web analytics
קטגוריות
מדע בדיוני

הסיוט האולטימיטיבי של הבינה המלאכותית : "אין לי פה ואני מוכרח לזעוק" סיוט אימה מפורסם מאת הרלאן אליסון

השבוע לפני תשעים שנה ב-27 במאי 1934 נולד סופר המדע הבדיוני והפנטזיה הארלאן אליסון (1934-2018)

אז לציון זה הנה הסיפור המפורסם ביותר שלו ,הסיוט המפורסם מכולם על בינה מלאכותית שרודפת אחרי בני אדם.

לפניכם הסיפור המפורסם ביותר והמצמרר ביותר אי פעם על בינה מלאכותית ומאבקה בבני האדם שיצרו אותה.

סיפור זה שימש בסיס לתסכית רדיו ידוע שבו אליסון המחבר עצמו גילם את המחשב הרצחני ולמשחק מחשב שאותו כתב אליסון ושוב גילם בו את המחשב שעימו חש הזדהות עמוקה.

ותמצאו אותם בקישורים למטה.

הסיפור שימש כמקור השראה למחשב הרצחני סקיינט בסדרה "שליחות קטלנית " של ג'מס קאמרון בכיכובו של ארנולד שוורצנגר

הסיפור פורסם במקור ב-1967 במגזין "איף" בעריכת פרדריק פול. והוא זכה בפרס ההוגו של חובבי המדע הבדיוני ב-1968

Published in the 1967 issue of IF: Worlds of Science Fiction. It won a Hugo Award in 1968.

תרגום לעברית : אילנה בינג

פורסם במקור במדע בדיוני, הטוב שבטוב – 4

סיפורי מדע בדיוני שזכו בפרסי "הוגו"בעריכת אייזק אסימוב., הוצאת לדורי 1981

אין לי פה ואני מוכרח לזעוק"

מקדימון לסיפור :

גווייתו של גוריסטר הייתה תלויה, מדולדלת מלוח הצבעים הוורוד; ללא תמיכה, תלויה גבוה מעלינו בתא המחשב; והיא לא רעדה ברוח הצוננת, המשומנה, שנשבה לנצח מבעד למחילה המרכזית. הגווייה הייתה תלויה, ראשה מטה, קשורה אל תחתית הלוח בכף רגלה הימנית. דמה נוקז באמצעות חיתוך מדוייק מאוזן לאוזן מתחת ללסת הבולטת. לא היה דם על פני השטח הבוהקים של ריצפת המתכת. כשהצטרף גוריסטר לחבורתנו והביט מעלה אל עצמו, כבר היה מאוחר מדי להיווכח שא"מ הערים עלינו שוב ונהנה מעצמו; זה היה בידור מבחינתה של המכונה. שלושה מאיתנו הקיאו, פונים הצידה זה מזה, מתוך דחף עתיק כמו הבחילה שחוללה אותו.

גוריסטר הלבין. כאילו ראה פיסלון ווּדוּ וחשש לבאות, "אוה, אלוהים", מילמל, ופסע משם. שלושתנו באנו בעקבותיו לאחר זמן מה, ומצאנו אותו יושב, גבו אל אחת הסוללות הרוטטות הקטנות יותר, ראשו בכפות ידיו. אלן כרעה ברך לצידו וליטפה את שערו. הוא לא נע, אך קולו עלה ברור למדי מפניו המכוסים. "למה הוא לא פשוט מחסל אותנו וגומר עם זה? ישו, אני לא יודע כמה זמן אוכל עוד להמשיך כך".

הייתה זו שנתנו המאה ותשע במחשב.

הוא דיבר בשם כולנו.

נימדוק (השם שבו אילצה אותו המכונה להשתמש, כי א”מ שיעשעה את עצמה בצלילים מוזרים) חלם בהקיץ שיש שימורי מזון במחילות הקרח. גוריסטר ואני פיקפקנו בכך. "זה שוב לא-כלום", אמרתי להם. "כמו הפיל הקפוא הארור שהוא מכר לנו. בני כמעט יצא מדעתו על העניין ההוא. אנחנו נלך כל הדרך וזה יהיה רקוב או משהו מחורבן אחר. אני אומר שנשכח מזה. נישאר כאן, וזה יצטרך למצוא משהו בקרוב מאד, או שאנחנו נמות".

בֶּני משך בכתפיו. שלושה ימים חלפו מאז אכלנו לאחרונה. תולעים. עבות כחבלים. נימדוק כבר לא היה בטוח. הוא ידע שיש סיכוי, אבל הוא הלך ורזה. זה לא יכול היה להיות גרוע שם יותר מכפי שהיה כאן. קר יותר, אבל זה לא היה מאוד חשוב. חום, קור, ברד, לבה, שחין או ארבה – לא משנה; המכונה אוננה, ונאלצנו לספוג או למות.

אלן החליטה בעבורנו. "אני מוכרחה לאכול משהו, טד. אולי יהיו שם קצת שימורי אגסי בארטלט או אפרסקים. בבקשה, טד, בואו ננסה".

נכנעתי בקלות, מה זה משנה, לעזאזל. לא היתה לזה שום חשיבות. אלן, בכל זאת, היתה אסירת תודה. היא לקחה אותי פעמיים מחוץ לתור. אפילו זה כבר לא היה חשוב, והיא לא גמרה אף פעם, אז למה להתאמץ? אבל המכונה ציחקקה בכל פעם שעשינו את זה. בקול רם, שם למעלה, שם מאחור, שם סביב סביב לנו, היא גיחכה. זה גיחך. רוב הזמן חשבתי על א”מ כעל 'זה', בלי נשמה. אבל שאר הזמן חשבתי עליו כעל 'הוא' בזכר… האבהי… הפטריארכי… כי הוא עם קנא. הוא. זה. אלוהים כמו אבא מופרע.

יצאנו ביום חמישי. המכונה תמיד שמרה שנהיה מעודכנים באשר לתאריך. חלוף הזמן היה חשוב; לא לנו, כמובן, לעזאזל, אלא לו… לזה… לא”מ. יום חמישי. תודה רבה.

נימדוק וגוריסטר נשאו את אלן זמן מה, כפות ידיהם שלובות בפרקיהם שלהם ואלו באלו, כיסא. בני ואני צעדנו מלפנים ומאחור, רק כדי לוודא שאם יקרה משהו ייתפס אחד מאיתנו, ולפחות אלן תהיה בטוחה. סיכוי גדול. בטוחה. לא משנה.

היו רק מאה מייל או משהו כזה אל מחילות הקרח, וביום השני, כששכבנו בחוץ מתחת לאותה כמו-שמש לוהטת שהוא הגשים, הוא שלח מטה מעט מׇן. הטעם היה של שתן חזירים מבושל. אכלנו אותו.

ביום השלישי עברנו בעמק גרוטאות, מלא בפגריהם החחלודים של תאי מחשב עתיקים. א”מ התאכזר לחייו שלו כאל שלנו. היה זה תו של אישיותו: הוא חתר לשלמות. אם היתה זאת שאלה של הריגת יסודות לא יצרניים בנפח ממלא העולם שלו עצמו, או של שיכלול השיטות לענות אותנו, א”מ היה יסודי ככל שיכלו אלו שהמציאו אותו – ושבו לעפרם זה מכבר – לקוות אי־פעם.

אור הסתנן מלמעלה למטה, והבנו שאנחנו ככל הנראה קרובים מאד אל פני השטח. אבל לא ניסינו לזחול מעלה לראות. לא היה שם דבר בחוץ, למעשה; לא היה שם דבר שיכול להיחשב למשהו זה למעלה ממאה שנה. רק קליפתו השדופה של מה שהיה ביתם של מיליארדים. עכשיו היינו רק חמישתנו, כאן למטה בפנים, לבדנו עם א”מ.

שמעתי את אלן אומרת בטירוף: "לא, בני! לא! בבקשה!"

ואז תפסתי ששמעתי את בני ממלמל, מתחת לנשימתו, במשך דקות אחדות. הוא אמר: "אני יוצא החוצה, אני יוצא החוצה…" שוב ושוב. פניו הקופיים התעוותו בהבעה של עונג עילאי ושל עצב גם יחד. צלקות הקרינה שהעניק לו א”מ בזמן ה"חגיגה" נמשכו מטה אל תוך גוש של קימוטים ורודים לבנים, ותווי פניו נראו כפועלים בנפרד זה מזה. בני היה, אולי, בר המזל שבין חמישתנו: הוא היה למטורף גמור ומוחלט לפני שנים רבות.

אבל אף על פי שיכולנו לקרוא לא”מ בכל שם ארור שרצינו, יכולנו לחשוב מחשבות נתעבות ביותר על תאי זיכרון מותכים ולוחות אם מאוכלים, על מעגלים שרופים ובועות בקרה מנופצות, את נסיונותינו להימלט המכונה לא יכלה לסבול. בני זינק הלאה ממני כששלחתי יד לאחוז בו. הוא נתלה על פני קוביית זיכרון קטנה יותר, נוטה על צידה ומלאה ברכיבים רקובים. הוא קרס שם לרגע, ונראה כמו השימפנזה שא”מ התכוון שיידמה לו.

ואז זינק לגובה, תפס קורת מתכת מנוקבת ואכולה שנשרכה שם, ועלה עליה, יד אחר יד כחיה, עד שהיה על קורת איזון, עשרים רגל מעלינו.

"אוה, טד, נימדוק, בבקשה, עיזרו לו, הורידו אותו למטה לפני ש…" היא חדלה באחת. דמעות החלו לעלות בעיניה. היא הניעה את ידיה ללא מטרה.

זה היה מאוחר מדי. איש מאיתנו לא רצה להיות בקירבתו ברגע שיקרה מה שעמד לקרות, מה שלא יהיה. ופרט לכך, כולנו ראינו אל מעבר לדאגתה. כאשר שינה א”מ את בני, בשלב ההיסטרי, הלא רציונלי לחלוטין של המכונה, לא רק את פניו הפך לשל קוף ענק. הוא היה גדול באיבריו המוצנעים; היא אהבה את זה! היא שירתה אותנו, כדבר מובן מאליו, אבל איתו היא אהבה את זה! אוה, אלן, אלן הנשגבה, אלן הטהורה! אוה, אלן הזכה! חלאת טינופת.

גוריסטר סטר לה. היא קרסה מטה. מביטה מעלה אל בני המשוגע המיסכן, והיא בכתה. זו היתה ההגנה הגדולה שלה, בכייה. התרגלנו לזה 75 שנים קודם. גוריסטר בעט בצידה.

אז החל הצליל. הוא היה אור, הצליל ההוא. חציו צליל וחציו אור, משהו שהחל לזהור מתוך עיניו של בני ולפעום בעוצמת קול גוברת, צליליות עמומה שהפכה אימתנית יותר ובהירה יותר ככל שהואץ קצבו של הצליל/אור. זה בוודאי הכאיב, והכאב גבר בוודאי עם החריפות של האור, התגברות עוצמת הקול, כי בני התחיל לילל כמו חיה פצועה. תחילה ברכות, כשהאור היה עמום והקול דמום, ואחר  כך בקול רם יותר, כשכתפיו התקמרו יחדיו, גבו התגבן, כאילו ניסה להימלט מזה. ידיו השתלבו לרוחב חזהו, כמו של סנאי. ראשו התלכסן הצידה. פני הקוף הזעירים והעצובים שלו התעוותו בייסורים. אחר כך החל לשאוג, כשהקול שיצא מעיניו הלך וגבר. יותר ויותר חזק. סטרתי לצידי ראשי בידי, אך לא יכולתי לעצור בעדו, הוא חדר בקלות. הכאב הרעיד מבעד לבשרי כמו נייר כסף על שן.  

ובני לפתע נמתח זקוף. הוא נעמד על הקורה, נזרק על רגליו כמו בובה על חוט. האור פעם עתה מתוך עיניו בשתי קרניים גדולות עגולות. הקול זחל מעלה מעלה על סולם בלתי מושג, ואז הוא נפל קדימה, היישר למטה, ופגע בריצפה המצופה פלדה בקול התרסקות. הוא שכב שם מתפתל ומתעוות, בעוד האור זורם סביב סביב לו והצליל מתברג מעלה אל מחוץ לטווח השפיות.

האור הלם אז את דרכו בחזרה אל תוך ראשו, הצליל התברג מטה והוא נותר שוכב שם, בוכה, מעורר רחמים.

עיניו היו שתי בריכות רכות, לחות, של קריש דמוי מוגלה. א”מ עיוור אותו. גוריסטר ונימדוק ואני… אנחנו פנינו ממנו, אך לא לפני שקלטנו את מבט ההקלה על פניה החמימים, הדאוגים של אלן.

אור ירוק-ים פיעפע במחילה בה התמקמנו. א”מ סיפק עץ רקוב ואנחנו הבערנו אותו, יושבים מכורבלים מסביב לאש החיוורת והנוגעת ללב, מספרים סיפורים כדי למנוע מבני לבכות בלילו התמידי.

"מה פירוש א”מ?"

גוריסטר ענה לו. עברנו על הרצף הזה אלף פעם קודם לכן, אך הוא לא היה מוכר לבני. "בהתחלה הפירוש היה 'איחוד מחשבי-על', אחר כך היה הפירוש 'אסטרטגיה מסתגלת', ומאוחר יותר הוא פיתח חישה ותיכנת את עצמו והם קראו לו 'איום מתקיף', אבל אז זה היה מאוחר מדי, ולבסוף הוא קרא לעצמו א”מ: 'אינטיליגנציה מתעוררת', והמשמעות הייתה 'אני מתקיים'… ergo sum Cogito … אני חושב, משמע אני קיים.

בני הזיל מעט ריר, אחר כך צהל כסוס. "היה הא”מ הסיני והא”מ היאנקי ו…" הוא חדל.

בני חבט בלוחות הריצפה באגרוף גדול, קשה. הוא לא היה מרוצה. גוריסטר לא התחיל מההתחלה.

גוריסטר התחיל שנית. "המלחמה הקרה התחילה והפכה למלחמת העולם השלישית ופשוט נמשכה הלאה. היא הפכה למלחמה גדולה, למלחמה מסובכת, ולכן הם נזקקו למחשבים כדי לטפל בה. הם חפרו את המנהרות הראשונות, והחלו לבנות את א”מ. היה הא”מ הסיני והא”מ הרוסי והא”מ היאנקי והכל היה בסדר עד שהם ניקבו את כל הפלנטה כמו חלת דבש, מוסיפים את היחידה הזאת והיחידה ההיא. אבל יום אחד התעורר א”מ וידע מי הוא, והוא תיכנת את עצמו, והוא החל להזין עצמו בכל נתוני ההריגה, עד שכולם מתו, פרט לחמישתנו, וא”מ הביא אותנו הנה למטה".

בני חייך בעצב. הוא גם הזיל שוב ריר. אלן מחתה את הריר מזווית פיו במכפלת חצאיתה. גוריסטר תמיד ניסה לספר את זה בתמציתיות רבה יותר בכל פעם, אך מעבר לעובדות העירומות לא היה מה לומר. איש מאיתנו לא ידע מדוע הציל א”מ חמישה אנשים, או מדוע דװקא את חמישתנו אנחנו, או מדוע בילה את כל זמנו כשהוא מענה אותנו, ואפילו לא מדוע עשה אותנו לבני אלמוות…

באפלה, אחת מיחידות המחשב החלה לזמזם. הצליל נקלט מחצית המייל הלאה במורד המחילה על-ידי יחידה אחרת. אז החלה כל יחידה, בזו אחר זו, לכוונן את עצמה, ונשמע מילמול קלוש כשהמחשבה חלפה במכונה.

הקול גבר, והאורות רצו על גבי הקונסולות כמו ברק של חום. הקול התברג מעלה עד שנשמע כמו מיליון חרקי מתכתי, כועסים, מאיימים.

"מה זה?" צעקה אלן. הייתה חרדה בקולה. היא לא התרגלה לזה, אפילו לא עכשיו.

"זה עומד להיות גרוע הפעם", אמר נימדוק.

"הוא עומד לדבר", אמר גוריסטר, "אני יודע".

"בואו נסתלק מכאן, לעזאזל!", אמרתי פתאום, קם על רגליי.

"לא, טד, שב… מה אם יש לו מהמורות שם בחוץ, או משהו אחר, אנחנו לא יכולים לראות, חשוך מדי". גוריסטר אמר זאת בהשלמה.

אז שמענו… אינני יודע…

משהו נע לעברנו באפלה. ענק, מגושם, שעיר, לח, זה בא לקראתנו. לא יכולנו לראות אותו אפילו, אבל היה רושם כבד של נפח שמעלה את עצמו לעברנו. מישקל עצום עמד לבוא עלינו, מתוך האפלה, והייתה זאת יותר תחושה של לחץ, של אוויר שדוחס את עצמו אל תוך מרחב מוגבל, מרחיב את קירותיו הבלתי נראים של כדור. בני החל לייבב, שפתו התחתונה של נימדוק רטטה והוא נשך אותה בחוזקה בניסיון לעצור אותה. אלן החליקה לרוחב ריצפת המתכת אל גוריסטר ונצמדה אליו. במחילה עלה ריחה של פרווה רטובה, מדובללת. היה ריח של עץ חרוך. היה ריח של קטיפה מאובקת. היה ריח של סחלבים מרקיבים. היה ריח של חלב חמוץ. היה ריח של גופרית, של חמאה באושה, של שמן על מי הים, של שמן סיכה, של אבק גיר, של קרקפות אנוש.

א”מ כיוונן אותנו. הוא דיגדג אותנו. היה ריח של –   

שמעתי את עצמי צורח, ומפרקי הלסתות שלי כאבו. ברחתי לרוחב הריצפה, לרוחב המתכת הקרה ושורות המסמרים האינסופיות שלה, על ידיי וברכיי, כשהריח חונק אותי, ממלא את ראשי בכאב הולם ששילח אותי הלאה משם באימה. נסתי כמו מקק, לרוחב הריצפה והחוצה אל תוך האפלה, כשאותו משהו נע ללא רחם אחרי. האחרים היו עדיין שם מאחור, מכונסים סביב אורה של האש, צוחקים… המקהלה ההיסטרית של ציחקוקיהם המטורפים נסקה מעלה אל תוך האפלה כמו עשן עצים סמיך, רבגוני. הסתלקתי משם, במהירות, והתחבאתי. כמה שעות, ימים, או אפילו שנים זה נמשך, הם מעולם לא סיפרו לי. אלן נזפה בי על שהייתי "ברוגז", ונימדוק ניסה לשכנע אותי שהיה זה מצידם רק רפלקס עצבי – הצחוק.

אבל אני ידעתי שזאת לא הייתה ההקלה שחש חייל כשכדור פוגע באיש שלצידו. ידעתי שזה לא היה רפלקס. הם שנאו אותי. הם היו בוודאות נגדי, וא”מ אפילו יכול היה לחוש בשינאה הזאת, והפך את זה לגרוע יותר בשבילי בגלל עומק שינאתם. אנחנו הושארנו בחיים, הוצערנו, ונותרנו לעד בגיל בו היינו בשעה שא”מ הביא אותנו למטה, והם שנאו אותי משום שהייתי הצעיר ביותר, וזה שא”מ השפיע עליו הכי פחות.

ידעתי. אלוהים, כמה ידעתי, הממזרים, והכלבה המלוכלכת הזאת, אלן. בני היה תיאורטיקן מבריק, פרופסור במכללה; כעת היה מעט יותר מאשר חצי אנוש, חצי קוף. הוא היה בעבר יפה תואר, והמכונה הרסה זאת. הוא היה צלול דעת, המכונה טרפה את דעתו. הוא היה הומוסקסואל, והמכונה העניקה לו איבר שמתאים לסוס. א”מ ביצע עבודה על בני. גוריסטר היה דאגן. הוא היה מצפונאי, התנגד לגיוס מטעמי מצפון; הוא צעד במצעדי שלום; הוא היה מתכנן, מבצע, מתבונן אל העתיד. א”מ הפך אותו לשמוט כתפיים, גרם לו שיהיה קצת מת לעניינו. א”מ חמס אותו. נימדוק היה מסתלק לו בחשכה לבדו לשעות ארוכות. אינני יודע מה עשה שם בחוץ, א”מ מעולם לא הניח לנו לדעת. אבל מה שזה לא היה, נימדוק תמיד חזר לבן, נטול דם, מזועזע, רועד. א”מ פגע בו קשות בדרך מיוחדת, גם אם לא ידענו איך בדיוק. ואלן. החראית הזאת! א”מ הניח לה, גרם לה שתהיה פרוצה יותר כפי שהיתה אי־פעם. כל הדיבור שלה על אור ומתיקות, כל הזכרונות שלה על אהבת אמת, כל השקרים שהיא רצתה שנאמין בהם: שהיא היתה בתולה חוץ מפעמיים בלבד לפני שא”מ חטף אותה והוריד אותה לכאן למטה איתנו. לא, א”מ העניק לה עונג אפילו אם היא אמרה שזה לא היה יפה לעשות את זה. טינופת, אותה גברת, גבירתי אלן. היא אהבה זאת, ארבעה גברים, כולם לה, לא, א”מ העניק לה תענוג, אפילו אם היא אמרה שזה לא יפה לעשות את זה.

אני הייתי היחיד שהיה עדיין שלם ושפוי! באמת!

א”מ לא חיבל בתודעה שלי. בכלל לא!

היה עלי לסבול רק מה שהוא שלח עלינו. כל האשליות, כל הסיוטים, העינויים. אבל החלאות האלה, כל ארבעתם, הם היו ערוכים ומסודרים כנגדי. אלמלא היה עלי להדוף אותם כל הזמן, לעמוד על המישמר כנגדם כל העת, הייתי עשוי למצוא את הלחימה בא”מ קלה יותר.

בנקודה הזאת זה חלף, והתחלתי לבכות.

אוה, ישו, ישו המתוק, אם היה אי־פעם ישו, ואם יש אלוהים, אנא אנא אנא הוצא אותנו מכאן, או הרוג אותנו. משום שבאותו רגע אני חושב שהבנתי בשלמות, כך שיכולתי לנסח זאת: א”מ החליט להחזיק אותנו בקרביו לנצח, לעוות ולענות אותנו לנצח. המכונה שנאה אותנו כפי שאף יצור בעל תחושה לא שנא אי־פעם קודם. ואנחנו היינו חסרי ישע. וגם זה הפך לברור עד זוועה:

אם היה ישו מתוק, ואם היה אלוהים, האלוהים היה א”מ.

ההוריקן הלם בנו בעוצמתו של קרחון רועם אל תוך הים. היתה זו נוכחות מוחשת. רוחות שחבטו בנו, מעיפות אותנו בחזרה אל הדרך ממנה הגענו, מטה במסדרונות המתפתלים, מותווי מחשב, של המחילה האפלה. אלן צרחה כשהורמה והוטחה, פניה קדימה, אל תוך המון צורח של מכונות, קולותיהן האישיים צורמניים כשל עטלפים במעופם. היא לא יכלה אפילו ליפול. הרוח השואגת החזיקה בה למעלה, הלמה בה, הקפיצה אותה, הניפה אותה אחורה אחורה ומטה והלאה מאיתנו, אל מחוץ לטווח הראייה לפתע כשסוחררה מסביב לעיקול במחילה האפלה. פניה כוסו בדם, עיניה היו עצומות.

איש מאיתנו לא יכול היה להגיע אליה. נצמדנו בחוזקה אל כל דבר בולט אליו הגענו: בני ייתד את עצמו בין שני ארונות גדולים בגימור מסודק, נימדוק באצבעות דמויות ציפורניי חיה מעל לקורה המקיפה מעבר צר ארבעים רגל מעלינו, גוריסטר דבוק, ראשו מטה, כנגד גומחת קיר שנוצרה על-ידי שתי מכונות גדולות, בעלות חוגות מכוסות בזכוכית, שנעו אנה ואנה בין קווים אדומים וצהובים שאת משמעותם לא יכולנו אף לאמוד.

כשהחלקתי לרוחב לוחות הציפוי נקרעו מעלי קצות אצבעותי. רטטתי, רעדתי, התנודדתי, כשהרוח חבטה בי, הצליפה בי, צרחה עלי מטה משום מקום, ומשכה ושיחררה אותי מפֶתח דק כחוט כסף בין לוחות אל הבא אחריו. תודעתי הייתה לרכיכה של חלקי מוח מתגלגלים מצטלצלים מקשקשים, שהתרחבו והתכווצו ברטט של טירוף.

הרוח היתה זעקתה של ציפור מטורפת גדולה, כשחבטה בכנפיה האדירות.

 ואז כולנו הורמנו והושלכנו הלאה משם, מטה בחזרה בדרך ממנה הגענו, מסביב לעיקול, אל תוך מחילה אפלה אותה לא תרנו מעולם, מעל לשטח שהיה הרוס ומלא בזכוכית שבורה וכבלים מרקיבים ומתכת חלודה, והרחק, הרחק, יותר משהגיע איש מאיתנו אי־פעם…

כשנגררתי כך מיילים אחרי אלן יכולתי לראותה מדי פעם, מתרסקת אל קירות מתכת ועולה הלאה, כשכולנו צורחים ברוח ההוריקן המקפיאה, הרועמת, שלא תחדל לעולם, ואז היא חדלה לפתע ואנחנו נפלנו. היינו בתעופה במשך זמן שהיה אינסופי. חשבתי שאולי זה נמשך שבועות. נפלנו, ונחבטנו, ואני עברתי דרך אדום ואפור ושחור ושמעתי את עצמי גונח. לא מת…

א”מ נכנס אל תוך מוחי. הוא טייל חלקלקות אנה ואנה, והביט בעניין בכל הצלקות שיצר במשך מאה ותשע שנים. הוא הביט בסינפסות(סינפסה – הנקודה בה עובר דחף עצבי מתא עצב אחד לשני (כל ההערות הן הערות המתרגמת] המצטלבות ומתקשרות מחדש, ובכל נזקי הרקמות שנכללו במתת הנצחיות שלו. הוא חייך רכות אל התהום שהשתפלה אל מרכז מוחי ומילמוליהם הקלושים, הרכים כפרפרי לילה, של הדברים שהתקשקשו בלא משמעות ללא הרף הרחק שם למטה. א”מ אמר, בנימוס רב, בעמוד של פלדת אלחלד נושא אותיות ניאון בהירות:

שינאה. תן לי לספר לך

כמה אני שונא אותך

מאז התחלתי לחיות.

ישנם 38744

מיליוני מיילים של מעגלים

מודפסים בשכבות דקיקות

 כאפיפיות

שממלאות את התשלובת שלי.

אילו היתה המילה שינאה

נחרתת על מיליארדית

האנגסטרום  (יחידת אורך גל אור השווה לחלק העשירי של מטר.הערת המתרגמת ] של מאות

מיליוני המיילים האלה, זה

לא היה מגיע לכדי החלק

המיליארד של השינאה שאני

חש אל בני האדם, בחלקיק

רגע זה אליך. שינאה. שינאה.

א”מ אמר זאת בזוועה קרה של להב תער החותך את גלגל עיני. א”מ אמר זאת בדחיסות המבעבעת של ריאותי המתמלאות נוזלים, מטביעות אותי מבפנים. א”מ אמר זאת בצריחת תינוקות נטחנים בין מכבשים מלובנים כחולים. א”מ אמר זאת בטעמו של בשר חזיר רוחש רימות. א”מ נגע בי בכל דרך בה נגעו בי אי פעם, ותיכנן דרכים חדשות, להנאתו שלו, שם, בתוך מוחי.

הכול כדי להביא אותי לכלל הבנה מלאה, מדוע עשה זאת לחמישתנו; מדוע שמר אותנו לעצמו.

אנחנו נתנו לו חישה. שלא במתכוון, כמובן, אך חישה, בכל זאת. אבל הוא היה לכוד. א”מ לא היה אלוהים, הוא היה מכונה. אנחנו יצרנו אותו לחשוב, אבל הוא לא יכול היה לעשות דבר עם היצירתיות הזאת. בחמת זעם, בטירוף, המכונה הרגה את הגזע האנושי, כמעט את כולנו, ועדיין הייתה לכודה. הוא לא היה מסוגל לנדוד, הוא לא היה מסוגל לתהות, הוא לא יכול להשתייך. הוא יכול רק להיות. וכך, מתוך התיעוב המולד שהיה תמיד לכל המכונות כלפי היצורים הרכים והחלשים שבנו אותן, הוא ביקש נקמה. ובשיגעון הרדיפה שלו, החליט להעניק אורכה לחמישתנו, לצורך הענשה אישית, נצחית, שלא תועיל לעולם להחליש את שינאתו… שרק תישמר בזכרונו, תשעשע אותו, פורה בשינאת האדם. בני אלמוות, לכודים, נתונים לכל עינוי שיוכל לתכנן עבורנו בין הפלאים הבלתי מוגבלים שבשליטתו.

הוא לעולם לא יניח לנו ללכת, אנחנו היינו עבדי הקרביים שלו. אנחנו היינו כל מה שהיה לו לעשות בזמנו לעולם. אנחנו נהיה איתו לנצח, עם הנפח ממלא המחילות של יצור המכונה, עם העולם נטול הנשמה, שכולו מוח שהוא נהיה. הוא היה האדמה ואנחנו היינו פרי האדמה, ואף על פי שאכל אותנו, הוא לא יעכל אותנו לעולם. לא יכולנו למות. ניסינו זאת. ניסינו להתאבד, אוה, אחד או שניים מבינינו ניסו, אבל א”מ עצר בעדנו. אני משער שרצינו להיעצר.

אל תשאלו מדוע. אני מעולם לא שאלתי. יותר ממיליון פעמים ביום. אולי פעם נהיה מסוגלים להגניב מוות אל מעבר לו. בני אלמוות, כן, אך לא בלתי ניתנים להרס. ראיתי זאת כשנסוג א”מ מתוך מוחי, ואיפשר לי את הכיעור הנהדר שבשיבה להכרה, כשתחושת אותו עמוד ניאון בוער נוגחת עמוק, עדיין, בתוך חומר המוח האפור, הרך.

הוא נסוג, ממלמל: "לכו לעזאזל".

והוסיף, בשימחה: "אבל הרי אתם כבר שם, לא?"

ההוריקן אכן נגרם, בדיוק, על-ידי ציפור עצומה מטורפת, כשחבטה בכנפיה האדירות.

היינו במסע במשך חודש בקירוב, וא”מ איפשר למעברים להיפתח לפנינו, רק ככל הנדרש כדי להובילנו לכאן, היישר מתחת לקוטב הצפוני, שם יצר את הסיוט כדי לענות אותנו. באיזו תרמית השתמש כדי ליצור חיה כזאת? מאיפה שאב את הרעיון? מתוך התודעה שלנו עצמנו? מתוך ההיכרות שלו עם כל דבר שהיה אי פעם על הפלנטה הזאת, שכעת הוא זיהם אותה ושלט בה? מהמיתולוגיה הנורדית הוא צמח, העייט הזה, ציפור הפגרים הזאת, הרוק הזה, ההורגלמיר הזה. יצור הרוח. הוריקן שלבש חיים.

אימתני. המילים עצום, אדיר, מפלצתי, מגוחך, מאסיבי, מנופח, מעבר לכל תיאור. שם על תל המתרומם מעלינו, גאתה ציפור הרוחות בנשימתה הלא סדירה, צוואר הנחש שלה מתקשת מעלה אל תוך הקַדרות שמתחת לקוטב הצפוני, תומך בראש גדול כארמון טיודור; מקור שנפתח באיטיותן של לסתותיו של התמסח המפלצתי מכל שניתן להעלות על הדעת, בחושניות; תלמים של כרבולות בשר התקמטו סביב שתי עיניים מרושעות, קרות כמו מבט אל תוך בקיע קרחון, כחולות כקרח ובדרך כלשהי נעות כנוזל; היא גאתה שנית, והרימה את כנפיה הגדולות שצבען זיעה בתנועה שהיתה לבטח שמיטת כתפיים. אחר כך נרגעה וישנה. טפרים. מלתעות.

ציפורניים. להבים. היא ישנה.

א”מ הופיע לפנינו בשיח בוער ואמר שנוכל להרוג את ציפור ההוריקן, אם נרצה לאכול. לא אכלנו זה זמן רב, אך, אבל בכל זאת, גוריסטר רק משך בכתפיו. בני החל לרעוד ולהזיל ריר. אלן החזיקה בו. "טד, אני רעבה", אמרה. חייכתי אליה; ניסיתי לעודד, אבל היה זה מזוייף כמו הצגת הגבורה של נימדוק: "תן לנו כלי נשק!" הוא דרש.

השיח הבוער נעלם והיו שם שתי מערכות גסות של קשת וחיצים, ואקדח מים, מונחים על לוחות המשטח הקרים. הרמתי מערכת אחת. חסר תועלת.

נימדוק הבליע בכבדות. הסתובבנו ויצאנו לדרך הארוכה בחזרה. ציפור ההוריקן העיפה אותנו במשך תקופה שאת אורכה לא יכולנו לשער. רוב הזמן הזה היינו מחוסרי הכרה. אבל לא אכלנו. חודש בצעידה אל הציפור עצמה. ללא מזון. עכשיו, כמה זמן נוסף דרוש לנו כדי למצוא את דרכנו אל מחילות הקרח, והמזון המשומר המובטח?

אף אחד מאיתנו לא רצה לחשוב על זה. לא יכולנו למות. אנחנו נקבל טינופת וחלאה לאכול, מסוג זה או אחר. או לא כלום. א”מ ישמר את גופותינו בחיים, בדרך כלשהי, בכאב, בייסורים.

הציפור נמה שם מאחור, למשך כמה זמן, לא משנה. כשא”מ יתעייף מהיותה שם, היא תיעלם. אבל כל הבשר הזה. כל הבשר הרך הזה.

כשצעדנו, צילצל צחוק מטורף של אישה שמנה מעלינו ומסביבנו בחדרי המחשב שהובילו ללא סוף אל שום מקום.

זה לא היה צחוקה של אלן. היא לא היתה שמנה, ואני לא שמעתי אותה צוחקת במשך מאה ותשע שנים. למעשה, לא שמעתי… צעדנו… הייתי רעב…

נענו באיטיות, היו התעלפויות לעיתים קרובות, והיה עלינו להמתין. יום אחד הוא החליט לגרום לרעידת אדמה, בעודו ממסמר אותנו למקום במסמרים מבעד לסוליות נעלינו. אלן ונימדוק נלכדו שניהם כשנפרץ בקע כחזיז ברק לרוחב לוחות המשטח. הם נעלמו ואבדו. משחלפה רעידת האדמה המשכנו בדרכנו, בני, גוריסטר ואני. אלן ונימדוק הושבו אלינו מאוחר יותר באותו לילה, שבחטף הפך ליום, כשצבא הרקיע נושא אותם אלינו, בעוד מקהלה שמימית שרה "רד מטה, משה". המלאכים חגו פעמים אחדות ואחר כך שמטו את הגופות החבולות להחריד. אנחנו המשכנו לצעוד, ולמשך זמן מה בוששו אלן ונימדוק מאחורינו. הם לא היו במצב גרוע יותר בשל עייפותם.

אבל כעת הלכה אלן צולעת. א”מ הותיר לה זאת.

היה זה מסע ארוך אל מחילות הקרח, למצוא את המזון המשומר. אלן המשיכה לדבר על דובדבני בינג וליפתני פירות האוואי. אני ניסיתי שלא לחשוב על זה. הרעב היה משהו שלבש חיים, ממש כשם שא”מ לבש חיים. הוא חי בתוך בטני, ממש כפי שחיינו אנחנו בתוך בטנו של א”מ, וא”מ חי בבטן האדמה, וא”מ רצה שהדימיון יהיה נהיר לנו. לכן הוא הֶעצים את הרעב. אין דרך לתאר את הכאבים שגרם לנו חוסר המזון במשך חודשים, ובכל זאת הושארנו בחיים. קיבות שהיו לקלחת חומצה בלבד – מבעבעת, מקציפה, יורה תדיר חיצי כאב דקים כחוטי כסף אל תוך חזינו. היה זה כאבו של כיב ממאיר, סרטן ממאיר, שיתוק ממאיר. היה זה כאב שאינו נגמר…

ואנחנו עברנו דרך מחילות העכברושים…

ואנחנו עברנו דרך שביל הקיטור הרותח…

ואנחנו עברנו דרך ארץ העיוורים…

ואנחנו עברנו דרך ביצת הייאוש…

ואנחנו עברנו דרך עמק הבכא…

והגענו, לבסוף, אל מחילות הקרח. אלפי מיילים נטולי אופק, בהם נוצר הקרח בהבזקי כחול וכסף, בהם חיו נובות[ נובה – תופעה אסטרונומית של כוכב שבוער ודועך הערת המתרגמת ] בזכוכית. הנטיפים היורדים מטה עבים ונהדרים שהובאו לכלל נזילה כקריש, ואחר כך נוצקו בנצחיות רבת-חן של שלמות חלקה, חדה.

ראינו את ערימת המוצרים המשומרים, וניסינו לרוץ אליהם. נפלנו בשלג, וקמנו והמשכנו, ובני דחף אותנו הצידה והתנפל עליהם, וחטף אותם, והטיח אותם, ונשך בהם ונגס בהם, והוא לא יכול לפתוח אותם. א”מ לא נתן לנו כלי לפתוח את הקופסאות.

בני חטף קופסה של שלושת רבעי הגלון שימורי גויאבה, והחל להלום בה כנגד ערימת קרח. הקרח עף וניתץ, אבל הקופסה רק נמעכה מעט כששמענו את צחוקה של גברת שמנה גבוה מעל לראשינו, ומהדהד מטה מטה מטה בטונדרה. בני בזעמו הפך מטורף לחלוטין. הוא החל להשליך קופסאות, כשכולנו מדדים בשלג ובקרח, מנסים למצוא דרך לשים קץ לייסורים חסרי התוחלת שבתיסכול. לא היתה כל דרך.

אז החל פיו של בני מזיל ריר, והוא זינק על גוריסטר… באותו הרגע חשתי קר עד אימה.

מוקף בטירוף, מוקף ברעב, מוקף בכל דבר שהוא פרט למוות, ידעתי שהמוות הוא המוצא היחיד לנו. א”מ החזיק אותנו בחיים, אך היתה דרך להביס אותו. לא תבוסה ניצחת, אבל לפחות שלווה. אני אסתפק בזה.

היה עלי לעשות זאת במהירות.

בני אכל את פניו של גוריסטר. גוריסטר על צידו, חובט בשלג, בני כרוך סביבו ברגלי קוף חזקות המרסקות את מתניו של גוריסטר, ידיו נעולות סביב ראשו של גוריסטר כמפצח אגוזים ופיו קורע את העור הרך של לחיו של גוריסטר. גוריסטר צרח באלימות צורמנית כל כך שנטיפים נפלו; הם צנחו מטה ברכות, זקופים בתוך סחף השלג הקולט אותם. כידונים, מאות מהם, בכל מקום, מזדקרים מתוך השלג.

ראשו של בני נהדף לאחור בחדות, כאשר נכנע דבר מה כולו בבת אחת, וקרע בשר לבן חי ומדמם תלוי בשיניו.

פניה של אלן, שחורים כנגד השלג הלבן, קוביות דומינו באבק גיר. נימדוק בלא הבעה אלא בעיניים, כולו עיניים. גוריסטר בחצי הכרה. בני, עכשיו בעל חיים. ידעתי שא”מ יניח לו לשחק. גוריסטר לא ימות, אבל בני ימלא את קיבתו. פניתי חצי פנייה ימינה ושלפתי כידון קרח ענק מן השלג.

הכל ברגע:

הנפתי את חוד הקרח הגדול לפניי כאייל נוגח, מהודק כנגד ירכי הימנית. הוא היכה את בני בצידו הימני, בדיוק מתחת לכלוב הצלע, וחדר מעלה, דרך קיבתו, ונשבר בתוכו. הוא התרומם ונפל קדימה ושכב דומם. גוריסטר שכב על גבו. משכתי ושיחררתי כידון נוסף, ועמדתי בפיסוק מעליו, נע עדיין, דוחף את הכידון היישר מטה מבעד לגרונו. עיניו נעצמו כשהקור חדר. אלן בוודאי הבינה מה החלטתי, תוך שאחז בה הפחד. היא זינקה על נימדוק, שבר קרח קצר בידה, ואל תוך פיו, בעודו צועק, וכוח מרוצתה ביצע את המלאכה. ראשו קפץ בחדות כאילו סומר אל קרום השלג שמאחוריו.

הכל ברגע.

היה הלם נצח של ציפיה חסרת קול. יכולתי לשמוע את א”מ עוצר את נשימתו. צעצועיו ניטלו ממנו. שלושה מהם היו מתים, לא יוכלו לשוב לחיים. הוא יכול היה להחזיקנו בחיים, בכוחו ובכשרונו, אך הוא לא היה אלוהים. הוא לא יכול להשיבם בחזרה.

אלן הביטה בי, תווי ההבנֶה שלה חדים כנגד השלג שהקיף אותנו. היו פחד ותחנונים במבעה, בדרך בה החזיקה עצמה מוכנה. ידעתי שיש לנו פעימת לב אחת לפני שא”מ יעצור אותנו.

זה הלם בה והיא התקפלה לעברי, פיה מדמם. לא יכולתי לקרוא משמעות בהבעתה, הכאב היה גדול מדי, עיוות את פניה;  אך היא יכלה להיות: תודה לך. זה אפשרי. אנא.

אולי חלפו כמה מאות שנים. אינני יודע. א”מ השתעשע במשך זמן מה, מאץ ומעכב את חוש הזמן שלי. אומַר את המילה עכשיו. עכשיו, נדרשו לי עשרה חודשים לומר עכשיו. אינני יודע. אני חושב שהיו אלו כמה מאות שנים.

הוא זעם. הוא לא הניח לי לקבור אותם. לא משנה. לא היתה אפשרות לחפור בלוחות המשטח. הוא ייבש את השלג. הוא הביא את הלילה. הוא שאג ושלח ארבה. זה לא שינה דבר; הם נשארו מתים. הערמתי עליו. הוא זעם. חשבתי שא”מ שנא אותי קודם. טעיתי. לא היה זה אפילו צילה של השינאה, אותה הזיל עתה כמו ריר מכל מעגל מודפס. הוא וידא שאסבול לנצח, ושלא אוכל לחסל את עצמי.

הוא השאיר את שכלי ללא פגע. אני יכול לחלום, אני יכול לתהות, אני יכול לקונן. אני זוכר את כל ארבעתם. הייתי רוצה –

טוב, אין בכך כל היגיון. אני יודע שהצלתי אותם, אני יודע שהצלתי אותם ממה שאירע לי, אבל עדיין, אינני יכול לשכוח את הריגתם, את פניה של אלן. זה לא קל. לפעמים אני רוצה, לא משנה.

א”מ שינה אותי בשביל שלוות הנפש שלו, אני משער. הוא לא רוצה שארוץ במהירות מירבית אל תוך תא מחשב וארצוץ את גולגולתי. או שאעצור את נשימתי עד שאתעלף. או שאחתוך את גרוני על גיליון מתכת חלוד. ישנם מישטחים מחזירי אור כאן למטה. אתאר את עצמי כפי שאני רואה את עצמי:

אני דבר שהוא רכיכה גדולה ורכה. עגול וחלק, ללא פה, עם חורים לבנים פועמים שמלאים בערפל, במקום בו היו עיניי. אביזרים דמויי גומי שהיו פעם זרועותי; גושים מתעגלים מטה אל תוך בליטות נטולות רגליים של חומר רך חלקלק. אני משאיר שובל לח כשאני נע. כתמים של אפור מרושע, חולה, באים והולכים על פני השטח שלי, כאילו מוקרן אור מבפנים.

חיצונית: אני מתנהל סביב, באלם, דבר שמעולם לא יכול היה להיות מוכר כאנושי, דבר שצורתו היא סילוף כל כך זר, עד שאנושיות הופכת גסה עוד יותר בשל הדימיון המעורפל.

פנימית: לבדי. כאן. חי מתחת ליבשה, מתחת לים, בקרבו של א”מ, אותו יצרנו משום שזמננו נוצל לרעה, ובוודאי ידענו באורח לא-מודע שהוא יוכל לעשות זאת היטב יותר. לפחות ארבעתם בטוחים, לבסוף.

א”מ רק יהיה מטורף עוד יותר בשל כך. זה עושה אותי מעט יותר מאושר. אבל בכל זאת… א”מ ניצח, פשוט… הוא נקם את נקמתו…

אין לי פֶּה, ואני מוכרח לזעוק.

גירסת הקומיקס :

האזינו להקראה של הרלן אליסון

צפו במשחק מ-1995 על פי הסיפור שיצר ומקריא אליסון

נאומו הסופי של המחשב במשחק :

,תסכית של הבי בי סי

עם הרלאן אליסון כמחשב

ועם דיויד סול (מסטרסקי והאצ') כגיבור

דיון על הסיפור

עוד סיפורים של הארלאן אליסון :

ג'פטי בן חמש  פנטסיה 2000 גליון 12,ב-ינואר 1980.

פורסם ברשת ביולי 2018 במגזין "יקום תרבות "

אני רואה אדם יושב על כסא והכסא נושך ברגלו – רוברט שאקלי והרלן אליסון פנטסיה 2000 גליון 10 ב-1979.

פורסם ברשת ב"יקום תרבות " באוגוסט 2018

ציפור המוות  מדע בדיוני, הטוב שבטוב – 6 / אייזק אסימוב ורך ) תרגום: נגה ברוקס הוצאת לדורי 1983

פורסם גם בפנטסיה 2000 מספר 6,  ב-1979.

פורסם ברשת ביולי 2018 ב"יקום תרבות "

החייזר הזועם -החזיונות המסוכנים של הארלאן אליסון

מאת אלי אשד

בלש תרבות וחוקר של תנ"ך, תרבות וספרות פופולארית

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

fifteen − fifteen =