטוריה חלופית שבה משה לא הפך למנהיג העבדים העבריים ועזב את מצרים אלא נשאר במצרים כבן פרעה ויורשו על מנת לתפוס את מקומו.
אם נרצה הסיפור היה גם סוג של נבואה לגבי אירועי ההווה שבו נכתב.
עטיפת גירסה פולנית -אנגלית מודרנית של "אגדה של מצרים העתיקה".
הסיפור לדעתי מעניין מאוד גם היום לאחר שהפרשה ההיסטורית שעליה התבסס נשכחה.
:מאגדות מצרים העתיקה" תורגם פעם יחידה לעברית בידי הסופר והמתרגם משה בן אליעזר ב-1911 בשבועון לבני הנעורים ( דהיינו ילדים בגילאי חטיבת ביניים ) "השחר" שפורסם בורשה שאותו בן אליעזר ערך.
""השחר" שלמרבית הצער שרד רק שבעה חודשים היה אחד משבועוני הילדים והנוער העבריים המוערכים ביותר באותה התקופה בגלל איכותו התוכנית והויזואלית שהייתה יוצאת דופן ביופיה.הוא פירסם שיר ילדים קלסי של ביאליק ומשוררים ידועים אחרים
וסיפורים ידועים של מרק טווין וג'ק לונדון.
נספח עם פירוט על תולדות המגזין של אוריאל אופק יש בסיום.
כאשר הסיפור פורסם בולסלב פרוס עדיין היה בחיים.ולא מן הנמנע שראה את החוברת עם סיפורו בשפה העברית.
הסיפור שלו לא תורגם יותר מאז.
והנה גירסת בן אליעזר ו"השחר" של הסיפור המעניין.
לראשונה בפני הציבור 113 שנה לאחר הפרסום המקורי בעברית.
אפשר להגדיל את הדפים עם "העכבר"
עטיפת מהדורה פולנית מודרנית של הסיפור.
קיראו גם :
"פרעה פולני ":סקירה שלי על הספר של פרוס "פרעה" ועל הסרט המבוסס עליו
צפו במקדימון לסרט הפולני משנת 1966 המבוסס על הרומן של פרוס "פרעה" שהוא המשך של "אגדה של מצרים העתיקה:"
צפו בסרט המלא "פרעה" עם תרגום לאנגלית
.עטיפת תרגום מודרני של הסיפור לאנגלית
נספח :תולדות כתב העת "השחר":
מתוך ספרות הילדים העברית 1900–1948: כרך א. תל אביב: דביר; תשמ"ח 1988
מאת אוריאל אופק
בראשית 1911 ניסה שמואל טשרנוביץ, שהיה שמונה שנים קודם לכן מַזכיר מערכת ‘עולם קטן’, לייסד שבועון חדש לילדים והציע לביאליק ולדוִד פרישמן לערוך אותו במשותף. פרישמן נטה לקבל את ההצעה וכתב לביאליק בכ“א בשבט תרע”א: “אילו חפצת באמת לתת את שמך על עתון זה אפשר שהיינו עושים איזה דבר טוב. כבר קצה נפשי בכל העתונים ממין זה […] שהם מרעילים את ילדינו עד לאין מרפא”. אבל ביאליק, שעקב מקרוב אחרי גורל “השבועון השלישי או הרביעי או החמישי או הששי או וכו' וכו'”, כלשונו, דחה את ההצעה בשתי ידיים:
כלום יצאתי מדעתי לשים את עצמי שוטה כל־כך ולהוסיף עוד שבועון […] על אלה החכמים שקדמונו? הלא לשׂחוק ולמנוד־ראש נהיה כולנו. הגע בעצמך: ‘הפרחים’ שבועון בלוגאנסק, ‘הירדן’ בוארשה, ‘השחר’ ו’בן השחר' ובן־בנוֹ של השחר, אף הוא בוַארשה, ה’מולדת' – ירחוֹן ביפו, וחכּה מעט, בעוד שניים שלושה ימים והיו לנו בוַדאי עוד שניים שלושה – ומי אני ופרישמן כי נעמוד בין חכמים כאלה? ואנה תכנס כל השבוּעוֹנוּת הזאת? לא, יקירי, פנה לך אל חכם ממני, אולי יאות לך. אני – לא יֵרד בני עמכם! (אגרות, ב, עמ' קיז–קיח)
בסופו של דבר נתבטלה התוכנית להוצאת השבועון החדש; והדעת נותנת, שאחת הסיבות לביטולה היתה רמתו המשובחת של צמד השבועונים הוַרשאִי, שביאליק כינהו באיגרתו בלגלוּג־מה “השחר ובנו של השחר ובן־בנו של השחר”. חרף משך־חייו הקצר היה ‘השחר’ אחד ההישׂגים הבּוֹלטים בעיתונות־הילדים העברית, הישׂג שהיה בראש ובראשונה הישׂגו של העורך בפוֹעל מ' בן־אליעזר.
משה בן־אליעזר (גלמבוצקי; ליטא 1882–תל־אביב 1944), שהעשיר את ספרוּת־הנוֹער שלנוּ בסיפּוּרי מקוֹר ובעשׂרות תרגומי קלַסיקה לבני־הנעורים, היה גם המקדם הגדול של עיתוני הילדים העבריים, אשר הטביע בשקידתוֹ רבּת־השנים את חותמו האישי על מתכּוּנתם וצביוֹנם. לאחר שעבר מעיירת־הולדתו שְטִיצִין ללמוד בישיבת מיר נתפס להשׂכּלה, ובגיל עשׂרים עבר לוִילנה; שם הצטרף למערכת היומון ‘הזמן’ ועד מהרה נתגלה כעורך “רך ויודע רחמים בדין, הטובל כל ימיו בספרות”139. אז גם התחיל לפרסם ב’עולם קטן' את סיפוריו הראשונים לילדים, ביניהם הסיפור המקראי “הגבעוני”. כעבור 40 שנה הרחיב בן־אליעזר את הסיפור והדפּיסוֹ בהמשכים בשנת־חייו האחרונה ב‘דבר לילדים’ (כרך יד‘, תש"ד, גל’ 8–10). ↩ בארבע שנות שהותו בארצות־הברית (1906–1910) ערך את כתב־העת הספרותי ‘שִבּלים’ והוציא את סִדרת החוברות ‘זלזלים’ לקוראים הקטנים. עם שובו לוַרשה בסוף שנת 1910 הוזמן על־ידי מ"מ קרינסקי, בעל הוצאת ‘האוֹר’ (פרק ב/ו), להשתתף אִתוֹ בעריכת שבועון חדש לבני־הנעורים; באוֹתה עת עצמה הציע לו ביאליק לבוא לאודיסה ולהיות מתרגם קבוע בהוצאת ‘תורגמן’ (ראה פרק ב/ו), ואף ניסה להניאוֹ מהתקשרוּת עם בעל ‘האוֹר’ ומעריכת העתון: “ספק גדול אם תאריך ימים בצל קורתו של בעל העתון. ידעתי במקצת את האיש ואת שׂיחוֹ; אַל נא אוסיף לדעתו עוד” (אגרות, ב, קטו).
ב־1904 נהל קרינסקי משׂא ומתן עם ביאליק על הוֹצאת קובץ משיריו, אך לבסוף נסתיים המו"מ בלא כלום (ראה אגרות ביאליק, א‘, עמ’ רכט). (
למרות דברים חריפים אלה קיבּל בן־אליעזר על עצמו את עריכת העתון יחד עם קרינסקי, וביוֹם ל שבט תרע"א (15.2.1911) הופיעה חוברת ראשונה, כפולה, של השבועון ‘השחר’, שנפתחה בשיר־הטבע ארוך של טשרניחובסקי, “עם שמש החורף”.
“לאחר כל הנסיונות, שנעשׂוּ על־ידי אנשים שונים בזמנים שונים בהוצאת שבועון מיוחד לבני הנעורים ולא עלו יפה, לא רפו ידינו וניגשנו אל יסוד ‘השחר’”, כתבו העורכים־המייסדים בפרוגרַמה שלהם (גל' 10), בהוֹסיפם: “לא סמכנו על נסים במפעלנו זה, לא באנו להגדיל את מידת יכולתנו ולא העלמנו עין מכל קשי העבודה הזאת, הרחוקה משׂכר וקרובה להפסד. אולם מאמינים היינו בלב שלם, כי יסוד שבועון עברי לבני הנעורים הוא צורך השעה”. ו’השחר', המבקש למלא את לב הקוראים “אהבה ללשון הלאומית שלנו, גאוָה על העבר המזהיר של עמנו ואמונה בעתיד”, יופיע בהידור ו“ביופי חיצוני, שלא היה דוגמתו בספרות העברית”, כדי “לפתח את רגש היופי בלבות הקוראים הצעירים”. וּלמען יוכל העיתון לחדור “אל כל המקומות הרחוקים בתפוצות הגולה, אשר אהבת הלשון העברית וספרותה לא חדלה שם”, קראו העורכים לכל “אוהבי ‘השחר’ באשר הם” – מורים וקוראים כאחד – לעשׂוֹת ככל שיוכלו לרכישת מנויים חדשים ולהגדלת תפוצתו.
‘השחר’ היה, בשבעת חודשי קיומו, היפה והעשיר מכּל השבועונים העבריים לילדים. וצדק יחיאל יחיאלי, שכּתב כי “הרושם הראשון שעושה העתון הוא, שסיפּוּק הרגש האֶסטטי של קוראיו מעסיק את בעליו בּיחוד ותופס מקום בראש טרחתם” (‘הפועל הצעיר’, 9.5.1911 חתום: י.י.). החוברות נדפסוּ בהידור, על נייר עבה ומשוּבּח, נכרכוּ בעטיפה צבעונית ואוּירו בתמונות הסופרים המשתתפים, ברפּרוֹדוּקציוֹת אמנותיות ובתצלומים. קנקן נאה ומהודר זה נתמלא גם תוכן מנוּפּה ומשוּבּח – שירים וסיפורים מקוריים ומתורגמים, מאמרי טבע ומדע, ביקורות ספרותיות, חיבּוּרי ילדים, חדשות ודברי שעשועים. ביאליק, שהזהיר תחילה את בן־אליעזר מפני השותפות עם קרינסקי, מיהר לשנות את דעתו ופירסם ב’השחר' את “אצבעוני” המקסים שלו (גל' 19 – 20). יעקב לרנר פירסם בו בהמשכים את הפּוֹאֶמות האוֹטוֹבּיוגרפיות שלו ‘הטחנה’ ו’תעלולים‘; ולצדם נדפסו משירי הילדים של פיכמן וטשרניחובסקי, יעקב שטיינברג ודוִד שמעונוביץ (שמעוני), ומסיפּוריהם של י“ל פרץ, משה סטבסקי (סתוי), י”א לייזרוביץ’, מביכּוּרי יצירוֹתיו של אהרן צייטלין142 ועוד. ה“ד נומברג פירסם ב’השחר' סדרת פיליטונים בשם “משבוע לשבוע”, שנכתבו בצורת יומן של “תלמיד המחלקה הרביעית שמעון”. הפרק הראשון, “המרידה של הקטנים” (גל' א), סיפר על החלטתם של הילדים “להשתחרר מהשפעת הסופרים הגדולים, הכותבים לילדים”, ובמקום זאת החליטו “לכתוב לעצמם בשביל עצמם”; ואין תימה שהפיליטון ה”בלתי־חינוכי" עורר את כעסו של הפדגוג י' יחיאלי, שמצא כי “מגוחכים ואי־טבעיים הם הילדים המתרברבים של מר נומברג […ה]מפטפטים פראזות חבוטות השאולות מאיזה מאמר עתוני רגיל” (‘הפועל הצעיר’, שם) העורך, מ' בן־אליעזר, פּירסם בעִיתון סִדרה בהמשכים בשם “חברַי: מזכרונות הילדות”, והרבה מאוד סיפורים מתורגמים, רובם ככולם בלי חתימת שם המתרגם, ביניהם מסיפּורי מרק טוֵין, מקס נורדוי, בּוֹלסלב פְּרוּס, וכן את סיפורו הגדול של ג’ק לונדון ‘קול מיער’. במדורים “פרפראות” ו“בישראל ובעמים” הובאו חדשות ו“סיפורי מאורעות, אשר יעסיקו גם את מוח הקטנים ולבם”: על החפירות הארכיאולוגיות בהר־הבית, על המרד במקסיקו והמהפכה בפרס, על זרם התיירים הגובר לארץ־ישראל, ועל החלטתם של “צעירי ישראל אשר בעיר חברון לעזוב את לחם־החסד שהתפּרנסו ממנו ולייסד בסביבות עירם מושבה של עובדי אדמה”. מקום נרחב הוקצה בעיתון לתשוּבוֹת המערכת לקוראים הצעירים ולכּוֹתבים בני כל הגילים. רוב התשובות היו בנוסח “בשירֶיך אמנם יש שורות יפות, אך בכללם אינם ראויים לדפוס”, או: “תחילה היֵה קורא, ואח”כ תהיה סופר, אם יש לך כשרון". אך ביניהן נוכל למצוא גם תשובות, שמתוכָן אפשר ללמוד על מצבו של העִיתון, או על מדיניוּת העריכה של קרינסקי ובן־אליעזר. כך למשל, השיבה המערכת לשאלתו־טענתו של קורא, הקובל על ריבּוּי הוצאתם של גליונות כפולים, ההופכים למעשה את ‘השחר’ לדו־שבועון:הנוּמרים הכפולים מכילים מספר גליונות של שני נומרים והקורא אינו מפסיד כלום; ולא עוד, אלא שבאופן זה אפשר לנו להדפיס דברים גדולי הכמות בלי המשכים רבים. ולכן יפה עושים העתונים המובחרים לבני הנעורים ברוסית (כגון טרופינקה), שנותנים לקוראיהם את הנומרים רק פעמיים בחודש. (גל' 23–24).
שער השבועון 'בן־שחר', שניתן שי־חינם למנויי 'השחר' (וַרשה 1911)
שתי הוספות חינם הבטיחה הנהלת ‘השחר’ למנויים: חוברת שבועית בשם ‘בן־שחר’, בה יבואו “שירים קטנים, סיפורים, פתגמים, ציורי שעשועים, תמונות ועוד לפי רוח הפעוטות”, וכן “ביבליותיקה של השחר”, שתכלול “ספר ספר בכל חודש, מבחר היצירות של הסופרים העבריים והסופרים הלועזיים בתרגום עברי קל ויפה”. אך אם עמדו העורכים במחצית הראשונה של ההבטחה וצירפו אל כל גיליון של ‘השחר’ חוברת מוקטנת ומנוקדת של המוסף ‘בן־שחר’, שכּללה סיפורים ושירים קצרים וקלים וחומר מגוּוָן אחר, שהצטיין בקיצוּרוֹ ובשׂפתוֹ הקלה, לא הצליחה המערכת לעמוד בהבטחתה השניה: אחרי דחיות חוזרות ונשנות נדפסה בגל' 11–12 הודעה למנויים, כי חל שינוי ב’ביבליותיקה של השחר': “תחת לשלוח גליון גליון בכל חודש, קיבּלו המנויים את הספר ‘מחיי הילדים’ של ב”ז הרצל בתרגומו של דוד פרישמן (שיצא ארבע שנים קודם לכן בהוצאת ‘האור’) – ובכך הגיע לסיומה החטוף קיוּמה של ה“ביבליותיקה”.
שבועון זה, על צורתו המרהיבה ותוכנו העשיר, אי־אפשר לו שלא יעורר הדים ותגובות. המאמר המקיף ביותר עליו נדפס אחרי הוֹפעת גליוֹנוֹ השלישי דווקא בארץ־ישראל, הלא הוא מאמרו הנזכר של יחיאל יחיאלי (‘הפועל הצעיר’, 9.5.1911). אחרי שבירך את המוֹ"ל על “האיניציאטיבה הפרטית” שלו למלא את החלל הריק ולסייע ליצירת “ספרות־ילדים בריאה”, מתח הכּוֹתב ביקורת מנוּמקת וּמעניינת על החלק השירי בעיתון זה ובעיתוני הילדים בכלל:
“טוב היו עוֹשׂים העורכים עתונים לילדים לוּ היו ממעטים בשירים ליריים בכלל ובשירי הטבע בפרט ובמקומם היו נותנים שירים סיפּוּריים קלים. אלה מובנים לילדים יותר והתעניינוּתם בקריאתם מרוּבּה יותר”. כן ביקר יחיאלי, במידה של צדק, את מדור ביקורת־הספרים ב’השחר', שלא ידע “להסתגל אל טעם הקטנים וידיעותיהם”, ובמקום להביא להם “ביקורת קלה ומחוּוֶרת, כתבו מה שכּתבו ממש כּמוֹ שהיוּ כותבים בעתון לגדולים, בלי שום שינוּי בצוּרה ובתוֹכן”. אך בעיקר יצא קצפּו של המבקר־הפדגוג על “המנהג המכוער שהוּנהג בעתוֹני ילדים אצלנוּ”, הלא הוא הדפּסת חיבּוּרים ומכתבים של קוראים:
הילדים הולכים ומדקלמים [=מפרסמים] את עצמם, את מוריהם ואת בתי־הספר שהם לומדים בהם ואת העתון שהם כותבים בו את מכתביהם – וכל זה הוא מגונה מאד, בפרט כשהדבר נעשה על־ידי ילדים. הגיע כבר הזמן שנעזוב את המנהג הזה. (שם. חתוּם: י.י.)
הוצאתם הסדירה של שני השבועונים, בצורתם ובמתכּוּנתם הקבועוֹת ובמספר זעום של מנויים, היתה מעמסה כבדה מדי למו“ל פרטי. במלאת חצי שנה ל’השחר' פירסמה המערכת “מכתב גלוי אל חובבי הלשון העברית וספרותה”, הדן במצבו הדחוק של העתון “מפני מיעוט החותמים”; הניסיון המר של עיתוני הילדים העבריים, שצצו ונבלו מחוסר חותמים – כתבו העורכים – לא הרתיע אותם מ”לברוא את ‘השחר’ ולשכללו באופן שלא היה דוגמתו בספרותנו“; וכדי שיוכל העיתון לצאת הלאה “באותו ההידור כשהיה” אוּלצה ההנהלה להעלות את מחירוֹ (משישה לשמונה רוּבּלים לשנה). “עתון עברי לבני הנעורים”, הטעימה המערכת בסיום מכתבה הגלוּי, “הוא מפעל לאומי, שכל חובב לשוננו הלאומית מחויב לעזור לקיומו וביסוסו” (גל' 27). אבל גם היִיקוּר לא סייע הרבה לביסוסו של העיתון. עוד שמונה שבועות הוא הוסיף לצאת באותו הידור, ובי”ג תשרי תרע"ב הופיע הגיליון האחרון (מס' 35 – 36) של ‘השחר’, ובעמודו האחרון באה הודעת המערכת לקוראים, שעם הגיליון הכפול הזה “ייפסק קיומו של שבועוננו” וכל החותמים לשנה שלמה יוכלו לקבל את יתרת דמי החתימה בכסף או בספרים.
