חוקרי מתים: מרבי קלונימוס "בעל הנס" ועד לרב יוסף זונדל סלנט

סקירה על שני סיפורים שייתכן שהם קשורים זה לזה המתארים רבנים "נקרומנסרים " "בעלי אוב "המקימים מתים לתחייה לזמן קצר על מנת לחקור אותם.

אחד מהם הוא הרב קלונימוס "בעל הנס" שאולי לא התקיים מעולם ,השני הוא סב -סבו של סבי הרב יוסף זונדל מסלנט מנהיג הקהילה הפרושית בירושלים באמצע המאה ה-19.

נקרומנסיה -חקירת מתים

 לכל אורכה של ההסטוריה האנושית היו קיימים בני אדם שטענו שהם בעלי יכולות על חושיות מפותחות, ששימשו כמתווכים בין החברה בה חיו וכוחות נסתרים, בין אם נקראו אז אלים, מלאכים, נשמות המתים, רוחות טבע, וכיוצא באלה.

בתקופות שונות תוארו בעלי יכולת זו בשמות שונים: בימי התנ"ך הם נקראו "בעלי אוב", בימי הביניים כונו "נקרומנסרים" (נקרו-מנסיה = ידיעת העתיד בעזרת המתים), ובתחילת המאה ה-20 תוארו כמדיומים. בשנים האחרונות המונח השגור בנושא הוא המונח "מתקשר". .

היו שיטות שונות ומגוונות ליצירת תקשורים כאלו. היו בהם כאלו שניסו ליצור קשר עם רוחות המתים דרך שימוש בשלדיהם אם מתו רק לפני זמן קצר

היו גם רבנים יהודיים שנטען שעסקו בכך.

וכל זה מתקשר לפרשיה מעניינת שהתרחשה בירושלים בשנת 1856.

ביקור לא נעים בירושלים

הרב לודויג פרנקל ,ממציא סיפור הגולם מפראג ומקים בית הספר
למל" בירושלים".

לודויג פרנקל הרב שלדעתי הוא ממציא סיפור הגולם מפראג בשנות השלושים של המאה ה-19 ביקר בשנת 1856 בארץ ישראל כדי להקים בירושלים לראשונה עבור יהודים בית ספר שבו ילמדו גם חומר "כללי" לא חרדי דתי יהודי.מקצועות "חול" כמו טבע, חשבון ומלאכה וגרמנית.

בעת שהותו בירושלים פרנקל שסך הכל רק בא לסייע לתושבים הושמץ בלי סוף. הופצו סיפורים שקריים על כך שלא מל את ילדיו ( לא היו לו אז ילדים )והופצו נגדו פשקווילים שונים ואפילו הוטל נגדו חרם.

והנה כתב החרם כפי שפרנקל פירסם אותו בספרו "ירושלימה" שבו תיאר את מסעו בארץ ישראל :

כתב החרם נגד הרב פרנקל בירושלים .מתוך ספרו "ירושלמה"

בין שאר אישים נתקל פרנקל בירושלים בסב סבו של סבי הרב יוסף זונדל מסלנט.מנהיג הקהילה של היהודים יוצאי ליטא "הפרושים ".

( דהיינו תלמידיו של הגאון מוילנה)

פגישה לא נעימה בכלל.

סב סבו של סבי ועמיתיו חשדו ברב פרנקל שהוא מתכוון לפגוע בחינוך היהודי החרדי עם כל מיני מקצועות מודרניים. ,

חברים בקהילה שלהם האחים לבית משפחת לעווי נחום ויעקב יהודה לייב הוציאו כתב חרם כנגד פרנקל ( אם כי לא ברור כלל שלרב יוסף זונדל מסלנט היה קשר לזה) והמפגש היה בלשון המעטה לא נעים.

עם זאת פרנקל דיווח בספרו שבעת מפגש שלו עם ראשי הקהילות היהודיות בירושלים, יוסף זונדל מסלנט ועמיתו ושותפו הרב ישעיהו ברדקי הביעו בניגוד לאחרים בקהל נכונות לשיתוף פעולה מסוייג.

פרנקל שרד את המפגש בהצלחה והקים את בית ספר "למל.

בית ספר שהתקיים למעלה ממאה ועשרים שנה.

אחר קום המדינה הפך 'למל' לבית ספר ממלכתי, אך עם השינוי הדמוגרפי הבולט בשכונת זיכרון משה שבה היה המבנה לטובת הציבור החרדי, הלך זוהרו והתעמעם, עד שנסגר ב- 1980. מאה ועשרים שנה לאחר שנוסד.

המבנה שימש מאז מוסד לחינוך מיוחד, וב-1995 הפך לתלמוד תורה חרדי.

איך כל זה מתקשר לנקרומנסיה?

מחייה המתים

בארץ פרנקל שסייר בה וליקט אגדות שונות
.

ובהן מעשיה שסיפר לו מישהו, לא ברור מי ,

על רבי קלונימוס "בעל הנס" המקים לתחייה מת לצורכי חקירה באמצעות שם מפורש.

מה שנקרא בלועזית נקרומנסיה

בליל שבת אחת בחודש ניסן, לפני שנים רבות בירושלים הישנה, חלם רבי קלונימוס שעליו מיד לקום ולחוש לכאן, לבית הכנסת אליהו הנביא. כדרכם של חולמים שוב נרדם. אך, לאחר שהחלום חזר בשלישית אץ לבית הכנסת. חיפש סיבה לחלומו ולא מצא. מתי הבין את פשר חלומו? כאשר פתח את ההיכל . בתוך הארון, גילה רבי קלונימוס, כי נטמנה גופת נער, כנראה בן לעדה היוונית אורתודוקסית. סגר רבי קלונימוס את הארון וחזר לביתו. למחרת, באמצע תפילת שחרית, נשמעה מבחוץ המולה גדולה. לתוך בית הכנסת פרצו שוטרים תורכיים יחד עם המון נוצרים משולהבים. כאשר, לאחר חיפושים, פתחו את הארון התגלתה בתוכו הגופה, החלו קריאות נקם היסטריות. אימה ופחד נפלו על המתפללים. בהתרגשות רבה הסבירו הנוצרים לשוטרים את פשר מעשה הרצח: היהודים זקוקים לדם נוכרי כדי לאפות את מצותיהם! בתוך המהומה קם רבי קלונימוס ממקומו ובקש שיובא לו פיסת קלף, קסת דיו וקולמוס. על הקלף כתב את השם המפורש ואת הקלף תחב לפי הנרצח. מיד קם הנער לתחייה, הסתכל סביבו ובהצביעו על אחד הנזירים שאל: ”למה עשית לי את זה? למה התעללת בי? למה רצחת אותי? למה הבאת אותי לכאן בסתר?” תוך כדי צעקותיו נפלט הקלף מפי הנער ששב למותו. מיד עצרו השוטרים את הנזיר הרוצח ורווח והצלה הגיע לקהילת המתפללים. 

הסיפור מופיע בספרו של לודויג אוגוסט פרנקל "ירושלימה" מ-1858

ותורגם לעברית 1860

סברתי שהאגדה הזאת היא כל כך מוזרה היא חייבת להיות פרי המצאתו של פרנקל.

אולי כמו סיפור הגולם מפראג. אבל בבדיקה התברר לא.

הסיפור על הרב קלונימוס אכן קיים במקורות קדומים יותר מפרנקל כמו בפירושו של הרב חיים יוסף דוד אזולאי (החיד”א) (1724-1806) לפיוט ‘נשמת כל חי’ המופיע בהגדה ספר "שמחת הרגל " ( על חג הפסח) משנת .

1782 האם בכלל התקיים הרב קלונימוס?

יש שטוענים שהוא זהה עם רב בשם זה קלונימוס בן יעקב שחי בירושלים במאה ה-16.

אחרים טוענים שהוא זהה עם רב בשם זה שהיגיע לירושלים בשנת 1700 עם השיירה הידועה של הרב יהודה החסיד.

וכך זה מסופר בגירסת הסיפור של פרנקל למעלה :

בשנת הת"פ לב"ע ( 1720) חי הרב קלונימוס כראש הרבנים לעדת האשכנזים בירושלים ."

דהיינו מספר הסיפור לפרנקל בשנת 1856 חשב שהרב קלונימוס חי בסביבות 1700 ולא במאה ה-16.

ואולי לא היה ולא נברא אלא מעשיה היה.

בכל אופן מתברר שאכן היו סיפורים כאלו בירושלים גם לפני ביקורו של פרנקל..
מסתבר שאכן היו סוג שלם של לחשים וטקסים באמצעות "שמות" איך לשוחח עם מתים להוציא מהם מידע.
עמיתי חוקר הכישוף היהודי יובל הררי כתב על כך מחקר שלם שאני מביא בקישור למטה.

ומצאתי סיפור על אותו סב סבו של סבי שאכן עסק בקבלה מעשית שמייחס לו גם את העיסוק הזה.

הסיפור הזה נכתב או לוקט בידי החוקר אשר בן ישראל שעסק בחקר תולדות הקבלה ותורות הסור בארץ ישראל ולוקט בידי סבי יוסף זונדל וסרמן בספרו "מיקירי ירושלים" משנת 1973
הוא מצא אותו מכל המקומות בעיתון "הצופה" אביו של "מקור ראשון "היום.

דעתי היא שלא מן הנמנע שאשר בן ישראל או מקור המידע שלו קיבל השראה מהסיפור על הרב קלונימוס שאותו אולי מצא בספר "ירושלימה" של פרנקל במקור הגרמני או בתרגום לעברית .

אבל כאמור …

סב סבו של סבי אכן עסק בקבלה מעשית ולא מן הנמנע שהנושא הזה לא היה זר לו.

ואם כך זה מפליא אותי לחשוב על אותו מפגש בין הרב יוסף זונדל מסלנט שעוסק בקבלה מעשית ובין הרב פרנקל שכותב אגדות עליה.

האם יכול להיות שהמפגש אחרי הכל לא היה כל כך טעון בחשדנות והיה זה הרב יוסף זונדל מסלנט, הוא ולא אחר, שסיפר את הסיפור על הרב קלונימוס מחייה המתים לפרנקל?

הנה בכל אופן הסיפור על הרב יוסף זונדל מסלנט מחייה המתים..

תחריט צרפתי על נקרומנסיה ( המאה ה17 או ה-18?)

קיראו את מאמרו המקיף של חוקר תולדות הכישוף יובל הרי בנושא

יובל הררי, "להביא המת בחלום – נחש מתים במסורת המאגית היהודית"

 היהודית", מכאן 15, א (2015), עמ' 219-167.