אי המטמון-גירסת הקומיקס של עימנואל וודרוניק

מאה וארבעים שנה מלאו ב-2023 לפרסומו המקורי של ספר ההרפתקאות הקלאסי של רוברט לואיס סטיבנסון ,על חיפוש אחרי אוצר שודדי ים.

ולציון זה הנה גירסת הקומיקס הטובה ביותר בעברית.אחת מתוך שלוש שקיימות .

הסיפור המפורסם על חיפוש אחרי אוצר של פיראטים שזכה לעיבודי קומיקס רבים וגם לכמה נוספים בעברית כולל אחד כמעט במקביל ב"דבר לילדים" .

כרך נד 1983. גירסה הומוריסטית ב-55 חלקים.

וגירסה שכתב יורם מרק רייך ואייר יוסי סלם ופורסמה בהוצאת משכל ב-1992

אך בעברית זהו העיבוד הטוב מכולם.

כמה מילים על הצייר

עמנואל וודרובניק היה אמן קומיקס עולה מבואנוס איירס בארגנטינה לשם היגיעו הוריו אסתר ויוסף, מרוסיה בשלהי מלחמת-העולם הראשונה.הוא חי בקיבוץ אפיקים בצפון הארץ ולא באמת שלט בעברית שהרבה לפרסם סיפורי קומיקס ב"הארץ שלנו " בשנותיו האחרונות בין השנים 1980 ו-1984

כל הסיפורים שלו היו עיבודים של סיפורי הרפתקאות ידועים יותר ופחות מחו"ל שבחלקם מעולם לא פורסמו קודם לכן בעברית. וכנראה פורסמו במקור בעיתוני ילדים בארגנטינה. הסגנון שלו היה ריאליסטי מאוד ומפורט במיוחד.

עורך "הארץ שלנו" אוריאל ריינגולד התרשם כל כך מכישרונו עד שהוא חזר וסיפר את הסיפור כיצד התודע ליצירתו של עימנואל ( שסיפוריו פורסמו רק תחת שמו הפרטי). כיצד היגיע אליו יום אחד למערכת בחור צעיר בשם אלכס,יוצר קומיקס בפני עצמו עם דוגמאות של סיפורי קומיקס . כיצד התרשם עד מאוד מהסיפורים ואז התברר לו שלא אלכס הוא האחראי עליהם אלא אביו עימנואל עולה חדש החי בקיבוץ. וכך במשך ארבע שנים רצופות עמנואל היה יורשו של גיורא רוטמן צייר הקומיקס הקבוע הקודם שעזב בראשית שנות השמונים ( בחיפוש אחר עבודה מכניסה יותר מקומיקס באדריכלות ). כל הסיפורים ב"הארץ שלנו " היו כולם פרי יצירתו

הוא נפטר באפריל 2011

הסיפורים היו :

מספר 1: אבודים בג'ונגל . על פי אמיליו סלגרי ( על פי ספר בשם "איש האש " שתורגם לעברית עוד ב-1950) . כרך לא. תשמ"א. חוברות 1-33

8.9.1980-22.4.1981

ב-33 חלקים. עלילות שני פורטוגזים שנתקעים בג'ונגל הדרום האמריקני במאה ה-16 ומתחברים לשבט אינדיאנים טובים ונאבקים באינדיאנים עויינים.הקוראים שמו לב שהמדובר בעיבוד של הספר "איש האש" ותמהו מדוע השם שונה. העורך הסביר שהשם המקורי של הספר בארגנטינה היה שונה.

תוכלו לקרוא אותו כאן .

מספר 2: אי המטמון. על פי רוברט לואיס סטיבנסון. . חוברות 34-54 ב-21 חלקים.28.4.1981-22.9.1981

הסיפור המפורסם על חיפוש אחרי אוצר של פיראטים שזכה לעיבודי קומיקס רבים וגם לכמה נוספים בעברית כולל אחד כמעט במקביל ב"דבר לילדים" . אך בעברית זהו העיבוד הטוב מכולם.

מספר 3: מחפשי הזהב . לפי ג'ק לונדון . כרך ל"ב תשמ"ב 28.9.1981-16.2.1982 ב-22 חלקים. הרפתקה של מחפשי זהב באלסקה של ראשית המאה ה-עשרים. חברות מחפשים יוצאים בעקבות מכרה זהב ומוצאים את המגלה המקורי שלו טרוף דעת.

מספר 4- ניצולים על האי .על פי א.סביתר . חוברות 23 -31 23.2.1982 -19.4.1982 ב-9 חלקים

תוכלו לקרוא אותו כאן.

סיפור אמיתי על חיילים אמריקנים במלחמת העולם השניה שנלכדים על אי לאחר שספינתם טובעה בידי היפנים.

מספר 5: תושיה בג'ונגל . על פי א. אינרואה. כרך ל"ב חוב-35-43 18.5.1982 13.78.1982 על משלחת שנתקלת בשבט הזולו בג'נגל ונעזרת במלכו הלבן. אך לאחר מותו החוקרים מוצאים את עצמם בסכנת מוות ונחלצים רק באמצעות תחבולה מחוכמת.

מספר 6 : שליחות לאינדיאנים. על פי ב. סטולר.כרך ל"ב חוב' 44-48-49 כרך ל"ג חוב' 1-6 20.7. 1982-7.9-1982 לוחם אמריקני בימי מרד ג'ורג' וושינגטון באנגלים משכנע בהוראת ווזינגטון שבט אינדיאני לתמוך במושבות האמריקניות ולא בבריטים לאחר שהואנאבק בקרב עם לוחם אינדיאני.

מספר 7: הקברניט הצעיר. לפי ז'ול וורן. כרך ל"ג תשמ"ג.חוב' 7-2 2.11-1982 15.2.1983 סיפורו של ספן צעיר במאה ה-19.שספינתו נטרפת בים והוא ושרידי הספינה מוצאים עצמם בארץ לא ידועה שאומרים להם שהיא דרום אמריקה אבל היא בעצם אפריקה והם נאבקים שם בפושעים.

מספר 8: ימי קרתגו האחרונים. על פי אמיליו סלגרי כרך ל"ג חוב 22-41 15.2.19823 12.17.1983 ב-20 חלקים ( הנ"ל היה מחבר איטלקי ידוע של סיפורי הרפתקאות כמו סדרת סיפורים על הפירט המלאי סאנדוקאן. רבים מסיפורים אלה תורגמו לעברית ). סיפור היסטורי על המאבק בין רומא והעיר קרתגו. לטעמי הטוב בכל סיפוריו של עמנואל.הסיפור המקורי של סלגרי לא תורגם מעולם וכך עיבוד זה לקומיקס הוא ההופעה היחידה שלו בעברית. קיראו אותו כאן.

מספר 9-עקבות אבודים. לפי ס.לרויוקס כרך ל"ג חוב' 42-48 19.7.1983-30.9.1983 על פרשת רצח בקנדה.

מספר 10- אחרון המוהיקנים לפי פנימור קופר. כרך לד חוב-19 -40 10.1.1984-4.6.1984 ב-22 חלקים.

עוד עיבוד של סיפור קלאסי על המאבק בין האינדיאנים והאנגלים במאה ה-18.

כל הסיפורים פורסמו כמעט ברצף. לבסוף הודיע העורך בצער רב שהאמן לא יופיע עוד על דפיו שכן אינו יכול לעמוד יותר בעומס.

אולי הסתיים מלאי הסיפורים שצייר עמנואל עוד בארגנטינה?

במקום סיפורי ההרפתקאות האקזוטיים של עמנואל החלו להופיע ב"הארץ שלנו"
סיפורים על גיבור הקומיקס המפורסם סופרמן . שלושה מהם הופיעו לפני סגירת המגזין ב-1985 והשלישי נקטע באמצעו.

עמנואל היה האמן המקורי האחרון שהופיע מעל דפי הארץ שלנו.וביחד עם אלישבע נדל –לנדאו , דני פלנט , אשר דיקשטיין וגיורא רוטמו אחד הפוריים והמוכשרים ביותר.

אי המטמון

על פי רוברט לואיס סטיבנסון

צייר עמנואל וודרוניק

הארץ שלנו

חוברות 34-54 ב-21 חלקים.

28.4.1981-22.9.1981

וכבונוס תמצאו בסיום כמה גירסאות סרטים קלאסיות על פי הסיפור המפורסם.

נספח:

אוריאל אופק על אי המטמון

פרק מהספר

מרובינסון עד לובנגולו או איך נכתבו ספרי ילדים הוצאת מסדה ,1963

אוריאל אופק

המפה שהולידה סיפור 🔗

אי המטמון, 1883 🔗

רוֹבֶּרְט לוּאִי סְטִיבֶנְסוֹן נולד באדינבורג (אירלנד) ב־ 13 בדצמבר 1850 לאביו המהנדס. מילדותו היה נער חולני בעל ריאות נגועות. אומנת מיוחדת טיפלה בו וחינכה אותו וילדותו היתה מלאה סיפורים והרפתקאות דמיוניות. בנערותו נשלח על־ידי אביו ללמוד הנדסה במכללת אדינבורג, אבל הוא נטש את לימודיו כדי להיות סופר. לאחר שורת מאמרים בכתב העת “קורנהיל” ערך סיור באירופה ופירסם את ספרו הראשון “מסע יבשתי”. הוא נשא אשה גרושה, ובנו החורג לויד אוסבורן נעשה ידידו הקרוב ושותפו בחיבור ספרים אחדים. על אף בריאותו הלקויה הירבה סטיבנסון לתור בעולם וכתב עשרות מאמרים. שירים, מחזות וספרים, ביניהם סיפור־ההרפתקאות האנגלי המעולה ביותר “אי המטמון”, “לילות ערב החדשים”, “הנחטף”, “החץ השחור”, “ד”ר ג’קל ומר הייד", “גן החרוזים לילד” ועוד. בשנת 1888 שׂכר ספינה והגשים את חלומו לתור את איי הדרום. לאחר שנתים השתקע באי סַמוֹאָה, שם בילה את שנותיו האחרונות בין הילידים, שכינוהו “מספּר הסיפּוּרים”. רוֹבּרט לואי סטיבנסון מת באי סמוֹאה בביתו “וָאִילִימָה” (חמישה מקווי מים), ב־4 בדצמבר 1899.

על פסגת סנט־הלנה 🔗

הכרכרה טיפסה באיטיות לאורך דרך־הטרשים של פסגת ההר סנט הֶלנה, שמונים קילומטר מצפון־מזרח לסן־פרנציסקו. שלושת הנוסעים – פאני, בנה לוֹיד ובעלה רוברט־לואי – השקיפו מבעד לחלון־הכרכרה אל הנוף הפראי ועוצר הנשימה, שהשׂתרע לפניהם: קניוֹנים עמוקים, טרשים מוזרי צורה, מערות אפלות. הכלב צ’וּצ’וּ נבח כלפי נשר בודד, שפרשׂ כנפיו והמריא למרום.

“הגענו!” נשמע קולו של הרכּב, שעצר את צמד הפרדות.

הנוסעים ירדו וקרבו אל בית בודד, שעמד דבוק אל צלע ההר.

בבקתה בודדת זו בילתה המשפחה הקטנה שבועות אחדים. ריאותיו של רוברט־לואי היו נגועות, ועל פי מצוות הרופאים היה עליו לבלות באויר־הרים צח. פאני רעייתו טיפלה בו במסירוּת סבלנית, ואילו לוֹיד, בנו החורג, היה לו ידיד נאמן ואוהב.

מאז ילדותו היה רוברט־לואי סטיבנסון אדם חולני, המרותק לביתו ונושׂא בדומיה אמיצה את יסוריו. אך בעוֹד גופו היה רתוּק למשכב, נשׂא אותו דמיונו העשיר אל ארצות רחוקות, אל איים נידחים, אל הרפתקאות מרתקות. לא פעם אהב לספר כיצד מצא בילדותו מערה קטנה בקרבת ביתו, ואליה העתיק את משכנו: “רציתי לחיות כמו רובינסון קרוּזוֹ,” אמר.

נוף־בראשית פראי הקיף את משפחת סטיבנסון ואת בקתתם. מרחוק הבהיק האוקיינוס כשמשה מלוטשת; בלילות הידהדו קולותיהן של חיות־בר. הם חשו עצמם כנתונים באי־מטמון נידח, אליו הוטלו על־ידי שודדי־ים. את ימיהם בבקתה הבודדת היו מבלים במשחקים דמיוניים ומשעשעים:

“אני אהיה מלך סילבראדו”, היה הסופר אומר, “פאני תהיה מלכת סילבראדו, אתה, לויד, תהיה יורש העצר…”

" – וצ’וּצ’וּ הכלב יהיה הדוכס הגדול…" הוסיף לוֹיד בצחוק.

באויר־הפסגות הצח הלך מצבו של רוברט־לואי והשתפר. לפעמים היה כותב סיפורים או רשימות, אותם היה קורא לעת ערב, לאור השקיעה. קולו העמוק היה מרתק את שומעיו.

ערב אחד קרא רשימה פיוּטית, המתארת בסגנון פיוּטי עשיר את נופו של ההר סנט־הלנה, את הפסגה הטובלת בעננים המשקיפה אל התהום.

“נפלא!” אמרה פאני לאחר שסיים את הקריאה.

“ומה דעתך אתה?” שאל הסופר את לוֹיד.

"אני גאה בך, אבא, על שאתה סופר, "אמר הנער גלויות, “אבל הייתי רוצה שתכתוב לי פעם סיפור על ים, עם המון שודדים, וספינה טרופה, ואי נידח, ושלא יהיו בו נשים.”

“מדוע בלי נשים, לוֹיד?” שאלה אמוֹ.

“כי נשים מקלקלות כל סיפּוּר הגוּן: הן תמיד פוחדות שמא יקרה משהוּ למישהוּ”

עיניו של הנער נצצו עת הביט אל השמש השוקעת באוקיינוס הרחוק.

"פעם עוד אכתוֹב לך סיפור זה. "אמר הסופר, ושמר את ההבטחה בלבו.

מפת האי 🔗

מפּת “אי המטמון”, שצייר סטיבנסון בשביל ספרוֹ. המפּה המקוֹרית אבדה ואיננה.

שנה לאחר מכן – היא שנת 1881 – מוצאים אנו את משפחת סטיבנסון בבקתת־עץ נושנה ובודדת, בדרך המובילה לעיירה בריימור אשר בסקוטלנד; “בקתת הגבירה מקגרגור” היה שמה. גשמי הסתיו הטורדניים כלאו את השלושה בבית. פאני עסקה בעבודות הבית ובטיפול בבעלה החולה; רוברט־לוּאי עסק בכתיבת רשימות על דברי־ימי סקוטלנד, ואילו לוֹיד קרא בפעם העשירית את ספריו האהובים – “אי האלמוגים”, “ילדי היער החדש” ו“אי התעלומות”. כשנמאסה עליו הקריאה היה מצייר. קירות הבקתה היו מכוסים בציוריו, או בתחריטי־עץ שחרט בשבילוֹ אביו החוֹרג.

עם ערב ישבה המשפחה, בחברת אורחים אחדים, מול האח הבוערת, והסופר קרא באזני הנוכחים פרק על ההיסטוריה הסקוטית. הקריאה שיעממה את לויד.

־ הוי, לואי – שיסע הנער את אביו החורג, – מדוע לא תנסה לכתוב פעם משהו הגון באמת, ולא סתם מאמרים… לא מושכים?

־ סיפור בלי נשים, מה? – אמר הסופר.

פאני הסמיקה, האורחים צחקו, ואילו סטיבנסון חייך לעצמו. הוא זכר את הבטחתו מאשתקד.

הגשם הטורדני הוסיף לרדת כל אותו שבוע.

יומיים לאחר אותו ערב ישב לוֹיד בחדר־האורחים וצייר לעצמוֹ מפה דמיונית של אי נידח ושומם. לאחר שסיים את הציור התחיל צובע את המפה. אותו רגע נכנס רוברט־לואי לחדר, קרב בחשאי אל בנו החורג ועצר מאחוריו. הוא התבונן במפה ולפתע תקף אותו מצב־רוּח הרפתקני. הוא נטל את העפרון והוסיף למפה שמות של נקודות ומקומות: “גבעת התורן”, “צוק השלדים”, “תל משקפת־הריגול” וכן הלאה. אחר־כך סימן בעפרון אדום שלושה צלבים בצד האי.

“מה אלה?” שאל לויד המופתע.

“כאן החביאו שודדי־הים את האוצר”, ענה הסופר וכתב על המפה: “מחבוא המטמון.”

“ואיך נקרא למפה כולה?” שאל הנער בהתלהבות.

במקום תשובה כתב רוברט בשולי הדף שתי מילים: “אי־המטמון”.

המלים הללו הטילו קסם מוזר על השניים, כאילו הסתירוּ בחוּבּן סוד גדול.

“הוי, לואי!” קרא לויד בעיניים נוצצות, “אילו היה לי סיפור על המפה הזאת!”

האב לא אמר דבר. הוא נטל את המפה, קיפל אותה וטמנה בכיס מעילו. אחר־כך פנה לעלות אל חדרו.

“הי, זוהי המפה שלי!” קרא אחריו לויד באכזבה.

משך שעה ארוּכּה התבונן הסופר במפה, כשהוּא שוכב במיטתו, ופתע חש כיצד גיבוֹרים־לעתיד של סיפוּר חדש מופיעים לפניו מבּין עצים דמיוֹניים, “וּפניהם השחוּמים ונשקם המבריק נצנצוּ מוּל עיני, והם נלחמים ורודפים אחרי מטמוֹן.”

כל אותו ערב לא יצא הסוֹפר מחדרו הקטן.

למחרת, בשעה עשר בבוקר, שלח סטיבנסון לקרא את לוֹיד אל חדרו. משנכנס הנער לחדר מצא את אביו החורג שוכב במיטתוֹ, צרור של דפים בידיו והמפה שצייר מונחת לצדו על השמיכה.

“שב כאן ואל תוציא מילה מפיך.” אמר רוברט־לוּאי.

לוֹיד ישב בדממה, בתמיהה ובסקרנות, והסופר פתח וקרא בקולו המרתק:

פרק ראשון – כלב־הים הזקן 🔗

אֲנִי זוֹכֵר כְּאִלוּ הָיָה זֶה אֶתְמוֹל, שָׁעָה שֶׁנִּכְנַס בִּצְעָדִים אֵיתָנִים בְּעַד לְדֶלֶת הַפֻּנְדָּק, אַרְגַּז־הַיָּם נִגְרָר אַחֲרָיו בְּעֶגְלַת־יָד: אָדָם גְּבַהּ־קוֹמָה, מוּצָק וְשָׁזוּף; צַמָּתוֹ הַקְּלוּעָה שְׁמוּטָה מֵעַל לְאַחַת הַכְּתֵפִיוֹת שֶׁל אַדַּרְתּוֹ הַכְּחֻלָּה; יָדָיו מְגֻיָּדוֹת, וְלָהֶן צִפָּרְנַיִם שְׁחוֹרוֹת וּשְׁבוּרוֹת; וְהַצַּלֶּקֶת שֶׁלְּאֹרֶךְ אַחַת מִלְחָיָיו. אֲנִי זוֹכֵר כֵּיצַד הִקִּיף בְּמַבָּטוֹ אֶת הַמִּפְרָץ, שָׁרַק לְעַצְמוֹ בִּשְׁעַת מַעֲשֶׂה, וְאַחַר־כָּךְ פָּצַח בְּאוֹתוֹ זֶמֶר־יָם נוֹשָׁן, שֶׁהָיָה שָׁר פְּעָמִים כֹּה רַבּוֹת אַחַר־כָּך:

חמישה־עשר איש על ארון האיש המת,

יו הו הו ובקבוק של רום – – –

“האם זהו הסיפור אשר לו חיכיתי כל הזמן!” קרא לויד בנשימה עצורה, לאחר שסיים הסופר לקרא את הפרק, “יותר לא אגיד שאתה כותב דברים משעממים…”

“לכתוב סיפּוּר לילדים – הרי זה תענוג נפלא,” אמר הסופר כאילו לעצמו, “אתה פשוּט שואב את ההנאה מתוך לבךָ.”

מאז נמשכה הכתיבה, פרק אחד ליום. סטיבנסון כתב במעין קדחתנות, כאילו הגה את הסיפור זמן רב והוא מתיירא שמא הדברים יימלטו מלבו. גיבורי הסיפור קרמו עור וגידים בדמיונו, הם חיו ופעלו בתוכו, כאילו היו ידידים נושנים. הוא הכיר את צליל קולם, את צבעי פניהם ושערם, את הלך חייהם ושגעונותיהם.

“בבוקר ספטמבר צונן, ליד אש בהירה ולקול הגשם המתופף בחלון התחלתי לכתוב את ‘טבּח הים’,” כתב הסופר למחרת לידידו ויליאם הנרי, “זהו סיפור על מפה, ועל מטמון, ועל מרד בלב־ים, ועל ספינה טרופה, ורופא, וטבח־ים קטוע־רגל, וזמר מלחים על “יו הו הו ובקבוק של רום”, שהוא שיר בוקאנירים אמיתי, הידוע רק לקפיטן פלינט המנוח. עד כה סיימתי שני פרקים וקראתים באזני לוֹיד בהצלחה רבה.”

“טבח הים” 🔗

על פי מצוות הרופאים עשה סטיבנסון את עיקר הכתיבה במיטתו. הם גם אסרו עליו לדבר בקול רם; אבל לאחר ארוחת־הערב, לצלצול הפעמון, התאספו בני המשפחה והידידים וישבו לאורה של אש עליזה. הרוח שרקה בחוץ בקול מוזר, והסופר קרא בקולו הכּוֹבש את הפרק שנוסף באותו יום לסיפור. הכל האזינו בדממה להרפתקה המרתקת, שלבשה חיים בקריאה, ויותר מכולם חי לוֹיד את הסיפור.

לפעמים סייעו המאזינים לסופר לטווֹת את חוטי העלילה. אביו של רוברט־לוּאי רשם על מעטפה נושנה את החפצים שנמצאו בארגזו של בילי בוֹנס, והסופר העתיק את הרשימה בדייקנות, האב הוא שהציע גם את שם ספינתו של הקפּיטן פלינט – “סוּס־הים”.

יום יום נוסף פרק חדש לסיפור, עד שחמישה־עשר פרקים נצטברו. סיפור זה היה שייך ללוֹיד בלבד; אבל אחד מידידי המשפחה, ד"ר ג’אפ שהגיע אותו יום לביקוּר, הוקסם כל־כך ממנו עד שהפציר בסופר כי יניח לו לקחת אתו את כתב־היד ללונדון. הרשות ניתנה.

בבואו ללונדון הראה ד"ר ג’אפ את כתב־היד למר הנדרסון, עורך שבועון־הילדים “יאַנג פוֹלקס” (אנשים צעירים), ולאחר ימים אחדים בישׂר לידידיו: העורך קיבּל את הסיפוּר לדפוס, והחליט להדפיסו מיד בהמשכים, עוד לפני סיום הכתיבה.

אולם הגשמים העזים נמשכו ללא הפוגות ומצב בריאותו של הסופר החמיר. שׁוּב לא יכול היה להמשיך בכתיבה, ולוֹיד חשש שמא הסיפוּר לא יגיע לסיוּמוֹ. היה הכרח לעקור למקום חדש, והמשפחה עברה אל שוויץ ההררית, שם שׂכרה בית קטן וציורי הדבוק לצלע הר, בסביבת דאבוֹס. עד מהרה נשתפּר מצבו של הסופר. הוא הוסיף לשלוח גם מן המקום החדש שבוּע שבוע פרק חדש אל העתון, בו נדפס הסיפּוּר במשך ארבעה חדשים רצופים (אוקטובר 1881 – ינואר 1882). הסיפור נקרא בעתון “טבּח הים, מאת רב־החובל ג’ורג' נורת”; דבר זה נעשה כדי לעורר רושם בלב הקוראים הצעירים שלפניהם סיפור אמיתי, הכתוב בידי איש־ים ותיק ורב־עלילות.

אולם ב“יאנג פולקס” לא שפר מצבו של הסיפור. הוא נדפס בחלקו הפנימי של העתון (בעוד שסיפורים גרועים ממנו נדפסו בעמוד הראשון) ובאותיות זעירות, בטורים צרים וללא ציוּרים. כבימינוּ גם אז דחה הרושם החיצוֹני העלוב את הקוראים הצעירים מן הסיפור החדש. יתכן שגם השם ה“יבש” היה בעוכריו (סטיבנסון הודה שלא הצטיין במתן שמות לסיפוריו). על כל פנים, הסיפור לא זכה להצלחה המקוּוה, ואחד הקוראים אפילו שלח מכתב למערכת, בו כתב בפשטות: “הסיפור החדש לא מוצא חן בעיני”.

גם העורך עצמו היה מאוכזב מ“טבּח־הים”: סיפורך זה לא העלה את תפוצת העתון אף לא בקורא אחד." (לעומת זאת זכה סיפורו הבא של סטיבנסון, בעל השם המרתק “החץ השחור” להצלחה עצומה בעתון, ומאות קוראים חדשים נוספו לשבועון בזכותו).

אולם רוברט לואי רק חייך לעצמו. בלבו ידע כי הסיפור טוב הוא והחליט להוציאו בספר. הוא ביקש מידידו הנלי כי יציע את הסיפור למו“ל. עוד באותו שבוע הביא הנלי את הסיפור למו”ל הנודע ג’והן קאסל, שנאות להדפיסוֹ תמורת 500 לירות שטרלינג שכר־סופרים. סטיבנסון הסכים ושלח אל המו"ל את המפה הצבעוֹנית של אי המטמון, שציירוּ הוּא ולוֹיד, כדי שתידפס בשער הספר.

אחרי שבוּעות אחדים קיבּל הסוֹפר את ההגהות לתיקוּן, אוּלם תדפּיס המפּה לא הגיע. הסתבּר שהמפּה אבדה בדרך. “מה לעשות?” קרא סטיבנסון ביאוּש, “הרי המפה היא העיקר בסיפּוּר זה!” לא נותרה לו ברירה אלא לצייר מחדש את המפּה, ולהכניס בה את כל השמות, הסימנים ושאר הפּרטים שנמצאוּ במפּה האבוּדה. לא היתה זו מלאכה קלה. מפה זו מופיעה עתה ברוב המהדוּרוֹת של הספר.

בשנת 1883 יצא הספר לאור; הפעם נקרא הסיפור כשם המפה – “אי המטמון”, ורוברט לואי סטיבנסון חתם עליו בשמו האמיתי. בשער הספר נדפסה הקדשה זו:

ללויד אוסבורן, ג’נטלמן אמריקני, אשר בעזרת טעמו המעולה תוכנן סיפור זה; והנה, כגמול לשעות נפלאות ללא ספור ובאיחולים לבביים מוקדש על ידי ידידו האוהב – המחבר.

הספר זכה מיד להצלחה עצומה – הצלחה הנמשכת ללא הפסק זה יותר משמונים שנה. לא אגזים אם אוֹמר שאין יום בו לא נוסף, אי־שם בעולם, קורא נוסף המשתף עצמו בנשימה עצורה בעלילות “אי המטמון”. כי כן, לדעת רבּים (ואני מסכים איתם) "‘אי־המטמון’ הוא סיפור ההרפתקאות הטוב ביותר מאז “רובינסון קרוזו”.

האדם על האי 🔗

מִצַּד הַגִּבְעָה, שֶׁהָיְתָה תְלוּלָה וְטַרְשִׁית בְּמָקוֹם זֶה, נִדַּרְדֵּר וְגָלַשׁ סִילוֹן שֶׁל חַלּוּקֵי אֲבָנִים, שֶׁנָּפְלוּ בְּרַעַשׁ מִבַּעַד לָעֵצִים. עֵינַי נִשְׁלְחוּ מֵאֲלֵיהֶן לְאוֹתוֹ כִּיוּוּן, וְאָז רָאִיתִי דְמוּת מְקַפֶּצֶת בִּמְהִירוּת רַבָּה מֵאֲחוֹרֵי גֶזַע אֹרֶן. מֶה הָיָה זֶה – הַאִם דֹב, אוֹ אָדָם, אוֹ קוֹף – לֹא יָכֹלְתִּי לוֹמַר. הָיְתָה זוֹ דְמוּת כֵּהָה וּשְׂעִירָה, וְיוֹתֵר לֹא יָדַעְתִּי דָבָר. אוּלָם הָאֵימָה שֶׁבְּגִלּוּי זֶה הִקְפִּיאָה אוֹתִי עַל מְקוֹמִי ־ ־ ־ …בְּפַעַם זוֹ הוּא הִסְתַּתֵּר מֵאֲחוֹרֵי גֶזַע עֵץ אַחֵר; אוּלָם הוּא עָקַב אַחֲרַי מִקָּרוֹב, וּבָרֶגַע שֶׁהִתְחַלְתִּי לָנוּעַ לִקְרָאתוֹ הוּא חָזַר וְהוֹפִיעַ וּפָסַע לִקְרָאתִי. אַחַר־כָּך הוּא נִרְתַּע, נָסוֹג לְאָחוֹר, פָסַע שׁוּב נִכְחוֹ, וּלְבַסוֹף, לְתִמְהוֹנִי וְלִמְבוּכָתִי, נָפַל עַל בִּרְכָּיו וּפָשַׁט אֶת יָדָיו הַלְפוּתוֹת בִתְחִנָּה. לְמַרְאֶה זֶה עָצַרְתִּי וְעָמַדְתִּי בִּמְקוֹמִי. “מִי אַתָּה?” שָׁאַלְתִּי. “בֶּן גַּן.” הֵשִׁיב וְקוֹלוֹ נִשְׁמַע צָרוּד וְנִחָר, כְּקוֹל מַנְעוּל חָלוּד, “אֲנִי בֶּן גַּן הָאֻמְלָל הִנְנִי; וְלֹא דִבַּרְתִּי אֶל אָדָם לָבָן כָּל שָׁלֹשׁ הַשָּׁנִים הָאַחֲרוֹנוֹת”. עַתָּה רָאִיתִי כִּי הָיָה זֶה אָדָם לָבָן כָּמוֹנִי, וְכִי תְוֵי פָּנָיו הָיוּ אֲפִלּוּ נְעִימִים. עוֹרוֹ, בַּמָּקוֹם שֶׁהָיָה חָשׂוּף, הָיָה צְרוּב שֶׁמֶשׁ. אֲפִילוּ שְׂפָתָיו הָיוּ שְׁחוֹרוֹת, וְעֵינָיו הָיוּ בְּהִירוֹת עַד לְהַפְתִּיעַ בְּתוֹךְ פָּנִים כֵּהִים כָּל כָּךְ. מִכָּל בְּנֵי הָעֹנִי שֶׁרָאִיתִי בְּעֵינַי אוֹ בְְּדִמְיוֹנִי הָיָה הוּא מֶלֶךְ הַדַּלְפוֹנִים. הוּא הָיָה לָבוּשׁ בְּלוֹיֵי סְחָבוֹת עֲשׂוּיוֹת אֶרֶג־אֳנִיָּה גַס, וּבִגְדֵי מַלָּח יְשָׁנִים; וְאוֹתוֹ מַעֲשֵׂה טְלָאִים נֶאֱחָה יַחְדָיו בְּדֶרֶךְ תִּמְהוֹנִית עַל־יְדֵי כַּפְתּוֹרֵי נְחֹשֶׁת, שִׁבְרֵי קִסְמִים וּשְׁאָר קִשּׁוּרִים. סְבִיב מָתְנָיו חָגַר חֲגוֹרַת־עוֹר יְשָׁנָה עִם אַבְזְמֵי נְחֹשֶׁת, שֶׁהָיְתָה הַדָּבָר הַשָּׁלֵם הַיָּחִיד עַל גּוּפוֹ. “שָׁלֹש שָׁנִים!” נִזְדַּעַקְתִּי, “הַאִם סְפִינָתְךָ נִטְרְפָה?” “לֹא, חָבֵר,” הֵשִׁיב, “הֻשְׁלַכְתִּי הֵנָּה”. הֵבַנְתִּי לְמָה נִתְכַּוֵּן בְּמִלִּים אֵלּוּ. יָדַעְתִּי כִּי בֵּין שׁוֹדְדֵי־הַיָּם מְקֻבָּל סוּג עֹנֶשׁ נוֹרָא, בּוֹ מַשְׁלִיכִים הֵם אֶת הַנֶּעֱנָשׁ עַל אִי נִידָּח וְשׁוֹמֵם, עִם כְּלֵי־יְרִיָּה וְקֹמֶץ אֲבַק־שְׂרֵפָה. "לִפְנֵי שָׁלֹשׁ שָׁנִים הֻשְׁלַכְתִּי הֵנָּה, "הִמְשִׁיךְ, “וּמֵאָז חָיִיתִי בְּחֶסֶד עִזִּים, וְגַרְגְּרִים וְסַרְטָנִים. כָּל מָקוֹם בּוֹ נִמְצָא אָדָם, אוֹמֵר אֲנִי, יָכוֹל הוּא לַעֲשׂוֹת לְמַעַן עַצְמוֹ. אֲבָל, חָבֵר, אֲנִי מִשְׁתּוֹקֵק לְמַאֲכָל אֱנוֹשִׁי. שֶׁמָּא בְּמִקְרֶה יֵשׁ אִתְּךָ כָּאן פֶּלַח גְּבִינָה? לֹא? חֲבָל. לֵילוֹת רַבִּים וַאֲרֻכִּים חָלַמְתִּי עַל גְּבִינָה – קְלוּיָה לָרֹב – וְהִתְעוֹרַרְתִּי וּמָצָאתִי עַצְמִי שׁוּב בַּמָּקוֹם הַזֶּה.” “אִם רַק אַצְלִיחַ לַעֲלוֹת שׁוּב עַל הַסִּפּוּן” אָמַרְתִּי “אָבִיא לְךָ גְבִינָה”. הוּא מִשֵּׁש אֶת כִּיסֵי אֲפוּדָתִי, הֶחֱלִיק עַל יָדַי, הִתְבּוֹנֵן אֶל נְעָלַי וְנֶהֱנָה כְּיֶלֶד מִנוֹכְחוּתוֹ שֶׁל יְצוּר כָּמוֹנִי. אוּלָם לְמִשְׁמַע הַמִּלִּים הָאַחֲרוֹנוֹת הֵרִים רֹאשׁוֹ בְּחַלְחָלָה. “אִם רַק תַּצְלִיחַ לַעֲלוֹת שׁוּב עַל הַסִּפּוּן, אָמַרְתָּ?” חָזַר עַל דְּבָרַי, “מַדּוּעַ? וְכִי מִי זֶה מוֹנֵעַ בַּעַדְךָ?” “אֲנִי יוֹדֵעַ שֶׁלֹא אַתָּה הוּא זֶה.” אָמַרְתִּי. “הַצֶּדֶק אִתְּךָ,” הִכְרִיז, “וְעַכְשָׁו, אַתָּה… כֵּיצַד קוֹרֵא אַתָּה לְעַצְמְךָ, חָבֵר?” “גִ’ים.” עָנִיתִי לוֹ. “גִ’ים, גִ’ים,” אָמַר בְּמֵעֵין הֲנָאָה, “וּבְכֵן, גִ’ים, חָיִיתִי כָּאן חַיִּים קָשִׁים וְנוֹרָאִים כָּל־כָּךְ עַד שֶׁתִּתְקֹף אוֹתְךָ בּוּשָׁה לְשָׁמְעָם ־ ־ אֲבָל גִ’ים,” הוֹסִיף בְּהִתְבּוֹנְנוֹ סָבִיב סָבִיב וּבְהַנְמִיכוֹ אֶת קוֹלוֹ לִלְחִישָׁה, “אֲנִי אָדָם עָשִׁיר!” בְּרֶגַע זֶה לֹא הָיָה סָפֵק בְּלִבִּי כִּי אוֹתוֹ בַּרְנַשׁ מִסְכֵּן נִטְרְפָה עָלָיו דַּעְתּוֹ מֵרֹב בְּדִידוּת, וַאֲנִי מְשַׁעֵר שֶׁהוּא גִלָּה אֶת הַרְגָּשָׁתִי זוֹ מֵהַבָּעַת פָּנַי, שֶׁכֵּן הוֹסִיף וְאָמַר בְּלַהַט: “עָשִׁיר! עָשִׁיר! אֲנִי אוֹמֵר לְךָ. וְאֹמַר לְךָ גַם זֹאת: אֲנִי אֶעֱשֶׂה אוֹתְךָ לְבֶן־אָדָם, גִ’ים. הָהּ, גִ’ים, אַתָּה תְבָרֵךְ אֶת כּוֹכָבְךָ, עוֹד תְּבָרֵךְ, עַל שֶׁהָיִיתָ הָרִאשׁוֹן שֶׁמָּצָא אוֹתִי כָּאן.” לְפֶתַע כִּסָּה צֵל אֶת פָּנָיו; הוּא לָפַת בְּכֹחַ אֶת יָדַי וְהֵרִים אֶצְבַּע מְאַיֶּמֶת אֶל מוּל עֵינַי: “וְעַכְשָׁו, גִ’ים, עָלֶיךָ לוֹמַר לִי אֶת הָאֶמֶת: הַאֵין זוֹ הָאֳנִיָּה שֶׁל פְלִינְט?” לְמִשְׁמַע שְׁאֵלָה זוֹ חַשְׁתִּי רְוָחָה שֶׁל אֹשֶׁר. הִתְחַלְתִּי מַאֲמִין כִּי מָצָאתִי לִי בֶּן־בְּרִית.

תרגומי "אי המטמון " לעברית

י המטמון תורגם פעמים רבות לעברית:

תרגום של ישראל פישמן, הוצאת קפת הספר, תרפ"ו 1926.
פורסם שוב בהוצאת יהושע צ'צ'יק, תש"ז 1947.
אי המטמון ; קצר ועבד לילדים יצחק אבנון ; הציורים: דוד גלבוע.
תרגום של יצחק אברהמי, הוצאת ש. פרידמן, תשי"ט 1959.(עיבוד מקוצר)
י
‫ אי המטמון /ר. לואיס סטיבנסון ; עברית אליעזר כרמי.תל אביב] : יעד, 1965.
תרגום של חמדה אלון, מעיבוד של איטלה רמיני ציורים נרי הוצאת מ. מזרחי, 1967. (עיבוד מקוצר)
תרגום של אוריאל אופק, הוצאת כתר ספרים, סדרת ספרי כתרי, 1974.
תרגום של אליעזר כרמי, הוצאת יעד, 1975. (תרגום מלא של אליעזר כרמי)
תרגום נוסף של אליעזר כרמי, הוצאת רביבים, 1980.(עיבוד מקוצר של אליעזר כרמי)

תרגום של אליעזר כרמי, הוצאת שלגי, 1982. (הוצאתו של אורי שלגי נקראה בעבר בכמה שמות, ביניהם: רמדור, יעד, נירם, פנתר ועוד.) (תרגום מלא של אליעזר כרמי)
תרגום של רותי שמעוני, הוצאת זמורה ביתן, תשנ"א 1991.
תרגום של יעל זיידמן ומיכאל חזק, הוצאת ספרית מעריב, תשנ"ה 1994.
תרגום של בינה אופק, הוצאת עופרים, תשס"א 2001.
תרגום חוזר של רותי שמעוני, הוצאת זמורה ביתן, תשס"ג 2002. (מהדורה מעודכנת)
תרגום של עמיחי הדרי, הוצאת קוראים, תשס"ה 2004. (עיבוד מקוצר)
תרגום של אוולין לוי, הוצאת דני ספרים, 2009
אי המטמון בתרגום אסף שור סדרת ספרי הרפתקה : סופרים מתרגמים קלאסיקה) בן-שמן : מודן, אוקיאנוס [2020]
צפו בגירסאות מוסרטות של "אי המטמון"