איימי. צילמה אלינה גולדמן
איימי, כך קראנו לחתולת רחוב קטנה, שחורה (אבל עם בטן לבנה) ומקסימה שהחלה לעקוב אחרינו ולהשמיע יללות קטנות ומתוקות בכל פעם שאני וזוגתי דינה עברנו ברחוב, ליד הבית. היה לה חתול ידיד שאליו שמנו לב עוד לפניה וכינינו אותו שלדון, על שם שלדון מהסדרה "המפץ הגדול". היא הופיעה זמן קצר "אחריו, הסתובבה איתו כל הזמן ליד הבית ורובצת על חומת האבן הנמוכה המפרידה בינו לבין הבית שממול, בגבעתיים. קראנו לה איימי, על שם איימי חברתו וכעת אשתו של שלדון ב"המפץ הגדול".
לבסוף התברר ששלדון אינו אלא "שלדונית" מאחר שהייתה חתולה כל הזמן, ובעלת אופי אלים במקצת. היא הייתה נוהגת לחבוט בחברתה איימי כשהוגש להן אוכל, ולבסוף נעלמה. לאן?
איימי נשארה, ונקשרנו אליה יותר ויותר. לבסוף התעקשה לעלות לדירה ונשארה שם פרקי זמן גדלים והולכים. מומחים אמרו לנו שחתולי רחוב שעוזבים את הרחוב ועוברים לגור בבית, קהילת החתולים שבחוץ "מסמנת" אותם כ"משת"פים" של בני האדם . לכן עדיף שאיימי תישאר עימם בקשר הדוק במקום להתנתק מהם לחלוטין. כך תוכל ליהנות גם מהביטחון בדירה וגם מהחופש והעניין בחוץ.
לכן נהגנו לרדת ולהאכיל את החתולים כולם, ששלחו את איימי שתבקש עבור כולם אוכל, על תקן של סוכנת בקרב בני האדם. והיא היטיבה לעשות זאת, במיאו שקטים ועדינים.
איימי עם דינה
בימים האחרונים כבר תיכננו להפוך את איימי לחלק קבוע מהדירה והמשפחה וקנינו עבורה חפצים שונים :צלחת למזון, לוח שבו תוכל לשרוט את ציפורניה כמנהג החתולים , ארגז חול שבו תעשה את צרכיה, כלי אוכל, שטיח מיוחד שעליו תוכל לשכב ועוד ועוד. גם איימי נראתה כמי שמתרגלת אלינו , אם כי נמנעה משום מה לשכב על השטיח ומצאה על הספה כר אהוב עליה במיוחד שעליו הקפיד לישון במשך שעות רבות שנת ישרים. למה דווקא שם – לא ברור.
אבל לפני כמה ימים, לאחר שעלתה בבוקר כמנהגה אלינו, נראתה חסרת ביטחון ומפוחדת מסיבה כלשהי.
בערב, כשדינה חזרה הביתה, היא מצאה את גופתה של איימי. מתה.
האם הייתה חולה במחלה כלשהי ? ואולי נדרסה ? ואולי מישהו מדירי הבניין הרעיל אותה מהסיבות השמורות עימו ? איננו יודעים ,אבל אנחנו עצובים מאוד .
איימי חסרה לנו מאוד, אבל אנו מקווים שבאיזה שהוא עולם אחר נשמתה קמה לתחייה שוב.
