חוקר תורות הסוד המפורסם פרופסור גרשום שלום
קטע הסיום של גרשום שלום לספרו המפורסם
Major trends in Jewish mysticism
-מ-1941 שבו הוא חוזה את העתיד לבוא בימים אלו.
בעברית "זרמים ראשיים במיסטיקה היהודית" ויצא לאור בתרגום סדריק כהן סקלי רק בשנת 2016
לפניכם הגרסה המקורית בעברית של רשימה מפורסמת מאוד כיום של גרשום שלום ( 1897-1982) על האפשרויות המיסטיות בשפה העברית שעלולות להביא חורבן אפוקליפטי בעתיד כתוצאה מעלייתה של תנועה משיחית אלימה חדשה.
המאמר נכתב בשנות העשרים וליתר דיוק נוסח לראשונה ב-1925 ונשלח לפרסום ב-1926 לאנתולוגיה לכבוד ההוגה הידוע פרנץ רוזונצוויג שהיה מכר אם כי לא ידיד של גרשון שלום ( השניים רבו על נושאים שונים )
גרשום שלום אגב כתב אותו בגרמנית ולא בשפה שבה דן המאמר.
אבל מסיבות שונות ומשונות ( וראו את הפירוט במאמרה של רות גינצבורג בקישורים למטה) המאמר מעולם לא פורסם בימי חייו הארוכים של פרופסור שלום.
ויש להניח שפרופסור שלום לא החשיב אותו מספיק כדי לדאוג לפרסומו.
ואולי שכח ממנו
הוא פורסם רק שלוש שנים לאחר מותו ב-1985.
שישים שנה לאחר כתיבת הרשימה המקורית ! לאחר שנמצא בעזבונו של שלום בידי אלמנתו פניה.
ואז נשלח לפרסום בכתב העת "מולד" מתורגם בידי העורך אפרים ברוידא ( 1912-1994) שגם כתב מאמר על הרשימה הלא ידועה עד אז.
ואז לאחר הפרסום ולאחר הופעת תרגום נוסף בקובץ מאמרים של גרשום שלום בשם " עוד דבר :פרקי מורשה ותחיה ב"( כינס וערך אברהם שפירא ,עם עובד ,1989) המאמר החל להתפרסם בעולם.
מעניין עם זאת שלשני התרגומים ישנן שתי כותרות הפוכות ממש:: פעם תחת הכותרת "וידוי על לשוננו" (בתרומו של אפרים ברוידא).ופעם תחת הכותרת "הצהרת אמונים לשפה שלנו" (בתרגומו של אברהם הוס),
ברור שלשני המתרגמים היו הבנות שונות מאוד של המאמר.
הפילוסוף הידוע ז'ק דרידה החשיב את המאמר מאוד וכתב עליו מסה גדולה ( ראו בקישורים למטה) ובעיקר הודות להשפעתו ופרשנותו השפעתו החלו לעסוק במאמר הקצר גם הוגים אחרים.
והוא זכה לתשומת לב בידי הוגים שונים בישראל.במיוחד בגליונות מיוחדים של כתב העת לחקר ספרות עברית של המחלקה לספרות עברית באוניברסיטת בן גוריון "מכאן"
שאחד מהם ממארס 2014 זכה לכותר הרלבנטי למאמר "כוח משיחי חלש".
ושם התוודאתי לראשונה למאמר ולחשיבותו.
וקישורים למאמריהם תמצאו למטה.
עטיפת גליון של כתב העת המחקרי "מכאן" שהתמקד בדיונים במאמר שלמטה של גרשום שלום. על כריכת הגיליון שני ציורים מקוריים מאת יגאל תומרקין, באדיבותו, מתוך סדרת הציורים "מחוות לוולטר בנימין".
בקצרה :אותו מאמר קצר נחשב כיום לנבואה שהתממשה על מה שקורה היום על השפה העברית שהפכה לשפה של כתות משיחיות מסוכנות
אני מביא כאן את המאמר החשוב בשני תרגומיו לעברית וגם את הפרסום המקורי שלו בכתב העת "מולד " ואת המאמר המקורי שכתב עליו אפרים ברוידא.
גרשום שלום הצעיר בעת שכתב את המאמר המפורסם היום אך לא ידוע כלל בחייו.
מכתב של גרשום שלום "הצהרת אמונים לשפה שלנו"
מכתב של גרשום שלום המתאר את התנגדותו וחששותיו מפני חילון השפה העברית:
וידוי על לשוננו
מגרמנית: אפרים ברוידא
הארץ היא הר־געש. הלשון כלולה בו. מדברים כאן על הרבה דברים שבהם אנו יכולים
להכשל, מדברים כיום יותר מבכל זמן על הערבים. אולם קודר יותר מן העם הערבי ניצב
ּ לפנינו איוּם אחר, שהעלה בהכרח המעפל הציוני: "האקטואליזאציה" של העברית מה יהיה
עליה? כלום לא בהכרח הוא שתהום זו של שפת קודש, המשוקעת בילדינו, תחזור ותיבקע?
אמנם אין יודעים כאן את אשר עושים. סבורים כי עשו את הלשון חול, כי הוציאו מתוכה
ּ את העוקץ האַ פוֹקאליפטי. והרי הדבר אינו אמת, חילוּנה של הלשון, הרי זו רק צורת דיבור,
מליצה. את המלים המלאות עד בלי הכיל, ממש אי אפשר לרוקן אלא במחיר הלשון עצמה.
הלשון המלאכותית המבעיתה שאנו מדברים כאן ברחוב מסמנת בדיוק אותו עולם לשוני
נטול־הבעה שרק בו בלבד היה "חילוּן" הלשון יכול להתאַ פשר. ואולם אם ננחיל לילדינו
את הלשון שהונחלה לנו, אם אנחנו, דור המעבר, נעורר בהם לחיים את שפת הספרים
העתיקים, למען תוכל לבוא על ידיהם לידי התגלות חדשה — כלום אין תוקפה הדתי של
לשון זו עשוי להתפרץ יום אחד מפני דובריה? ואיזהו הדור שתמצא התפרצות זו? הלא
אנו חיים בלשון זו על פני תהום, כמעט כולנו, מתוך ביטחון של עיוורים. אך כלום לא
ניפול לתוכה, אנו או הבאים אחרינו, בשעה שתיפקחנה עינינו לראות? ואין איש היודע אם
קורבנם של יחידים העתידים להיספות בתהום זו די יהיה בו כדי שתאטור פיה.
מחוללי תנועת הלשון החדשה האמינו אמונה עיוורת, עד כדי קשי־עורף, בכוח הפלאים של
הלשון, וזה היה מזלם. כי שום אדם גלוי־עינים לא היה מגייס את הכוח הדימוני להחיות
לשון באשר עשוי היה להיוולד רק אֶ ספראנטו. הללו מהלכים היו, ועדיין מהלכים, מכושפים
מעל לתהום, היא שתקה, והם מסרו אותה, את השמות והסמלים העתיקים, לבני הנעורים.
אלא לעתים סומר בשרנו כאשר מלה של דת מתוך דבריו הריקים של אחד הנואמים מבהילה
אותנו, אפילו כשאולי נועדה לנחם. הרת־סכנות היא זו העברית: במצבה הנוכחי אין היא
יכולה ואין היא עתידה להישאר, ילדינו שוב אין להם לשון אחרת, ורק מסתבר הדבר, כי
הם והם לבדם עתידים בהכרח לשלם מחיר הפגישה שאנו, מבלי לשאול, מבלי לשאול
את עצמנו, המצאנו להם. ביום שהלשון תקום על דובריה — לרגעים היא כבר עושה זאת
בימי חיינו, ואלו רגעים צורבים שקשה לשכוח, שבהם כל החוצפה שבהעפלתנו מתבהרת
לנו — האם יהיו לנו ביום ההוא בני־נעורים שיוכלו לעמוד בפני מרידתה של לשון קדושה?
- גרשם שלום, "וידוי על לשוננו", מולד ט, לב, )1985 ,)עמ' 118-119.
328
שני תרגומים
לשון היא שמות. בּ שם חתומה עוצמתה של הלשון, חתומה התהום שלה. לאחר שהעלינו
באוב יום־יום את השמות העתיקים, שוב אין לאֵ ל ידנו להשיב אחור את הכוחות הגנוזים
בהם. כיון שהעירו אותם עתידים הם להיגלות, כי על כן ביד חזקה העלינו אותם. אמנם
מדברים אנו בתיבות־יסוד, אמנם מדברים אנו בשפה ערטילאית: במשפטים שבפינו
משוטטים השמות, בדברי ספרות ובעתונים משתעשע בהם פלוני או אלמוני ומכזב לעצמו
או לאלהים, כי אין לכך כל חשיבות, והרבה פעמים דובב מתוך חרפתה הערטילאית של
לשוננו העוז שבקדושה. כי השמות יש להם חיים משלהם, ואילולא היו להם, אבוי לילדינו,
שיהיו מופקרים לריקנות באפס תקווה.
כל מלה ומלה, שאינה מן המחודשות, אלא נשאבה מן האוצר "הישן הטוב" מלאה היא עד
בלי הכיל. דור המקבל לידיו את הפוריה במסורותינו הקדושות: את לשוננו, אינו יכול — אף
אם ירצה בכך אלף מונים — לחיות ללא מסורת. הרגע ההוא, כשהעוצמה האצורה בּ לשון
תיפתח, כשה"מדוּבּ ר", תוכנה של הלשון, יחזור וילבש צורה, הרגע ההוא יציב שוב לפני
עמנו אותה מסורת קדושה כאות ומופת חותך, שלנכחו תהיה לו רק הברירה: כניעה או
אבדון. האלהים לא ייאָ לם דום בלשון שבה הוא חוזר ומועלה אלף מונים בתוך חיינו.
ואולם מהפכת לשון זו, שבה הקול נשמע, הוא הנושא היחידי שבו אין מדברים בארץ
הזאת, שכן הללו שחזרו ועוררו את הלשון העברית לחיים לא האמינו במשפט שהביאו בכך
ּ עלינו. ולואי וקלות־הראש שהנחתה אותנו בדרך אַ פ ּ וֹקאליפטית זו לא תהיה לנו לרועץ.
ירושלים, ז' טבת תרפ"ז
הצהרת אמונים לשפה שלנו
מגרמנית: אברהם הוס
מכתב של גרשום שלום לפרנץ רוזנצוייג ב 26.12.1926
הארץ היא הר געש. היא מאכסנת את השפה. מרבים לדבר פה על הרבה דברים העשויים להכשיל אותנו. מרבים במיוחד לדבר כיום על הערבים. אבל סכנה אחרת, חמורה יותר מהעם הערבי, מאיימת עלינו, סכנה שהמשימה הציונית בהכרח העלתה אותה. מה תהיה התוצאה של "עכשוו" העברית? האם לא תפער את פיה התהום של השפה הקדושה, אשר שיקענו אותה בקרב ילדינו? אכן, האנשים פה אינם יודעים את משמעות מעשיהם. סבורים הם שהפכו את העברית לשפה חילונית. שחילצו מתוכה את העוקץ האפוקליפטי. אבל זאת איננה האמת. חילון של שפה אינו אלא דיבור בעלמא, מליצה בלבד.
אי אפשר, למעשה, לרוקן את המלים המלאות עד להתפוצץ, אלא במחיר הפקרת השפה עצמה. אכן ה"וולאפיק" הזה, שפת הרפאים שאנו דוברים בה פה ברחוב, מייצגת בדיוק את אותו עולם לשוני נעדר ההבעות שרק הוא ניתן אולי ל"חילון" אבל אם נמסור לילדינו את השפה שנמסרה לנו, אם אנחנו דור המעבר נחייה בקרבם את שפת הסתרים הישנה על מנת שתתגלה להם מחדש – האם לא תתפרץ באחד הימים העוצמה הדתית הכמוסה בה, נגד דובריה? ומה דמות תהיה לדור שכלפיו תופנה ההתבטאות שלה? הרי בשפה הזאת אנו חיים כמו על פני תהום, וכמעט כולנו מהלכים בביטחון כמו עיוורים. האם לא קיים החשש, שאנחנו או הבאים אחרינו נתדרדר לתוכה, כאשר תיפקחנה העיניים? ואין יודע אם קרבנם של הבודדים שימצאו את אבדנם באותה תהום יספיק כדי לכסות עליה.
יוצרי תנועת השפה החדשה, לאושרם, האמינו אמונה עיוורת, עד לעיקשות, בכוח הקסמים של השפה. אדם גלוי עיניים לא היה מוצא בנפשו את האומץ הדמוני להחיות שפה בסביבה שיכול היה להיווצר בה רק מעין אספרנטו. ואילו הם הילכו – ועדיין מהלכים – כמרותקים על פי תהום. והתהום הייתה אילמת. הם מסרו את השמות הישנים ואת החותמות גם לאחרים, מסרו אותם לידי הנוער.
לפעמים נחרדים אנו עכשיו למשמע מילה אחת מתחום האמונה בנאום חסר חשיבות של פלוני נואם, גם כשמלה זו נועדה אולי לנחם אותנו. העברית הזאת היא הרת פורענות. היא אינה יכולה להישאר במצבה הנוכחי. וגם לא תישאר בו. ילדינו שוב אין להם שפה אחרת. והאמת חייבת להיאמר: הם, והם בלבד, ישלמו את מחיר המפגש הזה שכפינו עליהם מבלי לשאול אותם, מבלי לשאול את עצמנו.
כאשר השפה תפנה את נשקה נגד דובריה – ולרגעים נוהגת היא כך כבר עכשיו; ואלה הם רגעים שקשה לשכוח אותם, המותירים פצעים שבהם מתגלה כל היומרנות של משימתנו – האם יהיה לנו נוער שיחזיק מעמד במרד של השפה הקדושה? שפה מורכבת משמות, עוצמת השפה צרורה בשם, והתהום שלה חתומה בו. לאחר שהשבענו את השמות העתיקים יום אחר יום, שוב אין אנו יכולים להרחיק את כוחותיהם. עוררנו אותם, והם יופיעו, שהרי השבענו אותם בעוצמה רבה מאד.
אמנם, אנחנו מדברים כעילגי לשון, בשפת רפאים. שמות מהלכים כרוחות במשפטינו. פלוני או אלמוני משחק אתם בכתבים או בעיתונים, ומשקר לעצמו ולאלוהים, שאין לכך כל משמעות. אבל לפעמים מזנקת הקדושה מתוך קלון הרפאים של שפתנו. שהרי – לשמות שמורים החיים משלהם. אלמלא כך – אויה לילדינו, שיהיו מופקרים לריקנות.
כל מלה שלא נוצרה ככה סתם מחדש, אלא נלקחה מן האוצר ה"ישן והטוב", מלאה עד גדותיה בחומר נפץ. דור שירש את הפורייה שבכל המסורות הקדושות שלנו, את שפתנו, אינו יכול – ואף אם ירצה בכך אלף מונים – לחיות ללא מסורת. ברגע שבו תתגלה העוצמה המונחת בשפה, שבה "המודבר", כלומר תכולת השפה, שוב תלבש צורה – אז תתייצב לפני עמנו מחדש מסורת הקדושה כמופת מכריע. והעם חייב יהיה לבחור באחת מן השתיים: להיכנע לה , או להתדרדר לאובדנו.
אלוהים לא יוותר אילם בשפה שבה השביעו אותו אלפי פעמים לשוב ולחזור אל חיינו. המהפכה בשפה שקולו נשמע בתוכה, שאין למנוע אותה – הרי זה הנושא היחיד שלא מדובר בו כאן בארץ. משום שמחדשי השפה העברית לא האמינו ביום הדין, שאותו הועידו לנו במעשיהם. הלוואי וקלות הדעת שהנחתה אותנו לדרך האפוקליפטית הזאת, לא תגרום לאובדננו. (
ירושלים, ז' טבת תרפ"ז).
לפראנץ רוזנצוייג, "הצהרת אמונים לשפה שלנו"" מתוך הספר –, עוד דבר, ת"א: עם-עובד, 1989. עמ' 59-60).
קיראו גם :
כוח משיחי חלש: הקדמה למאמרו של שלום והמאמרים עליו
רות גינזצבורג גילגוליו של טקסט
חמוטל צמיר: בין תהום ועיוורון -על הטקסט של גרשום שלום
מיכל בן נפתלי על הטקסט של שלום ועל הטקסט עליו של דרידה
צפו בהרצאה של אלי אשד על גרשום שלום בלש הקבלה
4 תגובות על “הסכנות המשיחיות בשפה העברית-מאמר נבואי מפורסם של חוקר הקבלה פרופסור גרשום שלום”
Yuval Welis בפייסבוק :
מעניין. מחשבה מיסטיקנית מאוד מצד חוקר 'מדעי'…
אולי הרעיון שמקשר שפה ותרבות, הגיע אליו מהחוג של דרידה שהוזכר?
שפה מייצרת תרבות, אבל העברית המודרנית די נוקתה מסממנים של פעם, לפחות לפי מה שהתרשמתי מתגובות אנשים לספרות עברית עם אלמנטים ישנים (פעם טענתי שרק עברית כזו תוכל לתרגם טוב פנטסיה אפית; לא ב'גיור' תרבותי, כמו שהיה בעבר לעיתים, אלא בשימוש מושכל במלים ישנות).
העברית אגב לדעתי היא שפה יעילה וחד-משמעית מהאירופאיות, וזה ניכר ביעילות הצבאית המקומית. הרברט כתב ב'חולית' על 'שפת קרב' שכזו – זו נקודת יתרון שיש לדעתי לעברית.
זה בדיוק ההפך היה זה דרידה (_ הצעיר בהרבה משלום ) שקיבל את הרעיון משלום.
Yuval Welis
הרעיון דומה לזה של דה-סוסיר, אחד מאבות הגישה הפוסט-סטרוקטוראליסטית, שבה דרידה עסק רוב חייו. הוא שהניח את הרעיון ששפה מייצגת תרבות ומשפיעה עליה.
אמנם לא מוכרת לי התייחסות של שלום לכך, אבל הדמיון ניכר.
מצאתי במקרה סיכום טוב על המונחים לדורותיהם –
https://cdn1.bgu4u.co.il/…/%D7%AA%D7%95%D7%A8%D7%AA-%D7…
כשאני קורא את המאמרים האנטי מתנחליים של חוקרי מיסטיקה וקבלה כמו פרופסור רחל אליאור,אני נזכר בכך שאחד הדברים המפליאים הוא שהאידיאולוגים של תנועת ההתישבות הזאת באו גם מבין עמיתיה של הפרופסור רחל אליאור. מתלמידיו ותלמידותיו של חוקר הקבלה פרופסור גרשום שלום. האיש שכתב את המאמר המזהיר מפני הסכנות המשיחיות בשפה העברית . אישים ונשים כמו רבקה ש"ץ אופנהיימר כמו יהודה ליבס ,ןאחרים .הם היו מבין האידיאולוגים הראשונים של תנועת ההתנחלות והשתמשו לשם כך בידע שצברו בחקר הקבלה ותורת הסוד.
הדבר מעורר הרהורים ואני נזכר מכל הדברים דווקא בסדרת סרטי מלחמת הכוכבים שעוסקת בצד המואר והצד האפל של "הכח" איזו מין שיטה מיסטית שמפעילה את היקום.
כמובן כל צד הן במציאות של מלחמת הכוכבים והן במציאות שלנו טוען שהוא הצד המואר האמיתי והצד השני הוא הצד האפל.
אז אני טוען שהצד המואר האמיתי הוא זה שלא רואה בצד השני את הצד האפל.