האירוטיקה הראשונה בעברית:"שיר עגבים" ומחברו יהודה לייב בן זאב

ב"יקום תרבות " מגזין התרבות בעריכתי ברשת ,פירסמנו ראיון שקיימתי עם יהושבע סאמט שינג "המיטב של שירת ההשכלה " העוסק בספר "שירת ההשכלה העברית -מבחר "שנערך בידי המרצה לספרות עברית ד״ר יהושבע סמט-שינברג, והעורך המבקר המשורר והסופר יהודה ויזן, הוציאו לאור מבחר עצום משירת ההשכלה העברית. אנתולוגיה של 773 עמודים בהוצאת “דחק לספרות טובה”, שבה מלוקט המיטב של שירת תקופת ההשכלה, תקופה של כמאה שנה (תלוי ממתי ועד מתי סופרים) שיצרה את השירה העברית המודרנית.

למרבית הצער השירה של תקופה זאת הייתה במשך שנים רבות לחלוטין בקרן זווית, נישכחת, וחסרת עניין, עד שקמו שני העורכים והחליטו לעשות מעשה. קראו אלפים רבים של שירים במאות ספרי שירה וכתבי יד, בחרו בהתאם להבנתם כחובבי שירה במאה ה-21, והוציאו את המבחר של כל מה שידוע.

אציין שבמאמר שפירסמתי  בבלווג זה ב-2016 “היכל התהילה של הספרות העברית בכתבי העת העבריים במאה ה-19” בעקבות הקטלוג המקיף, שערך החוקר משה פלאי שקיטלג ומיפתח את כתבי העת העבריים מהמאות ה18 וה-19, אך עשה זאת מבלי לציין מהו מיטב היצירות באותם עמודים, הבלים מזוקן עבור הקורא המודרני המתעניין, קראתי בדיוק לפרויקט זה. ציינתי אז שראוי שאנשים כמו למשל יהודה ויזן יבדקו מהם מבחר היצירות מכתבי עת אלו, שיכולות לעניין גם את הקורא המודרני העכשווי, ויוציאו אותם במהדורה חדשה.

אני שמח שיהודה ויזן וד״ר סמט-שינברג קיבלו את ההצעה  וביצעו את הפרויקט.

ובהזדמנות זאת שווה לעבור שוב על אחד השירים המעניינים בספר זה "שיר העגבים" שיר נשכח מוחרם ומנודה שהוא אחת היצירות הראשונות של "אירוטיקה קשה " בעברית. אם תרצו "פורנוגרפיה" למרות שקשה להשוות אותו ליצירות הפורנוגרפיות שאנו יכולים לראות כעת זמינות בכל מחשב.

תחילה כמה מילים על הכותב האמיץ והמתוחכם של "שיר העגבים" האיש שטרח לכתוב שיר ארוטי "קשה מאוד" בשפה שרק מעטים דיברו בה וקראו אותה  :

יהודה לייב בן זאב

יהודה ליב בן זאב  ( 1764-1811) היה מראשוני "המשכילים" היהודים במאה ה-18, אותה קבוצה קטנה של אנשים שניסתה לשנות את פני העולם היהודי החרדי ולהחדיר לתוכו יתר חופש ואת רוח התרבות האירופית. בן זאב היה אחד המפורסמים ואמיצי הלב באנשי קבוצה זאת והפך לסמל ההשכלה העברית, הן בקרב המשכילים עצמם והן בקרב מתנגדיהם, שראו בו את אבי אבות כל הכפירה והיו מקללים את שמו ואת זכרו.

בין השאר חיבר את הספר הראשון בעברית שעסק בנושא ביקורת המקרא, מעשה של אומץ לב אדיר בתקופתו, את אחד מספרי הדקדוק הראשונים לעברית ואת שירי הילדים הראשונים שנכתבו בעברית.

בחייו התפרסם, בראש ובראשונה, כמחבר שירי ילדים. הוא פירסם את המקראה העברית השניה בוינה ב-1802 תחת השם "בית הספר" (המקראה הראשונה לילדים, "אבטליון", פורסמה רק 12 שנה קודם לכן, ב-1790, בידי חבר טוב שלו, אהרון וולפסון –האלה). שם היו שירים סיפורים חינוכיים בעלי מוסר השכל כמו "הנוסע": סיפורו המצמרר של איש שבמהלך מסעו ירד גשם והתחוללה סערה. ביקש מאת אלוהים "לשפוך המון מים" ולכלוא את הרוח. לפתע הופיע שודד, ירה עליו חץ, אך החטיא בשל הרוח. והנה נשמע ברמה קול קורא:

כי כאשר ראית היום גשם וסערה
אמנם לא היו לך למרגוע ונחת
אפס למען הציל אותך מצרה
עשיתי זאת ,לפדותך מרדת שחת

שם הוא פירסם את שירי הילדים הראשונים בשפה העברית. רבים מהם הושרו מאז במשך דורות בארץ ישראל ובתפוצות.

למשל:

יש אלוה ממעל
יוצר אם ובעל
המושל בכל היצורים.
לו כבוד וגדולה
לו שבח ותהילה
לו רון ושירים

או:

מהרו ושקדו
ילדי שעשועים
הרינו ורקדו
אחים ורעים

וגם:

לבי נקי וטהור
רך וצעיר וילד
כאיל באחו דהור
גן עדן לי החלד.

והשיר הידוע מכולם:

אנחנו ילדים
רכים וצעירים
שמחים וחדים
רוקדים כשעירים
לבנו מאשמה
עוד נקי וטהור
בכוח ועצמה
קפוץ ודהור
חדוה ושחוק
עוד לנו נאוה
מחול וצחוק
ולראות בטובה.

בעינינו היום השירים האלה הם גרפומניה פשוטה, אבל הם היו הראשונים ובמשך שנים רבות לאורך המאה ה-19 לא היה ילד יהודי שלא הכיר אותם ולא למד אותם בבית. לשיר "אנחנו ילדים" הוטעם לחן פשוט וקליט, וגם מאה שנה אחרי פטירתו של בן זאב היה זה זמר נפוץ מאוד בין הילדים.

לצד שירי הילדים הראשונים חיבר גם את השיר הפורנוגרפי האמיתי הראשון בשפה העברית, וזאת כדי להוכיח אחת ולתמיד שאפשר לכתוב בה. שיר שאולי אין דומה לו מבחינת הוירטואוזיות הלשונית בפורנוגרפיה העברית כמו גם בהעזה ובמפורשות. שיר זה הוא בהחלט חומר שונה מאוד מ"שיר השירים" התנ"כי, משירי עימנואל הרומי ומשירי אברהם אבן עזרא ומשוררים אחרים בימי הביניים, שהתהדרו באירוטיקה הנועזת שלהם לזמנם, אך לאמיתו של דבר רק רמזו על הדברים ואינם מגיעים אף לקרסולי "הפריצות " של בן זאב, שכנראה חיקה אותם וגם הרחיק לכת הרבה מעבר להם…

כשהתבגרו הילדים שגדלו על שיריו של בן זאב, הם עברו לקרוא את "שיר העגבים", כשלב המשך כמעט טבעי. שיר זה, אם כי לא נדפס, עבר מאז בכתב יד מיד ליד במשך הדורות. אלפים רבים של תלמידי ישיבה עיינו בו בחשאי ביד אחת תוך כדי הלימוד בש"ס. מסופר על הפופולאריות של השיר, למשל אצל החסידים במאה ה-19, ועל כך שהמשורר הלאומי ח.נ. ביאליק ידע לצטט בתים שלמים ממנו מן הזיכרון. האידיאולוג והסופר "אחד העם" העיד שקרא אותו בכתב יד והופתע מן "הפורנוגרפיה הקיצונית" שבו. הוא הפך לקלאסיקה של הפורנוגרפיה העברית, אם כי הוא ידוע רק למעטים.

השיר פורסם בדפוס בפעם הראשונה והיחידה עד כה בידי הביבליוגרף גצל קרסל, בשנת תשל"ז (1977), במהדורה מוגבלת של 300 עותקים.

המהדורה הזאת (שהיום היא בלתי ניתנת להשגה פרט לספריה אחת או שתיים) שהתבססה על שני כתבי יד היתה הפעם היחידה ששיר זה הופיע בדפוס.

עד שהופיע לאחרונה מנוקד בספר "שירת ההשכלה העברית -מבחר .והנה הוא שוב לפניכם .

הערה: השיר לא מומלץ לילדים מתחת לגיל  10 אבל יש להניח  שכיום בעשור השלישי של המאה ה-21 שילדים מעל גיל זה כבר ראו דברים חמורים ממנו בסלולארי.אז אין סיבה שלא יקראו  גם אותו ויתמודדו עם אירוטיקה עברית משובחת אם כי קשה להבנה בגלל השפה. 

שִׁיר עֲגָבִים

מאת:  יהודה ליב בן-זאב (1764–1811).

 

בָּעֶרֶב הָלֹךְ הָלַכְתִּי פַּעַם,

בְּנֶשֶׁף חִשְׁקִי לִטְעֹם טַעַם.

בָּאתִי אֶל עֵמֶק הַשָּׁוֶה

וְהִנֵּה הוּא כְּגַן רָוֶה;

עֲלָמוֹת וּבְתוּלוֹת הֵנָּה וָהֵנָּה

בְּכָל עֵבֶר וּבְכָל פִּנָּה.

–

וָאֶגַּשׁ וָאֶקְרַב אֶל הָאַחַת,

וָאֶתְפְּשָׂהּ בְּבִגְדָהּ מִתַּחַת, וָאֹמַר:

“הָבָה נָא, אָבוֹא אֵלַיִךְ,

עִבְרִי לְפָנַי וְאָנֹכִי אַחֲרַיִךְ”.

וַתַּעֲבֹר לְפָנַי דֶּרֶךְ לְהוֹרוֹת

לְמָקוֹם פְּלוֹנִי אַלְמוֹנִי הַתַּחֲנוֹת.

–

הָעַלְמָה הֱבִיאַתְנִי חַדְרָהּ,

וְהִתְבּוֹנַנְתִּי אֶל יָפְיָהּ וַהֲדָרָהּ,

וְהִנֵּה רַעְיָתִי מְלֵאָה חֵן וְיֹפִי.

בָּרָה כַּחַמָּה זַכָּה מִדֹּפִי;

עֵינֶיהָ זִיקֵי אֵשׁ יִתְלֶהָטוּ,

עַפְעַפֶּיהָ גַּחֲלֵי־אֵשׁ יִתְמַלָּטוּ.

–

מִהַרְתִּי וַהֲסִירוֹתִי הַמִּטְפַּחַת

לִטְמֹן יָדִי בַּצַּלַּחַת,

והִנֵּה בְּנוֹת הַחֵשֶׁק גִּבְעוֹת הַתַּאֲוָה

כְּהָרִים גַּבְנוּנִים עֲנָקַתְמוֹ גַאֲוָה;

בְּיָד וְיָד חִפַּשְׂתִּי אַחַת וְאַחַת

וְרָוִיתִי מְלוֹא כַּף נַחַת.

–

לְאַט לְאַט צָעֲדָה הַמִּטָּה,

בִּגְדָהּ וּכְסוּתָהּ מֵעָלֶיהָ הִפְשִׁיטָה,

וַתַּעַל וַתִּשְׁכַּב עַל גַּבָּהּ.

וָאֶקְרַב לְדַבֵּר עַל לִבָּהּ:

“אַיֶּלֶת־אֲהָבִים, יַעֲלַת־מַחֲמַדִּים,

נִתְעַלְּסָה בַּאֲהָבִים, נִרְוֶה דּוֹדִים”.

–

וַתֹּאמֶר: “הִנֵּה אוֹצָרִי לְךָ פָּתַחְתִּי

וְכָל אֲשֶׁר לִי לְפָנֶיךָ עָרַכְתִּי;

הַשּׁוֹק וְהֶחָזֶה לְךָ יִהְיוּ לְמָנָה,

דּוּשׁ כְּהִדּוֹשׁ תֶּבֶן בַּמַּדְמֵנָה;

הָרֵק חֲנִית, קְרַב וּשְׁלַח,

עַל בָּמָתִי רְכַב וּצְלַח”.

–

אָז מִהַרְתִּי, יְצוּעָהּ עָלִיתִי,

שׁוּלֵי כְּסוּתָהּ בְּנַחַת גִּלִּיתִי,

וְהִנֵּה עַמּוּדֵי שֵׁשׁ שׁוֹקֶיהָ,

גְּלִילִים כַּדּוּרִים שְׁתֵּי בִּרְכֶּיהָ,

וּבְנוֹת שֵׁת כְּאַגַּן־הַסַּהַר,

כְּלִבְנַת־סַפִּיר לָטֹהַר.

–

תּוֹכָן סָפוּן הֵיכַל הָעֹנֶג,

רַךְ מִשֶּׁמֶן חָלָק מִדּוֹנַג;

חֹרֶשׁ מֵצַל סְבִיב הַקֻּבָּה,

וְהוּא בַּסֵּתֶר טָמוּן בְּחֻבָּהּ,

לֹא הִתְמַהְמַהְתִּי וְלֹא בוֹשַׁשְׁתִּי,

אֶת כָּל כֵּלֶיהָ מִשַּׁשְׁתִּי.

–

אָחַזְתִּי בָּזֶה וְגַם בָּזֶה,

פַּעַם הַשּׁוֹק וּפַעַם הֶחָזֶה;

כֻּלָּמוֹ יַחַד הִרְוַנִי נַחַת,

הַשָּׁדַיִם מִמַּעַל וְהַתְּהוֹם מִתַּחַת.

וְלֹא יָכוֹל דּוֹדִי לְהִתְאַפֵּק

לְכָל הַנִּצָּבִים עָלָיו וְהוּא מִתְרַפֵּק.

–

כִּי הֵחֵל לְפַעֲמוֹ רוּחַ הַחֵשֶׁק,

וַיָּרֵק חֲנִיכָיו בְּרֹמַח וָנֶשֶׁק;

הִתְאַזֵּר כְּגִבּוֹר לִפְרֹץ פָּרֶץ,

לָבוֹא עָלֶיהָ בְּדֶרֶךְ כָּל הָאָרֶץ.

וַיִּתְחַזֵּק וַיֵּשֶׁב בְּאֵיתָן קַשְׁתּוֹ;

וְלֹא יָכוֹל דּוֹדִי לָצֵאת כִּי הִכְבִּיד נְחֻשְׁתּוֹ,

–

כִּמְעַט פָּתַחְתִּי מוֹסְרוֹת הַמִּכְנָסַיִם

וַיָּקָם וַיְעוֹרֵר אִישׁ־הַבֵּינַיִם;

וְהִנֵּה הוּא כְּחָתָן יוֹצֵא מֵחֻפָּתוֹ,

כְּעֵץ אֶרֶז רַעֲנָן כִּפָּתוֹ.

תֹּאמֶר: “לָמָּה זֶה תַּעֲמֹד בַּחוּצָה?

וְאָנֹכִי פִּנִּיתִי הַבַּיִת, רוּצָה!”

–

רְדָה עָלַי אַל תַּעֲמֹד;

עוּשִׁי, גֹּשִׁי, חוּשִׁי, כִּי אֶחֱמֹד;

אַל תִּירָא וְאַל תֵּחָת, כִּי טָהַרְתִּי,

וְאַל תַּעֲצֹר לִרְכֹּב, כִּי אָז אָמַרְתִּי”.

וָאֹמַר: “שִׂימִי נָא יָדֵךְ תַּחַת יְרֵכִי,

אֶת הַיֶּלֶד הַזֶּה הוֹלִיכִי;

–

“וַעֲשִׂי כַּאֲשֶׁר עִם לְבָבִי;

שִׁלְחִי יָדֵךְ וְאֶחֳזִי בִזְנָבִי;

הַחֲזִיקִי יָדֵךְ בּוֹ לְנַסּוֹתוֹ,

אוּלַי מִקְשָׁה תַּעֲשִׂי אוֹתוֹ”.

וַתֹּאחֶז בּוֹ וַיְהִי לְמַטֶּה בְּכַפָּהּ;

וַתִּשְׂמַח בּוֹ וַתְּכַסֵּהוּ בְּגַפָּהּ.

–

וְהִנֵּה קָמָה אֲלֻמָּתִי וְגַם נִצָּבָה,

בָּחוּר כַּאֲרָזִים דָּגוּל מֵרְבָבָה.

וַתֹּאמֶר: “עָלַץ לִבִּי רָמָה קַרְנִי,

אַתָּה בֶּן מְדוּשָׁתִי וּבֶן גָּרְנִי”.

דּוֹדִי צַח וְאָדֹם חוֹצֵב לֶהָבָה,

רֹאשׁוֹ כֶּתֶם פָּז רָצוּף אַהֲבָה.

–

אֲחַזְתִּיו וְלֹא אַרְפֶּנּוּ מְנָת כּוֹסִי,

עַד שֶׁהֲבִיאוֹתִיו אֶל חֶדֶר הוֹרָתִי.

כְּבִכּוּרָהּ בְּעוֹדָהּ בְּכַפָּהּ תִּבְלָעֶנָּה

אֶל מְקוֹם שָׁם דֶּרֶךְ תַּנְחֶנָּה; 

ותִּתְקָעֵהוּ יָתֵד בְּמָקוֹם נֶאֱמָן,

בַּחֲמוּקֵי יְרֵכָהּ מַעֲשֵׂי־יְדֵי אָמָּן.

–

אָז פַּצְתִּי אֶת פִּיהָ לְמוּלִי

לִבְלֹעַ אֶת כָּל הַיְּקוּם בְּרַגְלִי.

כְּצִפּוֹר יוֹרֵד אֶל קִנּוֹ,

כֵּן יָרַד דּוֹדִי לְגַנּוֹ;

וְהוּא מִתְעַדֵּן וּמִתְפַּנֵּק

כְּאֶרֶז מִבָּשָׁן יְזַנֵּק.

–

מְדַלֵּג וּמְקַפֵּץ כְּצִפּוֹר בָּרֶשֶׁת,

שָׁחוּק וְכָתוּת כֶּעֱלִי בַּמַּכְתֶּשֶׁת.

אָז פָּרַץ כְּנַחַל שׁוֹטֵף מְקוֹרָהּ,

וְקַשְׁתִּי חִצֵּי חִשְׁקָהּ הֶעֱרָה.

וְהוּא הוֹלֵךְ וְחָזָק

רָצוֹא וָשׁוֹב כְּמַרְאֵה הַבָּזָק.

–

זֶרֶם־חֶמֶד עָלָיו הִרְעִיפָה

כְּמַיִם קָרִים עַל נֶפֶשׁ עֲיֵפָה,

וַיִּמֶץ טַל מְלוֹא סֵפֶל.

אָז גָּבְרָה תַּאֲוָתָהּ כֶּפֶל,

וַתִּסְגֹּר בַּעֲדִי יָדֶיהָ

וְלָחֲצָה לְבִלְתִּי נְתוֹן דּוֹדִי צֵאת הַחוּצָה.

–

תָּקְעָה יְרֵכָהּ, הִשְׁפִּילָה הֵרִימָה;

דַּהֲרוֹת דַּהֲרוֹת סוּס מִלְחַמְתָּהּ.

כִּי סָעַר בְּלִבָּהּ שַׁלְהֶבֶת אַהֲבָתָהּ,

חִזְּקָה דְּבָרֶיהָ וְהֵעִיזָה:

“עָמֹק עָמֹק” – הָיוּ דְּבָרֶיהָ,

כְּשַׁעֲטַת הַסּוּס נָחֲרָה

–

.כִּי רָפְתָה מְעַט וְחָלְשָׁה מֵעֹצֶר רוּחַ וּמֵעֲבוֹדָה קָשָׁה;

פִּתְאוֹם גִּלְּתָה מְקוֹרָהּ וְהֶעֶרְתָה,

חָרְקָה שֵׁן וְעִקְּמָה שְׂפָתָהּ לֵאמֹר:

“עוֹד מְעַט; עַתָּה, עַתָּה”.

בַּהֲגִיגָהּ בָּעֲרָה אֵשׁ וּלְשׁוֹנָהּ לָהֲטָה:

“אוֹי, אוֹי, חַיֶּיךָ כִּי הִתְאַוֵּיתִי,

הָ, הָ, הָ, הֶרֶף, אוֹיָה כִּי נִדְמֵיתִי!”

• –
• וַיִּשְׁקֹט הַזַּעַף וַתָּקָם סְעָרָה לִדְמָמָה,
• תִּתְעַלָּף וַתִּשְׁכַּב בְּפֶה נֶאֱלָמָה.
• דּוֹדִי שָׁלַח יָדוֹ מִן הַחֹר,
• מֵעַי חֳמַרְמְרוּ, נָסוֹגוּ אָחוֹר,
• כְּבֹשֶׁת רַכֵּי־הַלֵּב בְּנוּסָם מֵהַמַּעֲרָכָה
• כֵּן פָּנָיו זוֹעֲפִים וַחֲמָתוֹ שָׁכָכָה.

קראו גם 

תולדות הפורנוגרפיה העברית מראשיתה ועד ימינו

שירים תנכיים אירוטיים מאת יורם טהר לב