web analytics
קטגוריות
היסטוריה

למה זוכרים את חנה סנש ואת ישראל קסטנר ולא את המחתרת היהודית בהונגריה?-שיח בין פרופסור עמירה ערן וביני

תכתובת שהתקיימה ביני ובין חוקרת הפילוסופיה היהודית והסופרת

פרופ' אמריטה למחשבת ישראל עמירה ערן.

על השאלה מדוע זוכרים לגבי פרשת השואה בהונגריה יותר מכל את חנה סנש ולא את חברי המחתרת בהונגריה.

וכיצד יש לזכור את קסטנר בעניין.

אז ברשות הפרופסור אני מפרסם את התכתובת גם כאן כבעלת עניין לציבור

חנה סנש

עמירה ערן :

לד"ר אלי אשד שלום רב,

אני מקווה שאתה מחזיק מעמד בימים מאתגרים אלו.

אני שבה וכותבת לך, כי שבתי וקראתי את הרשימה המעניינת והמחכימה שלך – שאמנם נכתבה כבר מזמן – על חנה סנש ועל אתוס הגבורה שנקשר לה( ) ויוצר פער עם דמותה במציאות: "הצנחנית שלא שבה : חנה סנש במציאות ובספר הילדים של עודד בצר". חזרתי לכתבה המצוינת שלך בעקבות "זכרון בסלון" שהקדשתי לאמי, שהייתה חברה פעילה ונועזת במחתרת הציונית ההונגרית שפעלה בבודפשט ב-1944.

לא ארחיב על פעילות המחתרת הזאת (שיוחד לה אתר

https://machteret1944.org

ומספר לא קטן של פרסומים.

אף על פי כן ,מבצעי ההצלה

של למעלה מ- 40,000 יהודים, אם באמצעות מסמכים מזויפים, אם באמצעות אספקת מזון ותרופות, אם באמצעות מתן מחסה בבתים מוגנים וב"בית הזכוכית" המפורסם ואם באמצעות גניבת הגבול לרומניה (כל עוד היה הדבר אפשרי) – נותרו עדיין חסויים באפילה.

עלה בדעתי שאחת הסיבות המכריעות לכך היא גבורת היתר המיוחסת לחנה סנש בתודעה הישראלית, כך שמסתמן כחסר טעם לדבר על הצלה באותם אמצעים שחנה סנש הייתה אמורה להוביל בהם (אף כי למעשה לא הספיקה לקיימם), ואילו אותם יהודים שהצטיירו בעיני מנהיגות היישוב כ"נבעאכים" גלותיים, שאינם מסוגלים לפעול בכוחותיהם – הם אלו שבפועל עשו את המלאכה. כיוון שהדבר מרוקן מתוכן את פועלה של סנש, הוצנעה פעילותן של תנועות הנוער הציוניות. יהודית תידור באומל עומדת על יצירת האתוס של חנה סנש בספרה "גיבורים למופת" שאף אותו סקרת בכישרון רב,

"ב"איך ליצור ולהרוס גיבורה לאומית ") תוך הטעמת שברו של המיתוס,

ולפיכך רציתי (לשאול אותך שוב, האם תסכים להנחה שהאדרת היתר של חנה סנש היא הסיבה המכרעת להערכת החסר של תרומתה של המחתרת הציונית בבודפשט (בנוסף אולי לעובדה שהיא מתה מתוך התמסרות לרעיון, ועל כן צברה מעריצים נלהבים, כפי שקרה עם המשיח הנוצרי, ואילו גורלם של אמי וחבריה, שהאמצעי הרווח שלהם היה כסות בזהות נוצרית – "אריזציה" דמה לגורלו של המשיח היהודי שהתאסלם.

> אני ערה לכך שבתרבות הישראלית מיתוס חנה סנש מתמזג יחד עם אתוס הלחימה עד הכדור האחרון, הגבורה של מורדי הגיטאות כפי ששרטט אותה אבא קובנר בכרוז המפורסם, ואילו פעולות ההצלה רחבות ההיקף נדחו כחלק מהדחיה של היהודי הגלותי האמיד המוכן לעסקה של "סחורה תמורת דם", כנוסח המושמץ שהתקבע במשפט קסטנר ותרם את שלו לייצוג שלילי של המחתרות.

> שורה תחתונה: הייתי מבקשת ממך תשובה אינטואיטיבית שאינה תובעת מחקר מפרך לשאלה האם אתה תומך בסברה שהאידיאליזציה של שליחותה של סנש היא שהאפילה על פעולות ההצלה של המחתרת הציונית בהונגריה שהצליחה להגיע למספרים של ניצולים שלא ראו כמותם בכל אירופה.

אני מצפה לתשובתך ומודה לך על הקשב,

עמירה

תשובתי :

שלום עמירה.

אני לא חוקר מומחה של הפרשה ושל התקופה.אם כי חקרתי את הפרשה של קסטנר שהיה מקורב למשפחתי.

סבי ד"ר אליהו בלנק הכיר את קסטנר כשקסטנר עוד היה ילד והכניס אותו לעולם התקשורת ולפעילויות התנועה הציונית בעיר סיגט ששם היה המנהיג הציוני ולמעשה קבע את מסלול חייו כפעיל ציוני.

אז לגבי קסטנר אני יודע.אבל זה עניין שונה לחלוטין ממה שאת שואלת

לגבי חנה סנש ..נראה לי שאכן היה לה יתרון על אחרים .

היא הייתה נאה.

היא כתבה כמה שירים יפים.

לא ידוע לי על האחרים שכתבו יצירות ספרותיות ברמה כזאת.

היו יוצרים שדאגו לקדם את זכרה כי היכירו אותה היטב. אהרון מגד ואביגדור המאירי ועודד בצר.

,לאחרים לא היו סוכני זיכרון כאלו.ולכן לא זכו לפרסום כזה.

נראה לי שגם לא הייתה דרמה ידועה כלפיהם כמו שהייתה לגבי חנה סנש ומשפטה.

ולכן לא זכו לפרסום כמו חנה סנש.

אני מקווה שזה עונה על שאלתך.

אלי

עמירה

שלום ד"ר אלי אשד,

קראתי בעניין רב את תשובתך. הצדק אתך. לחנה סנש היה יתרון רב על פני האחרים, מכל הסיבות שמנית. כשרונה הספרותי ומוניטין המשפחה בה צמחה תרמו לשימור זיכרונה וליצירת אתוס של גבורה נשית המוכנה להסתער קדימה בכל מחיר.

אין לי התנגדות כמובן שתפרסם את התכתובת בינינו.

לגבי פרשת קסטנר שהזכרת במכתבך – אם אין זה דורש ממך עמל רב – הייתי שמחה לשמוע את דעתך על הסברה שהרעש השלילי שנלווה למשפט זה תרם אף הוא את שלו להתרחקות מכוונת של הפעילים הפוליטיים של מפא"י ובכללם חברי הקיבוצים (ברובם של מפ"ם, אך לא רק) שנמנו על עיקר שדרתה של המחתרת ההונגרית הציונית. הכול העדיפו להתרחק ממנו ומן הקשרים הברורים שהיו למחתרת עם ועדת ההצלה שבראשה עמד.

בהערת אגב אוסיף, שבנוגע למשפטו של קסטנר נהוג לחשוב שעדתה של קטרינה סנש בנוגע להתעלמותו המכוונת (ביחד עם האנזי ברנד) תרמו תרומה משמעותית להשחרת פניו של קסטנר בציבור ולהאשמה הקשה שהוא התעלם משליחותה של חנה במכוון והפקירה למותה, הן ברגע הסגרתה והן מתוך כך שהפנה עורף להפצרותיה של קטרינה סנש לעזור לה לבקר בכלא בו הייתה אסורה בתה או לשלוח לה חבילה.

תוכל לזרוע קצת אור על דברים אלה מנקודת קרבתך?

שלך, בתודה ובהערכה,

עמירה ערן

פרופ' אמריטה למחשבת ישראל

אלי

אפשר.

מאמר שלי בנושא יש כאן.

"האמת על פרשת קסטנר"

מנקודת המבט שלי : קסטנר לא היה מנהיג חשוב בהונגריה.הוא בא מסיגט שבטרנסילבניה שבה אכן היה פעיל חשוב אבל זה לא היה הונגריה אלא רומניה.

למעשה מעמדו בהונגריה לא היה כה חשוב כי די זלזלו ביהודים של טרנסילבניה

הוא עשה את מה שיכל וגם תוך כדי פגיעה באנשים כדי להציל אחרים.

צדיק הוא לא היה והוא ביצע עסקאות אפלות עם הנאצים כדי להציל מקורבים וקרובים . אבל כך היה עושה כל אדם נורמאלי. אנשים מצילים תמיד את הקרובים להם ומי שיכחיש זאת משקר.

הוא כן ניסה להציל יותר מאחרים .

האשימו אותו שידע מה הולך לקרות .

הוא לא ידע הרבה יותר מאחרים. ואני מניח שבליבו הוא לא באמת האמין. ולמעשה רוב המנהיגים וגם רוב יהודי הונגריה ידעו בדיוק כמוהו.

למה תקפו אותו כל כך בישראל אנשי מפאי? כי עשה שגיאה גדולה כשהגן על נאצי בכיר שכנראה היה חייב לו הרבה..

עמירה:

שלום ד"ר אלי אשד,

תודה על התשובה המהירה ומשוללת העכבות שבדרך כלל מתלוות ליחס לקסטנר, הגם שבדבריך יש אמפטיה אל האיש.

אני מבינה שלדעתך ההתקפה של פעילי מפלגת מפא"י עליו נובעת מעדותו לטובת קורט בכר ולא בהכרח מעצם העסקה עם אייכמן ונציגיו בעניין רכבת המיוחסים.

הרבה תודות על תשובותיך.

עמירה

ציור ערן וולפובסקי

מאת אלי אשד

בלש תרבות וחוקר של תנ"ך, תרבות וספרות פופולארית

2 תגובות על “למה זוכרים את חנה סנש ואת ישראל קסטנר ולא את המחתרת היהודית בהונגריה?-שיח בין פרופסור עמירה ערן וביני”

אנשים כמו מיקי קראוס, אגנס וצבי גולדפרב, משה אלפן, דוד גור ועוד רבים שחלקם נשאו בתפקידים רשמיים בתנועה הציונית, שעשו רבות במבצעים נועזים ('הטיול' בתי ילדים, שחרור עצורים ועוד) והצילו אלפים ויותר, נעלמו באבק ההסטוריה שנכתבה ע"י אחרים.

חני ברקת גלנצר כותבת לי בתגובה על רשימה זאת :
הי אלי,.

לגבי חנה סנש:

כל סיפור הצנחנים היה סיפור עם כרוניקה של כישלון ידועה מראש. אלא שבשונה ממה שניצולי שואה אוהבים לספר לעצמם, היישוב העברי בארץ מאוד מאוד רצה לעזור. כשלעצמו, לא הייתה לו שום דרך. קבוצה שגודלה כעשרה אחוזים מיהודי אירופה, שמנסה לעזור במקום שהאחרונים לא יכלו או לא רצו לעשות דבר. (600 אלף יהודי היישוב מול 6 מיליון יהודי מזרח אירופה)

בהעדר אפשרות לעשות מעשה, משל עצמם, הסכימו להצעת הבריטים לשלוח שליחים. הבריטים, לפי צורכיהם, הכתיבו את התנאים: את ארצות היעד, את התפקידים ואת לוח הזמנים בשנים 1943-44. מה בדיוק חשבו? אין איש יודע. 12 נערי פלמ"ח, ועוד 25 נערים אמיצים אחרים, זה לא בדיוק הפלישה לנורמנדי. ואת זה חשוב להבין.

השליחים-צנחנים פעלו לצד לוחמי המחתרת באזורי הבלקן, כולל הפרטיזנים של טיטו ביוגוסלביה. חלקם השתתפו במרד הלאומי הסלובקי. רבים מהם המשיכו לפעול בגולה לאחר סיום מלחמת העולם, כשליחי המוסד לעלייה ב' או של התנועות שאליהן השתייכו, בפעילויות 'הבריחה' וההעפלה.

אני כמובן מסכימה איתך שלחנה סנש היו סוכני תרבות. ומה תימה היא?

סנש הייתה חברת קיבוץ, מדריכת בתנועת הנוער העובד, שייכת לברנג'ה. אם לא בחייה , (שהרי היא דיווחה על בדידות), הרי שניתן לנכס אותה אחרי מותה.

את שיריה ניתן היה להתאים אל האתוס הציוני. ומותה מות שניתן היה לבנות כמות גבורה בעוד שכיום הוא נראה כמוות מיותר לחלוטין. וועדות חקירה רבות צריך להקים על איך שלחו ילדה בת 20 לנצח את הנאצים.

קאסטנר ופועלו היו שנויים באותה מחלוקת שעשר שנים קודם לכן, היה שרוי ז'בוטינסקי בעניין תוכנית האווקואציה, עם ההסתדרות. "אסור לדבר עם הנאצים!"

היום אנחנו שואלים את השאלה האם נכון היה לדון את כולם למיתה או כן לעשות עיסקה עם הנאצים, ולהציל מי שניתן היה להציל?

בימים ההם, השאלה לא תאמה את האידאולוגיה המקובלת.

גם משפט קסטנר היה משפט מגמתי, שנועד לשרת אינטרסים מסויימים ולכן לחלק ממי שיכלו לתת עדות, לא נתנו לדבר.

עיצוב הזיכרון הקולקטיבי, הוא תמיד תלוי צרכי החברה הזוכרת.

לחברה הישראלית של שנות השישים, היה צורך להכיל גם את ניצולי השואה. מכיוון שאי אפשר היה להכניס את פועלם לתוך מסגרת ההגדרה של "גבורה", שהייתה מקובלת אז והיא מקובלת גם היום בכל מקום בעולם, הרחיבו את המסגרת ונתנו גם לכאלה שלא חתרו למגע, שנטשו את חבריהם, שעמדו מרחוק לראות, מקום של גבורה.

כמובן בתנאי שהיו חברי תנועות הנוער. לא חלילה רביזיוניסטים, שהיו באמת גיבורים בגטו וורשה כפי שגילה לנו מישה ארנס.

חנה סנש, חבריה הצנחנים כמו גם יאנוש קורצ'ק וסטפנה וילצ'ינסקה, האחים בייאלסקי ואחרים שההיסטוריה פחות מקבלת, היו גיבורים לפי כל קנה מידה.

זה לא סותר את היותם של אחרים, כאלה שכן עשו למען האחר, גיבורים. כפי שמתארת עמירה ערן. רק הזיכרון הקולקטיבי לא קיבל אותם כי הוא עוצב על ידי אנשי מפא"י וחבריהם לדרך.

אני מניחה שקראת את "דגלים מעל הגטו של ארנס. ממליצה על "לא דרכי האחרונה" של סיפורו של איסר לובוצקי שנכתב בידי נכדו, ד"ר עשהאל לובוצקי, תלמד מי היה אבא קובנר. שעשה סלקציה בכניסה אל תעלות הבריחה מהגטו. כמו גם על מותו של יצחק ויטנברג שהיה המנהיג הראשון של האירגון והוסגר לנאצים.

שולחת לך מאמר של ניר יצחק, "עיון מחדש בעדותיו של יצחק צוקרמן". שווה לקרוא.

כלל, בעידן שבו נשחט תפקידו העצום של הקיבוץ, כמוסד שהיה פלטפורמה להקמת המדינה, ניתן וצריך לבדוק גם פרות קדושות אחרות.

https://www.academia.edu/keypass/ZG1ZdDUvSVF6QnpZTHBydjlJKzF3UEVKc3RudmpBbjVsUW5KbWlTSXplOD0tLW9GYjdjNjIwQzJnSW5jV2hhWHVPc2c9PQ==–4975ec9b8efe031ab4a4dd20e22232f996278630/t/g0JzK-RToV7kA-uDpPL/resource/work/41710077/%D7%A2%D7%93%D7%95%D7%99%D7%95%D7%AA%D7%99%D7%95_%D7%A9%D7%9C_%D7%99%D7%A6%D7%97%D7%A7_%D7%90%D7%A0%D7%98%D7%A7_%D7%A6%D7%95%D7%A7%D7%A8%D7%9E%D7%9F_%D7%9E%D7%99%D7%9E%D7%99_%D7%94%D7%9E%D7%9C%D7%97%D7%9E%D7%94_%D7%95%D7%A2%D7%93_%D7%9C%D7%A9%D7%91%D7%A2_%D7%94%D7%A9%D7%A0%D7%99%D7%9D_%D7%94%D7%94%D7%9F_%D7%A2%D7%99%D7%95%D7%9F_%D7%9E%D7%97%D7%95%D7%93%D7%A9?email_work_card=title

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

three × four =