ראש שירותי הריגול ככותב מותחנים: היצירה הספרותית של איסר הראל

סופר הריגול העברי הבולט בשנות השבעים  לצד מיכאל בר זוהר היה ראש שירותי הביון לשעבר איסר הראל, מי שידע הרבה יותר מדבר אחד או שניים על ריגול וחיבר ספרים עיוניים רבים בנושא, שעסקו בפרשיות שונות שבהן היה מעורב כראש המוסד והשב"כ.

זהותו כראש שירותי הביון לשעבר נחשפה באמצע שנות השישים ואז הוא הפך להיות אדם ידוע.ידוע יותר ממרבית ממשיכיו אחריו.

מאמר לילדים  ב"הארץ שלנו " שכתב פנחס שדה  תחת השם הבדוי "יריב אמציה " על חייו של איסר הראל ,זמן קצר לאחר שזהותו נחשפה.

בשלב מסויים הוא החל לכתוב ספרים .תחילה ספרי עיון אבל גם כמה ספרי ריגול ומתח בדיוניים. למעשה הספרים הראשונים שפירסם תחת שמו היו ספרי מתח בדיוניים אם כי זה לא היה מרצונו החופשי דווקא ,הוא רצה לפרסם ספר תיעודי או כמו תיעודי  לפניהם אבל זה לא יצא לפועל מסיבות צנזורה.

המאבק על "הבית ברחוב גריבלדי"

המפורסם בספריו של הראל וזה שמידת הקשר בין מציאות ודמיון שבו היא השנויה ביותר במחלוקת היה הספר  הראשון שכתב אם כי  לא הראשון שפורסם  הבית ברחוב גריבלדי (ספריית מעריב, 1975), על לכידת אייכמן .הראל כתב אותו עוד בשנות השישים ואז נטען הוא יותר מותחן מאשר אמת ושכתוצאה מהדיונים עליו לקראת הוצאתו לאור, דבר שהמדינה ביקשה בתחילה למנוע, קמה ועדת השרים שאמונה על אישור פרסום ספרים של עובדי מדינ

שאלת פרסום הספר היגיעה בשנות השישים אל בית המשפט  שפסק הדין שלו בנושא נשמר בסוד עד השנים האחרונות בג"ץ 130/68, "איסר הראל נגד מדינת ישראל".

כל מיני פוליטיקאים בכירים מדוד בן גוריון ועד מנחם בגין, היו מעורבים במידה זו או אחרת בפרשה, שהחלה בלכידת אייכמן ב-1960, נמשכה בהיתרים שנתנו בן גוריון ולוי אשכול להראל, להיעזר בחומר של "המוסד"  לצורך חיבור ספר, והסתבכה כשממשלת אשכול ביקשה לבטל את ההיתר.

מדוע עורר ספרו של הראל בעיות חמורות כל כך עם הצנזורה על פרשה לשכאורה לא הייתה צריכה להיות  בעייתית במיוחד ?

ב-1960 שיקרו ראש הממשלה בן גוריון ושרת החוץ מאיר בהודעות רשמיות, בין השאר לאו"ם ולממשלת ארגנטינה, באומרם שחטיפת אייכמן מבואנוס איירס בוצעה בידי "מתנדבים" ש"חכרו מטוס" – גירסה דומה לזו של בן גוריון לאחר קטל האזרחים הפלשתינאים בפעולת קיבייה ב-1953, כביכול נקם של מתיישבי ספר. מהנימוקים שנודעו עכשיו עולה שממשלות אשכול ומאיר שיכנעו את אגרנט, לנדוי והשופט משה זילברג שפרסום האמת, לפיה סוכני המוסד היו מאחורי המבצע ואייכמן הוטס במטוס של חברת "אל-על", יחדש ויחריף את המשבר ביחסיה עם ממשלת בואנוס איירס, יסכן את יהודי ארגנטינה ויכביד על המאבק המדיני בעקבות מלחמת ששת הימים.

השופטים קיבלו גם את טיעוניו של ראש המוסד מאיר עמית, יורשו ושנוא נפשו של הראל, שפרסום פרטים מבצעיים בחתימת סמכות ביטחונית כה רמה – ראש המוסד לשעבר הראל בכבודו ובעצמו, בניגוד לאיסור המוטל על עובדים זוטרים ממנו בקהילת המודיעין, יגרום נזק למקורות ולשיטות. ל

הראל היה בעל בריתה של שרת החוץ מאיר, ויריבו של ראש אמ"ן עמית, במחלוקת על מידת הסכנה בפעילות המדענים הגרמנים במצרים, בראשית שנות ה-60'. על רקע זה התפטר, שבועות מעטים לפני התפטרות בן גוריון מראשות הממשלה. לאחר מכן התמנה הראל ליועצו של אשכול לענייני מודיעין וביטחון, אך התפטר בעקבות חיכוכיו עם עמית, שעבר מאמ"ן למוסד.

ההתנצחות בין ראש המוסד לשעבר, שהיה בין 1948 ל-1963 סמכות ביטחונית חשאית ומעוררת יראה, לבין פטרוניו לשעבר ומי שנשארו עובדי המערכת הממלכתית, עסקה גם בהבדל שבין החלטות הצנזורה הצבאית (שהסכימה לפרסום ספרו של הראל, בהשמטות ובהונאות קלות) לבין זכותה של המדינה לכפות על עובדיה, בהווה ולשעבר, חובת סודיות. היבט אחר היה המאבק בין "מעריב", שעמד לפרסם את ספרו של הראל, לבין "ידיעות אחרונות", שהגיב בבקשה לראיין עובדי מוסד אחרים על פרשת אייכמן. עורכי העיתונים השפיעו על הרכב ועדת השרים שהתמנתה לחפש מוצא מהסבך.

אגרנט וחבריו קבעו שאין יסוד לטענות הראל בדבר חוסר תום הלב של אשכול, אבן ועמית וש"בית המשפט רואה בעין רעה את העלאתן של האשמות מופרכות אלה". אגרנט הצדיק, כ"סוד רשמי", את זכותה של הממשלה למנוע הפרכה של הגירסה השקרית שהפיצה ב-1960 ממשלת בן גוריון. "הדבר עלול להביא להרעת היחסים עם ארגנטינה ולכן טרם הגיעה השעה לפרסום הספר", פסק, "הממשלה היא גוף קולקטיווי. מוטלת עליה בכל ימות השנה האחריות הכבדה, שאין למעלה ממנה, הכרוכה בניהול העניינים המדיניים, הביטחוניים והכלכליים של המדינה. הממשלה לא היתה מצווה להתפנות ולהקדיש מזמנה כדי לשמוע את דברי טיעונו של העותר מפיו", אך מאחר שנמנעה ממנו האפשרות להתבטא בפניה, לא הוטלו עליו הוצאות. לדברי אגרנט, אילו היתה אמת בהאשמותיו של הראל כלפי אשכול (המנוח, בעת כתיבת פסק הדין) ואבן "היה הדבר עלול לגרום למשבר מדיני חמור במדינה". השופטים "מביעים את מורת רוחנו על התנהגותו הבלתי הולמת" של הראל, בהעלאת ההאשמות כנגד בכירים אחרים.

השופט אגרנט הקפיד להדגיש בפסק הדין : " אין לפרסם מידע סודי שאמנם הגיע אל עובד ציבור  בתוקף תפקידו, אך אשר תוכנו מלמד כי מעבידו ( במקרה זה מדינת ישראל ) ביצע או עומד לבצע עבירה פלילית, תרמית או כל מעשה עוול אחר, ובלבד שהאינטרס הציבורי מצדיק זאת".

הראל, פירסם לבסוף,  רק ב-1975, את ספרו על מבצע אייכמן, "הבית ברחוב גריבלדי" עשור ויותר לאחר שכתב אותו., 

הספר זכה להצלחה גדולה ,תורגם לכמה שפות ( ראו עטיפות שלהם בהמשך) ולימים  אף הוסרט בידי חברה אמריקנית עם הראל כיועץ.

מהדורה איטלקית של "הבית ברחוב גריבלדי".

ניתן רק לשער ( ויש להניח שהראל חשב על כך רבות ובזעם ) לאיזה הצלחה "הבית ברחוב גריבלדי " היה זוכה אם היה מתפרסם כמו שתוכנן במקור בשנות השישים  זמן לא רב לאחר המשפט. יש להניח שההצלחה שלו אז בארץ ובעולם הייתה  גדולה פי כמה ואולי היה מוסרט כבר בשנות השישים כשכל הנושא היה עדיין טרי.

אבל זה לא קרה.

איסר הראל חיפש בשלב מסויים הצלחה ספרותית באפיקים אחרים.

במפתיע באותה התקופה (בניגוד להיום, כשהדבר נהיה מקובל מאוד), איש הביון הבכיר לשעבר הפך לכותב מותחני ריגול.

זה היה כמעט במקביל לחיבור ביוגרפיה על חייו, הממונה – איסר הראל ועלילות שירותי הביטחון (1970), שנכתב על-ידינ סופר הריגול הישראלי הבולט האחר באותה בתץקופה מיכאל בר זוהר.

בנתיים הראל גם חיבר (לפחות) שני מותחני ריגול בעבור הוצאת ספרים קטנה בחיפה והוצאה קטנה אחרת בתל-אביב.ובגלל פרסומצו של הראל הם זכו לכבוד הגדול להיות מוצאים לאור בהמשכים במוספים של ידיעות אחרונות "7 ימים" ובמוסף "ימים ולילות " של מעריב.

אלו היו :

התרמית הגדולה: רומן פוליטי (חיפה: שקמונה, 1971)

פורסם תחילה בהמשכים במוסף 7 ימים של ידיעות אחרונות, עם איורים של א. בן-יהודה (גיליונות 363-367, בין התאריכים 22.1.1971-5.3.1971)

ג'יהאד (תל-אביב: כראל, [תשל"ב] 1972.

סיפור העוסק במזימה איסלאמית להשמיד את הכעבה במכה ולהאשים בכך את ישראל.

בעת פרסום הספרים, כבר פרש הראל משירותי הביטחון  ולא היה מעורב בחיים הציבוריים ועצם העובדה שהספרים פורסמו בהוצאות קטנות ולא ידועות, שלא השקיעו משאבים רבים בפרסומם, מן הסתם לא תרמה לתפוצה שלהם. הם נשארו בגדר קוריוזים, דבר שכאילו לא צריך היה לקרות. אין ספק שאם היו מתפרסמים באחת ההוצאות הגדולות, היו מעוררים תשומת לב גדולה, בדומה לספרים המפורסמים היום על-ידי "ידוענים" בסדר חשיבות קטן בהרבה מאיסר הראל. ובכל זאת, לא היסס הראל לפרסם את הספרים תחת שמו ובכך הקדים את  מיכאל בר-זוהר, לא רק מבחינה כרונולוגית (בשנתיים), אלא גם מהבחינה הזו שהראל כבר היה דמות ציבורית ידועה מאוד, שעסקה בספרות ריגול עם פרישתה והיעלמותה, אפשר לומר, מעין הציבור, בעוד שבר-זוהר פרסם את מותחני הריגול שלו בשם בדוי "מיכאל ברק"  ואת שמו האמיתי שמר לספרי העיון שלו כמו הביוגרפיה של בן גוריון.

רק כעבור עשרות שנים הסכים בר זוהר לפרסם את מותחני הריגול שלו תחת שמו האמיתי.

אהרון אמיר ,נעקב ולאחר מכן סופר הצללים של איסר הראל

לאחרונה התברר שאיסר הראל העסיק עבור ספרים אלו כסופר צללים את אהרון אמיר איש התנועה הכנענית  שאחריו ואחרי מקורביו ניהל במשך יותר מעשור מעקב מדוקדק כראש שירותי הביטחון כסכנה פוטנציאלית למדינה.

ואולי כן ?

\

הסכם בין איסר הראל ואהרון אמיר שאמיר ישמש  ככותב צללים עבור הראל .באדיבות מכון גנזים ,תודה לדניאל נחנסון 

241

בספר ג'יהאד, הבולט והמעניין מבין השניים, תיאר הראל  ( בשיתוף פעולה עם אהרון אמיר )   מזימה של חברי אירגוני טירור פלסטינאים שונים לפוצץ את מסגד אל אקצה ולהאשים בכך את ישראל על מנת לעורר מלחמת דת כנגדה, מזימה שנבלמת בתחכום רב בידי אנשי המוסד שמנהיגם מתואר כמישהו הדומה מאוד להראל עצמו. ברור שהסופר מבוסס על רעיונות ומחשבות שהיו להראל גם בזמן עבודתו כראש המוסד בנוגע לאפשרויות וליכולות, התוכניות והמזימות של ארגוני הטירור הפלסטינאים. למעשה הוא חוזה בספר משהו שמזכיר מאוד את הפעילויות של אל-קאעידה ודאע"ש כיום.

קיראו פרקים מספר זה שבו חזההראל אירוע טרור אמיתי שהתרחש בסעודיה ב-1979

בבלוג זה כאן

המטרה הפצצת הכעבה 

\

הראל פרסם פרק ראשון ממה שאמור היה להיות סיפור בהמשכים בשם קשר הדמים: רומן פוליטי במוסף 7 ימים של ידיעות אחרונות ב-10.11.1972.

הסיפור תיאר את שרשרת האירועים לאחר חטיפת הישראלים במינכן והחל בתיאור ההתמודדות של השלטונות הגרמניים עם הטרוריסטים כאשר העיתון מבטיח ש"כל השמות בדויים".

בניגוד למקובל שאר הפרקים לא הופיעו כמקובל בגליונות הבאים של מוסף סוף השבוע אלא בגיליונות העיתון היומיים באותו שבוע בין ה-10 ל-20 בנובמבר 1972  .

כנראה ייחסו לסיפור חשיבות גדולה בגלל מעמד הסלבריטי של הראל ורצו שיתפרסם בשלמותו מהר ככל האפשר.

את "קשר הדמים " במלואו תוכלו לקרוא בבלוג זה כאן .

עם זאת, בזאת לא תמו ניסיונותיו של הראל לפרסם סיפור בהמשכים:

בימים ולילות של מעריב פורסמו שני פרקים מספרו של הראל ג'יהאד תחת השם המזימה (11.8.1974, 23.8.1974). אין זאת אלא להעיד על כך שהספר שיצא כאמור לאור שנתיים קודם לכן, לא זכה לחשיפה רבה במיוחד, כך שעורכי המגזין לא ראו פגם בפרסום פרקים ממנו שנתיים לאחר צאת הספר לאור.

תמצאו אותם כאן.

הראל כתב  גם  לימים ספר ריגול רביעי. סופר שם  על פיצוץ מסגד הר הבית בידי קנאים יהודיים (נושא שכידוע היה ונשאר אקטואלי ביותר), ונתן לסופר הריגול אורי אדלמן את כתב היד כדי שיחווה עליו את דעתו. אדלמן מצא שהרעיון מעניין אבל המליץ על סופר צללים שישפר את הסגנון.

למיטב ידיעתי, ספר זה של הראל לא פורסם מעולם.

אולי כתב גם ספרי ריגול ומתח בדיוניים אחרים שלא פורסמו מעוטלם.

עד לימינו אלו, איסר הראל היה ונשאר ראש  שירותי הביון הישראלי היחיד עד כה שכתב מותחני ריגול. אם כי מאז, בכירים נוספים בשירותי הריגול החלו לפרסם מותחנים ככל שהז'אנר הלך וצבר פרסטיז'ה.

אין לאמר שהיה כותב מוכשר במיוחד גם כשכותב הצללים שלו היה אהרון אמיר, אבל סיפוריו מצטיינים בתחושה של אמינות ובתחבולות מקוריות כמה מהן מן הסתם כאלו שהוא חשב עליהן ( ואולי גם השתמש בהן?) כראש שירותי הביטחון.

נספח :

ספרי איסר הראל :

• התרמית הגדולה, הוצאת שקמונה 1971.
• ג'יהאד, תל אביב: כראל, 1972.

הבית ברחוב גריבלדי   :הסיפור האמיתי על לכידתו של אדולף אייכמן – מסופר לראשונה על ידי מי שתכנן את המבצע ועמד בראשו… [תל-אביב] :   ספרית מעריב,   1975

מהדורה מורחבת : תל-אביב : זמורה, ביתן, תש"ן, 1990

הספר תורגם לכמה שפות :

לצרפתית :

ולגרמנית :

אנטומיה של בגידה :"האדם השלישי" והמפולת במצרים ,ספרי ידיעות אחרונות , ירושלים ,עידנים 1980

מבצע יוסל'ה /  ספרי ידיעות אחרונות   ירושלים :   עידנים,   תשמ"ג 1982

משבר המדענים הגרמנים :1962-1963 / תל אביב : ספרית מעריב, 1982.

קם איש אל אחיו :הניתוח המוסמך והממצה של "פרשת לבון" -ירושלים: כתר 1982

האמת על רצח קסטנר :טרור יהודי במדינת ישראל   ספרי ידיעות אחרונות , ‫ ירושלים : עידנים, תשמ"ו 1985

ריגול סובייטי :קומוניזם בארץ-ישראל / ספרי ידיעות אחרונות ,תל אביב : עידנים, תשמ"ז 1987

ביטחון ודמוקרטיה ,ספרי ידיעות אחרונות , עידנים ,1989

ראו גם

איסר הראל בויקיפדיה 

הלוחם החשאי :איסר הראל על אלי כהן