ההיסטוריה של שכונת מונטיפיורי בתל אביב :לציון מאה שנה לשכונת מונטיפיורי

לציון מאה שנה לקיומה של שכונת מונטיפיור שנוסדה בידי סבי יוסף זונדל וסרמן בשנת 1924 ובה חיו אבי ודודי כילד ,וגם לציון הסרט "הרצח במגדל המים " שיצרנו אני והבמאי דניאל נחנסון שמתאר פרשת רצח וריגול מסתורית ביותר בשכונה זאת ב-1937 שעוררה עניין עולמי בגלל קשרי הרוצח לרשת ריגול נאצית ,הנה כהקדמה סרט :ההיסטוריה של שכונת מונטיפיורי.

בית משפחת וסרמן ( משפחת סבי ) בשכונת מונטיפיורי ב-סביבות 1927.בתמונה יוסף זונדל וסרמן ,חנה לנדא וסרמן. ואחיה יעקב לנדא אביהם של חנה ויעקב הרב אליהו לנדא ,והילד צבי וסרמן אבי כבן 3

במאי 2024 מלאו 100 שנה לייסודה של שכונת מונטיפיורי הנמצאת ליד בנייני עזריאלי כיום שאז הייתה נפרדת מצל אביב אבל היום היא חלק מתל אביב

אחד ממייסדי המקום היה סבי הסופר יוסף זונדל וסרמן ששימש כמורה לילדי הישוב.

אז הנה הסטוריה קצרה של הישוב .

שכונת מונטיפיורי נולדה על הפרדס היהודי הראשון בארץ ישראל "פרדס מונטיפיורי " שאותו שתל רבי יהודה הלוי מרגוזה רבה הראשון של יפו בשנות הארבעים של המאה ה-19.

משה מונטיפיורי מבקר בפרגדס שיהפך לימים פרדס מונטיפיורי .ציור פסיפס מאת נחום גוטמן.ויקיפדיה

אבל הפרדס לא צלח כלכלית.ב-1855 נקנה הפרדס בידי סיר משה מונטיפיורי

בעתביקורו בארץ והוא לקח תחת חסותו את העובדים היהודיים שמונטיפיורי תמך

בפרדס  30 שנה עד למותו,ולמרות שהפרדס לא הצליח כלכלית מונטיפיורי המשיך בהחזקה שלו.

לאחר מותו של מונטיפיורי  ב-1894 העבירו יורשיו את הפרדס לניהולי בית הספר "מקווה ישראל ". אך גם בית הספר לא ראה הרבה כסף מהפרדס.

בדצמבר 1922 החליט ועד האגודה "מזכרת יהודית ומשה מונטיפיורי"בעלת הפרדס שמאחר שאין סיכוי שהוא יישא רווחים  יש למכור את שטח הפרדס להקמת שכונת מגורים שתישא את שמו של מונטיפיורי לעד. 

\בשנת 1923 מכרו יורשי מונטיפיורי את שטח  הפרדס  160 דונם לרוכש הקרקעות דב שפאק ושותפיו. אלו גדעו חלק גדול מהעצים וחילקו את השטח ל-270 חלקות בנות חצי  דונם כל אחת.

בשל המיקום המבודד ( וגם יש להניח משום שהמקום היה מועד לשיטפונות קשים דבר שהתברר לדיירים רק בדיעבד) החלקות נמכרו בזול. השטח חולק לשבעה רחובות לאורכה של השכונה ושלושה רחובות לרוחבה של השכונה.

יוסף זונדל וסרמן סבי מיזמי ומייסדי שכונת מונהטיפיורי

ב-1923 יוסף זונדל וסרמן מורה משכונת "נווה שלום"  שביפו תל אביב  שייצג קבוצה של 32 חברים מורים ועסקנים  מתנועת "המזרחי הצעיר" רכש עבור חבריו את החלק שלהם בפרדס מונטיפיורי בחוזה שעליו חתם על המוכרים דב שפאק ושותפו חייקל שייף  שיוצגו בידי ישראל אביבי . השם של השכונה היה אמור להיות "גנניה " אבל לימים מסיבות משפטיות מורכבות   השכונה הפכה להיות שכונת מונטיפיורי ושם בנה את ביתו בין הראשונים בשדירת הברושים – ברחוב הנצ"ב( לימים רחוב גרשון ).

וראו אותו בתמונה למעלה.

והנה כתב היד המקורי של החוזה שהביא לייסודה של שכונת מונטיפיורי :

 

לשכונה קראו "גנניה" כל עוד דב שפאק ספסר בה..בפועל היה סיכסוך בין שפאק והרוכשים שהיגיע עד לבית המשפט.

שפאק הבטיח לסדר את הדרכים להילחם במלריה בסביבה להקים מגרש לצרכי ציבור ועוד ועוד אך לא עמד בהתחייבויותיו השונות.מנגד דרש בפני הרוכשים שיקראו לשכונתם על שם מונטיפיורי כנראה בגלל התחייבות שנתן ליורשים שמהם רכש את השטח. התושבים עשו לו "דווקא" וסירבו לקרוא כך בתחילה לשכונה לטענתם כדי לא להוזיל את שמו של מונטפיורי.

רק באוקטובר 1926 " נקבע שמה של השכונה שעד כה נקראה "גנניה" כ"שכונת מונטיפיורי".

ב-12 בפברואר 1924 התקיימה במשרד ההסתדרות בתל אביב הגרלת מגרשים. 32 חלקות הוגרלו בין חברי "המזרחי הצעיר "במגרש שאותו רכשו חברי הקבוצה בראשות וסרמן חודשיים קודם לכן. שכונה חדשה  של בקתות עץ נולדה אז בתוך פרדס מונטיפיורי "שכונת המזרחי הצעיר"

הם התארגנו לבניית צריפים שהיו זולים ונבנו במהירות.אבל כאשר החלו לבנות את בתיהם היגיעה אליהם הודעה מהנציב העליון הרברט סמואל שיעץ להם לא להתיישב במקום בגלל בעיית השיטפונות ,שעליה לא ידעו דבר וגרמה הם הפתעה גדולה..ובגלל מחלת המלריה שבהחלט הייתה ידועה באיזור.

אבל למתישבים שכבר השקיעו כספים רבים  באיזור לא הייתה ברירה, הם סירבו להישמע לעצה מאחר שהיו צריכים להתיישב איפה שהוא.  אבל סביר להניח שהידיעות האלו לא תרמו ליחסים בינם ובין המוכרים שהפכו למורעלים

לרושם הרע תרמה העובדה שלאחר מספר ימים לאחר יסוד השכונה ב-1924 קרה מקרה מסתורי אחד המייסדים נמצא הרוג בביתו ועד היום לא ידוע מה קרה לו.

השכונה גדלה במהירות ובסוף 1925 היו מה מעל 700 נפש ב-130 משפחות .

"שכונת מזרחי הצעיר " יש לציין ניסתה להבדיל את עצמה מהתושבים החילוניים מסביב ולשמור על צביון חיים דתי ,אך לבסוף נבלעה לגמרי בידי השכונה הגדולה יותר הסובבת.

ביום 28 ביוני 1925 נערכו הבחירות הראשונות לוועד השכונה. מתוך 325 בעלי זכות הבחירה בשכונה נענו ובאו לבחור 242 איש מתוך רשימה של 26 מועמדים נבחרו 15 איש לוועד השכונה שכללו את יוסף זונדל וסרמן ואת מקרין ומתרגם הסרטים הידוע ירושלים סגל .

.פעולתו הראשונה של הועד הראשון שנבחר לשכונה הייתה לארגן אספקת מים קבועה וסדירה לשכונה. למטרה זאת הם טרחו להעביר צינורות מים בין בתי השכונה קנו מנוע חדש לבאר.

אבל … בשנים הראשונות וועדי השכונה התחלפו במהירות  והיו בחירות חדשות לועד השכונה כמעט מידי שנה  כי כולם שם רבו עם כולם ואף אחד לא הצליח לנהל את השכונה כראוי.

המריבות בין תושבי השכונה וחברי הוועדים השונים גרמו אי נוחות לתושבים כי בין חברי הוועדים השונים היו אנשים נכבדים ומקובלים.

  עד שבתחילת נובמבר 1928 מינתה לעצמה השכונה ..מועצת זקנים ! בלי מערכת בחירות ובלי אופוזיציה טורדנית. אבל מועצת הזקנים החזיקה מעמד חמישה חודשים בלבד עד שבמשפט הראשון שבו תבעו אדם שלא שילם מיסים ,פסל בית המשפט את "מועצת הזקנים".

אבל בתקופת כהונתה הקצרה קבעה "מועצת הזקנים"   בסוף 1928 שמות לרחובות השכונה שכבר גדלה מאוד אם כי רבים מהם השתנו מאז.

בתרפ"יו היה זונדל –וסרמן  מיוזמיו ובוניו של בית הכנסת המרכזי בשכונה "בני ציון"  (" על שמו של אירגון חשאי ותיק "האחים הנאמנים " או בני ציון " שהוא סיפר שהתקיים מהמאה ה-16) שגם סניף שלו הוא יצר בשכונה. ושימש בו כגבאי.

בית הכנסת "בני ציון" כלל 150 מקומות ישיבה. בית הכנסת  נמצא ברחוב גרשון ש"ץ פינת הנצ"ב. הוא נבנה ביוזמתו של וסרמן ושאר מורי המזרחי שגרו ברחוב הנצ"ב ויזמו את הקמתו בשנת 1926 עבור חבריהם .הם תרמו כספים .הבניה כמסתבר נמשכה שנים אחדות.בהתאם לקצב התרומות ולבסוף מ-1930 בית הכנסת החל לשמש בתפקידו . בית הכנסת קרס בשנת 2006 נשאר רק החדר האחרון  שבו למדו הילדים והוא משמש כיום כתחליף לבית הכנסת. עבור קבוצת מתפללים.

בתרצ"ב 1932 ייסד וסרמן  בשכונה כאמור   בתוך בית הכנסת בשותפות עם שכנו המשורר יעקב רימון  בית ספר פרטי וקיבל בו תלמידים עניים ללא תשלום לרווחת ילדי השכונה מכיתות א ולב' וג'  שלא היה באפשרותם לשלם עבור הלימודים.

אבל עבור כיתות גבוהות יותר ילדי השכונה נאלצו ללכת ברגל לעיר כדי ללמוד שם בבית ספר תחכמוני . 

המורה וסרמן היה ידוע בקפדנותו ודרש מהתלמידים לשקוד על לימודיהם ,ואלה שהתרשלו או הפריעו למהלך התקין של השיעור,היו מקבלים הסבר ברור מהסרגל של המורה. מקרה אחד נשאר חקוק בזיכרונם של התלמידים .כאשר היגיע תלמיד חדש שלא ידע על שיטות הלימוד אצל המורה וסרמן.התלמיד התקבל בברכה שיהי תלמיד טוב ולא יזכה לקבל את ביקור הסרגל כמו הוותיקים. התלמיד החדש התרעם על כך שמפלים אותו לרעה ודרש לקבל כל דבר כמו יתר התלמידים עד שהבין למה בדיוק הכוונה"…

במשך הזמן בית הספר הוכנס לרשת החינוכית של המזרחי ווסרמן המשיך לנהלו .

הוא השתתף ביחד עם שכנו יעקב רימון גם ביסוד האירגון הספורטיבי הדתי "אליצור " שנוסד בשכונה.

השכונה הייתה מקום מרכזו של אחד מארבעת המסדרים הסודיים  הגדולים של ישראל  (וככל הנראה החשאי והאזוטרי שבכולם ) מסדר "האחים הנאמנים ", ארגון מקורי לארץ ישראל שסניפו  בתל אביב הוקם  בידיהסופר והמחנך יוסף זונדל וסרמן וכמה חברים.

 מסמך של מסדר "האחים הנאמנים " באדיבות אלי אשד השומר על ארכיון המסדר.

יוסף זונדל וסרמן שהסתייג מפעילות הבונים החופשיים שהוא לא אהב את האחווה הבין

דתית שלהם ( אם כי היה מיודד אישית עם בכיריהם ) ,ולא התלהב מפעילויות אירגון בני ברית ( שגם בו היה חבר ) וראה בהם עדת "ברברנים ", והיה מסוכסך אישית  עם כמה מבכירי "אחווה " המסדר החשאי של בכירי ורבני העדה החרדית  בירושלים,  החליט להקים כמשקל נגד לכולם את "מסדר בני ציון : ארגון האחים הנאמנים "ארגון ששם לו למטרה לאחד את עם ישראל בין דתיים וחילוניים  לפתח את ההשכלה, לשפר את מוסר העם לעזור לנזקקים ולהרים אתה רמה המוסרית על ידי אהבת אחים טהורה  ובלכוד כל הזרמים והמעמדות מסביב לאידיאל הנשגב של "ואהבת לרעך כמוך " יסוד היסודות של תורת ישראל העתיקה. "..

אחד ממרכזי האירגון היה בשכונת מונטיפיורי ושם הם היו נפגשים בבית התרבות של השכונה באישון לילה ומבצעים את טקסיהם הסודיים ומדווחים על התפתחויות שחלו באירגון .ושם הם היו מדווחים על המאבקים התת קרקעיים שלהם עם  אנשי "אחווה " ועל הצלחות שונות בגיוס אנשים חדשים

בשיאו כלל המסדר  אלפי אנשים בכל הארץ  גם דתיים וגם חילוניים מהם ידועים ובמשך הזמן שלח את זרועותיו הארוכות   גם לארה"ב  שגם שם הוקמו סניפים.

ב- 1923 נשלמה בנייתו של בית החרושת הראשון בסביבה המפעל לפרימוסים מעל באר המים של הפרדס לשעבר .על משדאבת המוטור –דיזל שנשארה הניחו דוד פח של 8 ממ"ק ומזה יצרו מגדל מים.

בינואר 1926 ביקשה השכונה להסתפח לתל אביב הסמוכה אבל עירית תל אביב לא רצתה אותה לטענתה משום שבתי השכונה נבנו ללא רישיון והיו בה שיטפונות קבועים והעירייה של תל אביב  החליטה שהיא  לא  צריכה את כאב הראש הזה. כתוצאה בסוף 1926 נרשמה השכונה כמועצה עצמאית .

שכונת מונטיפיורי, בשנות השלושים המאוחרות. אז עדיין ישוב עצמאי. רק ב-1943 סופחה לתל אביב.
הצילום ממגדל המים. לפנים רחוב בית שמאי (כיום), שדרות יהודית באלכסון.

תושבי השכונה בנו לעצמם מוסדות חינוך דת ותרבות וחיו להם כקהילה עצמאית.ונלחמו

חורף חורף בהצפות ובמלריה לפעמים בעזרת משובת שרונה הטמפלרית הסמוכה ולא נואשו.

שיתפון שנתי בשכונת מונטיפיורי

בשנת 1931 חוברה השכונה לרשת החשמל. בשנות השלושים  הקימו תושבי השכונה

נתן אקסלרוד ושותפו  ומממנו ירושלים סגל מקרין הסרטים  ( מתרגם ראשון של סרטי קולנוע לעברית ) את תעשיית הקולנוע הישראלית הראשונה ושם יצרו את "יומני כרמל " יומני הקולנוע הראשונים בעברית.

שכונת מונטיפיורי הייתה להוליווד העברית. לבירת הקולנוע העברי..שם הוסרטו קטעים מהסרטים העבריים הראשונים של אקסלרוד "עודד הנודד" ו"בין החורבות " וכמובן רבים מיומני הקולנוע של אקסלרוד ( ובהם כאלו שניתן לראות בהם את דמויותיהם של אבי  צבי וסרמן הצעיר ואחיו משה). בימי שישי אחה"צ , היה אקסלרוד מזמין ילדים לצפות בסרטים  מפרי עמלו.בשנת 1934 בנו את מגדל המים הגדול על דרך שכם מול פניהם של תשובי שרונה שהפכו לנאצים והסתגרו משכניהם היהודים.

בין אנשי השכונה ובין המושבה הגרמנית  שרונה הייתה  עוינות גדולה הם לא הסכימו שילדי השכונה יסעו לתל אביב בחברת נסיעות שאותה בייסדו כמה אנשי השכונה שיא ההתנגדות היה ב1930 כאשר התכנסו תושבי שרונה וקיבלו החלטה לאסור לאף תושב של שכונתם למכור חלקת אדמה כלשהי ליהודים ולא חשוב כמה יהיה גבוה המחירשיוצא לו :

השכונה הנאה הייתה  מקור לסופרים ומשוררים כתבו עליה .הפזמון הידוע  ליפא העגלון שכתב יחיאל מוהר היה   על העגלון של השכונה . בשכונה התגורר עגלון נחמיה ורנבוך שפירסם ספר סיפורים שונים שסיפר ובהם סיפור על שלמה המלך ואשמדאי ורבים אחרים.

השכונה בתקופה זאת הונצחה בספרה של לאה גולדברג " "ידידי  מרחוב ארנון"    כולל סיפור שעוסק בשכונה ובכנופיית גנבי כלבים שמסתבר ששכנה שם ( אם נקבל את הסיפור כפי שהוא )  ובמהלכו עולה המספרת למגדל המים  המפורסם של השכונה זה שנבנה בידי יעקב צוואנגר הנרצח המפורסם ביותר של ארץ ישראל לאחר ארלוזורוב  וצופה משם על תל אביב כולה. .

מגדל המים של שכונת מןוניטיפיורי נבנה בידי יעקב צוואנהגר

הסופר יהושע בר יוסף חי בשכונה בימי שיאה עם אישתו ציפורה וילדיו שהפכו גם הם לסופרים  .ובר יוסף היה אחד מהורים שלימדו בבית הספר  ובנו של הסופר יוסף נישא בזיווג ראשון למשוררת דליה רביקוביץ. .בחצר הבית שבו גר בר יוסף בשדרות יהודית 12   מצא רחבעם זאבי עץ פרי הדר בעל יחוס מיוחד העץ האחרון שנותר מהפרדס של מונטיפיורי שעל חורבותיו קמה השכונה. העץ נעקר והועבר לגני יהושע בפרק  שם הוא מוצג היום כעץ מונטיפיורי .

.  ישבה שם המשוררת אלישבע  שהייתה נותנת הרצאות במועדון השכונה  יעקב רימון  מאיר ויזלטיר ושם גדל הסופר והמאייר שמעון צבר. הועד תדאג לתקציב לעבודות ציבוריות לבריאות לחינוך .כל מי שהחל לחיות שם חטף קדחת מהיתושים של נחל מוסררה

היום איילון  וזה היה סמל הכניסה לשכונה.ומידי שנה בשנה בחורף  היה שם שיטפון שהציף את השכונה שנראתה אז כמו ונציה.אבל למרות זאת היה נעים לחיות אז בשכונת מונטיפיורי.בשכונה היו כל השירותים הדרושים מגדל מים ובאר.מאפיה סנדלריה וחנות מכולת חנות סידקית הכל כולל שלושה בתי כנסת .היה גן גן ילדים ובית ספר.היה נעים לחיות שם למרות שהאיילון הציף  מידי חורף את השכונה.

השכונה סופחה לתל אביב בשנת 1943 והיא מנתה אז כ3000 נפש .רובם אנשי מעמד הביניים .ובעת הסיפוח לא היו לה אף חובות . אולי אחת הסיבות שתל אביב הסכימה לבסוף לספח אותה.

רק לאחר הסיפוח החלו לסלול בה כבישים.

השכונה הפכה לישוב מלא מוסכים ומפעלים ומוזנחת למדי אבל מזה שנים רבות מדברים על החייאתה כמרכז של אמנים ויוצרים כפי שהייתה בשנות השלושים  ומן הסתם בעתיד צפוי לה עתיד מזהיר בגלל המיקום המצוין שלה במרכזה של תל אביב..

קריאו גם :

שכונת מונטיפיורי סיפורו של ישוב תל אביבי

שכונת מונטיפיורי מרכז החיים החשאיים בתל אביב

צפו בסרט

הרצח במגדל המים: יצירתם של דניאל נחנסון ואלי אשד :פרשה מסתורית של רצח וריגול בשכונת מונטיפורי בשנות השלושים

מפגש חשאי של אנשי מסדר האחים הנאמנים בשכונת מונטיפיורי ראשית שנות השלושים.מאוצר התמונות של אלי אשד