web analytics
קטגוריות
היסטוריה

מעבר ל"דגל הדיו" : האיקוניזציה וגילגוליו של צילום " דגל הדיו"

רבים יודעים כיצד נוצרה התמונה האיקונית המפורסמת ביותר של מלחמת העצמאות "דגל הדיו " בעת כיבוש אום רשרש בעשירי במרץ 1949. אבל אף אחד לא יודע איפה היא פורסמה לראשונה ( מכל המקומות דווקא ב"דבר לילדים ") כיצד נהפכה התמונה לאיקונית ומדוע בעצם .
אז הנה כאן התיאור המלא של האיקוניזציה של תמונה.

הנפת דגל הדיו באום רשרש.צילם מיכה פרי ב10 למרץ 1949. פורסם לראשונה

בדפוס ב"דבר לילדים "דבר לילדים כרך כ"ד חוברת 27, 10.3.1954.

זהו הצילום בגירסתו הסופית מבחינת מיכה פרי וחתום על ידו. באדיבות תמר פורת -פרי.

להלן סיפור גילגוליה של התמונה האיקונית מכולן "דגל הדיו".

במרץ 2019 מלאו שבעים שנה לצילום התמונה האיקונית ביותר של מלחמת העצמאות ואחת הידועות ביותר של הצילום הישראלי בכלל ""דגל הדיו" שצילם מיכה פרי ב-10 למרץ 1949 באום רשרש.

לראשונה אחשוף… לא איך נוצרה התמונה ב-10 במרץ 1949 זה ידוע  ונכתבו על כך מאמרים שלמים וערך ענק גדוש בויכוחים פנימיים בויקיפדיה בשאלה מי יצר את דגל הדיו ומי עומד איפה בצילום.

זה לא באמת חשוב לדעתי מי רקם או שלא את דגל הדיו.

זה לא באמת חשוב לדעתי מי נמצא בתמונה.

זה לא היה מעניין  היום את אף אחד אילולא …התמונה.

תמונה שהוקם על פיה פסל (!)

צילום דגל הדיו משולב במכתב ההודעה על שחרור איזור אילת. 

עיריית אילת הציבה באתר משטרת אום רשרש פסל מתכת המתאר את מעמד הנפת דגל הדיו. הפסל נמצא בגן ליד "קניון מול הים" בחוף הצפוני של אילת ליד הטיילת, ומבנה המשטרה עצמו שוחזר בסמוך לפסל.

אום רשרש היא היום אתר היסטורי במרכז העיר אילת לא רחוק ממוזיאון העיר אילת  שתמונת "דגל הדיו" היא סמלו וליד פסל "הנפת דגל הדיו".

אנדרטת דגל הדיו  פסל מברונזה של דניאל כפרי .הוצב ב-1996.

ב-16 במרץ 2008, ט' באדר ב' ה'תשס"ח, במלאת 59 שנה להנפת דגל הדיו, נפרס בטקס חגיגי לציון האירוע דגל ישראל ענק מצפון לאילת. על פי ספר השיאים של גינס זהו הדגל הגדול בעולם, אורכו 200 מטרים ורוחבו 100 מטרים.

התאריך העברי של הנפת הדגל, ט' באדר, הפך לימים ל"יום אילת" יום חג עירוני בעיר אילת שסמלו הוא ..האיש  מהתמונה עם הדגל.

Print

צילום "דגל הדיו" הוא תמיד חלק מהכרזות  וההודעות הרשמיות  של חגיגות שחרור אילת.

מה שמעניין יותר לדעתי איך התמונה שנוצרה בידי צלם חובב נהפכה לאיקון. לתמונה המפורסמת ביותר של מלחמת העצמאות שהפכה פעולה שיגרתית לגמרי וחסרת כל חשיבות צבאית לאירוע היסטורי לאומי שאנשים מתווכחים עליו עד עצם היום הזה.

וזה אך ורק בגלל  אותה התמונה.

הצילום הוא המקביל הישראלי של שני צילומים מפורסמים האחד אמריקני על הנפת דגל ארה"ב באי  איוו ג'ימה שנכבש מידי היפנים .

"הנפת הדגל באיוו ג'ימה " צילום של ג'ו רוזנטל ה23 בפברואר 1945  .פרסם בתוך יומיים בשערי עיתונים רבים בארה"ב. הצילום הוא מבויים. 

התמונה שימשה בין השאר כבסיס לפוסטרים ,לבול של ארה"ב , לאנדרטה של חיל הנחתים בארה"ב ולסרט מפורסם מאוד של קלינט איסטווד ,שתיאר את גורלם של גיבורי הצילום לאחר פירסומו.

תוצאת תמונה עבור ‪raising the flag at iwo jima mail‬‏

הצילום השני רוסי  מכיבוש הרייכסטג בברלין בירת גרמניה הנאצית .

הנפת דגל ברית המועצות על בניין הרייכסטאג בברלין. צילם יבגני חאלדיי 2 במאי 1945 פורסם ב-13 במאי במגזין  Ogonyok 

גם תמונה זאת הפכה מוכרת ביותר ובסיס לכרזות פוסטרים בולים ומטבעות :

בול של הרפובליקה המזרח  גרמנית. 1975

בול של אזרבירג'ן 2010

מטבע של בלארוס

מטבע של הפדרציה הרוסית

שתי התמונות באלו התברר לימים "בוימו " ובמקרה של הצילום הרוסי "זוייף"  בידי הצלם והיו רחוקות מאוד מלהיות אותנטיות.זאת בניגוד לתמונת "דגל הדיו" שאכן הייתה אותנטית לחלוטין.

כתבה של מיכה פרי שבה הוא מספר על צילום דגל הדיו. "דבר השבוע "  28 בפברואר 1969 לקוח מאתר העיתונות העברית בספריה הלאומית :

צילום "דגל הדיו". 

כאשר נודע  למיכה פרי   לשעבר מפקד העולים בספינת המעפילים המפורסמת   "אקסודוס " על המבצע ועל אישור שנתן בן גוריון לעיתונאים להצטרף ללוחמים הוא החליט בהחלטה של רגע לרדת לנגב ולתעד את האירוע.מחברו שאול ביבר שאל מצלמה וכמה סרטי שחור לבן קיבל  ממשה פרלמן בבית מפלגת העבודה ברחוב  הירקון שמולו התגורר אז. הוא הצטרף למטוס שנשא את העיתונאים לחזית באילת והנחית אותם במה שיהיה לימים שדה התעופה עובדה.

אך כאשר התמהמהו הכוחות הלוחמים לצאת לאום רשרש ההחליטו העיתונאים לעזוב ורק מיכה פרי נשאר מכולם בשטח עם הלוחמים.ביחד עם חברו הסופר נתן שחם.

נתן שחם ומיכה פרי בדרך לאום רשרש ולצילום "דגל הדיו ". מתוך הספר "מיכה פרי ".

.השניים נלקחו בידי הכוח של  גדוד 7 בפיקוד נחום שריג מפקד החטיבה  ואברהם אדן  ( ברן ) מפקד פלוגה  של חטיבת הנגב  כ"טרמפיסטים " לא באמת רצויים .וברור שברן  ולוחמיו לא העלו על דעתם שההחלטה לקחת עימם את השניים האלו הייתה ההחלטה החשובה ביותר שלהם בכל אותו אירוע .שכן רק הודות לשניים האלו השתמר זכרון האירוע שהיה נשכח בילעדיהם.

היו כמה כוחות שונים שנעו לכיוון תחנת המשטרה אום רשרש : חטיבת הנגב וחטיבת גולני.היום ישנן טענות שהן כנראה מבוססות בהחלט  שאנשי גולני כבר היגיעו למקום כמה שעות קודם לכן אם כי יש לציין שישנן גרסאות שונות בעניין.

שחזור של הג'יפ שבו נסעו מניפי דגל הדיו עם בובות שלהם בג'יפ.תצוגה במוזיאון אילת. 

ניתן לתמוה מה היה קורה אלו…..דווקא אנשי חטיבת גולני היו מגיעים ראשונים לאום רשרש  ומניפים  שם את הדגל הישראלי ראשונים

ונראה שאכן כך קרה במציאות ולא רק בהיסטוריה חלופית.

האם היינו זוכים אז בצילום "דגל הדיו " קלאסי אחר?

העובדה היא שלא.

אנשי גולני כנראה היגיעו ראשונים לאום רשרש אבל לא הפיקו שם שום צילום חשוב.

.היה צורך בצלם ספציפי מאוד שיצלם את התמונה הזאת ובאיש ספרות ספציפי שיפיץ אותה. כאלה למיטב ידיעתנו לא היו באותו כוח גולני.

אם רק כוח גולני היה מגיע למקום ומצטלם אולי היינו זוכים בצילום אחר של האירוע. אבל סיכויים קלושים שהוא היה הופך לאיקוני כמו הצילום שנמצא בידינו.

אברהם אדן "ברן " עם התמונה בזיקנתו.צילום של המשפחה.

כאשר היגיעו אנשי חטיבת הנגב נחום שריג עוזי נרקיס אברהם ברן  מיכה פרי נתן שחם והאחרים ליעד ראשונים,לכאורה לפחות ,  היה ברור שיש לעשות מעשה סמלי .ברן שלף דגל מאולתר ,שהוכן מבעוד מועד מסדין לבן ששני פסי דיון צויירו בצדדיו ובמרכזו נתפר סמל מגן דוד שהוסר מתיק עזרה ראשונה.  וכאן יש לזכור שלא יכול היה להיות שום דבר חוץ מדגל מאולתר שכן רק זמן קצר קודם לכן בסוף אוקטובר 1948 נקבע העיצוב של דגל מדינת ישראל

בעזרת חבריו הניף אדן  את הדגל על התורן שהותירו הירדנים על שפת מפרץ אילת.

ושם צילם   מיכה פרי את ההנפה הראשונה של דגל ישראל באיזור אילת.

על התורן אברהם אדן (ברן), בנוסף לאברהם אדן השתתפו במעמד: מפקד חטיבת הנגב נחום שריג, נתן סגל, קצין המבצעים (קמב"ץ) עוזי נרקיס, פקד פלוגת חיות הנגב (מ״פ), קצין המודיעין (קמ"ן) החטיבתי דוד ניב (ביבי), סגן הקמ"ן אברהם ברמן (בז) ההנדסה החטיבתי משה צרי (פפר), קצין התרבות נתן שחם, סמ"פ אריה הברמן, הנהג יוחנן אלישוב, הסייר עמוס קרסניצקי ואלכסנדר יולין. בנוסף, נמצא שם גם יעקב לוי, חייל חטיבת הנגב גם הוא.

איפה עומד נתן שחם בתמונה ?

בתו אורית גובר שחם כותבת לי :" זה עם הרובה והמעיל הארוך מימין".

תוך  הפגנה מרשימה של אתלטיות ברן  טיפס  על התורן ותלה את הדגל בעצמו אם כי לא היה בכך כל צורך. התצלומים  האחרים  מראים בבירור שבסביבה היה סולם שאין זה ברור מדוע לא השתמשו בו ולימים ברן עצמו הופתע כשראה אותו בצילומים.אבל ברור  גם שאם היה עולה על סולם כדי לתלות את הדגל התמונה לא הייתה כה מרשימה.

טקס הנפת הדגל הסתיים בשעה ארבע אחר הצהריים בשירת התקווה..

במצב רגיל הוא היה נשכח מיידית.

אבל הודות לשחם ופרי   שני "הטרמפיסטים " כפי שכינה אותם"ברן "  האירוע שהיה נשכח לחלוטין התפרסם והפך לסמל.

תמונה אחרת של מיכה פרי שמציגה את הנפת דגל הדיו ,שלא זכתה לכל פרסום מיוחד. שימו לב לסולם שמוצג בצד שמביא את השאלה למה לא השתמשו בו כדי להניף את הדגל. נוכחותו של הסולם היא גם הסיבה שתמונה זאת אינה יצירה איקונית אלא עוד צילום סתמי של צלם חובב.

מיכה פרי צילם במהלך האירוע 12 צילומים שמהם שרדו תשעה.8  צילומים רגילים בתכלית  ואחד מופתי.

( ומצורפות למעלה  התמונות  האחרות )

בתצלומים תועדו תחנת המשטרה שבה הונף הדגל ,את ההכנות להנפת דגל הדיו ואת ההנפה עצמה.

בשובו לתל אביב כתב נתן שחם סיפור ידוע על האירוע בשם "דגל הדיו " שפורסם ב"על המשמר ב13 במרץ 1949 .

ותוכלו לקרוא אותו כאן .

בשובו לתל אביב הפקיד מיכה פרי את סרט הצילום במפלגת העבודה.

התמונות ככל הנראה לא פורסמו משום מה בעיתונות ב"דבר " ב" על המשמר " במעריב או "בידיעות אחרונות" או "הארץ".

מיכה פרי  מעולם לא חזר לבקש את התשלילים או את התצלומים שנראו לו כלשעתם בלבד. ולמעשה שכח מהם.

אבל  למרבית המזל היה מי שלא שכח את התצלומים .זה היה עמיתו  של פרי הסופר נתן שחם.שחם כתב סיפור על הפרשה  שאותו תוכלו לקרוא כאן  והוא זה שהחל  בפרסומו של "דגל הדיו" ולימים בהפצתה של התמונה.

תמונת הנפת דגל הדיו  היא רק אחת מקבוצה.  כפי שאתם רואים שאר התמונות הן שיגרתיות. אף אחת מהן לא הייתה הופכת להיות איקונית. ואכן אף אחת מהן  וגם לא שום תמונה אחרת שאותה צילם מיכה  פרי בימי חייו לא חדרה לתודעה.אפילו לא התקרבה לכך. סתם עוד תמונה של צלם חובב אולי מוכשר יותר מהממוצע.

איך שהוא במה שניתן רק לתארו כסוג של נס או אירוע של "פעם בחיים " הצלם החובב מיכה פרי בקליק אחד יצר במפתיע   בלי להתכוון ולכוון לשום דבר , בלי לביים כלום תמונת מופת איקונית שיש לה משמעויות כמעט אינסופיות .וזה דבר נדיר מאוד. גם עבור צלמים מקצועיים.

ניתן להשוות זאת להשראה שאותה חווה משורר ליצור יצירת מופת פואטית.

הנפת דגל ישראל באל עריש בסיני ב-1967. תמונה שמשום מה לא זכתה למעמד קאנוני למרות שהיא מתארת מעמד חשוב לא פחות מממעמד "דגל הדיו". מעמד סיום מלחמת ששת הימים . אבל התמונה הזאת לא זכתה לשום פרסום , לא הפכה לאיקונית ואיני יודע מי הצלם שלה. כנראה משום שאין בה את הדרמה שיש בצילום "דגל הדיו". 

דוגמה אחת מני רבות למשמעויות שאפשר ליחס לתמונה זאת אפשר למצוא בכריכה האחרית של ספר מ-2013 בשם "תקשורת המונים בישראל" מאת אורן סופר  :

"התמונה בשער הספר, על רבדיה השונים, מבטאת באורח מטפורי את התהליכים שהספר מתאר. ברוח התמונה המקורית של הנפת דגל הדיו באום-רשרש (אילת), שהיא סמל מובהק לבניין האומה ולמאבק לעצמאות פוליטית, נטלה תקשורת ההמונים העברית חלק חשוב בהנפת דגל התרבות העברית ובדמיון האומה הישראלית המתהווה. אך דגל הדיו, המסמל את הלחימה למען הקמת המדינה ואת האלתור וההקרבה למען הקולקטיב, מוחלף בדגל מקדונלדס,שהוא הסמל המובהק ביותר למגמות גלובליזציה, מסחריות ואמריקניזציה. ברמה המטפורית, החלפת הדגלים מבטאת את השינוי בזירה התקשורתית." 

מנהלת הספריה  לחומרים ויזואליים  בבית אריאלה  ציפי סובר ששוחחתי עימה בעת הכנת רשימה זאת (ושהיא יחד עם אנשי מכון גנזים בספריה זאת סייעו לי באיסוף החומרים  ןתודתי להם )  אמרה לי לאחר העפת מבט בתמונה שאפשר לקלוט ממנה משמעויות רבות ומגוונות.

האם יש משהו מהמשמעויות הללו בצילום המקורי ? כן . האם מיכה פרי כיוון אליהם ? כלל לא או לא בהכרך .   הוא רק רצה לתפוס את הרגע.

האם ניתן למצוא אותם גם בתמונות האחרות שצילם באותה השעה?

לכאורה  כן אבל קשה מאוד למצוא אותן. אם הייתי נותן את אחת התמונות האחרות למנהלת או למישהו אחר ,ספק רב אם היו  מוצאים  בהן את המשמעויות שתוארו כאן או כל משמעות אחרת.אלו הן תמונות "סתמיות " ורגילות שמנציחות מצב בלי לחדור למשמעויות הטמונות בתוכו.

זה ההבדל בין יצירת מופת ובין יצירות רגילות.

לגלות את התמונה ולהבין שהמדובר ביצירת מופת לקח זמן. הצלם המקורי לא הבין זאת כלל. מבחינתו זאת הייתה עוד תמונה.

היה צורך  במישהו אחר שיבין את החשיבות ואת העוצמה שיש בתמונה.

המישהו הזה היה נתן שחם.

תמונה ב"דבר לילדים "

עטיפת הפרסום המקורי שבו הופיע צילום "דגל הדיו". 

כולם מכירים את התמונה של דגל הדיו  אבל אף אחד בעצם לא יודע איפה היא פורסמה לראשונה.

כאמור למעלה הצילום לא מופיע ב"על המשמר"  בחודשים הרלבנטיים של 1949 או ב"דבר" הוא  גם  לא מופיע כפי שהיה ניתן לצפות בכתב העת של מערכת הביטחון "מערכות ".

במשך כמה שנים הצילום היה לא ידוע  לחלוטין.

הפילמים במשך כמה שנים שכבו כאבן שאין לה הופכין בבית מפלגת העבודה.

אבל  למרבית המזל היה מי שלא שכח את התצלומים.זה היה עמיתו  של  הצלם מיכה פרי הסופר נתן שחם.

הוא עבר על התצלומים כאשר הכין רשימה מיוחדת לשבועון הילדים "דבר לילדים לרגל מלאת חמש שנים לכיבוש אילת  והיה זה אז  שהבחין באיכותה המיוחדת של תמונת "דגל הדיו" ובחר בה והפך אותה לאיקון..

הצילום  הופיע  לבסוף בפעם הראשונה ב"דבר לילדים " ב-1954 בגליון לציון חמש שנים לשחרור אילת .וזהו הצילום המקורי  המפורסם ביותר שהופיע ב"דבר לילדים".

אז הנה הפרסום המקורי מגליון דבר לילדים 10.3 1954 גליון חמש שנים לשחרור אילת. שימו לב שהצילום מלווה את  הרשימה של נתן שחם  שחשף כאן את הצילום לעולם .

הפרסום הראשון של צילום "דגל הדיו" . בדבר לילדים כרך כ"ד חוברת 27, 10.3.1954 עמ' 411

אני מניח שנתן שחם זכר את הצילומים של  ידידו  מיכה פרי סרק את הצילומים והוא האיש שהחליט שזאת התמונה ובחר את התמונה, וכפי שאתם רואים מהתמונות האחרות שלמעלה זאת לא הייתה משימה קשה ביותר …. והפך אותה לתמונה האיקונית שהיא היום.

Image result for ‫כך לחם יש/ראל תלמי‬‎

האם התמונה הייתה ידועה קודם לכן ? כנראה שלא. בספר של  מנחם תלמי   כך לחם ישראל :   פרשיות מלחמת העצמאות /    תל-אביב :   יזרעאל, מ-1953,שנה קודם לפרסום המקורי ב"דבר לילדים " של הצילום  מופיע ציור של גרשון גרא המתאר את  טקס הנפת דגל הדיו והוא שונה מהתמונה המוכרת לנו אם כי בהחלט מקביל.

תוצאת תמונה עבור דגל הדיו

התמונה הפכה  מעוד צילום ב"דבר לילדים " לתמונה איקונית לאחר שהופיעה ב"אלבום העשור לצה"ל"   בעריכת גרשון ריבלין עם הקדמה של דוד בן גוריון 1958    ספר שיצא גם עברית וגם בצרפתית בהוצאת מערכות ובהפצת ידיעות אחרונות  ב-1958.ניתן לאמר שהיה זה גרשון ריבלין העורך  היסטוריון צבאי ועורך מגזין "מערכות " שנתן את הגושפנקה  של "איקוניות " לתמונה שצולמה בידי פרי והובאה לראשונה  לידיעת הציבור בידי נתן שחם.

ב-1959 התמונה הופיעה  בצילום יוצא דופן בכך שהוא בעמוד שלם בכרך "תולדות מלחמת הקוממיות"סיפור המערכה" שהוכן ע"י ענף היסטוריה במטה-הכללי  "בהוצאת מערכות.

ולראשונה כתמונת שער  בשער גיליון "משמר לילדים "  ( כתב עת שבו כתב אז יתן שחם באופן כמעט קבוע )  ב-1959 במלאת עשור לכיבוש אילת.

ושוב במקביל  כעטיפת שבועון "הצופה לילדים" לילדים דתיים ":

233

בסוף שנות החמישים "צילום "דגל הדיו " אם כך  כבר היה מוכר היטב בחוגים שונים במערכת הביטחון ובתקשורת.

מיכה פרי נזכר לבסוף באותה תמונה שלו כאשר ב"מעריב"  בראשית שנות השישים פורסם התצלום…אבל תחת שמו של צלם אחר.המאמר שהופיע במעריב בראשית שנות השישים היה של מישהו שכבר ראה את התמונה ב"דבר לילדים" או באלבום העשור לצה"ל.

פרי הגיב  בחריפות ולאחר ששלח לעיתון מכתבי הבהרה ,קיבל את הקרדיט על תצלומי הנפת דגל הדיו שאיכותם וחשיבותם הייתה כעת ברורה לכל.

למשפחת פרי זכור שזאת לא הייתה הפעם האחרונה שהייתה  בעיה עם הקרדיט של הצלם על התמונה .מתי שהוא בשנות השבעים התגלתה בכספת של צלם מנוח מה שנראה כתשליל של צילום דגל הדיו ובני המשפחה של הצלם טענו שהוא האחראי האמיתי לצילום. היה צורך בעדותו של אברהם אדן "ברן" שאישר שהיה זה פרי שצילם את  התמונה כדי להבהיר את העניין סופית.

סיכום :

צילום דגל הדיו הוא אחד האיקונים הגדולים של הויזואליה הישראלית . איך שהוא בתוך כמה שניות שלא יחזרו  של לחיצת כפתור  יצר צלם חובב ,מיכה פרי, תמונה מייצגת של הערכים  הישראליים של שנת 1949 וגם מאוחר יותר ובכך עוצמתו של התצלום (שהצלם לא הצליח להעביר אותה כלל לצילומים האחרים שצילם בדקות האחרות )  שהיא בלתי ניתנת לשכפול. אבל היא בהחלט ניתנת לחיקוי ולפרודיה כפי שתראו. 

ןמאז גילגוליה של התמונה הלכו והתרבו.

והנה מבחר מייצג שלהם.

גלריה של דגלי הדיו 

ציור   על פי הצילום  כנראה של מ.אריה הופיע במאמר על מלחמת העצמאות ב"אנציקלופדיה תרבות ". שפורסמה בין 1961  ל1965

עצמאות ישראל תש"ח מאת אוריאל אופק , אייר מ. אריה ,צילם בוריס כרמי ,ספרית עופר 1975.

לאחר מכן התמונה  הופיעה על עטיפת ספרו של שרגא גפני "קרבות מפורסמים בתולדות ישראל(תל אביב : מ’ מזרחי, (הקד’ תשכ"ב)

[תוצאת תמונה עבור קרבות מפורסמים בתולדות ישראל שרגא גפני

 הצילום הופיע שוב בספר :תולדות היהודים אלבום ההיסטוריה של עם ישראל ב-1964

מאז הצילום המפורסם הפך לסמל מוזיאון תולדות העיר אילת שנפתח בחודש מרץ 2007  ומופיע או מאוזכר בכמה מיצגים שונים שם.

צילום "דגל הדיו" הוא סמל מוזיאון העיר אילת. 

מיצג של דגל הדיו במוזיאון אילת

הצילום במרכז רשימה כרונולוגית של תאריכים בתולדות אילת במוזיאון העיר אילת.

והנה הצילום המפורסם על עטיפות ספרים שונים :

"עד דגל הדיו  " הוצאת מערכות 1984

ההיסטוריה של ארץ ישראל כרך י:מלחמת העצמאות -הוצאת כתר ויד בן צבי 1985

מבצע עובדה בעריכת אלחנן אורן ומאיר אביזהר ,המכון למורשת בן גוריון 2002

מנהרת הזמן מסר 10. הוצאת מודן 2000

בעטיפת ספר של חנן שטיינהרט  – מ-1998 סיפור עתידני שבו מדינה פלסטינאית כמעט מוקמת ודגל הדיו הוא של פלסטין…..

גם כן ב-1998 שנת החמישים למדינה הצילום שימש בסיס לעוד שתי מחוות אירוניות שונות /

אחת של  יוסי למל  לרגל חגיגות החמישים למדינת ישראל  ובה דגל הדיו מוחלף בדגל רשת המזון מקדונלד. כסמל לתהליכי הגלובליזציה  שעברו על החברה הישראלית בחמישים השנים האלו.

תמונה ששימשה כסיס לעטיפה של ספר על תקשורת ההמונים בישראל.הוצאת האוניברסיטה הפתוחה 2011

עטיפת הספר ‫  שיצא לאור בידי עיריית אילת    אילת שלי :   סיפורה של עיר /עריכה, כתיבה וצילום: שמוליק תגר ; תרגום: שלי קיסל הוצאת עיריית אילת 2016 

עטיפת מגזין לרגל 70 שנה לצה"ל מ-2018 

ספר בהוצאת  מודן ומשרד ביטחון ,2019 

וצילום הומאג'  מבויים של  עדי  נס מ-1998

והנה כמה גרסאות חדשות  של "דגל הדיו":

גירסת הקומיקס של אבנר כ"ץ  מ ספר הקומיקס הציוני /    בעריכת עמרם פרת  תל אביב :   ידיעות אחרונות,   1998

כרישום מאת האמן  עמית סדיק מ-2014

https://www.amitsadik.com/

ציור מאת נעמה אשכנזי

ציור מאת גי חרלפ.

בובות שעווה על פי צילום דגל הדיו במוזיאון בובות השעווה במגדל שלום ,נפתח ב-1973 ומאז נסגר.

סיכה עם ציור "דגל הדיו

סיכה נדירה של דגל הדיו עם הכיתוב: "אום רשרש, ט' אדר תש"ט". על הסיכה דמויות של אנשים מניפים את דגל הדיו. 

50 שנה לשחרור אילת – מדליית ארד

דגל הדיו בתג יחידה  של חטיבת יואב

כפסל בעיר אילת :

פסל "דגל הדיו" מזוויות שונות. 

שישים שנה אחרי ב-2009 המרימים חוזרים לשיחזור הטקס של הנפת דגל הדיו.רק שישה פלמ"חניקים נותרו מתוך העשרה שהגיעו ראשונים במרס 1949 לחוף אום-רשרש, והניפו דגל מאולתר שציירה בדיו מזכירת המח"ט פועה וצולמו על ידי מיכה פרי. 60 שנה אחרי, אברהם אדן (ברן) חוזר ומטפס על התורן בחוף אילת ומניף את הדגל שציירה מחדש פועה (במרכז התמונה, עם הכובע).  צילם יוסי אלוני.

דגל הדיו בסמל מתחם הכושר "קרוספיט" באילת 

קריקטורה עכשווית מאת שלמה כהן.

עדכון :

בפברואר 2020 צילום דגל הדיו הופיע כחלק מקמפיין הפירסום של מפלגת הליכוד.על ראשו של אברהם אדן "ברן" הופיעה כיפה כביכול היה דתי לאומי דבר שעורר את זעמם של בני משפחתו וידידיו במה שנראה כעיוות ההיסטוריה.

התמונה כדאי להזכיר היא תיאורטית רכושה של מפלגת העבודה ששילמה על הצילום.

כמה ימים לאחר מכן  בפברואר 2020 פירסמה מפלגת "כחול לבן " מודעה משלה עם הצילום :

הנפת דגל.צילום מהפגנות בלפור בירושלים אוגוסט 2020

קראו עוד על צילום דגל הדיו :

חיה מילוא: הגוף והדגל : שלושה מבטים על 'דגל הדיו'  בתוך :פולקלור ואידיאולוגיה : קובץ מחקרים המוגש לפרופ' עליזה שנהר / עורכת חיה בר-יצחק. — חיפה : ארכיון הסיפור העממי בישראל ע"ש דב נוי, הפקולטה למדעי הרוח, אוניברסיטת חיפה : פרדס הוצאה לאור,  תשע"ד 2014.  (עמ' 301־324).

קראו גם :

דגל הדיו -הסיפור מאת נתן שחם 

וראו גם בנושא :

על התורן : מחווה ל"ברן ולדגל הדיו " דוד אסף על דגל הדיו

דגל הדיו בויקיפדיה

עוד תמונות מההנפה

כתבה בערוץ 10 על שיחזור הנפת  דגל הדיו בידי המניפים  המקוריים ובראשם ברן ונתן שחם 

דגל דיו וניצחון :פודקסט על התמונה

תיק תיקשורת על דגל דיו

אבא שלי מיכה פרי

מניף דגל הדיו שהפך למרגל

מה לקיבוץ המאוחד ולדגל הדיו

אלי אשד על הצילום המקביל של "הצנחנים בכותל "

צילום הומאג' של רונה יפמן מהסרט " שני הדגלים" בהשתתפות אלי אשד

אלי אשד ליד פסל דגל הדיו  אוגוסט 2019.צילם ירון ליבוביץ'

מאת אלי אשד

בלש תרבות וחוקר של תנ"ך, תרבות וספרות פופולארית

17 תגובות על “מעבר ל"דגל הדיו" : האיקוניזציה וגילגוליו של צילום " דגל הדיו"”

נפלא נפלא נפלא!!! אלי אשד אתה חוקר בלתי נלאה. כל הכבוד לך!!!
אני שמחה שיכולתי לתת לך את החומרים שהיו בידיי – והם לא רבים.
הכתיבה, ההתמסרות לנושא, הסיפור בדרך שהבאת אותו מעניין מצית את הדמיון. אמשיך לעקוב אחריך בכל נושא שתכתוב. תודה רבה לך!!!

איזה יופי! נתקלתי שוב במאמר החשוב שלך.
זאת הזדמנות להודות לך על המיילים והעבודה המעניינת שאתה מעביר
תודה רבה, תמי פורת

tamiporath.co.il
זכרונות כרוכים – ספרי אמן

מפלגת הליכוד פירסמה את צילום "דגל הדיו" האיקוני עם כיפה על ראשון של האיש שמניף את דגל אברהם אדן "ברן".
ועיוותו אותה.
התמונה אגב צולמה במקור בכספי מפלגת העבודה.והיא שייכת לה.
אני מתראיין על כך ועל המשמעויות בתוכנית של גואל פינטו החל מהדקה ה-19 לשידור
https://www.kan.org.il/radio/player.aspx?ItemId=120941

לאחר 74 שנות חיפושים:
אותר סוף סוף דגל הדיו

דגל הדיו המפורסם שהונף ב10 במרץ 1949 באום רשרש היא אילת אותר בשבוע שעבר במהלך הריסת בית ישן בן שתי קומות בבאר שבע!

הדגל אותר בתוך מחסן קטן ששכן בקומה הראשונה של הבניין שכונה שנים רבות בשם "בית וויספיש", בו היה עוד מלפני הקמת המדינה מזנון דרכים בשם "מפגש וויספיש" שנוהל על ידי אליעזר וייספיש, ובו נהגו הבאים מאילת בדרכם צפונה לעצור להתרעננות.

הדגל אותר על ידי מפעיל ציוד כבד בשם שלום אפרתי, עובד של חברת "בונים בנגב" שרכשה את המגרש עליו שכן הבית. "בסיור בבית הישן לפני ההריסה מצאתי קופסה ישנה מפח", כך סיפר בהתרגשות אפרתי לכתב "מידעון באר שבע וערד לציבור הדתי", עליה היה מודבק פתק עם התאריך 30 במרץ 1949 וכיתוב באותיות גדולות שאמר- "אליעזר אחי היקר, בבקשה לשלוח אקספרס לתקווה בקיבוץ, אבוא לבקר אותך בקרוב כשאעלה צפונה".

קופסת הפח ובה הדגל (שנמצא במצב מצוין כנראה בשל היובש בבאר שבע) נמסרה על ידי אפרתי למעבידו, אברהם בן שבח, והוא יצר קשר עם ארגון המועצה לקידום המורשת בשאלה – מה עושים עם זה?

ההוכחה לאמיתות הממצא כדגל הדיו המפורסם אותרה במהירות: לבעלים של מזנון וייספיש, אליעזר וייספיש, היה אח מפורסם בשם נחום וייספיש, זה ששלח לאליעזר את קופסת הפח. נחום זה היה מפקד חטיבת הנגב במלחמת העצמאות. הוא עברת את שמו לשריג, והוא זה ששלח מהדרום לאליעזר וייספיש בבאר שבע את קופסת הפח ובה הדגל, וביקש מאחיו לשלוח את הקופסא באקספרס ל"תקווה בקיבוץ". תקווה הייתה אשתו של נחום שריג, והם חיו בקיבוץ בית השיטה. גם התאריך על הקופסא 30 במרץ 1949 מהווה אסמכתא, שכן 20 יום קודם לכן נכבשה אילת והדגל הונף.

בינתיים במהלך הימים האחרונים נפוצה השמועה בדבר איתור הדגל והיא יוצרת סערה גדולה: מארכיון המדינה נמסר ש"אנו נעמוד בכל תוקף על הדרישה שהדגל יימסר למשמרת בארכיון הלאומי", מ"מוזיאון בית העצמאות" שבתל אביב נמסר ש"אין מקום יאה יותר להצגת דגל הדיו מאשר המקום בו נוסדה המדינה", ואביהו נחמני מעיריית אילת מסר ש"לא יעזור לאף אחד, הדגל יגיע לאילת". איל איליה, הבעלים של בית המכירות הפומביות פנטגון הודיע שהדגל יוצג במכירה הפומבית הקרובה עוד לפני פסח, במחיר פתיחה של $900,000".

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

three × two =