משה קוקליאנסקי
צר לי להודיע שקרוב המשפחה משה קוקליאנסקי נפטר ב-28 באפריל 2020 בגיל 97 .
משה נולד בתשעה במאי יום הנצחון על הנאצים והעובדה שהוא נפטר ביום הזיכרון לחללי צה"ל גורמת לי להירהורים.
משה היה ידוע בחוגי המשפחה ובחוגי הליטבאקים ( הלא הם יהודים ממוצא ליטאי ) בכלל הודות לסיפור המדהים של חייו בשואה.
הוא הציל את עצמו ואת בני משפחתו לאחר מסע ארוך מפרך מסוכן ביותר בליטא ובפולין ושוב בליטא שארך שלוש שנים.
האב שאול שיכנע את בני משפחתו את הבן משה את אחיו שמואל ואת הבת אנה שהם בסכנת מוות מהנאצים וגם מהליטאים ושעליהם לברוח מהעיירה שבה חיו וישיי . זאת כתוצאה מתחושה ברורה שהייתה לו שלהישאר שם יביא למותם.
האם זיניידה יצאה אז להשיג מסמכים חדשים עבור בני המשפחה ונעלמה…היא כנראה נרצחה בדרך. שאר בני המשפחה נאלצו אז לפעול בלעדיה.מה עלה בגורלה בדיוק לא התברר לעולם.
הם לא הצליחו לשכנע אף אחד אחר מחברי הקהילה לברוח עימם שכן אסור היה לעזוב את העיירה וכתוצאה כול שאר היהודים של העיירה נרצחו ברביעי בנובמבר 1941.רק משה ובני משפחתו שרדו.
כנגד כל הסיכויים ובניגוד לכל ההזהרות והאיומים שקיבלו הארבעה,הם נמלטו מהעיירה שהייתה תחת סגר ויצאו למסע ארוך לפולין . הדרך לפולין הייתה ארוכה וקשה וכללה חציה של ביצות ונהרות אבל הם צלחו אותה גם הודות לסיוע שיקבלו בדרך מליטאים נוצרים.
כשהיגיעו לפולין לאחר חציה מסוכנת של נהר הם חיו בגטו גרוטו . שם משה הצטרף לקבוצת פרטיזנים . אך כשהבין שאלה אינם לוחמי בנאצים ם החליט לחזור לבני משפחתו בגטו. לאחר מכן החליטו משה ואביו שאול אחיו שמואל ואחותו אנה ( ביוזמתו של משה שהיה תמיד המנהיג ) לחזור לליטא לאחר שנה וחצי של שהות בפולין ליטא כמובן הייתה מסוכנת באותה המידה כמו פולין אבל אותה לפחות היכירו יותר.
שוב היה עליהם לחצות את הנהר בדרך חזרה לליטא וטעו בדרך.
במזל שאין כמוהו (אבל היה להם לאורך כל המסע במפגשיהם עם ליטאיים נוצריים ) הם נתקלו בדרך בליטאי נוצרי שלא היה מוכר להם כלל איש הגון ואמיץ לב בשם יונאס שסייע להם מכאן ואילך.
מכאן ואילך בני המשפחה הסתתרו ביער ליד ביתו של יונאס במשך שנה וחצי
תחילה ברפת ליד הקש ולאחר מכן בבורות מתחת לקרקע. תחילה בבור לתפוחי אדמה ולאחר מכן בבור רגיל הבורות היו צפופים, חנוקים ומלוכלכים .
תנאי החיים בבורות היו איומים .אבל המשפחה שרדה וזאת גם הודות לסיוע שקיבלה מהמשפחה הליטאית הנוצרית שסייעה להם באוכל ושתייה למרות הסכנה הגדולה.
במהלך המסע וההסתתרות הם קיבלו עזרה מלא מעט ליטאים נוספים תושבים של ארבעה כפרים שונים.
.לאחר שיצאו מהבורות הם הצליחו להגיע לאנשי הצבא האדום ומשה הצטרף לצבא הסובייטי כלוחם מכאן ואילך הסתיימה עבורו הבריחה והחלה לחימה האמיתית.לימים עלה למדינת ישראל.
רשימת האירועים בתקופת השואה בחייו של משה קוקליאנסקי
בישראל הוא עבד 17 שנה כמורה לכימיה ובמקצוע ציפוי מתכות ופלסטיק במכללת טכנית בגבעתיים וגר במשך שנים רבות בנתניה.
משה והמשפחה שמרו על קשרים הדוקים עם אותם ליטאים מצילים במשך עשרות שנים.הם היו נוסעים באופן קבוע לליטא למסעות משפחתיים ונפגשים עם המצילים ובני משפחתם וגם היו מסייעים להם בדרכים שונות כמיטב יכולתם.במשך שנים כתב משה ספר זכרונות בשם "במאבק ללא תקווה " על אותן שלוש שנים ארורות שיש לקוות שמתי שהוא יצא לאור ויראה שלמרות הכל הייתה תקווה. ( ולא אינני מרוצה מהכותר שמשה נתן לספר ויהיה לדעתי צורך לשנות אותו לפני הפרסום ).
ב-2009 משה היה מעורב בתערוכה שאותה יצר מוזיאון הגאון מוילנה בעיר וילנה על חסידי אומות העולם שהיצילו יהודים בליטא בשואה.במסגרת התערוכה יש גם תמונות שלו עם המצילים הליטאיים.
ב-2013 יצר הבמאי הליטאי Lilija Kopač סרט דוקומנטארי על הפרשה בשם The Pit of Life and Torment שהתבסס על זכרונותיו של משה הסרט נעשה בסיוע מוזיאון הגאון מוילנה בליטא.
תוכלו לצפות בסרט The Pit of Life and Torment
כיום אחייניתו של משה , בתו של שמואל פאינה קוקליאנסקי היא יושבת ראש קהילת יהודי ליטא ויש להניח ,די בוודאות שהקשרים ההדוקים שיש לה בליטא ( גם משפחתיים ) עם ליטאים לא יהודים נובעים גם מזיכרון הסיפור המשפחתי של בני המשפחה שניצלו בידי ליטאים לא יהודיים.
פאינה קוקליאנסקי ,יושבת ראש הקהילה היהודית בליטה ,אחייניתו של משה קוקליאנסקי
מה היה המיוחד בהם ?
העטיפה של המהדורה המקורית של הספר "אנשינו " של רותה ונגייטה על יחס הליטאים ליהודים בשואה. בני משפחת קוקליאנסקי חוו משהו אחר לגמרי ממה שמתואר בספר זה.
הדבר שאותי מפליא מכל בסיפורו של משה,והפליא אותי תמיד בעת האזנה לסיפור הוא:לא הסבל שהוא ובני משפחתו חוו במהלך המסע ,המגורים בבורות וכו'. זה היה משותף לכל היהודים בשואה. אין לאמר שהיה כאן משהו במיוחד יוצא דופן.
אלא שבניגוד לכל הסיכויים רוב הליטאים שמשה ומשפחתו פגשו במסעם הארוך סייעו להם.
אני מניח שגם משה עצמו חשב על כך רבות ועמוקות לאורך השנים.אם כי הוא לא אמר לי מה היו מסקנותיו בנושא.
אני מהרהר על כך. זה ניגוד מוחלט לכל מה שאנו שומעים בדרך כלל בסיפורים כאלו.בדרך כלל יהודים היו נתקלים בהתנהגות עוינת במקרה הטוב או חייתית במקרה הגרוע ורבים מאוד מהם לא שרדו לאחר התקלויות כאלו.
וכידוע לנו היטב הליטאים נטלו חלק חשוב יותר מבני כל עם אחר באירופה להוציא הגרמנים עצמם בהשמדה של היהודים .
( קראו על כך ראיון שקיימתי בנושא עם הסופרת הליטאית רוטה ונגאייטה שכתבה ספר מעורר מחלוקת על הנושא בשם "מסע עם האוייב " :"אנשינו שיחה על השואה ומבצעיה )
האם היה לבני משפחת קוקליאנסקי רק מזל מדהים מאין כמוהו שבכל פעם במסעם פגשו אנשים הגונים שהיו מוכנים לסייע בדרך כל שהיא ליהודים,דבר שבהחלט היה כרוך בסיכון חיים ?
רק תמורה כספית או חומרית שהם היו נותנים למסייעים להם לא הייתה מסייעת ,הללו יכלו לקחת אותה ופשוט לבגוד בהם כפי שקרה בכל כך הרבה פעמים אחרות. זה חייב היה להיות משהו מעבר לזה.
ואולי היה משהו באישיות של משה ובני משפחתו שגרם לליטאים לסכן את חייהם ולסייע להם?
יש להניח שאנשים בכל מקום מעדיפים לסייע לאנשים מוכרים להם לטובה או ששמם הטוב הולך לפניהם.אחרת הם לא יסייעו להם אלא אם כן הם מקבלים על כך שכר גדול וגם אז אולי לא אם הסכנה היא גדולה מידי.
מי שמצילים אנשים שאינם מוכרים להם לחלוטין מתוך תפיסה מוסרית ותוך סיכון חיים הם אנשים יוצאי דופן ומשכמם מעלה. והם גם לצערנו נדירים ביותר
במקרה של משפחת קוקליאנסקי כמה וכמה אנשים באיזורים שונים היו מעורבים בסיוע ובהצלה. זה באמת עניין נדיר מאין כמוהו שאני לא חושב שיש הרבה כמוהו בסיפורי הצלה מהשואה.
בדרך כלל המדובר באדם אחד או במשפחה אחת שמצילים יהודים ולא יותר.
כאן זה היה משהו אחר.
אמנם לא הייתי שם ואינני יכול להגיד זאת בוודאות (בני משפחתי הישירה לשמחתי עזבו את ליטא כבר לפני מאתיים שנה ויותר וכך ,גם כתוצאה מנבואות שמשהו רע מאוד עומד לקרות ליהודי ליטא ,ובני משפחתי הנהיגו את היציאה הזאת , כתוצאה איש מהם לא נהרג בשואה )אבל.אני משער שאולי היה משהו מיוחד בבני משפחת קוקליאנסקי,איזו "הילה " מיוחדת שנבעה מהם ששכנעה את הליטאים השונים ממקומות שונים ובאיזורים שונים לסייע להם למרות הסכנות.
אני משער שליהודים אחרים למרבית הצער לא היה את ה"משהו" הזה ואולי גם לא פגשו את האנשים הנכונים וסביר להניח צירוף של שני הדברים.
משה ושמואל קוקליאנסקי בצעירותם
קראו גם :
צפו בסרט התיעודי על חייו של משה קוקליאנסקי:
קראו עוד על משה קוקלייאנסקי וסיפורו המדהים כאן :
נכדו של משה מספר את סיפור סבו עם תמונות
הסבא התחבא מהנאצים: כתבה לרגל מלאת 95 שנה למשה
יום ההולדת ה-95 של משה קוקליאנסקי
אתר צה"ל מספר על משה קוקליאנסקי
פרטים על הסרט התיעודי על משה קוקליאנסקי
כנס שכלל דיון על הסרט ותקשור בסקייפ ממשה
תערוכה על חסידי אומות בעולם בליטא
פרטים על תערוכה על יהודים שניצלו בידי הליטאים כולל משה קוקליאנסקי
דף הפייסבוק של פאינה קוקליאנסקי
משה קולקיאנסקי
6 תגובות על “שנה וחצי של מחבוא בבורות -סיפורו של משה קוקליאנסקי”
תודה ששיתפת. שאלת שאלות שלעולם לא נדע את התשובה. גם לי הכותר "לחימה ללא תקווה " נראה שלא בהתאמה לסיפור חייו ובעיקר משום שללא תקווה אין לחימה.
יהי זכרו ברוך.
שלום, שמי ליאנה , אני בתו הקטנה. תודה על ההוקרה לאבא אשמח ליצור קשר . Lgelikas@live.com
גדלתי על המורשת ובזכות הבריחה , הנאבק וההשרדות. מספורי הזכרונות של אבי משה קוקליאנסקי , ברור לי שהם נצלו בזכות צרוף הרבה דברים הכוללים בין היתר כמו שצייינת תושיה , המזל לפגוש אנשים טובים ו"הילה". להילה במילים אחרות קוראים אצילות נפש ונתינה. סבא שאול היה רוקח שטוב ליבו הלך לפניו באזור דרום ליטא.
לאישיותו ומעמדו של סבא שאול, האב של משה, ששיחק תפקיד מכריע בהצלת המשפחה, אולם ללא אישיותו המיוחדת של משה זה לא היה קורה.הוא הכיר את האזור והתחבר לאנשים ותרבותפ וידע למצוא דרך לדבר עם כל אחד בגובה העיניים ולמצא את הדרך ללבו.
יש להניח שאנשים בכל מקום מעדיפים לסייע לאנשים מוכרים להם לטובה או ששמם הטוב הולך לפניהם.אחרת הם לא יסייעו להם אלא אם כן הם מקבלים על כך שכר גדול וגם אז אולי לא אם הסכנה היא גדולה מידי.
מי שמצילים אנשים שאינם מוכרים להם לחלוטין מתוך תפיסה מוסרית ותוך סיכון חיים הם אנשים יוצאי דופן ומשכמם מעלה. והם גם לצערנו נדירים למדי.
במקרה של משפחת קוקליאנסקי כמה וכמה אנשים באיזורים שונים היו מעורבים בסיוע ובהצלה. זה באמת עניין נדיר מאין כמוהו שאני לא חושב שיש הרבה כמוהו בסיפורי הצלה מהשואה.
בדרך כלל המדובר באדם אחד או במשפחה אחת שמצילים יהודים ולא יותר.
כאן זה היה משהו אחר.
מישה קוקליאנסקי היה שכן שלנו בחולון משנת 1972 גם אנחנו מקובנה ליטה היה איש מיוחד מראובן רדס גרשנוביץ יהיה זכרו לעד