לא חשובות העובדות, העיקר האמת.

(אמיר אור )

עידכון :

המאמר הזה פורסם לפני שנים רבות במגזין רשת לספרות ושירה בשם "אוקפי לשירה ואמנות צעירה" (2003) בעריכת משוררת בשם טלי וישנה.

המגזין הזה  שכתבתי לו מאמרים רבים לא נמצא ברובו ברשת מזה שנים גם לא בארכיב. 

למרבית המזל  רוב המאמרים שכתבתי לו  על המשוררים סיוןן בסקין  ,מתתיהו שוהם ,רחל חלפי,,ונתן זך נמצאים בבלוג זה גם כן  אז דבר לא אבד.

חוץ מאחד המאמר שפירסמתי בו על המשורר  אמיר אור פורסם גם במגזין רשת אחר בשם "קולמוסנט" .

אבל למרבית הצער גם המגזין הזה הפסיק לאחרונה להתקיים ונעלם מהרשת.ויחד איתו מאמרים רבים שלי שפורסמו בו לאורך השנים.רובם נמצאים גם הם בבלוג זה.אבל לא כולם. 

אז הנה   הוא שוב מעודכן. ועם תיקון של כל מיני קישורים  מאתרים כמו "שירשת" שהפסיקו להתקיים  לאחר שהיו שנים רבות ברשת . אבל שנים רבות זה לא אומר נצח.

 הם הוחלפו באחרים. וגם עדכון על מערכת הקשרים  שלי עם אמיר אור שכעת קורא לעצמו אמיר אביאל אור. 

 

 

בית הקפה "לג'באנז " שברחוב אבן גבירול שבתל אביב היה  המקום שבו נהגו  מדי שבוע  סופרים ומשוררים בולטים  רבים להתכנס על מנת לדון בעניינים שברומו של עולם הספרות והתרבות  על כוס קפה ולחמנייה . לרוב הדיונים הם שקטים ומאופקים   כיאה לאנשי תרבות. אולם כאשר מוזכר שם במקרה  שמו של המשורר אמיר אור  הדיונים עוברים שם לטונים גבוהים ביותר."אמיר אור " אמר לי משורר ועורך ידוע ומרכזי כיום בעולם הספרות בישראל " הוא אדם ששולט שליטה מוחלטת על תקציבים ,משאבים , ופקידים ממשלתיים  בעבור הסדרה שלו "הליקון, ידו נמצאת בכל מקום!  ". 

יש מעט מאוד משוררים כיום שהם טוענים לתואר "הנהגה " בקרב משוררי ישראל כפי שהיו בעבר הרחוק מסיבות שונות ביאליק ,ושלונסקי ואלתרמן ונתן זך והנהגה זאת יכולה להיות הן מסיבות של יכולת ספרותית שהכל מכירים בה או \ו בגלל סיבות מעשיות יותר של שליטתו של המשורר  לא רק על יכולת ספרותית נעלה אלא גם  על משאבים חומריים  וכתבי עת שהכל מעונינים לפרסם בהם. אחד   הטוענים הבולטים לכתר  הנהגה משוררית כיום  הוא המשורר אמיר אור.

מטבע הדברים טענה זאת למנהיגות איננה מקובלת על הכל בעולם הספרות הישראלי כפי  שאנו למדים  מקטע  זה שהופיע כ"הערת המערכת " ( וליתר דיוק העורך גבריאל מוקד )  בגליון 67-68 של כתב העת "עכשיו " בשנת  2002:

אמיר אור ,עסקן כוחני ובלתי נלאה,מנסה מזה שנים להופיע כמנהיג בשירה העברית . וגם מנסה ליטול לכתב העת האלקטי שלו תואר של "שירה עכשווית" , בלי כל קשר להתפתחויות קובעות וחשובות כלשהן בשירת דור המדינה על כל רבדיה. הוא הפך את שאיפתו הכוחנית ,עם מעט חשיבות מהותית ועם הרבה כוחנות ופוזה הלנית ה דומה בעצם יותר לכוחנות הלניסטית של עריץ סכסי פעוט , למנוף חברתי תוך קידום קשרים אישיים כדאיים מאוד עם פקידות סרת טעם במוסדות תרבות ….יש משהו גרוטסקי במצב שבו …אדם החסר כל זיקה ממשית לתרבות העברית בכלל ולתולדות המודרניזם העברי המקורי בפרט , אדם שזקוק בעצמו בדחיפות לקורס להבנת השירה ובכתיבת שירה ,שואף לתפוס מקום מרכזי במפעל תרבות ובתקציבי תרבות בארץ ולחלק תעודות הסמכה קיקיוניות .

על רקע זה מעניין להביא כאן מאמר ביקורת של אחד ממבקריה שירה המרכזיים והאובייקטיביים ביותר בארץ על המגבלות הרוחניות והאסתטיות של שירת אור.     

המאמר של המבקר רפי וייכרט נשא  את השם " מילים שמנסות ללכת בגדולות ( משורר בתור מתיימר כרוני )". למותר לציין שהיה זה התקפה ארסית רק מעט פחות על יצירתו של אור .

האם הארסיות הביקורתית הזאת ( שאמנם יש לה מסורת מכובדת בביקורת השירה העברית לפחות מאז  חתן פרס אקו"ם השנה  על מפעל חיים , נתן זך שבימי השצף והקצף שלו הישווה  את שירת נתן אלתרמן ל"קירקור של תרנגולות הונגריות שנשחטו ") נובעת מכך שהמבקרים הנ"ל התחרו על אותם תקציבי תרבות  עם אמיר אור והפסידו?  לגבריאל מוקד הפתרונים. האם יש לזלזול זה יש גם  איזה שהוא קשר עם איכות שירתו של אור להבדיל מתדמיתו כמי שדומיננטי בשוק "תקציבי התרבות לשירה " בארץ  ( תדמית שיש מי שטוענים שאינה אלא מיתוס ) ? על כך חלוקות הדעות כמעט באופן קוטבי.

הבא נסקור אם כך את יצירתו של אמיר אור וננסה להבין על מה קמה הצעקה.

 

השיבה מהודו

אמיר אור מספר שהתחיל להתעניין בשירה ובעיקר במיתוסים כבר מגיל צעיר מאוד.כבר בגיל 4 הקריאו לו את האפוסים "האיליאדה" והאודיסיאה " בתרגומו של שאול טשרניחובסקי שהיו בין הספרים הראשונים שבהם נתקל ב חייו  ואז התעורר עניינו העצום בנושא המיתוסים , עניין שנשאר מרכזי ביצירתו כל חייו מאז. לדבריו הוא הזדהה אינסטינקטיבית עם התפיסה הפסימית של הגורל שבוטאה באפוסים אלה. הוא נשבה אז בקסם האפוס דרך שפתו של המתרגם טשרניחובסקי  וקסם זה לא פג מאז .

 עניינו במיתוסים ובתרבויות רחוקות וזרות ובצורות חיים אלטרנטיביות לכל מה שמקובל בישראל  התבטא עוד בצעירותו כאשר עסק בגידול כבשים בקיבוץ ,הפך לצמחוני ,שוטט ברחבי הארץ ואף הסתפח לחוזרים בתשובה ולמתבודדים במדבר וגם גר באי יווני שכוח אל עם זוג זקנים יוניים . לאחר מכן  נסע  להודו  שם חי שנתיים וחצי  באשראם ולמד את תורת הטנטרה של מיניות מוגברת באמצעים מדיטטיבים שונים   .

לאחר שחזר לארץ גר בקומונה , לימד מדיטציה  קרא לעצמו "המואר " ולדבריו כמעט הפך "לגורו ".

הוא היה קשור גם במשך זמן לאמונה הסינטולוגית אחד מאנשי הרוח המועטים בישראל שהתחברו לאמונה זאת. ( ראו שיחה עימו על קשריו לאמונה זאת בסיכום מקיף על האמונה כאן שבו הוא אחד מנציגי הסניגוריה על תנועה זאת )

לאחר שפתח וסגר מסעדה מצליחה בשם "זורבה הבודהה " (שם ששיקף את דרכו האידיאולוגית אז והיום של שילוב של סגפנות כמו זאת המאופיינת בידי הבודהה ואהבת החיים וחושניות מעין זאת של זורבה היווני גיבורו של  הסופר המפורסם קצאזאנקיס עד שהחליט  לשנות את חייו מן הקצה.

הוא הלך לאוניברסיטה ותוך ארבעה שנים קיבל תואר שני בהצטיינות יתרה בחוג למדע הדתות.ואכן יצירתו ומאמריו השונים ( ובעיקר ההקדמות שלו לגליונות השונים של "הליקון")  מראים על מומחיות עצומה שאינה נפוצה עוד במקומותינו ובזמנינו בתחומים האיזוטריים ביותר של המיתולוגיות והתרבויות הקדומות של יוון ושל הודו. 

 בתקופה זאת החל לפרסם שירה , ולתרגם בין השאר תירגם קובץ של שירה אירוטית יוונית קדומה ( הוא מרבה לפרסם שירה אירוטית משל עצמו ) כמו גם תרגום של סיפורים מהאפוס ההודי הקדום ה"
המהאהבראטה " .

אלא שבמקביל זכה לפרסום רב אף יותר הודות ל"עמותת הליקון " שהקים ב-1990 שמטרתה לקדם את השירה העברית העכשווית ."הליקון הוא "מגזין " שירה שיוצא באופן סדיר אחת לחודשיים מאז –1990 ( והיגיע לגליון מספר 56 בעת כתיבת שורות אלה ) וכל גיליון שלו מוקדש לרוב לנושא מסויים.  במקביל  הוא מנהל ערבי שירה המוקדשים ליוצרים ב"הליקון"   ואף הקים סדנאות שנתיות ללימוד שירה שבהם מדו משוררים צעירים רבים כיצד יש לכתוב שירה. מיותר לציין שקיומם של סדנאות לשירה אלה הוא שנוי מאוד במחלוקת שכן יש הטוענים שאין טעם כלל ללמד משוררים שכן "או שיש להם את זה או שאין להם את זה" . .גבריאל מוקד באותה "הערת מערכת " שהובאה למעלה הגדיר את הסדנאות הנ"ל  כ" סדנאות מכניסות מדרג ב' המלווות במתן "תעודות הסמכה" עם תוצאות גראפומניות לרוב". את "הליקון עצמו " הגדיר מוקד כ"כתב עת שהוא כשלעצמו נטול כל חשיבות פנימית רוחנית וסמאנטית ".

אור עצמו טוען שלאורך כל ההיסטוריה היו בתי ספר לשירה וששירה היא הליך נלמד בדיוק כמו ציור . "אנחנו לא נותנים למשוררים את הכישרון ,זאת מתנת אלוהים , אבל הם מקבלים מאיתנו ארגז כלים פואטי ". הוא אומר.כך או כך אין ספק שלא מעט אנשים שכותבים שירה יצאו מאותן סדנאות ואחדים מהם פירסמו מאז ספרי שירה בהוצאת "הליקון " ובהוצאות אחרות.

 בנוסף אור הקים את אחד מאתרי השירה העברית  הבולטים ביותר ברשת "שירשת".שאמנם הפסיק להתקיים. 

בנוסף על כל אלה  אור  גם ידוע בשערוריות שבהן היה מעורב פעם אחרי פעם. כך למשל הוא עורר פעם את זעמן של הפמיניסטיות כאשר כתב במאמר שהאורגזמה הנשית מאיימת על הגברים וגורמת אצלהם לשפיכה מהירה ושיאים מבויימים אצל נשים מתוסכלות … מהו פורקנו של הגבר לעומת שרשרת האורגזמות הנשית " זבנג וגמרנו , אבל הגברת –לא היא רק התחילה".

הוא עורר את עויינותם של שני עורכים ומבקרים צעירים עודד כרמלי ויהודה ויזן שביצעו נגדו "פיגועים ספרותיים"שהם דאגו שיובאו לידיעת התקשורת. 

 השניים כיום הם דמויות מוכרות וידועות בעולם הספרות הישראלי כעורכים של כתבי עת נחשבים אבל החלו את הקריירה שלהם בהתקפות על אמיר אור כנציג "הממסד" בעולם השירה. 

בכל אופן השיגיו העיקריים של אור הם לא השיגיו האירגוניים אלא  הם ספרי שירתו ויצירתו.

 

 

הבורא מביט מעיני הקופים

הו גוף אלוהי שלי

מה גדלת מאז מתי

( מתוך "אני מביט מעיני הקופים " מאת אמיר אור )

ספרו הראשון היה "אני מביט מעיני הקופים "( 1987 )  שאותו הגדיר כספר "התנסויות רליגיוזיות " והתנסויות רליגיוזיות אלה הולכות יותר ויותר לכיוון של פגניות טהורה כמו זאת שתוארה באפוסים

היונים וההודיים ומעין זאת שבה נתקל בעת שהותו בהודו ומתוך סלידה  עמוקה מהאלוהות  והתפיסה המונותאיסטית . יש שם כמה שירים שדומה שהם כתובים מנקודת המבט של האלוהים עצמו וזאת נקודת מבט לא סימפטית כלל למשל  השיר שעל שמו נקרא הספר ושיר נוסף שתאר את חוסר היכולת של הבורא לתקשר עם יצירתו :

תחת שמי גולגלתי

מקננות ציפורים טרופיות

אשר את שפתןן אינני שומע ……..

בתחומי אוקינוס גולגלתי

שוחים דמי מעמקים .

גלי מחשבותי

את יופים לא יבינו:

( מתוך "צפורים טרופיות ,דגי מעמקים" ) .

בנוסף יש באותו הספר סדרה של שירים מעניינים במיוחד על נושא מאוד לא קונבנציונאלי  בשירה העברית , שירים העוסקים ככל הנראה  בחיי האדם הקדמוןבתקופה הפרהיסטורית  .הסדרה נקראת "שירים של -אוג " והיא כוללת את "שיר השבט" שיר אהבה" והמעניין מכל "שיר הציד ":

אמית אותך הו-הצבי הגדול

אכל את בשרך הרך .

כבר שאפתי את נשיפתך החמה

כבר ספגתי את רוחך אל רוחי

ואנחנו אחד.

יבוא בשרך בבשרי

תספג עצמתך בעצמתי .

הבט מעיני , הו צבי-הגדול.

רוץ מרגלי הקלות .

דומה שיותר ממרבית שיריו האחרים יש בשירים אלה כמיהה עמוקה לאורח חיים שהאדם נטש עוד לפני אלפי שנים ,  אורח חיים של קרבה ואחדות עם הטבע ועם האלים שמכוונים אותו על פי התפיסה הפגאנית של שירים אלה ואחרים ביצירתו של אור. בשירים אלה ואחרים מזכיר אור שוב ושוב שהאלוהות או הרוח  היא גם בשר ודם כפי שתיארו אותה היוונים וההודים בעוד שבאדם יש מן האלוהי והמיתי .כפי שאור מגדיר זאת " הגוף והרוח הם האל והעולם  ,אבא ואמא , יקיצה וחלום".

פנים

עכשיו מבראשית

מבראשית לא ראשית

מחזורי כליון של מחזורי כליון

אני מפצי מפצים

באמצע הלא נמצא

שמה לא הלכתי ,משם לא אשוב

אפילו אצטרך לברוא אתכם

אפילו בכפותי

לכייר אלד אחד מהלבה והאפר

( מתוך "פנים " מאת אמיר אור)

ספר השירים השני של אור היה "פנים " ( 1991 ) שבו שילב כמה משיריו הראשונים ביחד עם שירים מאוחרים יותר.

בספר זה ניתן למצוא כמה שירים בעלי אלמנטים פגניים ברורים עוד יותר  שדומה שהם מבטאים יותר מכל כמיעה אל המיתוסים הקדומים ואל האלוהיות המופיעות בהם שאליהם מתגעגע המשורר.מאוד.בין השירים המעניינים בקובץ זה ניתן למנות את מחזור שירי "התגלמויות " שבו מתאר הדובר ככל הנראה את גילגוליו הקודמים בחיים עלי אדמות ( בדומה לאמונה ההודית שמאמינה שכל אדם מתגלגל מספר כל שהו של גלגולים שיכול להיות אין סופי )  ומתאר את מושאי אהבתו ממיתוסים שונים ידועים ולא ידועים דרך ציטטות שונות מהמקרא והמיתולוגיה היוונית ההודית וכנראה גם אחרות ( אדם צריך להיות מומחה בדתות כמו אמיר אור על מנת לזהות את כל הציטטות וההתייחסויות ).  ולפעמים הוא משלב בין ציטטות ממקורות קדומים אם אלמנטים ארוטיים מובהקים שיכולים לגרום לקורא הישראלי תחושה מוזרה מאוד אבל  הם מקובלים מאוד בתרבויות לא מונותאיסטיות כמו התרבות ההודית .

למשל :

לך לך מארצך, אלוהים שלי

לך לך בוא אלי

הלך על עורי בשפתיך

( "לך לך "  מתוך פנים מאת את עמיר אור)

שיר שבו משתמש אור בציווי התנכי האלוהי  לאברהם ( לך לך מארצך ומולדתך ) על מנת ליצור תמונה חדשה לגמרי על החיפוש אחרי האלוהות ומשמעותו האמיתית החיפוש אחרי תשוקה והנאה אירוטית אולטימטיבית .  אכן רבים משיריו של אור מתארים את נושא התשוקה המינית במונחים דתיים במובהק ומצביעים על אחדות בין תיאולוגי-אלוהי  לפיזי- אירוטי  בדומה  ובמקביל למה שעושה תורת הטנטרה שאותה למד בהודו .

פדיון המת

וכך גם בספרו השלישי פדיון המת " ( 1994).

גם שם מנסה אור להתחבר עם עולם המיתוסים הקדומים והם מופיעים כבסיס ורקע לרבים מהשירים . לפעמים אלו הם מיתוסים יונים רומאיים לפעמים הינדיים ולפעמים יהודיים . אבל הרעיונות נשארים דומים האחדות וההשלמה בין הדתיות והחושניות בין הרוחניות והפיזיות , בין העונג ובין הייסורים .

 שם ניתן למצוא את אחד משיריו החשובים ביותר  "אלוהי היהודים " שבו מבוטאים רגשותיו הפגאניים אולי בעוצמה הגבוהה ביותר בפנייתו לאלוהים היהודי :

אלוהים אדירים, אלוהי היהודים

ככה מתאים ( אלוהים , יהודים)

אשמנו בגדנו ,אבינו

אתה בחוץ ואנחנו בפנים

…..אלוהים אדירים ,אלוהי היהודים

ברוך שלא עשיתנו גויים

ברוך שאין לך בכלל פנים

ברוך שעברך נקי מביוגרפיות

מדמיונות ,שטויות ,חיוכים אלוהיים

ברוך השם שאין לך שם

שאינך מביט מעיני הקופים …….

 

בשיר זה יש למעשה התקפה אירונית   על כלל התפיסה המונותאיסטית  של אלוהי היהדות כישות שאין לה מיתוסים ( ביוגרפיה כפי שיש לאלי המיתולוגיות השונות ) ישות שאין לה עבר הווה ועתיד ומשום כך אמיר אור מוצא אותה כחסרת כל עניין בהשוואה לאלי המיתולוגיות הפגאניות שיש להם את כל זה ומשום כך הוא יכול "להתחבר " עימם. ובשיר זה יש התייחסות לשיר מספרו הראשון "אני מביטא מעיני הקופים " ולישות שמדברת משם ומוטל ספק אם אכן הישות הזאת זהה עם אל היהודים המרוחק והכל יכול.

 כי ככה

טוב, חלס ,סיתמי כבר

תרדי תרדי לי יא תינופת

תלקקי לי ת'זעה מהביצים

תמצצי לי ת'אצבע אלוהים שלי

 ( מתוך "ככה "  ע' 23 , מאת אמיר אור )

ספרו הבא של אור ככה  ( 1995) היה שונה מאוד משלושת ספריו הקודמים. הוא נטש בו את עולם המיתוסים אל העולם האמיתי של שולי החיים ותיאר בו בריאליזם קיצוני  ובוטה  דמויות מבחילות באמת הלקוחות מהמציאות בניסיון לתאר דמויות ורגשות שנדחות בדרך כלל מעולם ה"שירה היפה  לצד החזרות חוזרות ונשנות על המילה "ככה " לבדה בעמוד שלם כמעין התרסה נרגזת כלפי העולם כולו . הספר הזה הוא ספרו החלש ביותר של אור וגם עורר את הביקורות הקשות ביותר  בגלל הנימות הקיצוניות באי נעימותן  שבו .אור טען שניסה ליצור בו משהו חדש שלא הובן . אחרים   חושבים שספר זה מבהיר  מעבר לכל ספק שמקומו של אור  אינו עם השירה הריאליסטית .

שיר  

השיר הזה יהיה שירה של מאה אחרת, לא שונה מזו.

( מתוך "שיר " ע' 9 )

ספרו הרביעי  שיר  ( 1997)  שוב היה שונה מכל קודמיו.

 

הייתה זאת מין פואמה הגותית מסוג שהוא נדיר מאוד בשירה העברית וגם העולמית בתקופתנו שבה ניסה לבדוק ולנתח את המקום והמשמעות של השיר עצמו ומערכת היחסים שלו עם העולם סביב . הספר הוא שיר של 18 פרקים שכולם מאורגנים בשורות ארוכות  הוא מעין דוגמה אולטימטיבית של "ארס פואטיקה " שירה על שירה ובו נדונה השאלה האם השיר הוא רק דיבור על עולם חדש או שמה יש בו יצירה אמיתית של עולם חדש וחיים חדשים בדומה למה שעשו האלים גיבורי המיתוסים שהם כה אהובים על אור בעת שיצרו את העולם ? ואם כך האם אפשר לראות במשוררת מעין בורא בפני עצמו בדומה לאלים אלה ? האם השיר הוא רק ראי לפנימיותו של המשורר ותו לא או שהוא חלון למציאות חדשה ועצמאית שאותה בורא המשורר בעצם מעשה היצירה ? לאורך היצירה דומה שהמשורר נאבק עם השיר על השיר שהוא כותב ושואל את עצמו מה הם נושאיו ותפקידיו בעולם  אך השיר הולך ונשמט מידיו למטרה שאינה ברורה גם למשורר יוצר עצמו, השיר/עולם שוב אינו שייך ליוצרו . ודומה שאם יש משמעות אולטימטיבית כל שהיא לפואמה זאת הרי היא ההנחה שהכל הוא בגדר שיר ובכלל זה גם עולמנו שלנו שהוא פרי יצירתו של משורר אי שם .  .

מה לי ולו, לשיר הזה …כי אין לשיר הזה נושא, ממש כמו, לך או לי.

( מתוך שיר ע' 37 )

יום 

היום הזה יהיה כמו קודמיו, מילים

שכמו כאן ,אחת אחרי אחת

תפולנה מעליו למטה , אל החול והלאה ,

אל הדממה שבין

הדף והיפוכו , הוא יקרא מהתחלה ,

בלי התחלה נראית לעין ,

באצבעות עוורות ,כמן תפילה לאלם

בעוד אנחנו כאן בוראים לו איברים

וכמו מכל מקום אחר נתחיל ללכת בעולם

( מתוך "יום " מאת אמיר אור )

ספר השירה הבא של אור היה יום  ( 1999 )  והוא היה מורכב למעשה משתי פואמות שונות . אחת  "יום " שעסקה ביום והשניה "מגילת לילה "  בליל . "יום "הוא מעין מחזור ששמות הפרקים שבו מתקדמים עם אלה של שמות הפרקים במחזור היהודי של  תפילות היום והלילה –שחרית ,מנחה , מוסף  תיקון ( חצות ) ושמע ( קריאת שמע שלפני השינה ) וכו' .הרעיונות הם חילוניים לחלוטין אך עושים שימוש באלמנטים מטקסים יהודיים ולא יהודיים .

הפואמה השניה "מגילת לילה " מתארת מסע במחוזות ליליים כמו עתידניים וככל הנראה אפוקליפטיים של הרס וחורבן מצמררים.

שיר טאהירה

זה דבר קאשאויאן אשר הוגד מפיו : שמעהו וחסו בו בני הגיבורים ! כי הוא השיר אשר חסן בו חמשת העמים , ובו השכילו דעת וידעו דרכם.

בלקח מוסרו ישגה שומעו תמיד ,יבטח בגורלו ורוחו תנוח ,ישבע טובה מיד האלים ולא יירא דבר .

הטה –נא אוזן ,ויבטח לבך , כי עת תשמע את שיר טאהירה , לא עוד תירא את יד הזמן , ויקרא שמך ברוך בכל העולמות .

( מתוך "שיר טאהירה " ע' 19)

ספרו הבא והחשוב ביותר היה שונה מאוד מכל אלה בראש ובראשונה משום שהיה ספר של  פרוזה ולא שירה אבל  היה זה המשך ישיר של הנושאים שבהם עסק ברבים משיריו של חשיבות המיתוסים. זה היה שיר טאהירה ( 2001) .

ספר זה מוצג  כ"תרגום בדיוני "   של אפוס קדום של עם קדום בשם הטוכארים עם ממוצא איראני  שישב בטורקיסטאן הסינית באלף הראשון לפני הספירה ונעלם ביחד עם כל תרבותו  . אור הוסיף לספר  הקדמה שמספרת על מעשה התרגום ונספחים למדניים על היצירה הערות מפתח שמות ומפות ואפילו ביבליוגרפיה של מקורות שונים בשפות שונות שרק אמיר אור יודע מה מתוכה הוא אמיתי ( אם בכלל ).  למעשה כל היצירה היא פרי דמיונו הטהור.( אם כי בשלב מסויים חשב להציג אותה כתרגום "אמיתי" ורק בכאב לב רב החליט להודות על האמת לאחר שכבר הטעה בעניין כמה אנשים ששוכנעו ב"אמיתות " האפוס  ). בספר זה היציג סיפור בסגנון המיתוסים הקדומים של האיליאדה ושל "המהאברהאטה ( שאותה כזכור תרגם לעברית )  על עלילות גיבורים אפיים הרואיים  ( ויש שיגידו צמאי דם )חפים מכל תסביכים פסיכולוגיים "מודרניים . זהו סיפורם של נסיכים הנאבקים על השלטון בארבע ממלכות  ונפתוליהם ומאבקיהם עם אויביהם ועם האלים .כמו באפוסים הקודמים היריבויות האלה הן מסיבות שלנו נראות כטריביאליות לחלוטין והמלחמות הן חסרות קץ ונמשכות מדור לדור ( כמו מלחמות בזמננו ) וכל סיום מלחמה הוא רק זרע פורענות למלחמה הבאה אחריה. אור מרבה לתאר בספר זה תיאורים אפיים של קרבות הירואיים אדירים והרסניים  וכמו באפוסים הקדומים היציג גיבורים ואירועים שהם "גדולים מהחיים". 

אם כי אור הסתמך באפוס מודרני זה על עם אמיתי הרי הרי מעט מספיק היה ידוע על עם זה כדי שיוכל לברוא בו היסטוריה חברה ודת מנהגים וספרות כרצונו וכיד דמיונו הטובה עליו ולשכנע בכך את הקורא שהוא קורא "אמת "."שיר טאהירה נכתב כזכרון היסטורי של עולם שאיש אינו זוכר עדיין, אבל עברו לפניו בעולמו שלנו " כתב אור. הוא מנסה ליצור אמת "מיתית " שאם כי לא התקיימה מעולם הרי הייתה "צריכה להתקיים " וכפי שאמר סופר רומאי קדום על המיתוסים היוניים "הם לא התרחשו מעולם אבל מתרחשים כל הזמן. "

ספר זכה לביקורות טובות והמבקרת נועה מנהיים אף הכלילה אותו כמספר 7 וכספר הישראלי המקורי היחיד ברשימת ספרי הפנטזיה הגדולים ביותר של כל הזמנים שלה.  

היא כתבה עליו : "אור מנסה את כוחו במלאכה ה"טולקינית" של בריאת מיתולוגיה פנטסטית לעם דמיוני, ועושה זאת בפרוזה שקולה ונפלאה. המיתוס הטוכארי שיצר שואב בעלילות הגבורה, הנקמה והאהבה שלו מוטיבים והשראה מן המיתולוגיה היוונית ומהמהארבאטה ההודית. לי הספיקו שתי המילים הראשונות כדי להתחיל לחייך – "היו היה".

אני מצאתי את הספר כניסוי מעניין ביצירת עולם ואפוס מודרני אולם דווקא העיסוק האובססיבי בקרבות ובהרואיזם  וב"פעולה" ללא רעיונות כל שהם מאחוריהם הופך את היצירה למונוטונית ובסופו של דבר קטעים שלמים שבה הם משעממים . 

אמיר אור מנסה להחדיר לשירה ולספרות העברית את   המיתוסים הפגאניים  שבמידה רבה היו  לדעתו חסרים בה במשך שנים רבות ביחד עם מיניות כמבטאת סוג של קדושה בדומה לתפיסה המקובלת בטנטרה ההודית . הוא קורא במאמריו ובשיריו וביצירתו כולה לנטוש את האמנות החילונית "אמנות מוכת פחד  ובנאלית הנעה סביב חווית הסופיות של היחיד המבודד "( כפי שהגדיר אותה בסדרת כתבות על הניאו פגאניזם במגזין לאמנות "סטודיו") ואת אורח החיים המודרני שהוא בעיניו אורח חיים של "עבדים"   ולחזור אל אמנות דתית פולחנית כמו זאת שיצרו העמים הקדומים ולחזור  אל צורת החשיבה הפגאנית של עמים כמו היוונים וההודים הקדומים  ואל מיתוסים גדולים מן החיים ש"יבראו " מחדש את המציאות שבה אנו חיים. .

בחשבון אחרון ,אפשר שהשירה וכמוה המיתוס והפולחן ,אינם כה מנותקים –כפי שלמדנו לחשוב –מן המציאות היא "שם בחוץ ". מיתוסים מייצגים גשרים היסטוריים של התודעה ,ומצביאים לא רק על תבניות התפיסה וההתנהגות שדרכם עברה האנושות עד הנה ,

אלא גם מגשרים על פער שבין ידע אינסטינקטיבי לאינדיבידואציה של הרעיונות . במשמעותם הרחבה "מיתוסים " הם תוכניות –מתאר של מציאות. אותה התכה של דמיון, רצון ורגש עם חשיבה מודעת מתרגמת לכדי אמונה באפשרות ככזו או אחרת של קיומנו כאן ,ולמימושה . חלומות קיום כאלה (מיתוסים " "פואזיות ") הם אולי המשקפים המידיים והראשוניים ביותר שלנו אל ה"מה שיש " ואל "המה שאפשר".

( אמיר אור , הקדמה להליקון מספר 17 גליון  " מיתוס ופולחן " ) 

תרגום לאנגלית של שירי אמיר אור 

 עורו הישראלים עדכון מ-2020: 

מאז שפורסם מאמר זה לראשונה  ב-2003 פירסם אמיר אור עוד כמה קבצי שירים.חלקם כינוסים של שירים ישנים שכבר הופיעו בספרים קודמים  ושל תרגומי שירה.

 

 

וב-2015  יצא לאור ספרו החביב עלי ביותר  רומן מצויין על חיי דוד בן ישי בשם "הממלכה".

על חיי דוד פורסמו רומנים רבים כמובן יותר מכל דמות מקראית אחר. ההתחרות קשה ועדיין אמיר אור כתב את אחד הספרים הטובים ביותר בעברית. אולי הטוב ביותר.

הספר  הוגדר בידי אדמיאל קוסמן  כ"ספר הכנעני ביותר בספרות העברית החדשה מאז יונתן רטוש". ואכן כך הוא.

אור מתעלם לחלוטין בספר זה מכל המסורות היהודיות על דוד בן ישי ומכל הפולחן המונותאיסטי שספק אם היה קיים בזמנו,הוא מציג את עולמו של דוד כפי  לכאורה לפחות כפי שהארכיאולוגיה  המודרנית היום מכירה ,ועם תוספות דמיון גרנדיוזיות משלו, ומציג את סיפורו של דוד  כסיפור פוליטיאיסטי במובהק. דוד מוצג כעובד של אלים ( ואלות ) רבים  שאין לו מושג על אל אחד,אבל יש לו שאיפה גדולה :לאחד שבטים נפרדים ומסוכסכים שעובדים אלים שונים ומשונים  לממלכה גדולה וחזקה אחת.ולכך הוא מקדיש את חייו. 

   

המהדורה באנגלית של  החלק הראשון של "הממלכה" 2017 

בעקבות ספר זה ואחרים  שעסקו בחיי דוד ופורסמו כמעט בו זמנית  אירגנתי הנחיתי  ב-2016  מטעם "יקום תרבות" אירוע על דוד בן ישי בספרות העברית העכשווית  בשם דוד מלך ישראל ויהודה חי חי וקיים " בבית הסופרים בתל אביב ובו השתתף גם אמיר אור ביחד עם יוצרים אחרים.במהלך האירוע השמענו פזמונים ידועים  שונים מאוצר הזמר והפזמון העברי על חיי דוד ( וישנם רבים כאלו). 

תוכלו לצפות בהסרטה של אירוע זה כאן.

והנה הרצאתו  של אמיר אור שם.

דוד בן ישי בשר ודם 

 

 "עיונים של אנשים מתחומים שונים שמציגים , איש איש בתחומו, עמדות נון-קונפורמיסטיות בשאלות-יסוד של האומה."""אחרת:עיונים בנושאי עבר הווה ועתיד" " קובץ מאמרים "ניאו כנעניים"  בעריכת אהרון אמיר אמיר אור וגיא מעיין בהוצאת כרמל  ועמותה עברית לתקשורת 2002.כולל את מאמרו של אמיר אור "ממלכת כוהנים וגוי לא קדוש". 

גם בעקבות אותו אירוע החלטנו  אמיר ואנוכי לעשות מעשה כמו שעשה דוד בן ישי שאיחד את שבטי ישראל המפולגים השונאים לאומה אדירה אחת. 

 לאחר מכן ביצעתי פרוייקט משותף עם אמיר אור . הקובץ "עורו הישראלים "

פירסמנו עבורו קול קורא ליצירות ב"יקום תרבות " ואת המיטב פירסמנו בספר בהוצאת "חדרים". עשינו גם ערב על הספר במכללת עלמא. 

עורו הישראלים : אסופת ספרות ומחשבה ישראלית   

שבו נכתב בכריכה האחורית :עורו הישראלים אנחנו בני הארץ הזאת. איננו בני גלויות ולא בני דתות, לא בני עדות ולא נאמני מפלגות. בימים אלה, לנוכח השנאה והפרנויה השבות ומרימות את ראשן הפוליטי, לנוכח הגלותיות וההתבדלות של חרדים מזה ומתמזרחים מזה, ולנוכח ההתפוררות הערכית המואצת של החברה בארץ – ברוח אחדות התרבות והמקום, בהמשך לדרכם של טשרנחובסקי ורטוש, אני מפנה קריאה זו אליכם, יוצרי השירה הישראלית: אליך, שמורשת הארץ הזאת לבדה היא מורשתך, ותולדותיה הן תולדות זהותך, אליך, שלבך ודעתך כבר השילו מעליהם את כבלי הרבנות מזה ואת כבלי הציונות מזה, אליך, שהארץ הזאת היא שלך כפי שהיא – לא כפתרון ליהדות העולם ולא כחזון דתי, אליך, ששפתך העברית היא שפת מחשבותיך, רגשותיך ודיבורך. אם גם שירתכם באה להסיר את מחיצות המחשבה שבּנוּ בינינו הלאומנות, הדת והגזענות העדתית, להעמיק את שורשינו התרבותיים בארץ הזאת, וללמוד ממורשתה העברית הקדומה, לאחד אותנו כבניה, לרפא את שסעיה, לקרב את הלבבות, וליצור את עתידנו מתוך שותפות החיים והתקווה של הארץ הזאת – השמיעו אתנו את קולכם, קולם של הישראלים, בני הארץ". –

המטרה של הקובץ הייתה להיאבק ברוח הרעה השורה על הארץ הזאת שמטרתה להפוף את הישראלים לשבטים מסוכסכים ועוינים זה לזה. 

יצאתי בקמפיין עבור ספר זה.ותוכלו לראות אותי בו כאן.

קטעים מהספר תוכלו למצוא ב"יקום תרבות " כאן 

את הספר ניתן לרכוש גם ב"יקום תרבות " כאן.

 

לצערנו הרב מאז לא היה המשך לפרוייקט זה שבהחלט יש צורך בו במדינת ישראל העכשווית. אבל אמיר אור מבטיח שהוא עוד יחזור עם ספרי שירה נוספים. 

 

 

 

 

קישורים

אמיר אור בויקיפדיה 

אמיר אור בלקסיקון הסופרים 

אמיר  אור באתר תרגומי הספרות העברית 

דף הפייסבוק של אמיר אור 

 

הבלוג בבננות של אמיר אור 

 

"שיר טאהירה " של אמיר אור

 

חייו של אמיר אור

אמיר אור משאיר את השירה במרכז

 

רשימת ספרי הפנטסיה הגדולים ביותר של המבקרת נועה מנהיים

 

שליחי האלה קאלי : דת פולחן ומיתוס  בהודו

 

ביבליוגרפיה

אמיר אור " ואלה תולדות המילים " בתוך מאין נחלתי את שירי :סופרים ומשוררים מדברים על מקורות השראה .

אמיר אור " "ניאו פגאניזם " סטודיו גליונות 5, 6, 7 1989, 1990

רפי ויכרט  "מהו השיר הזה  ,מה תפקידו בעולם ?"עיתון 77 גליון 208  

רפי ויכרט "מילים שמנסות ללכת בגדולות (משורר בתור מתימר כרוני ) עכשיו מספר 67-68  2002-2003

רן יגיל "מקום פואטי " מעריב –ספרים וספרות 25.6.1999 .

אביבה רוח "זמן עתיד זמן עבר " עתון 77 מספר 236 אוקטובר 1999

אשר רייך " מעשי היום יום בבריאה מחודשת " הארץ ספרים 10.11.1999