חרש הברזל אשר בגבע – סיפור היסטורי על המאבק בפלישתים ועל שמירת סודות טכנולוגיים מאת יוסף אריכא

עטיפת אחד הקבצים שבהם הופיע הסיפור "חרש הברזל אשר בגבע" סיפור היסטורי על המאבק בפלישתים ועל שמירת סודות טכנולוגיים.

לפניכם אחד הסיפורים ההיסטוריים התנכיים המשובחים לנוער בספרות העברית.והוא רק ראשון מסידרה של סיפורים קלאסיים כאלו על ימי התנ"ך וההיסטוריה שנשכחו שלא בצדק והיגיע הזמן להחזיר אותם לתודעה.ואני אפרסם אותם כאן וב"יקום תרבות ":

כ"פרויקט הסיפור התנכי וההיסטורי". 

הסופר יוסף אריכא,התעלה על עצמו ועל אחרים בסוגה נדירה יחסית בספרות העברית, הסיפורת ההיסטורית. ברומאנים ההיסטוריים שלו "סנחריב ביהודה " על ימי המלך חזקיהו ופלישת האשורים ליהודה  ו"סופר המלך"  על מסעו של אלכסנדר הגדול לארץ ישראל הרחיק אריכא אל מחוזות וזמנים רחוקים אותם חקר ביסודיות, ובהם הציג בבהירות את הניגוד והמאבק בין הגשמי לרוחני, בין איש הכוח לאיש הספר.

וחרש לא ימצא בכל ארץ ישראל כי אמרו הפלשתים פן יעשו העברים חרב או חנית . 

( שמואל א' יג יט )

הסיפור ההיסטורי הראשון של אריכא היה "חרש הברזל אשר בגבע" שהופיע לראשונה בכתב העת "עתידות" בשנת תש"ד 1944 בעת ימי מלחמת העולם השנייה.

. אני משער שהוא נכתב בעידודו ואולי גם בהשראתו של עורך כתב העת  "עתידות "אשר ברש שכתב גם הוא סיפורים היסטוריים ובהם "שאול והאתונות " שעוסק באותם הדמויות ובאותה התקופה אבל פורסם לראשונה רק שנתיים לאחר פרסום "חרש הברזל אשר בגבע".

האם אריכא שימש כהשראה לברש ? יותר סביר ששניהם הושפעו בו זמנית מאותם הקטעים בספר שמואל ויש להניח שידעו האחד על יצירתו של השני בעת העבודה.

הרקע ההיסטורי של הסיפור הוא זה: עם נפילת האימפריה החיתית ( זמן קצר לאחר מלחמת טרויה ) הופץ סוד ייצור הברזל שהיה עד כמה שידוע לנו המצאה חיתית בין עמים שונים ובהם הפלשתים והללו השתמשו בטכנולוגיה העדיפה הזאת לחיזוק שליטתם בארץ ישראל.  וכמובן מנעו גם הם את הסוד מיריביהם הישראליים.

לוחמים פלישתים עם נשק הברזל שלהם בציור מצרי קדום

בקטע היחיד בתנ"ך הנוגע בנושא שמירת סוד טכנולוגי מסופר לנו: וחרש לא ימצא בכל ארץ ישראל כי אמרו הפלשתים פן יעשו העברים חרב או חנית.( שמואל א' יג יט ).

ככל הנראה הסוד הטכנולוגי הזה דלף  לבסוף הודות לריגול תעשייתי מוקדם של הישראלים שהתנ"ך למרבית הצער לא נותן לנו פרטים עליו כל מה שידוע לנו הוא שהישראלים למדו לבסוף יצירת חרבות וחניתות מברזל והפלישתים איבדו את היתרון הטכנולוגי שלהם ועימו את שליטתם.

הסיפור שעוסק בתקופת ראשית המלוכה  בישראל יצא מתוך הפסוק בספר שמואל התנכי שהובא למעלה  תיאר תמונה  במאבק בין הישראלים   בראשותו של יהונתן בן המלך שאול  לפלישתים, מאבק לחיים ומוות על הבעלות על הארץ , כשצד אחד, העברים, מסתמך על אומץ לב וקנאות לתורה וגם על העתקת טכנולוגיה פלישתית , והצד השני על תרבות חומרית ומונופולין ביצור נשק מברזל.

המסר בסיפור הסתכם במשפט של ידיצור חרש הברזל העברי הגוסס כשחרב פלשתית בבטנו: "אין עצה ואין תבונה כנגד הפלישתים כי אם החרב… זכרו דברי אלה … שימרו על החרבות כי באין לכם נשק אבוד תאבדון !".

הסיפור נתפס כשפורסם  כאלגוריה למאבק היהודים בבריטים וחיפושי הבריטים אחרי כלי נשק ב"סליקים" יהודיים בקיבוצים. 

באופן אירוני היום אפשר לקרוא את הסיפור הזה  יותר מכל דבר אחר כתיאור  של המאבק הפלסטינאי ביהודים הכובשים ובטכנולוגיה הגבוהה שלהם עם המחרטות שלהם שבהן הם בונים קסאמים  ורקיטות  פרימיטיביות לכאורה.

אבל אציין מי שמתעקש ישיג לבסוף סודות טכנולוגיים ולצד השני עדיף להמשיך  להתקדם ולא להישאר במקום. 

 

הסיפור  "חרש הברזל אשר בגבע" פורסם בכמה וכמה מקומות ואנתולוגיות דבר שמראה שהוא היה פופולארי ביותר.הוא זכה לשיא של פרסום באמצע שנות החמישים תקופת של שיא של ההערצה הציבורית לתנ"ך   זמן החפירות הארכיאולוגיות בחצור בידי יגאל ידין ,זמן יצירת חידון התנ"ך  וכו' ואז פורסם  "חרש הברזל אשר בגבע " במקביל בכמה קבצים.וזכה להצלחה רבה , הוא הופיע במקראות בית ספר ( כותב  שורות אלה  עוד למד  בילדותו ממקראה שהכילה את הסיפור הזה  ). 

"חרש ברזל אשר בגבע "–פורסם במקומות האלו :

א.עתידות:קובץ ספרותי -מדעי לנוער  ב' תש"ד 1944  עמ'  4-8 ;

ב. הדאר גליון 2 שנה 5 חשוון תש"ט 1949  עמ' 88

ג.אנתולוגיה מקראית: התנ"ך בראי הספרות העברית החדשה. עורך גדליה אלקושי    תל אביב :   דביר,   תשי"ד, 1953.

ד.אנתולוגיה תנ"כית : מבחר היצירה העברית בשיר, בסיפור ובאגדה על נושאים תנ"כיים :כרך ב'- כיבוש הארץ – מלכות שלמה / עורכים :ב.י. מיכלי, מ. רבינוביץ, צ. ירדני.   תל אביב :   מסדה. 1954 

ה.סיפורי יוסף אריכא תל אביב: נ' טברסקי, תשי"ד 1954.

ו.אשכולות: התנ"ך בספרות ישראל לתקופותיה בעריכת נחום בנארי הוצאת מ.ניומן  תשט"ו 1955 

ז.גיבורים במערכה :   פרשיות חייהם ותקופתם באספקלריה ספרותית והיסטורית / עורך יוסף אריכא    תל-אביב :   עמיחי,   תשט"ו.1955

ח.יוסף אריכא :כנפים לאדם :אגדות וסיפורים ,ניב  1968

ט.גבורת ישראל בחזון הדורות.בעריכת אדיר כהן .הוצאת א.זלקוביץ 1968

י.מקראות ישראל.בשנות השבעים 

הסיפור פורסם ברשת בפרוייקט בן יהודה  ביחד עם יצירות אחרות של אריכא ותודתנו להם. 

וכעת הסיפור  הקלאסי עצמו:

איור לסיפור של יוסף אריכא "חרש הברזל אשר בגבע" מאת הינריק .הכטקופף הופיע ב"מיקראות ישראל".

חרש הברזל אשר בגבע -יוסף אריכא

חָרָש לֺא יִמָּצֵא בְּכָל אֶרֶץ־יִשְׂרָאֵל֭. כִּי אָמְרוּ הַפְּלִשְׁתִּים פֶן יַעֲשׂוּ הָעִבְרִים חֶרֶב אוֹ חֲנִית––

שמואל א י“ג, י”ט

 

לוחם פלישתי בימי שאול המלך 

ידיצור איש גבע נטרד מביתו לקול קריאת הנער, בעודנו לועס פתו בפיו. טרוד היה עם אשתו ובנותיו, בהכנת פת הבוקר למען אנשיו ואורחיו הנכבדים העושים בסתר, במערה חצובה בגבעה, סמוך לכרם. בטרחו בצידה, והוא רעב, תקפו התיאבון ויבצע מן הפת, ויתן אל פיו, והנה עוד הלחם בין שניו – הבהילתו קריאת הנער הניצב על המשמר.

ידיצור נחפז אליו ובהעפילו במעלה הצוק, הרים את שולי גלימתו ונתגלו רגליו האמיצות עד למעלה מברכיו, ובהיחפזו ניתזו חלוקי־האבנים, כמתחת לפרסות חיה צעירה המזנקת לקראת הטרף. ואכן דמיונו היה כן בפניו השזופים, בעיניו האפורות ובקוצר רוחו, אף כי לא היה צעיר לימים. בהגיעו אל הנער, לא שאלו לפשר קריאתו. בנשמו בכבדות מעט הזדקף על הצוק ובכף ידו האהיל על עיניו, למען ייטיב לראות את הנעשה לרגלי מצודת פלשתים אשר במכמש.

מיד נגלה המראה לעיניו: במורד רכב על פרדתו הלבנה עפרון, נציב פלשתים, וקובע־הנחושת בראשו מתנוצץ לעין השמש ומתיז זהרורים; בעקבותיו, בזה אחר זה, לאורך המשעול הנפתח, הלכו אנשיו המזוינים. בתוך דומית הבוקר שעמקה מסביב לקחו אזני ידיצור פעם בפעם את הדי הצועדים הניגפים באבנים, והברות קולו של עפרון, שנאמרו פלשתית דרך פיקוד ואדנות. הם פנו לעבר גבע. מעל להם הבהיקה בלובן אבניה המסותתות המצודה אשר במכמש, בה חונה חיל־המצב הפלשתי.

פני ידיצור לבשו קדרות ומצחו העלה קמטים. לשונו פלטה קללות זעם, ואגרופיו הקמוצים הונפו באיום ובמשטמה עזה, עד כי חרד הנער למראהו. לא נעם לו ביקורו של זה ואנשיו, ביקור מבשר רעה, הכרוך בפגעים מרובים מידי הנוגש האכזרי אשר לא ידע שבעה. אמנם חסד עשה אתו הנציב, אשר נשא את פניו ולא הגלה אותו יחד עם חרשי־הברזל לארץ פלשתים (ידיצור שקל על ידו חמשי ככר כסף, כופר־נפש), אך מאז יביט אליו כאל יצור הנתון לחסדו פי שבעה מאנשי המקום, כי על כן חרש־ברזל הוא…

רוטן ומקלל שלח ידיצור את הנער להזהיר את אנשי המערה, כי יצניעו את עצמם וימהרו לכבות את האש, למען לא יראה העשן המיתמר חוצה, עד יעבור זעם. אמנם ידוע ידע ידיצור, כי הפעם נמצא שם האיש הדגול, הבז לכל סכנה, השש אלי קרב עם פלשתים, הלא הוא יונתן בן המלך ועשרת שרי־המאה אשר לו, אשר באו ללטוש את החרבות והביאו גם מטילי־ברזל לחשל מהם כהנה וכהנה למען האנשים המתכוננים לקראת היום הגדול. הוא ידע יפה כי כל עוד יונתן איש בריתו נמצא פה, אין הוא, ידיצור, כי־אם רעו הנאמן משבט בנימין, הסר למשמעתו בלי חקור ודרוש. לא לחנם נתן לו ידו, כי בטח בתבונת בן שאול ובנחת זרועו. אמנם חשוב חשב ידיצור כי אין לדחוק את הקץ, ולא ידע האיש כי יש ומהלך הדברים מחיש את הקץ…

זעום־פנים ירד ופנה לעבר הדרך, לחכות לנציב עד בואו, וגם כדי לעכב בעדו ככל האפשר ולהשהותו. כאשר התקרב הנציב, השתחווה ידיצור לעומתו בהכנעה רבה עד כי חריצי צוארו הקצר והשזוף הלבינו, ובמתחו שנית קומתו, קלטו עיניו את מראה פניו השמנים של עפרון אשר הפיקו מורת־רוח. ידיצור פתח ואמר:

– השלום לאדוני הנציב!

עפרון עצר בהמתו, שתק רגע, בבחנו אותו יפה במבטיו הכחולים והנוקבים, כמשכיל לחשוף צפונותיו, והשיב מתוך רמז מאיים:

– השלום לחרש־הברזל?!…

עיניו הביעו הפעם זדון ורשע גם ידי. ידיצור פרש זרועותיו והורה מסביב, בכלכלו היטב את דבריו:

– אדוני הנציב! בזיעת אפי עובד אני את השדות והכרמים המשתרעים לפניך, וממיטב תנובתם אפריש לך ולסרני פלשתים; זך וישר פעלי, ומה לי כי אשעה לחרושת־הברזל, אחרי אשר אסרת עלי את הדבר? לא מתמול שלשום עובד אדמה אני לעיניך הצופיות ממרומי המצודה אשר במכמש.

נציב פלשתים מיצמץ בעיניו הלועגות:

– דובר צחות אתה כאחד הכוהנים! אך טוב תעשה אם תאכיל תחילה את האנשים אשר אתי, כי לא סעדנו הבוקר. היום קצר והמלאכה רבה לפנינו, כאשר תחזינה עיניך.

ובאמרו את דבריו – האחרונים – אשר ניחתו כחניתות בלבב ידיצור – קרץ לאנשיו, והם געו בצחוק לעומתו, וברוח צוהלה נחפזו חנפים בעקבות נציבם, בוטחים ומקשקשים בנשקם, נשק הברזל, להאדיר את הרושם.

דברי הנציב לא ישרו בעיני ידיצור, בשערו כי דבר מזימה יצוק בהם. אך התאושש למראית־עין, הצהיל פניו, וירץ בראש לפני הכבודה, ובהיותו על סף הבית, ספק כף אל כף, ויצרח במלוא גרונו לאשתו ובנותיו:

– שחרה! קרנה ורמית! מהרנה! אורח רם ונעלה יבוא ביתנו, הלא הוא אדוננו עפרון נציב פלשתים! מהרנה להגיש הצידה ולהעלות את כדי היין, כי יום שמחה וחג לנו היום!

האשה והבנות הבהילו את הנערים, ומתחלחלות מאימת הנציב (אשר לעתים קרובות משך חסד לנשי העברים, אם ישרו בעיניו) החלו חופזות לערוך את שולחן־האבן הסמוך לקיר המערבי, בו קרועים החלונות לפרוש מרבדים, ולהעמיס על השולחן ככרות הלחם (ובכלל זה פת הבוקר אשר נועדה לאנשים אשר במערה), המטעמים וכדי היין. ידיצור שקד על הסדר, ודרש להגיש בעין יפה ולהסב קורת־רוח לנציב אשר פניו אינם כתמול שלשום. ולא חדל מיגע את מוחו לפתור את חידת הביקור הפעם. מתיירא היה פן יעלה הנציב לכרם, ויגלה את המערה, בה עושים יונתן ואנשיו במלאכה… אכן מעשה נועז ומסוכן עשה יונתן באמרו להישגב ולעשות במלאכה האסורה, מרחק מעט ממכמש, לעיני הנציב…

ולא ידע ידיצור איך יסכל את מזימת הנציב. כי הנה ראהו מאיץ באנשיו לכלות מהר את ארוחתם, ואינו מניח לאיש לשתות לשכרה, כי־אם לגימה אחת לאיש. משמע, מבקש הוא לשמור על צלילות דעתם לפני צאתם לפעולה. לפתע התנער ממקומו, חבש לראשו את קובע־הנחושת, קובע תפארתו, רכז את מגינו, מגן גאותו, ובהיטיבו את חרבו המקושטת על ירכו, פקד על אנשיו לצאת. ואל ידיצור פנה ויאמר בבת־צחוק ערמומית:

– מתאווה אני לתור את נחלתך ולראות אם תפריש מתנובתך לסרני פלשתים כחוק. בואה, איפוא, אתי והיית לי לעינים בכל אשר אפנה, למען לא אתע בשבילי נחלתך ובמסתריהם…

ויקוד ידיצור ויאמר:

– מוכן אני למלא אחרי פקודת אדוני, כטוב בעיניך, אך למה כל הטירחה הזאת? הן שלוח תשלח אחד מאנשיך הנאמנים, ונקית מן ההליכה בשרב היום. ואם נא מצאתי חן בעיניך – הנני להוסיף על המס מאה כור חטים ושעורים, עשרים הין יין, ועוד כמה ככרות כסף, והשלום על אדוני ועל סרני פלשתים הנעלים!

ויצחק הנציב עד כי רעדו קשקשי השריון על כרסו, ולפתע הזעים פניו, ויקרא בקול רם ומוכיח:

– הפעם לא תפדה נפשך בכסף, ואף כי שולח אתה את מחרשתך ואת כליך לארץ פלשתים, ללטוש אותם אל חרשי־הברזל אשר לנו, ידוע אדע כי אך כסות עינים היא לך; צלצול חרבות־ברזל – אשר ידי העברים יאחזו בהן – עלה באזני… ויודע אני, כי אין כמוך מיטיב לעשות בברזל היקר הזה הגנוב עמכם! הנה קציר החטים עבר, תקופת הבציר חלפה, ואתה עושה במלאכתך המסותרת מעין רואים… הגלה אגלה אותך לארץ פלשתים וטוחן בסוהר ישימוך! שמועה גונבה אלי, כי נותן אתה ידך ליונתן הפוחז ולאביו שאול המתנשא למלוך על העברים המתמרדים… אכן ידוע תדע, כי לא עמונים אנו לכם, כי־אם – פלשתים!…

עיניו הכחולות ירו רשפי משטמה וזעם, פניו היו להבים, ובפתוח ידיצור את פיו לענות דברו ולהצטדק, שיסע אותו הנציב בקוצר־רוח ובחימה שפוכה:

– אַל תרבה להג, אתה חרש־הברזל! את עפרון לא תוסיף להוליך שולל! בשבתך מולי על הלחם ועל היין התבוננתי יפה בכפות ידי ובצפרניך השחורות, לא מעבודת האדמה, כי־אם מפיח האש אשר את מלבה יום יום… הזהר פן תשרוף אותך האש הזאת!…

כשמוע ידיצור את הדברים הקשים, נתחלחלו מעיו, אך פניו לבשו שקט. בהכנעה השתחוה ויען קצרות:

– הנה נחלתי לפניך, אדוני הנציב, עבור בה וראה כטוב בעיניך.

נציב פלשתים פקד על אנשיו להתפזר ולתור בכל מקם אחרי חרושת הברזל והנשק. הוא עצמו, בראש חבורה מאנשיו, פנה לעבר הכרם. נכה־רוח הלך ידיצור בעקבותיו, באמרו בלבו: “הנה החל הדבר, אף כי עשיתי הכל להניאו ממעשהו זה… יונתן הגאה לא יסגיר את עצמו ואת נשקו… אך מי יתן ויפסח הנציב על המערה ועל הנעשה בה, והכל על מקומו יבוא בשלום.”

והפלשתים פשטו בגיא ובגבע, פרצו לאסמים ולבתי העבדים, נטפלו לשפחות, ואת ידיהם שלחו בביזה. נשמעו צווחות מוכים ויללות הנערות הקוראות לעזרה. פה ושם עלה גם עשן בערה, והזעקה הקיפה את כל גבע. ילדים חשופי שת רצו, אנה ואנה בוכים ובהולים. הפלשתים השתוללו באין מפריע. נרעש ודואג הפיל ידיצור תחנוניו לפני הנציב, אך הוא הקשיח את לבו: “ישחקו להם הנערים”… ברוב יאושו תפס ידיצור בכנף בגד עפרון כמבקש לעצור בעדו ובעד אנשיו, אך הנציב מלא חימה ויך על ידו בכוח: “הרף!”

ידיצור המדוכא והמושפל נשך שפתיו בשיניו, ומעיו המו בו מחרון אין־אונים ומחאות נקמה, אולם כל עוד לא נגלה מקום הנשק – נכנע בעל כרחו. בראותו כי עפרון רוכב בראש אנשיו במשעול בין הגפנים המוליך למערה, לבשה אותו חרדה… אין זאת כי בוגד גילה את אזנו, והוא הולך לבטח למצוא שלל ולעשות שפטים בו ובכל אשר לו…

והנה הגיעו לפאת הכרם, קרוב למערה. עפרון העיף מבט עוין לעבר ידיצור ההולך לצידו עכור־רוח ואחוז אימת הבאות, ולבעבור הרעימו החל לפזם שיר תהילה לדגון, המשליט את פלשתים על העברים… והשיר מרגיז ומעלה קלון… ופני השר לבשו לעג ורשע!

כאשר התקרבו למערה, אשר פיתחה פעול בצלע הגבעה, הורה הנציב בידו על משקוף הסלע השחור מפיח, וישאל בלשון רכה מלאת לעג:

– מה העשן הזה אשר השחיר את הסלע?

– עשן האש אשר יבעירו הרועים בימות החורף.

– עשן הרועים?… הנה ונראה, חרש־הברזל…

– תראה גם תראה! פלשתי ערל, בן־בליעל!… – נשמע קול מתוך המערה. ידיצור נבעת תחילה. אך הוא הכיר את קול יונתן, קול רם וצלול, ורוחו שבה אליו. התקוה החלה לפעמו. נציב פלשתים החויר והאדים חליפות. מתוך לוע המערה זינקו יונתן, עשרת שרי־המאה אשר עמו, והנערים אשר על המלאכה, מפויחים, מלוכלכים, ובידיהם מבריקות חרבות־ברזל שלופות…

בעוד מועד קפץ ידיצור ועבר אל חבורת יונתן. נערו צץ על ידו מפזז ומכרכר, הביא חרב ונתנה בידו. אגרופו של ידיצור נצמד בכוח אל הניצב, ובזכרו את המתחולל עתה בנחלתו הבין, כי אכן זה הדרך ואין לסטות… את עיניו לא גרע מיונתן העומד עטור הוד־עלומים, חרבו בידו, גא ובוטח ודרוך לקראת האויב.

ועפרון ידע כי כלתה אליו הרעה, ובפקדו על חייליו שולפי החרב, תקע אחד מהם בשופר, להזעיק את הנותרים אשר פשטו בשדות ובכרמים, שטופים בביזה ושוד.

יונתן לא חיכה להם, ובראש אנשיו, בחורים משבט בנימין, עזים ומרי־נפש, פתח במערכה. לזוהר קרני השמש החלו החרבות להתהפך, להתיז נצנוצים, ובחלל האויר עלה קול הנשק, משק ברזל בברזל, מעורב בקריאות גבורה וגניחות חלושה.

ותהי המערכה כבדה. פני הלומים נלהבו והזרועות התכסו קילוחי דם. יונתן המסוער, אשר חרבו ביתקה שנים מאויביו, הסתער על נציב פלשתים, אשר גם הוא חתר אליו בסערת הקרב. קובע־הנחושת, אשר מכת חרב פגעה בו, הופל מעל ראשו והתגולל מוכפש בעפר לרגלי הלוחמים, בעוד נושא־כליו מתאמץ להרימו ונופל ממכת חרב שפגעה בכתפו. שערותיו הארוכות של עפרון התפזרו על ערפו, ואדום מכעס, פיו שוצף קללות, פסע לקראת בן המלך, מוכן להכריעו בחרבו הגדולה והכבדה. הפעם מצא לו איש כערכו, יריב זריז אשר לא חת ולא חרד.

נציב פלשתים הכבד, לבוש־השריון והדביקים הרוטטים על כריסו, נלחם תןך רתיעה ובטחון, כמשחק עם עול־ימים, בצפותו לרגע בו יכהו אחת ולא ישנה. ואילו יונתן, שחונן בטביעת־עין של לוחם חרוץ, נשמר לנפשו. תוך גישושי קרב הלם יונתן בחרבו סמוך לכף יד יריבו, ובהצליחו למחוץ את אצבעותיו, מחץ שיש בו כדי לפגוע בחדוות הקרב, הרים לפתע את חרבו בתנופת־עוז נמרצה, וכהרף־עיף הורידו על קדקוד עפרון המגולה – וישסעהו…

נציב פלשתים התנודד כהלום־רעם, כרע על ברכיו הפקות וקרס ארצה. אז נחו עיני יונתן על ידיצור, אשר נלחץ אל הסלעים, נושף ועומד על נפשו, כושל מכובד שנים מן הפלשתים אשר קמו עליו, אחרי אשר חרבו רוותה מדם רעיהם. יונתן חש אליו לפלטו, אבל איחר את המועד: חנית פלשתי רטשה את בטנו, והוא צנח בכסותו בכפו הרועדת על פצעו האנוש…

שעה קלה עוד נשמע מסביב בין הגפנים ובפתח המערה סאון כלי הנשק וגעש הלוחמים, עד אשר היתה יד העברים על העליונה. אחד הנערים תקע בשופר, והקול נשמע כי הכה יונתן את נציב פלשתים, ואנשיו הרחוקים מן המערכה נמלטו כל עוד נפשם בם בדרך בואכה מכמש. מאנשי עפרון אשר ליוו אותו בדרכו למערה לא נותר איש בחיים; כולם בותקו וגויותיהם הושלכו מסביב. נפלו גם מאנשי העברים. ובעוד הפצועים גונחים ונופחים את נפשם, עטו עליהם המנצחים להסיר מהם כלי זינם, ולהפשיט מחלצותיהם העדויות עיטורי כסף וזהב.

יונתן, נפעם ונרגש מעוצמת הקרב, גחן על פני ידיצור ופניו לבשו ארשת נוגה; רחמיו נכמרו למראה איש בריתו המתענה ביסוריו. הוא תמך בו, וחרש־הברזל, הריע הנאמן, התאמץ לחייך אליו, כאומר לכפר על מפלתו… דוק ערפל כיסה את עיני יונתן למראה חיוך זה, שהפיק הערצה ומסירות לבלי חוק גם על סף המוות… האנשים הקיפו בדומיה את שניהם, ושמוע שמעו יפה את אשר אמר ידיצור הגוסס, תוך יגיעה רבה, ליונתן:

– אין עצה ואין תבונה נגד פלשתים, כי־אם החרב… זכרו דברי אליה… שמרו על החרבות, כי באין לכם נשק – אבוד תאבדון!…

בחלל הכרם עמד להט יום שמש בהיר בשחקים. מבית ידיצור עלו צווחות הנשים המקוננות, ונראו הנערים הנחפזים לעמוס מכל הבא ביד, להפליט על גבי הפרדות והחמורים, בעקבות יונתן ואנשיו אשר שמו פניהם הגלגלה. חיל מצב הפלשתים קרוב מדי היה. חללי העברים נטמנו בחפזון.

יונתן רכב על פרדתו הצחורה של נציב פלשתים עמוס שלל: על ראשו המתולתל חבוש נטוי קובע־הנחושת הפגום בשוליו מהולם מכה; על ברכו חרבו המפוארת של יריבו, ועל כתפו הימנית, תלוי דרך רישול, שלא לפי מידתו, שריון הקשקשים… בעיניו המעולפות עוד השתקפו מראות הקרב מסעירי־הדם, ובאוזניו צילצל דבר צואתו של חרש־הברזל אשר בגבע: “שמרו על החרבות, כי באין לכם נשק – אבוד תאבדון!”…

קראו עוד על יוסף אריכא המחבר :

סופר העבר :הרומנים ההיסטוריים של יוסף אריכא 

סופר היום והלילה :על יוסף אריכא

פרויקט הסיפור התנכי וההיסטורי

יהונתן נגד פלישתי איור לסיפור.