web analytics
קטגוריות
כללי ספרות פופולארית

פורנוגרפיה כנגד הפאשיזם-סיפורם של הסטלגים

ב-2001 פירסמתי מאמר גדול במוסף 7 ימים " של ידיעות אחרונות על ספרי הכיס "הסטלגים ".

מאמר שזכה לתשומת לב רבה.

אותם ספרי כיס מראשית שנות השישים שעסקו בשבויים במחנות שבויים נאציים ואחרים שנשלטים בידי נשים יפות וסדיסטיות.

כתבתי על כך כמה מאמרים שזכו לעניין רב.

המאמר פורסם שוב מורחב בספרי "מטרזן ועד זבנג: סיפורה של הספרות הפופולארית העברית "( בבל 2003)

ולימים הרחבתי אותו לספר בהוצאה עצמית בשם המועדף עלי "ברוכים הבאים לסטלג "13

( שאפשר להשיג עותק שלו דרכי בלבד

elieshe@inter.net.il)

ואף היה סרט תיעודי של ארי ליבסקר ביוזמתי

עטיפת קלטת הסרט "סטלגים-שואה ופורנוגרפיה בישראל " של ארי ליבסקר על פי המאמר שלמטה

ל פי מחקר שלי בנושא על הסטלג המפורסם ביותר "הייתי כלבתו הפרטית של קולונל שולץ" עשו הצגה.

וגם קטע הומוריסטי ב"היהודים באים".

וכמובן יש עוד הרבה מה להגיד בנושא זה ונאמר בבלוג זה.

ותמצאו על כך קישורים למטה.

תחילה אביא את הגירסה שלי של המאמר ולאחר מרכן את גירסת 7 ימים שהיא שונה במקצת.

הנה הגירסה המקורית של המאמר:

שמחון: תראי בבקשה את הספר. איזה ציור. געוואלד! "סטאלג 340"! (קורא בספר): "היא עמדה מולו עם הפרגול כששדיה חשופות" – אני רוצה לדעת מי נתן לך את הספר הזה?

נאווה: אבל אבא, כולם קוראים את זה!

(מתוך התסכית "מכת הסטאלגים" בסדרת הרדיו "משפחת שמחון").


הסטאלגים היו בעיקרם סיפורי מלחמה, מלחמת העולם השניה, אבל עם הבדל. הם עסקו במחנות שבויים נאציים ("סטאלגים", כפי שאלה נקראו בגרמנית), אלא שמחנות ריכוז אלה נישלטו בידי נשים; שומרות יפיפיות, סקסיות, ולרוב בלונדיניות אריות טהורות, ובתוספת סדיסטיות מטורפות. הסיפורים תיארו את התנסויותיהם של שבויי מלחמה אמריקניים ואנגלים במחנות שבויים אלה

העלילה של כל ספר כזה הייתה לכאורה פשוטה: שבוי מערבי מגיע לסטאלג גרמני (תמיד עם מספר אחר: 3, 13, 217, 1000 וכו') ומהר מאוד מגלה שסטאלג זה אינו ככל הסטאלגים שעליהם שמע. במחנה זה שולטות מסיבות שונות (כמו עזיבת כל הגברים כדי להילחם) נשים, נשות אס.אס. ושומרות.

אך אם מקווה השבוי שמחנה המנוהל בידי נשים יהיה קל יותר עבורו הוא מגלה מהר מאוד עד כמה מרה טעותו. הנשים מתגלות כשילוב של נימפומאניות וסדיסטיות. מכאן עובר הסיפור להתנסויות של השבוי שעובר סדרת השפלות מיניות ומעונה בצורות שונות ומשונות בידי השומרת הראשית או נאנס בידיה (פשוטו כמשמעו) ולעתים נאנס לפני עינויים או לאחריהם. הסיפור הסתיים לרוב בנקמתם האיומה של השבויים, שגם היא היתה לפעמים שילוב של אונס ועינויים.

מדובר בספרים מוזרים מאוד, במיוחד לאור העובדה שהתחוללו על רקע מלחמת העולם השניה – תקופת השואה – נושא שהיה כמעט טאבו בתקופה שבה יצאו לאור (ראשית שנות ה-‏60). ובכל זאת, ספרים אלה שברו טאבו זה, למרות כי (עם יוצא דופן בודד) כמעט שלא הופיעו בהם יהודים. זו כבר הייתה שבירה קיצונית מידי של הטאבו.

מסטאלג 13 ועד סטאלג 1000

"אותן נקבות־השדים סיננו לתוך המחנות משטר של גיהנום פרוע ואווירה מתוחה של להיטות יצרים שהתפקעה כדינמיט מתוך ההתנגשות הטיבעית של מין במין, זכר ונקבה".
("סטאלג 13" מאת "מייק באדן")

הסטאלגים החלו להופיע, ולא במקרה, בשנת 1961, בצל משפט אייכמן בירושלים. העדויות הקשות והמתוקשרות פתחו בקרב הציבור הישראלי שיח חדש על השואה. בקרב ציבור זה נפרץ, כתוצאה מהמשפט והעדויות שבו, מעין מחסום שהיה קיים עד כה לגבי מלחמת העולם השניה, שפצעיה היו כה טריים עדיין, והחל להופיע גל עצום של ספרים שעסקו במלחמה זו; ספרים כמו ספרו של העיתונאי אורי אבנרי "צלב הקרס" (שהופיע דווקא בהוצאת ספרי כיס שהרבתה להוציא ספרי ארוטיקה שונים). ספרים אלה עסקו לא כל־כך בשואת היהודים כמו בגרמניה הנאצית עצמה ובאנשים שעמדו בראשה, אנשים כמו היטלר ואייכמן, שלגביהם גילה הציבור הישראלי סקרנות עצומה.

הסקרנות הזו מצאה את ביטויה בגל אדיר של סיפורי מלחמה על רקע מלחמת העולם השניה, שהחלו להופיע אז כספרי כיס. ספרי הכיס היו פורמט שלמרות שהיה קיים כבר מזה שנים, רק עכשיו החל להתפתח באמת, עם עטיפות צבעוניות וצעקניות במיוחד שתרמו לפופולאריות. עד כה נשלט שוק זה לחלוטין בידי סיפורי בלשים ומערבונים, וחוברות על גיבורים כמו טרזן. אולם המוציאים לאור, שחשו את העניין החדש של הציבור בכל מה שקשור למלחמת העולם השניה, החלו במהרה להוציא ספרי מלחמה בהמוניהם, ואלה אכן זכו להצלחה רבה.

בתחילה תורגמו רוב ספרי המלחמה האלה משפות זרות, ותיארו חוויות אותנטיות של לוחמים שונים. בין הספרים הללו זכו להצלחה גדולה במיוחד שני ספרים שיצאו בהוצאת מ. מזרחי בראשית 1961, "הסיסמה היא גבורה" מאת ג'והן קסטל וצ'ארלס קוארד, ו"חומות קולדיץ" מאת פטריק ריד. שני ספרים אלה, שזכו להצלחה עצומה בחו"ל ואף הוסרטו, תיארו את התנסויותיהם האמיתיות של מחבריהם כשבויים במחנות שבויים גרמניים ואת ניסיונות הבריחה שלהם משם. ספרים אלה, עם ההרפתקאות המרתקות שבהם, היו יצירות אותנטיות ולא הסתירו את העובדה כי למרות הכל, מחנות השבויים של הנאצים לא היו מקום גרוע כל כך, וכי השומרים אף היו מדי פעם אנשים הגונים והוגנים למדי – מסר שלא יכול היה לזכות לאהדה רבה מדי בקרב ציבור הקוראים הישראלי של התקופה.

בין המתחרים החשובים ביותר של מזרחי היה עזרא נרקיס מהוצאת "הפיל", מוציא לאור של חוברות וספרי כיס שפעל כבר מאמצע שנות החמישים ובהצלחה מרובה. בין השאר, הוציא נרקיס לאור בשנות החמישים סדרות מערבונים כגון "בוק ג'ונס" (סדרה שהייתה כה פופולארית עד שהופיעו לא פחות משש סדרות מתחרות, באותו מספר של הוצאות, על דמויות בעלות אותו השם), וחוברות "טרזן". סדרות אלה הצטיינו באיכות היחסית של כתיבתם לעומת מתחריהם. כתבו אותם סופרים ישראליים צעירים, אך לרוב הם הוצגו כיצירות מתורגמות של סופרים זרים כמו "ארצ'י ברמן" ואחרים, ששמותיהם הומצאו כולם בידי נרקיס כדי להסוות את מוצאם הישראלי של הסיפורים.

בראשית שנות ה-‏60 החלו הן נרקיס והן מתחריו להוציא ספרי כיס שהצטיינו ביתר "חופש מיני" ממה שהיה מקובל בשנות ה-‏50, כאשר העיסוק במין היה טאבו מוחלט בספרות הישראלית. הפריצה הגדולה בתחום זה בוצעה בידי נרקיס בספר שיצא ב-‏1961 בשם "סטאלג 13" בהוצאת "ינשוף" (אחד משמות ההוצאה הרבים של נרקיס). הספר נכתב בידי "מייק באדן", שם בדוי של אלי קדר, סופר מנוסה שכתב עבור נרקיס מערבונים ובלשים מסוגים שונים. קדר כבר כתב בעבר ספר על מחנה אסירים ושומריו הסדיסטיים, בשם "רוץ עד הסוף".

"סטאלג 13" יצר את פורמאט ז'אנר הסטאלגים, ושמו נלקח כנראה מסרט המלחמה המפורסם של בילי וילדר משנת 1953, "סטאלג 17", דרמה קומית על שבויים במחנה נאצי. כאן המחבר כביכול היה גיבור הספר "מייק באדן", טייס קרב שמוצא את עצמו במחנה שבויים נאצי (השם הספרותי של קדר, "מייק באדן", הפך מעתה ואילך ל"סמל", וסיפורי הרפתקאות ומלחמה אכזריים שהופיעו גם בהוצאות אחרות מידי מחברים אחרים, "גנבו" את השם מפורסם הזה כשם ה"מחבר").

העטיפה האמריקנית ששימשה בסיס לעטיפת הסטלג הישראלי המקורי "סטלג 13" של אלי קידר הוא "מייק באדן"

"סטאלג 13" הכניס את האלמנטים של מחנה הריכוז על שומריו הסדיסטיים הנשלט בידי קצינות אס.אס. ושומרות, שהיו נימפומניות וסדיסטיות בו זמנית. כן התווסף אלמנט של סקס פרברטי ושל יחסי מין לסביים שאותם מקיימות השומרות בינן לבין עצמן כאשר אינן עוסקות בקיום יחסי מין עם השבויים (מרצון או בכפייה), או בעינויים.

בקריאה היום, הספר נראה "תמים" למדי וקטעי הסקס שבו הם כאלה שאפילו ילד בן 12 לא יניד לעומתם עפעף. אך בישראל של שנת 1961, הספר נחת כפצצה על הציבור הישראלי, שלא היה מורגל לספרים מעין אלה, על נשים סקסיות, סדיסטיות, ונימפומניות. העובדה שהכל מתחולל על רקע מלחמת העולם השניה ומחנות שבויים עוד הוסיפה לספר קסם של שבירת טאבו, שכן, במיוחד עכשיו, מלחמת העולם השנייה הייתה מזוהה בראש ובראשונה עם שואת היהודים. והנה מופיע ספר שהראה שהיו במלחמה דברים נוספים, לא פחות מזוויעים בדרכם שלהם אבל בו בזמן הרבה יותר מגרים… הספר זכה להצלחה אדירה. יצאו ממנו 7 מהדורות בזו אחר זו, ובסך הכל נמכרו ממנו כ-‏25 אלף עותקים – רב־מכר גם במונחים של היום. הוא נקרא בשקיקה בידי כל – אשכנזים וספרדים, ילדים ומבוגרים, חילונים וחרדים.

קידר, שראה כי טוב, נסע עם הספר לגרמניה וניסע לשכנע שם את המוציאים לאור לתרגם אותו ולפרסמו בגרמנית. אך לתדהמתו, המו"לים בגרמניה לא גילו, משום מה, עניין רב בספר על נערות גרמניות סדיסטיות והשבויים המסכנים שנפלו לידיהן…

בישראל, לעומת זאת, ה"סטאלגים" (כפי שכונו ספרים אלה מעתה ואילך) זכו להצלחה גדולה. נרקיס מיהר להוציא ספר נוסף, "סטאלג 217", הפעם מאת מחבר שונה – "ויקטור בולדר" (שגם הוא הופיע כגיבור הספר). המחבר היה שונה גם במציאות: היה זה מירון אוריאל, מהפוריים והמוכשרים שבמחברים שעבדו עבור נרקיס. אוריאל כתב מערבונים בסדרות "בוק ג'ונס" ו"מרשל שיפינג" תחת השם "ארצ'י ברמן" (שהוצג בפרסומים של נרקיס כ"גדול סופרי המאה ה-‏20"), כמו גם סיפורי טרזן מרובים לילדים. העלילה בספר זה נשארה כמעט זהה למה שהייתה בספר הקודם: שוב המדובר בחייל, ויקטור בולדר, שמגיע למחנה שבויים שכולו מאויש בידי חילות גרמניות סקסיות ואכזריות, ומעונה בו קשות. הפעם, מינון הסקס והאלימות היה גבוה הרבה יותר, ובסוף הספר הגיבור נוקם את נקמתו האכזרית במענה הראשית, בחורה צעירה ויפהפייה. ההצלחה היתה גדולה מאוד גם הפעם. הספר הופיע ב-‏3 מהדורות שונות ונמכר בכ-‏20 אלף עותקים. להצלחה דומה זכה גם הסטאלג הבא, "סטאלג השדים", גם הוא מאת אוריאל (הפעם תחת השם "קים רוקמן").

מעתה ואילך החלו הסטאלגים לצאת באופן קבוע, והפכו לשם דבר בתרבות הפופולארית של התקופה, כשהם מופיעים תחת שמות של סופרים כמו "מייק לונגשוט", "רלף בוצ'ר", "אריך לינדשטרום"(!), ושמות אחרים, שלרוב כיסו את קדר או את אוריאל, ובמקרים בודדים גם סופרים אחרים. הספרים היו לרוב בעלי שמות סידוריים: סטאלג 3, סטאלג 33, סטאלג 1000, וכו', אם כי אחר־כך החלו לגוון את השמות לספרים כמו "סטאלג המוות" ו"סטאלג הזאבות". על העטיפה הז'אנרית של כל אחד מהם היתה יפהפייה חשופת שדיים במדי אס.אס. מלקה או חובטת בשבוי מסכן. האיורים נלקחו לרוב ממגזינים זרים שהתמחו בסיפורים מסוג זה. בכמה מהספרים הוכנסו גם איורים פנימיים, בשחור לבן, של ארוטיקה סאדו־מזוכיסטית בין נשים, להמחשת המסר.

והיה הרבה מסר. הספרים של אוריאל, שהיה אדם בעל ידע היסטורי ניכר, התיימרו לספק מידע מעבר לריגוש המיני. וכך בספר "סטאלג 3" (פורסם בשנת 1962), שעסק בעלילותיה של לוחמת מחתרת צרפתית בסטאלג נאצי ובבית החרושת של משפחת קרופ, הכניס אחרית דבר ארוכה ואינפורמטיבית מאוד על תולדות משפחת קרופ, יצרני הנשק הראשיים של גרמניה הנאצית. ספרים אחרים של אוריאל, כמו "סטאלג 190", "סטאלג הנקמה", ו"אהבת נשים" מאת "מדלין רושמון" (סיפור ריגול לא "סטאלגי" שהתמקד סביב סיפור אהבה לסבית בין מרגלת אנגליה ואשת קצין נאצי, והוא מפליא בגישתו הסובלנית והכמעט אוהדת לתופעת הלסביות) הכילו גם הם מסר. הספרים סיפקו מידע רב, שהיה שזור בעלילה, על תוכנית הרקטות הגרמנית בפנמונדה. המידע התבסס על המחקר שעשה אוריאל בתקופה זו עבור ספרו "כיבוש החלל", שהוא הספר הטוב והמקיף ביותר שנכתב בעברית בשנות השישים על חקר החלל ותולדותיו.

הידע הרב של אוריאל על מלחמת העולם השניה בולט במיוחד במעולה שבסטאלגים, "הייתי מפקד סטאלג" (1963) מאת "קולונל מרטין רוזנברג" (הלא הוא אוריאל). הספר הוא כביכול ספר זכרונותיו של מפקד סטאלג סדיסט ושונא נשים, הנרדף לאחר המלחמה בידי קורבנותיו לשעבר, ואנו יכולים לראות דרכו את הסדיסט מבפנים. הספר הוא יוצא דופן בכך שנשים מעונות בו בידי הגברים, ולא להפך – כפי שהיה בדרך כלל – אך בו בזמן המחבר נותן תמונה ריאליסטית להדהים של הדרך בה איש מסוג כזה אכן חושב: אדם המתאר באדישות את העינויים שהוא מבצע בקורבנותיו, ומה שמעסיק אותו יותר הוא מאבק הכוח שלו עם קצין האס.אס. במחנהו. קורא הספר יוצא בתחושה כי כך אכן חשבו והתנהגו הקצינים הנאציים האמיתיים. דומה שהדמות התבססה ישירות על זו של אייכמן, ממש כמו הדמויות של מפקדי המחנות בסטאלגים אחרים, שהאפרוריות המשולבת בסדיזם שלהם היתה מבוססת על דמותו של אייכמן כפי שהבין אותה הציבור הישראלי של התקופה.

מקור ההשראה

"גרטה הטילה את העור הקלוף לכלי עם תמיסה מיוחדת. אחר כך פרשה את עורו של הכלב על חזהו של תומסון ואיחתה את שני העורות השונים בתפרים גסים. "הנה לך העור בשביל האהיל" אמרה אל הרטה שעקבה אחרי הניתוח. "אני אעבד אותו ותקבלי אותו בעוד כמה ימים"."
(סטאלג העינויים" מאת "א.ב. רודג"')

אוריאל וקידר לא בדו הרבה מדמיונם כשכתבו את הסטאלגים הראשונים. דמויותן של הנאציות שאבו השראה מדמויות אמיתיות, כמו אלזה קוך (אשת מפקד מחנה הריכוז בוכנוואלד, שהחזיקה בחדרה אהילים מעור אדם), ואירמה גרזה ("הכלבה מאושוויץ", שומרת ידועה לשימצה במחנות אושוויץ וברגן־בלזן). גרזה הייתה צעירה יפהפייה, בעלת פני מלאך, ונודעה בסדיזם שלה כלפי היהודים. היא היתה ככל הנראה המאהבת של ד"ר מנגלה ושל מפקד ברגן־בלזן יוזף קרמר, ובנוסף הייתה גם בי־סקסואלית נימפומאנית. היא נודעה כמי שהיתה לוקחת מאהבים מבין הלא־יהודים שבמחנות בהם שירתה, והיתה מלקה אותם במגלב כשלא סיפקו את רצונה. היא הוצאה להורג לאחר המלחמה בגיל 22. דמות השומרת הראשית ב"סטאלג 13" ובסטאלגים אחרים מבוססות במידה רבה על זאת של גרזה.

אירמה גרזה

"פראולין לנישטאל הייתה לבושה בשחור, מכנסי רכיבה שחורים, הצמודים היטב לגופה ומבליטים את חמוקי ירכיה, וסוודר שחור שהדגיש את שדיה החטובים. היא זקפה את ראשה בגאווה כמי שמכיר בערך עצמו. במשך רגעים ארוכים התבוננה בגבר הערום הכבול למרגלותיה"
("המפלצת מסטאלג הזוועות" מאת "מאן ג. לודר")

עוד דמות אמיתית, שניתן למצאה (בכיסוי קלוש זה או אחר) בכמה מהסטאלגים היא זו של במאית הקולנוע המפורסמת לני ריפנשטאל. ריפנשטאל יצרה כמה מסרטי התעמולה הנאציים המפורסמים ביותר, ויצאה עליה שמועה כי היא המאהבת של היטלר. את ריפנשטאל, יפהפייה בלונדינית דומיננטית, ניתן למצוא בסטאלגים כמו "המפלצת מסטאלג הזוועות" (1964). ריפנשטאל, שהייתה ידועה בחיבתה לגברים אריים מסוקסים, הוצגה כמפקדת סטאלג, ספורטאית, שחקנית, ובמאית קולנוע שהייתה (ולפעמים עודנה) המאהבת של היטלר ושל גבלס. במהלך הסיפור, דמותה של ריפנשטאל, המתוארת כ"זוללת גברים" קיצונית באופן מיוחד, מתעללת בשבויים שאינם מצליחים לעמוד בדרישותיה המיניות המופרזות וב"ניסויים" המיניים האכזריים שלה, שהם תוצר של חיפושיה העקשניים אחר "הגבר המושלם". בשנות השישים החלה ריפנשטאל במסעותיה האנתרופולוגיים לאפריקה בחיפוש אחר גזעים "עליונים" מבחינה גופנית, עמים שאותם מצאה בקרב שבטי הכושים באפריקה ושעליהם יצרה סרטים תיעודיים מעריצים. כותבי הסטאלגים האנונימיים ודאי הפנימו את הידיעה הזו וסידרו לה מוות נורא בידי קורבנותיה בסוף הסיפור. במציאות, העולה על כל דמיון, ריפנשטאל חיה עד עצם היום הזה, ואף משמשת כיועצת לסרט על חייה השנויים במחלוקת בכיכובה של ג'ודי פוסטר, שמעורר מחלוקת עזה בהוליווד.

לני ריפנשטאל (תצלום משנת 1931-2)

ריפנשטאל השאירה את חותמה בספרות העברית לא רק על הסטאלגים: בשנת 1940 הופיע סיפור בעברית שתיאר אותה בצורה שונה מאוד מהדרך שבה היא מתוארת בסטאלגים.

העיסוק בדמויות מוכרות לא הפך את הספרים האלה לבעלי ערך תעודי כלשהו. זאת, למרות שחזרו והתחייבו בעטיפותיהם הצעקניות לתיאורים "ריאליסטיים". עלילות הספרים התרחשו במחנות שבויים של חיילי בעלות הברית, אלא שבמציאות זכו השבוים המערבים ליחס סביר (פרט לכמה מקרים יוצאי דופן). גילויים של סאדיזם ואלימות קשה כמו אלו המתוארים ב"סטאלגים" היו רק במחנות הריכוז וההשמדה ליהודים. אבל ב"סטאלגים" השונים לא מופיעים כלל יהודים או תיאורי שואה; הכנסתם של יהודים לסיפורים אלה הייתה כנראה שבירה חזקה מידי של הטאבו, ועלולה היתה לקומם את הקוראים מחד, או לפגוע בעולם המרתיע/מגרה שאותו ניסו הסטאלגים ליצור מאידך. לכן נמנעו הסופרים מלעסוק בנושא רגיש זה. לכלל הזה היה רק יוצא דופן אחד: "סטאלג בנות השטן" מאת "רוי אדמס" (אלי קידר), בו העלילה השיגרתית של שבויי המלחמה כנגד השומרות היפהפייות/סדיסטיות/נימפומניות מתרחשת במחנה השמדה ליהודים. הקשר בין הדמות של גרזה ובין דמות השומרת הראשית בספר זה הוא חזק במיוחד, אולם ספר זה היה יוצא דופן, ובכל מקרה ההתעללות ביהודים תופסת בו מקום משני בלבד.

מבחינה זו, כותבי ה"סטאלגים" הרחיקו לכת פחות מסופר השואה הידוע ק' צטניק (יחיאל דינור), שלא היסס לתאר בספריו (שהיו ועודם חומר קריאה בבתי ספר) פעילויות מיניות חריגות כמו בתי בושת, קניבליזם, סקס במחנות וסטיות מיניות וחברתיות. אבל ק' צטניק לא התכוון לעורר יצרים, אלא לתעד מציאות, בעוד שהסטאלגים ביקשו גם לגרות וגם לזעזע

כלבתו של שולץ

"עד מהרה השתלהבו הנערות במידה כזאת מאישה של המדורה ומאישה של גיהנום עד כי הסירו את חולצותיהן וחזיותיהן ונשארו לקרקר סביב הגבר הפצוע כשהן ערומות ממותניהן ומעלה. עתה קיבלה החינגה אופי של מעשה קדמוני אשר נשאב ממערות האופל של האדם הניאדרטאלי: נשים ערומות מרקדות, משתוללות ומענות עד מוות את הגבר הכבול."
("סטאלאג 217" מאת "ויקטור בולדר")

ההצלחה של ה"סטאלאגים" בשנת 1962 הייתה כה גדולה עד שמוציאים לאור מתחרים החלו לחקות את נרקיס ולהוציא סטאלאגים משלהם, וכפי שקורה בדרך כלל – הפעם בגירסאות אף קיצוניות יותר של סיפור העלילה הסטאלאגי הבסיסי. המפורסם שבכל החיקויים האלה הוא הספר הנודע ביותר לשימצה שיצא מעולם בישראל, ולו רק בזכות שמו הבלתי־נשכח: "הייתי כלבתו הפרטית של קולונל שולץ", מאת "מוניק קורדו". הספר יצא בהוצאת "עשת" ב-‏1962. ספר זה, שתואר בידי עיתונאי מאותה תקופה כ"ספר הנורא והמזוויע ביותר שיצא אי־פעם בשפה העברית", תיאר את סיפור התעללותו של קצין נאצי בצרפת הכבושה בצרפתייה צעירה שהעזה לסטור על פניו. הוא הוחרם מיד בידי הצנזורה כאשר הופיע, והיום הוא פריט יקר ערך לאספנים. העיתונאי דב קליגר טוען שהספר הזה זכה לתגובות סוערות, דווקא משום שהיה דומה מדי לסדר הנכון של הדברים ולמה שקרה במציאות. על זהות מחברו של ספר זה נפוצו שמועות רבות, והיו אף שטענו שנכתב בידי מרצה באוניברסיטת בר אילן ובידי שתי סטודנטיות שלו. זוהר שביט (פרופ' ללימודי תרבות באוניברסיטת תל־אביב) טוענת שהוא נכתב בידי פרופסור לספרות, ואלי קידר קובע שהוא נכתב בידי עיתונאי.

השם הרע שיצא לספר שיכנע את נרקיס לספק תשובה מהירה למתחרים, והוא מיהר לפרסם ספר (שנכתב בידי מירון אוריאל) בשם "כלבתו של שולץ" מאת "מוניק דה לה טור". אבל בניגוד לקודמו, ספר זה היה ספר מלחמה כמעט נטול סצינות סקס וסדיזם, והכלבה היחידה המוזכרת בו היא כלבה ההולכת על ארבע…

ההסלמה המילולית בתיאורי הפורנוגרפיה שב"סטלאגים" גרמה לקולות זעקה משומרי מוסר שונים. המשטרה החלה להכביד עליהם את ידה, וניסתה לאסור הפצת ספרים ולהחרים עותקים קיימים. המוציא לאור נרקיס זומן לחקירה בעקבות תלונה שהגיש נגדו אב נזעם, שמצא את בנו קורא את "סטאלג 13". אבל כל זה היה לשווא: הפופולאריות של הספרים רק גדלה, ואיתה קיצוניותם. לשיאם הגיעה הפופולאריות בשנת 1963, כאשר כמה הוצאות הוציאו כמעט מידי שבוע סטאלאג חדש לשוק, פרי עתם של מחברים אלמוניים שונים (רובם סטודנטים צעירים, ובינהם היה כנראה המחזאי הידוע לעתיד יוסף מונדי, שטען כי כתב ספרים תחת השם "מייק באדן").

הסטאלאגים זכו להצלחה עצומה. דומה שהכל קראו אותם, כולל קוראים חרדיים רבים שעשו זאת בהחבא. עדות לפופולאריות הזאת ניתן למצוא בכתבה נזעמת מאת העיתונאי ח. ספרא, שהופיעה בעיתון החרדי "המודיע" בתאריך 9.4.65 (לאחר שפופולאריות הסטאלאגים כבר החלה לדעוך). תוך כדי תלונה על כך שבתצוגה הישראלית ביריד הספרים הבינלאומי לא נכללים ספרי קודש, כתב ספרא: "גם הסטאלאגים הממלאים את הדוכנים של מוכרי הספרים לא יופיעו – כי המשטרה לא תרשה את הופעתם – אולם הם התופסים את המקום החשוב ביותר ב"ליטראטורה" העברית של השנים האחרונות, אלה עם השערים הצבעוניים, המגרים, המפוצצים, המגרשים את היצר הרע ממקומו ותופסים את מקומו ביתר שטות".

הראשון שבספרי הסטלגים, "סטאלג 13", הפך כמעט למטבע לשון, עד שהמוציא לאור מיהר לפרסם לו מעין המשך: "חזרה לסטלאג 13" מאת "רלף בוצ'ר" (אוריאל) ו-"סטאלג 13 א" מאת הסופר המקורי "מייק באדן" קידר, שעסק במחנה שבויים קומוניסטי דווקא.

כעת עסקו הסטאלאגים לא רק במחנות שבויים גרמניים, אלא גם במחנות שבויים יפניים, קומוניסטיים, צפון קוריאניים, ואפילו קובנים ושל מורדים אלג'יראים. הנוסחה הבסיסית של המחנה המנוהל בידי יפיפיות סדיסטיות נשמרה בעיקרה, אבל התיאורים היו פרועים יותר ויותר. כעת הסופרים האלמוניים השונים, בניסיון לזעזע את הקהל, נתנו דרור מוחלט לדמיונם והספרים נעשו ליותר ויותר סקסיים ואלימים וכללו סצינות קשות ביותר של סקס וסדיזם שכמוהם אי אפשר למצוא בסטאלגים הראשונים של נרקיס, קידר ואוריאל. כתוצאה מכך, כמה מהספרים האלה נראים כחומר קריאה חובה לכל "מלכת" SM המכבדת את עצמה.

""מדוע אינך שותה אמריקנר?" שאלה.
"אינני רגיל לשתות לבדי" ענה ומיד בטרם תפס את המתרחש חטף הצלפה על פרצופו מהמגלב שבידה.
הבלונדינית היפיפיה כשעיניה יורות אש של שינאה סיננה בין שיניה:
"להבא אל תשכח להוסיף את התואר אוברשרפירר כשאתה מדבר אלי קפטין אדמס, מובן?"
"מובן אוברשפירר" ענה."
("סטאלאג בנות השטן" מאת "רוי אדמס")

הספרים הבוטים ביותר מסוג זה פורסמו בהוצאת רמדור/התאומים. וכך, בספר "סטאלאג העלוקות" מאת "ארל דרקינס", המתרחש במחנה שבויים יפני שעליו שומרות גיישות, יש תיאורים מפורטים של הורדת שבויים לבורות מלאים בעלוקות ונמלים. בספר "סטאלאג העינויים" מאת "א. ב. רוג" (חוברת דקה בת 68 עמוד בלבד) אנו מוצאים במסגרת העלילה הסטנדרטית של מחנה נשלט בידי אשת המפקד היפיפיה הנימפומנית והסדיסטית סצינות מזוויעות במיוחד: כמו תיאור מפורט של כריתת רגל של שבוי בידי מכשיר של רופאה סדיסטית, אונס של הגיבור בידי המפקדת לאחר שהצליפה עליו ורכבה עליו כמו על סוס במשך שעות, והעברת עור של כלב והשתלתו בפני אחד השבויים. הספור מסתיים בתיאור האונס ההמוני שאותו מבצעים השבויים בשומרות לאחר שיחרורם בידי כצבא ארה"ב שבשיאו הם משתילים בפני המפקדת היפיפייה עור של אחד משומרי המחנה המכוערים ביותר וכך, כשהיא עומדת למשפט, היא נאלצת ללבוש מסכה כתוצאה מהמראה המפלצתי. בספרים אלה כבר לא היה את המידע ההיסטורי הרב שניתן למצוא בספרים המוקדמים של אוריאל. הם אף לא נועדו לגרות אלא רק לזעזע את הקוראים עד כמה שיותר.

למה?

"כיצד יתכן שהנאציזם, שנציגיו היו אנשים עלובים, מעוררי רחמים, פוריטנים, יכול היה להפוך בימינו, בכל מקום, בצרפת, גרמניה, ארה"ב, בכל הספרות הפורנוגראפית של העולם כולו, להתייחסות האבסולוטית אל הארוטיזם? כל הדמיון האירוטי, ברמתו הזולה ביותר, מוצב עתה בסימן הנאציזם. זה הדבר המעלה בחריפות את בעיית אהבת העוצמה."
(מישל פוקו)

מה גרם להצלחת הסטאלגים בישראל בתקופה זאת? מן הסתם היו לכך כמה גורמים: הסטאלאגים היו שוברי הטאבו האולטימטיבי, הטאבו על השואה, כאשר תיארו עלילות ארוטיות ופורנוגרפיות שמתרחשות על רקע מלחמת העולם השניה ובמחנות ריכוז, ועל כן שום דבר לא יכול היה לגרות (ולזעזע) יותר מהם. מאידך, הם נמנעו מלחצות את הקו האדום בנושא זה, בכך שלא הזכירו כמעט את היהודים.

ברוב הסטאלגים, הגרמנים (ובעיקר הגרמניות) מוצגים כמפלצות אדם, וסיפקו בכך מעין לגיטימציה לקריאה בהם. בסופם מתבצע לרוב לינץ' או אונס אכזרי בשומרות, מעין קטרטזיס לקוראים הישראלים שוחרי הנקמה בנאצים. אך היו גם יוצאי־דופן, כמו סיפרו של אוריאל (תחת השם "קים רוקמן") "סטאלאג הנקמה", המתרחש בבסיס הטילים בפנמונדה ובו הוא מתאר בצורה סימפטית דמויות של חיילים גרמניים. ספק אם תיאור סימפטי כזה ניתן למצוא בספרים עבריים רבים אחרים של התקופה.

במידה רבה, הסטאלגים מראים על שנאת נשים ופחד מהן, כפי שאולי ניתן להבין מתיאורי הנשים הדומיננטיות והסקסיות הללו, המתעללות בגברים החלשים יותר שברשותן. מצד שני, ניתן לטעון שבסטאלגים יש בעצם שחרור של דמות האישה, שבספרות העברית הפופולארית עד אז הופיעה כיצור חלוש שתפקידו היה לצרוח לעזרת הגבר הגיבור או לדאוג לשלומו. כאן לראשונה הוצגו טיפוסי נשים מסוג שונה, נשים חזקות, תקיפות, דומיננטיות, פרועות וחסרות עכבות; אולי ביטוי לביקורת חברתית נגד מי שמנסות לחרוג מחלוקת התפקידים המסורתית בבית. מאידך, יתכן שניתן לראות כאן צעד בכיוון הצגה שיויונית יותר של דמויות הגבר והאישה בספרות, אם כי כלל לא ברור אם היה זה צעד חיובי.

בני הנוער של התקופה קראו את הספרים בשקיקה, בחוברות שהועברו מיד ליד ונקראו הרחק מעיני המבוגרים. הם נזכרו בשיחה רק לעיתים רחוקות, אך בה בעת הספרים הללו שימשו מקור לריגושים אסורים והנאה מהולה בבושה. ניתן לראות זאת למשל בסצינה מסרטו של בועז דוידזון, "אסקימו לימון", על הנוער בתקופה זו – סצינה בה יפתח קצור יושב באמבטיה כשהוא קורא את הספר "כלבתו של שולץ". הריגושים שעוררו סיפורים אלה בבני הנוער נבעו הן מן המפגש הראשוני דרכם בארוטיקה, שאופיה הפוריטני של החברה הישראלית בתקופה זו עוד לא נתן לה ביטוי פומבי, והן כאמור כתוצאה משבירה של טאבו, שיצרה לשואה ולמלחמת העולם השניה דימוי פורנוגרפי דוחה, מגרה, ומרתק בו־זמנית. השילוב, המהמם בעצמתו, של מלחמה איומה מחד, ונשיות גרמנית־נאצית אלימה ותוקפנית (ועם זה מינית, מתפרצת ופראית) מאידך, יצר בספרים אווירה מנטאלית קיצונית, חד־פעמית בחריגותה ובזרותה לאנושיות המתורבתת, מופרעת לחלוטין בהשפעתה, מחרידה ומזעזעת ועם זאת מגרה ומושכת באופן יוצא מגדר הרגיל. כל אלה עקרו את הקוראים שחיו בישראל הקרתנית והפרובינציאלית, המסודרת, התרבותית והפוריטנית כל־כך של שנות השישים אל עולם הזוי ומטורף עם חוקים משלו, שונים לגמרי מהחיים הנורמאליים; עולם שהילך קסם על הקוראים.

סך הכל יצאו כ-‏75 ספרים שונים בז'אנר זה, ואפשר להגדיל את המספר אם נחשיב גם ספרים שעוסקים ב"סקס וסאדיזם" באופן כללי במלחמת העולם השניה.

פורנוגרפיה כנגד הפשיזם

"סטאלאג 13", אותו מחנה שבויים מיתי, הפך לשם דבר בישראל. יצאו ספרים כמו "בחזרה לסטלאג 13", מאת "רלף בוצ'ר" (אוריאל), שסיפק אגב העלילה מידע רב על תוכנית בניית ההליקופטרים של סיקורסקי, ו"סטאלאג 13 א" מאת המחבר המקורי "מייק באדן" על מחנה סובייטי דווקא.

ולא רק בישראל הקטנה: ב-‏1965 החלה הטלוויזיה האמריקאית להקרין סידרה קומית דרמטית בשם "הגיבורים של הוגאן" (Hogan's Heroes). הסדרה עסקה בעלילותיהם של חבורת שבויים אמריקאים הרואים במחנה שבויים נאצי ששמו היה… "סטאלאג 13". מסתבר שמפיקי הסדרה היהודים, בעת ביקור בישראל, שמעו על ההצלחת הספר, ולקחו את שמו עבור הסדרה החדשה אותה תיכננו. "סטאלאג 13" האמריקאי היה שונה מאוד מ"סטאלאג 13" הישראלי של קידר. במקום נשות האס.אס. היפיפיות והסדיסטיות, היו שם שומרים גרמניים מטופשים בגיל העמידה, שעליהם הערימו השבויים האמריקאים הערמומיים פעם אחרי פעם. את מקום הסקס והסדיזם תפס הומור לגלגני וטוב־לב על טיפשותם של הנאצים. בכל אופן זכתה הסדרה להצלחה עצומה בארה"ב ורצה במשך כמה שנים, עם יותר ממאה פרקים. המונח "סטאלאג 13" מוכר כיום למרבית האמריקאים כמחנה השבויים מ"הגיבורים של הוגאן", והוא הפך עבור מרביתם לסמל מיתי עבור כלל מחנות השבויים הגרמניים. ניתן לטעון כי מונח זה הוא התרומה המשפיעה ביותר מהתרבות הפופולארית הישראלית לתרבות הפופולארית האמריקאית.

ה"סטאלגים" גוועו באמצע שנות ה-‏60. הם הגיעו לשיא הפופולאריות שלהם ב-‏1963, ולאחר מכן נעלמו. את מקומם תפסו סדרות על סוכנים חשאיים שהושפעו מסרטי ג'יימס בונד, ובראשם הסדרה על איש הקראטה פטריק קים בהוצאת רמדור. היה זה גיבור שעומס הסקס והסדיזם בסיפוריו הראה שכותביו הישראליים, פנחס דנציגר וגלעד מורג, למדו משהו מהסטאלגים שאותם פירסמה ההוצאה, ולאמיתו של דבר אף כתבו כמה מהם.

בארצות אחרת לעומת זאת, ובעיקר באיטליה ובארה"ב, פרחו בשנות ה-‏70 סרטים שהזכירו מאוד את הסטאלגים הישראליים בשילוב של סקס וסדיזם על רקע מחנות הריכוז של מלחמת העולם השניה. סרטים כמו "אילזה זאבת האס.אס." (1974), שנחשב עד היום לסרט פולחן לחובבי הסרטים הרעים. הסרט מתאר את עלילותיה המיניות והסדיסטיות של מפקדת מחנה נאצי, הנחושה בדעתה להוכיח שיכולת הנשים לסבול כאבים היא גדולה מזו של הגברים. במהלך הסרט היא מבצעת ניסויים שונים על השבויים, גברים כנשים, ומשתמשת בהם לסיפוק צרכיה המיניים, עד כשלבסוף הם אינם מסוגלים יותר לספק אותה – ואז היא מסרסת אותם במו ידיה. בסופו של דבר השבויים מתמרדים ומשתלטים על המחנה, ואלזה נידרסת בידי טנקים. אבל הסרט הצליח כל־כך עד שהמפיקים הקימו את הדמות לתחיה בשלושה סרטי המשך, שבהם שימשה בין השאר כשומרת בגולאג רוסי ובארמון עבדים של שייחים סעודיים.

אילזה זאבת האס.אס – הופיע גם בגרסת DVD

איטליה במיוחד הרבתה להפיק סרטי "סטאלאגים" פורנוגרפיים־סדיסטיים מסוג זה, סרטים כמו "מחנה הניסויים של האס.אס.", "סטאלאג 27", ואחרים, שנודעו לשימצה בגודש הסקס הפרוורטי והסדיזם שבהם; סרטים שלמעשה היו פורנוגרפיה לשמה שבה שולבו "הסברים היסטוריים" יחד עם "מסרים כנגד הפשיזם" כדי לתת להם "הצדקה". הסיטואציה שבהם תמיד חזרה על עצמה, בוריאציות שונות: במחנה ריכוז נבחרות שבויות כדי לספק שירותים מיניים עבור החיילים הנאציים. ומכאן נמשך הדבר עם הרבה סאדו־מזוכיזם, שומרות לסביות סדיסטיות, עינויים, וכו'. בסרט המזויע ביותר מסוג זה, "האורגיה האחרונה של הרייך" בבימוי של קיסר קאנוארי, מרצה המנהיג הנאצי גבלס בקטע מקברי במיוחד בפני קציני אס.אס. על כך שהדרך הטובה ביותר להיפטר מהיהודים היא על ידי אכילתם(!). אלה מבצעים זאת מיד: תופסים נערה יהודיה, מבשלים אותה, ואוכלים אותה. אין זה פלא שעם סרטים שכאלה יצא לקולנוע האיטלקי שם רע כל־כך ברחבי העולם.

אלמנטים פורנוגרפיים סדיסטיים מסוג זה חדרו גם לסרטים ידועים בשנות ה-‏70, כמו "שומר הלילה" (1974) של ליליאנה קאוואני, שבו כיכבה השחקנית הידועה שארלוט ראמפלינג בסיפור על מערכת היחסים המעוותת בין ניצולת מחנות ריכוז ובין המענה הנאצי שלה מהעבר. חוקרת הקולנוע הישראלית מיכל פרידמן הגדירה סרט זה כ"הוצאת פאר של הסטאלאגים".

בישראל, לעומת זאת, הסטאלגים נעלמו. התרחבות הליברליות בחברה הישראלית החל משנות השישים המאוחרות חשפה את הציבור לייצוג בוטה יותר ויותר של מין ואלימות בספרים ובכלי התקשורת. עתה כבר לא היה צורך לחפש גירויים מיניים בחוברות הסטאלגים. את מקומם תפסו סרטי קולנוע ווידאו פורנוגרפיים כסוג חדש של בידור אסור, אם כי ניתן לטעון שבכל אלה לא הייתה לאמיתו של דבר את שבירת הטאבו הרדיקלי שנמצאת בסטאלגים.

הסטאלגים לא היו דבר שהחברה הישראלית רצתה לזכור, אם כי פה ושם עדיין ישנם אנשים שאוספים אותם באדיקות, והם מבוקשים מאוד בשוק המציאות. הסופר דן בן־אמוץ, חובב פרוורסיות ידוע, היה אספן גדול מאוד של סטאלגים – וניתן לתמוה אם היה לכך איזשהו קשר לענין העמוק שגילה בנשים גרמניות בספרים כמו "לזכור ולשכוח". בכל אופן ניתן למצוא את השפעת הסטאלגים בספר המדע הבדיוני "אבימלך עולה בסערה השמימה" מאת עמי דביר (1993), המספק מבט פוסט־מודרני נוסטאלגי לאימי השואה. מסופר בו על ישראלי שהושפע מהסטאלגים שקרא בנעוריו, ומקים בבגרותו, כשהוא מתעשר, מעין "פארק סטאלג" מלאכותי בפולין, בו יכול אדם לחוות על בשרו את הווי המחנות הסאדו- מזוכיסטי.

ספר זה אינו יחיד, ודומה שהיום בעידן ה"רטרו" והפוסט־מודרניזם, כאשר הענין בתקופה הנאצית מצדדים שונים הגיע כמעט למימדים של אובססיה, יש אנשים שמסתכלים על עידן "הנאציזם כסמל לסקס פרוורטי" כמעט בנוסטלגיה.

ניתן גם לתמוה אם ספר המחקר המצליח ביותר בתקופתינו על נושא השואה, ספר המחקר "תליינים מרצון בשירות היטלר" מאת דניאל גולדהאגן, לא זכה במידה רבה להצלחתו הודות לתיאור המפורט (וחסר התקדים כמעט בספרים מסוגו) של מעשי הזוועות של הנאצים. כידוע, יש קהל גדול לפנטזיות ולתיאורים אקטואליים של מעשי זוועה (כפי שמראה ההצלחה של סרטי האימה בתקופתנו), וייתכן שחלק מקהל זה נמשך לספרים כמו אלה של גולדנהגן ושל צטניק, ושל הסטאלגים – לא רק מתוך הרצון ללמוד על אימי השואה אלא גם מתוך ההנאה שבזוועה.

הנה המאמר המקורי כפי שפורסם ב"ידיעות אחרונות "

241
241

241

241
241

241

241

ראו גם:

קטע מהסרט "סטלגים -שואה ופורנוגרפיה בישראל על פי מאמר זה

הסטלגים והאישה הגרמניה

ברוכים הבאים לסטלג 3 : מבצר הזועות של משפחת קרופ

הסרט "סטלגים "  ברשת:קטע הפתיחה 

עוד קטע מהסרט "סטלגים "

הסרט "סטלגים שואה ופורנוגרפיה בישראל .

 אכן תמונות קשות :דליה קרפל על ארי ליבסקר ועל סטלגים

 זיכרוו פיקטיבי :ארי ליבסקר על סטלגים עם נירית אנדרמן 

הסטלגים בניו יורק טיימס

ברוכים הבאים לסטלג 13 :חלק א'

ברוכים הבאים לסטלג 13 :חלק ב'

סטלג נחמיאס

סטלגים וזהות מגדרית

סטלגים הסרט התעודי:

סטלג ליבסקר

הסטאלג האולטימטיבי של חנוך ברטוב

תולדות הפורנוגרפיה העברית מראשיתה ועד ימינו

הייתי רוצח המונים נאצי :על הסטלג המודרני "נוטות החסד" של ג'ונתן ליטל

הייתי בכנס הסטלגים

מאת אלי אשד

בלש תרבות וחוקר של תנ"ך, תרבות וספרות פופולארית

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

4 × three =