web analytics
קטגוריות
גנלוגיה היסטוריה

יעקב אלעזר לנדא לוחם בצבא התורכי ומו"ל

בתערוכה "ירושלים בעיני צלמיה " ב"מגדל דוד" בירושלים תלויה תמונה קבוצתית של תלמידי ישיבות מראשית העשור השני של המאה הקודמת ובהם דודו של אבי יעקב לנדא. התמונה משכה תשומת לב תקשורתית רבה וזכתה להופיע בעמוד הראשון של עיתון יום שישי של ה"הארץ".
אך מי היה יעקב לנדא שמופיע בתמונה ?
לוחם ,וספורטאי ואיש ספר. ומוציא לאור של כתבי אבי אבותיו הגאון מוילנה.

בתערוכה במוזיאון מגדל דוד בירושלים "הצלמים- 1900-1950 :ירושלים בעיני צלמיה "  ,על הצלמים והצילומים של ירושלים במאה ה-20 יש תמונה אחת שתרמתי אני  של צלם לא ידוע מהתקופה בשם "י.סיני " ( שבתערוכה מופיע רק עוד צילום אחד שלו )  שבה מופיע דודו של אבי, יעקב אלעזר לנדא (1898-1980).

פרטים על התערוכה ראו כאן

 

תמונה זאת משכה תשומת לב רבה במיוחד בכלי התקשורת שכן היא מראה חבורת תלמידי ישיבה לובשים בטורבן תורכי ומראה שתלמידי הישיבה בשנת 1913 היו מחוברים מאוד לעולם סביבם.

היא הוקרנה בתוכנית "לונדון וקירנשבאום " וזכתה לכבוד הגדול להופיע בעמוד הראשון של עיתון "הארץ" ובצורה מוגדלת יותר בתוך העיתון עצמו.

קבוצת הכדורגל "בני הישיבות ירשלם", צולם ב-1913 או 1914 על ידי י. סיניעל הצילום הזה כתב ניר חסון ברשימה בעיתון "הארץ" :"מעט מאוד ידוע על צלם בשם י' סיני שפעל בירושלים בין השנים 1912 ו–1918. ידוע שהיה לו סטודיו בתוך ביתו במחנה יהודה ושהוא עסק בצילום דיוקנאות. אבל תמונה שלו מ–1913 או 1914 מאירה פינה קטנה בהיסטוריה של העיר. בתמונה נראים 19 נערים, שחקני קבוצת הכדורגל "בני הישיבות, ירשלם", כפי שמעיד שלט שהם אוחזים. מהתמונה אפשר ללמוד על קיומה של קבוצת כדורגל חרדית בעיר לפני יותר ממאה שנה, עוד אפשר ללמוד ממנה שצעירים חרדים בירושלים חבשו באותה התקופה תרבושים, לפחות כחלק ממדים רשמיים של קבוצת כדורגל. פרט מידע מעט מפתיע למי שמנסה לתאר את ההיסטוריה של העיר כעימות בלתי פוסק בין שני העמים. "

תלמיד הישיבה הספורטאי

בצעירותו נודע יעקב בכוחו הגופני הרב ובעניינו בספורט.  בשנת  1913  היה יעקב לנדא  משתתף פעיל בקבוצת הספורט "אגודת צעירי הישיבות ".הוא וקבוצת חברים בני עשרה תלמידי ישיבות כולם הקימו ב-1913  קבוצת כדורגל אחת הראשונות בארץ  שקיבלה את הכינוי "קבוצת המתעמלים ".  הצילום ההיסטורי  של חברי הקבוצה מ1913  הוא הצילום הראשון הידוע של קבוצת ספורט דתית בארץ ישראל.ואחד הצילומים הידועים הראשונים של כל קבוצת ספורט שהיא.

בצילום ההיסטורי נראים הצעירים הדתיים מניחים כדורגל לצד מגן הקבוצה.יעקב לנדא הוא הרביעי משמאל בשורה העליונה . רק עוד ספורטאי הנמוך ביותר בקבוצה  השני מימין בשורה העליונה זוהה  בשם " א. אשכנזי "השני הוא "קשטן " קרוב משפחה של קשטן שהיה מאמן נבחרת ישראל בכדורגל.כל השאר יכנסו להיסטוריה רק  כספורטאים הדתיים האלמוניים של שנת 1914. ויש לקוות שאולי יום  יבוא ויזוהו גם הם כשייכים לקבוצת הספורט הדתית הראשונה בארץ ישראל.

הצילום בעל החשיבות ההיסטורית העצומה לתולדות הספורט בארץ ישראל  ממוסגר היום   במרכז של תנועת הספורט הדתית "אליצור " לצד המגן הנושא את שמם. ובהחלט רלבנטי להזכיר בהקשר זה  שהסניף הראשון שלה  נוסד רק ב-1938 ובידי  הסופר יעקב רימון ובידי סבי וסף זונדל וסרמן ( גיסו של יעקב לנדא )  בשכונת  מונטיפיורי בתל אביב בסיועם  הפעיל של יעקב ושל הבלש ומייסד קבוצת "מכבי תל אביב" דוד תדהר.

הלוחם יעקב לנדא

 

 

יעקב לנדא אימו אסתר ואחותו חנה לנדא בסביבות 1915?

יעקב לנדא הצעיר

יעקב לנדא במדים.

בשנת 1916 התגייס  יעקב לנדא לצבא התורכי ושימש בדרגת אומבאש רב"ט במפקדת הצבא התורכי בירושלים כשליש המפקד הצבאי .הוא נודע בכוחו העצום ושימש כשומר ראש של קצינים תורכים בכירים.

לנדא  השתתף אחר כך ביחד עם דוד תדהר לעתיד הבלש העברי הראשון   במשחק הכדורגל המפורסם של חיילים יהודים נגד קבוצה של קצינים עותומאניים ב-1915 בקבוצה השנייה היה החלוץ המרכזי אחד מוסטפה כאמל ,שנודע לימים כאתאתורק  מייסד ומנהיג המדינה התורכית.

מי ניצח באותו משחק זה לא כל כך ברור אבל אני חושד שהקבוצה השנייה ,גם כי זה היה מסוכן להצליח יותר מידי במשחק נגד קצינים עותומאניים.

כניסת הבריטים לירושלים.

בשנת 1918  יעקב  סיים את שירותו בצבא התורכי  ובידיו מפתחות המפקדה התורכית שמסר אותם  אישית לגנרל אלנבי כובש ירושלים.

הטקס שבו נכנס  הגנראל אלנבי לירושלים ב-11 בדצמבר 1917   הוסרט  בידי הצלם   יעקב בן דוב  שזה היה הקטע הראשון שהסריט בארץ ישראל.  הצילומים הנ"ל הפכו לסרט  קצר מפורסם שתיאר את כניעתה של לירושלים  לאלנבי. לעתיד  חלק מהסרט שאבד שוחזר בידי  היסטוריון הקולנוע יעקב גרוס  בשם "יהודה המשוחררת"

ראו כאן את שחזור הסרט של כניסת אלנבי לירושלים ב-1917

לאחר מכן החליט יעקב להמשיך בחיי הצבא התגייס לצבא הבריטי בירושלים.   ושוב שירת בכל המחנות בצבאים במצריים במדבר סיני אל עריש והאחרים ופעל כחייל בריטי עד 1920  במסגרת הגדוד העברי  של בני ארץ ישראל.

צילום משפחתי נדיר מאוד משנות העשרים המוקדמות : יעקב לנדא קיצוני מימין ,לידו עומת אישתו שרה. יושבת אימו אסתר לנדא ,לידה אחותו של יעקב (סבתי) חנה לנדא ולידה אביה הרב אליהו לנדא מאחוריו בעלה של חנה יוסף זונדל וסרמן, סבי.

מירושלים עבר לתל אביב ושכן בשכונת מונטיפיורי בקרבת בני משפחת.

יעקב לנדא עומד קיצוני מימין .לידו הרב אליהו לנדא הילד צבי ( אבי ) ואביו יוסף זונדל וסרמן. שכונת מונטיפיורי בערך שנת 1925.

הוא עסק כל ימיו במסחר בספרים  בדפוס ובהדפסה  והדפיס וכרך והוציא לאור עשרות מספרי הגר"א  ושל אביו "אליהו לנדא עד יומו האחרון

רשימת הספרים שהוצאו לאור בידי יעקב לנדא

יעקב קבור היום לצד אישתו שרה בהר הזיתים

יעקב לנדא מצבת אשתויעקב לנדא קבר

אך היום אפשר לראות את האיש הצעיר הספורטיבי והלוחמני כפי שהיה לפני עשרות רבות של שנים

בתערוכת צילומים בירושלים.

Image result for ‫שלשלת הדורות למשפחת לנדא‬‎

הפרטים הביוגרפיים על יעקב אלעזר לנדא בחוברת שכתב צבי אשד ( אביו של כותב שורות אלו ) בשם "שלשלת הדורות למשפחת לנדא לבית הגאון מוילנה,החל מן שלמה זלמן ואיתו טריינא הורי הגר"א מוילנה".

הספר שיצא בהוצאה עצמית קיים רק בכמה עותקים בודדים שרובם נמצאים בביתי.

 

 

 

יעקב לנדא בקבוצה  

 

 

מאת אלי אשד

בלש תרבות וחוקר של תנ"ך, תרבות וספרות פופולארית

7 תגובות על “יעקב אלעזר לנדא לוחם בצבא התורכי ומו"ל”

תמונת הכדורגל מופיעה פעמיים ובאמצע קטע של פקודות תכנות המסתיימות במלים:

שלום {content.firstName} {content.lastName},
לא הצלחנו לגבות את התשלום האחרון עבור המינוי שלך בהארץ. כדי להמשיך בגלישה
חופשית באתר, נבקשך לעדכן כעת את פרטי כרטיס האשראי
לעדכון מהיר

שלום האם ידוע מה עם צאצאיו של יעקב לנדא וכן האם ידוע כיצד משפחת לנדי צאצאי הגרא
בתודה
צביקה פולק ממשפחת פינס

ביום שני הקרוב ,מאה שנים אחרי ,ישוחזר טקס כניעת ירושלים העותמאנית לגנרל אלנבי הבריטי,בהשתתפות נציגי עדות שונות בעיר לרגל פתיחת תערוכה במוזיאון מגדל דוד.
וזה הזמן להזכיר שמי שמסר את מפתחות העיר לידי הבריטים והגנרל אלנבי בטקס מפורסם שהוסרט ,היה הדוד של אבי יעקב לנדא ,לוחם בצבא התורכי ולימים מו"ל.
. הטקס שבו נתן יעקב לנדא לידי הגנרל אלנבי את המפתחות השבוע לפני מאה שנה הוסרט בסרט בידי הצלם יעקב בן דוב ב שזה היה הקטע הראשון שהסריט בארץ ישראל. סרט מפורסם שתיאר את כניעתה של לירושלים ולעתיד הקטע שוחזר בסרט שאבד בשם "יהודה המשוחררת".
והנה מאמר "מהארץ" על תערוכה למלאת מאה שנה לכיבוש הבריטי של ירושלים:

במשך כ–500 שנה שימש שער יפו תפאורה מושלמת למצביאים שצעדו אל בין חומות ירושלים. תערוכה חדשה מעלה שאלות על הקשר שבין גנרל אלנבי למוטה גור

https://www.haaretz.co.il/gallery/art/.premium-MAGAZINE-1.4652735

05.12.2017 10:36
משה גלעד

שישה שבועות חלפו בין כיבוש באר שבע בסערת פרשים אוסטרלים לבין כניסתו של הצבא הבריטי לירושלים. הצבא העותומני, שנלחם בסוף אוקטובר בעוז וניסה לבלום את דהרת הסוסים המהירה בנגב, התפוגג בתחילת דצמבר באוויר הקריר של ירושלים.

במשך יותר מ–2,500 שנה צעדו בעיר קצינים שהגיעו כדי לשחרר אותה. תמיד משחררים ותמיד עד לבואו של הכובש הבא. כך עשו נבוזראדן הבבלי וטיטוס הרומאי, עומר אבן אל חטאב המוסלמי ומלכי מסעי הצלב במאה ה–11. כך עשו הממלוכים וכך עשה גם, בדצמבר 1516, הסולטן סלים הראשון, שנכנס לירושלים ללא קרב ושיחרר אותה למען השלטון העותומני. לפיכך, אין זה פלא שכניסתו של הגנרל הבריטי אדמונד אלנבי לשער יפו תועדה היטב.

כיבוש ירושלים לא דומה בשום צורה לכיבוש עיר כבאר שבע. גם אם לא היתה לה ב–1917 חשיבות אסטרטגית או צבאית ממשית, המשמעות האמתית של הכניסה לעיר העתיקה לא הסתתרה אף לרגע מעיניהם של הגנרלים אלנבי, ווטסון, שיין, מרדכי גור, רבין, דיין או נרקיס. כולם ידעו בדיוק איפה מתקתקות המצלמות ובאיזו סמטה כורכים את ספר ההיסטוריה. לא במקרה הם צעדו זקופים בדיוק לשם. הבריטים חיכו 600 שנים, מאז מסעי הצלב, להזדמנות המתאימה לשוב ולשחרר את העיר מן הכובשים המוסלמים. הצבא העותומני נסוג ללא קרב. הבריטים, ברגישות או בתחכום, לא הדגישו את ההיבטים הדתיים של הכיבוש. הם חלקו כבוד לבני כל הדתות והצהירו מיד על חשיבות שמירת המקומות הקדושים.

כמו במערך אסטרולוגי חד־פעמי מסתדרים בימים אלה כוכבי האירועים ההיסטוריים ונושאים תאריכים עגולים, שמפתים כותבים, אוצרים וחובבי עבר להשוות, להסיק מסקנות נבונות בדיעבד. 100 שנים להצהרת בלפור, 100 שנים לכיבוש ירושלים ולסיום השלטון העותומני. 50 שנים לכיבושה־שחרורה של העיר העתיקה במלחמת ששת הימים. האם אפשר לבקש מן הכוכבים שורה ארוכה ומסודרת יותר?

איור ובו נראה הגנרל אלנבי נכנס לירושלים\לא אלנבי, לא ירושלים ולא 1917: רבים מתצלומי כניעת העיר שגויים

ד
התערוכה "גנרל וג'נטלמן — אלנבי בשערי ירושלים" תיפתח במוזיאון מגדל דוד ביום שני הקרוב, בדיוק 100 שנה אחרי כיבוש העיר, בטקס שחזור חגיגי ברחבת שער יפו. על מדרגות מצודת מגדל דוד תשוחזר התמונה ההיסטורית שבה הכריז אלנבי על תחילת השלטון הבריטי בירושלים. לדברי ד"ר נורית שלו־כליפא, שאצרה את התערוכה לצד דינה גרוסמן, המוצגים מתארים את השתלשלות האירועים הדרמטיים בשבוע אחד, שהחל בבוקר 8 בדצמבר 1917, שבו עזבו הטורקים את העיר ועידן חדש נפתח בירושלים.

במקום יוצגו סרטים, צילומים וחפצים מקוריים ונדירים, תעודות, כרזות, מזכרות ואלבומי תיירות אישיים. בין היתר יוצגו דגל הכניעה הלבן, שאולתר מקרעי סדינים, מפתחות העיר המקוריים, ספרי תורה וחנוכיות ועוד. מוצגים רבים הושאלו ממוזיאונים באנגליה ומאוספים פרטיים במיוחד לתערוכה, שתוצג עד ספטמבר 2018.
טקס ההצהרה על כיבוש ירושלים אוסף מטסון / ספריית הקונגרס וושינגטון
לא קל להיכנע
מיד לאחר נסיגת הכוחות הטורקיים אירגן ראש העיר חוסיין סאלים אל־חוסייני משלחת כניעה וצירף אליה את הצלם הולס לארס לרסון. בדרך עצרו בבית החולים האיטלקי, הסירו סדין לבן מאחת המיטות וחיברו למקל־מטאטא כדי ליצור דגל כניעה.

ב–5:00 לפנות בוקר זיהתה המשלחת שני טבחים אנגלים שנשלחו בערב הקודם לרכוש ביצים בכפר הסמוך ואיבדו את דרכם. המשלחת מיהרה להיכנע בפני שני הסמלים, אלא שהם סירבו לקבל את כתב הכניעה ויצאו לחפש את מפקדם. בעודם עושים דרכם למחנה, צצו סמלי סיור בריטים ברובים דרוכים ודרשו שחברי המשלחת יזדהו. ראש העיר ניסה להיכנע גם בפניהם וגם הם סירבו, אבל הסכימו להצטלם עם המשלחת. כמה שעות לאחר מכן הגיע הקולונל ווטסון והוצג בפני ראש העיר. ווטסון הסכים לקבל את כתב הכניעה וכולם פנו לבית החולים "שערי צדק", לחגוג על תה וביסקוויטים.

למחרת הביא הצלם לרסון את תמונות הטקס של ווטסון למפקדה של גנרל מאיור ג'ון שיין בעיר. הגנרל זעם על הקולונל ווטסון שקיבל את כניעת העיר בשם הגנרל אלנבי, והורה להשמיד את התמונות.

יומיים לאחר מכן הגיע אלנבי לירושלים. מול שער יפו ירד הגנרל מסוסו ונכנס לעיר ברגל, כמחוות כבוד למעמדה הרם של ירושלים. אלנבי ביטל את טקסי הכניעה הקודמים ודרש לארגן טקס כניעה נוסף בפניו. ראש העיר אל־חוסייני נעדר מהטקס כי לקה בינתיים בדלקת ריאות, ממנה ימות זמן קצר אחר כך. ביומנו כתב הגנרל הבריטי: "נכנסתי לעיר רשמית ב–11 בדצמבר בצהרי היום, עם כמה מאנשי הסגל שלי, מפקדי הדיוויזיה הצרפתית והדיוויזיה האיטלקית, ראשי המשלחת הפוליטית והנספחים הצבאיים של צרפת, איטליה ואמריקה. התהלוכה היתה רגלית בלבד, ובשער יפו התקבלתי על ידי השומרים המייצגים את אנגליה, סקוטלנד, אירלנד, ויילס, אוסטרליה, ניו זילנד, הודו, צרפת ואיטליה. האוכלוסייה קיבלה את פני יפה".

שחרור או כיבוש?
בנאומו בבאר שבע בסוף אוקטובר אמר ראש הממשלה בנימין נתניהו: "לפני 100 שנה, החיילים האמיצים שיחררו את באר שבע עבור בני ובנות אברהם, ונתנו להם את האפשרות להיכנס לשערי ההיסטוריה". גם בהודעת העירייה מאותו יום נכתב: "ב–31 באוקטובר 2017 מלאו 100 שנים לשחרור באר שבע על ידי הבריטים וכוחות אנז"ק מידי האימפריה העותומנית במלחמת העולם הראשונה".

האם הבריטים כבשו את באר שבע או שיחררו אותה? ואם כך — מה ייאמר על ירושלים? נכבשה או שוחררה? "נס חנוכה", "מתנת חג המולד", הם שניים מן הכינויים שבהם הוכתרה כניסת הבריטים לבירה. "ירושלים לעולם אינה נכבשת באמת, ונדמה שלמעשה היא זו הכובשת את כובשיה", אומרת שלו־כליפא. "כיבוש ירושלים ב–1917 היה שונה מקודמיו. השליטים החדשים התבוננו בעיר הקדומה בחרדת קודש, נכנסו בשעריה על בהונות והאמינו כי הפנימו את לקחי העבר. תחושותיהם הדהדו ברעיון, בדימוי, בצורה ובסמל ששימשו אותם בעיצוב הטקסים והזיכרון המציינים את מאורע הכיבוש, והפכו בסיס לאגדות ומיתוסים".

יחד עם זאת, היא מוסיפה כי כל מי שמגיע לירושלים וכובש אותה מבהיר שכל מה שקכן מקורו בטעות. האל הוא זה ששלח אותו בשליחות הרת גורל ואחריו לא יבוא איש, כמובן. זהו הכיבוש האחרון. "העיר מתעתעת בכולם ואיש לא נשאר כאן לנצח", מסכמת שלו־כליפא. גם כניסתם של הבריטים לעיר מוצגת כהתקדשות מחודשת שלה בעת החדשה: "דבר אינו תמים בירושלים, הכול כבד ועמוס משמעויות".

התערוכה במגדל דוד תציג את ציר הזמן ועליו שבעה כיבושים קודמים של ירושלים. לדברי שלו־כליפא, המאפיין הבולט ביותר בכיבוש העיר בידי הבריטים הוא שהסמל של יהודה המשתחררת יצא מיד לאור. באקדמיה לאמנות ולעיצוב בצלאל, שהוקמה עשור קודם לכן, הטביעו מטבעות ועליהם דמות נשית שקורעת את כבליה. על כמה מדליות הופיעו דמויות של יהודה המכבי וסמל המנורה. בהצהרה שקרא אלנבי על מדרגות מגדל דוד, רק חמישה שבועות לאחר הצהרת בלפור, נאמר בשבע שפות שהבריטים קיבלו פיקדון ששייך לכולם והם מתחננים בפני התושבים שישמרו על המקומות הקדושים. העברית קיבלה בהצהרה זו גושפנקה רשמית. "מדהימה", כינתה שלו־כליפא את ההצהרה שקרא אלנבי.

כאשר אני מבקש ממנה למתוח את ההשוואה ההיסטורית עוד קצת ולהשוות בין כניסת אלנבי לעיר העתיקה לכניסת גור ורבין ב–1967, שלו־כליפא אינה ששה להשיב. "אנחנו מציגות את הממצאים וכל אחד מן המבקרים בתערוכה רואה את המוצגים ויוצא מחוזק בדעה שאיתה נכנס. העיר הזאת היא מושג ששולט בבני האדם, יצור שאי אפשר להשתלט עליו".

פרופ' יגאל שפי, מומחה להיסטוריה צבאית באוניברסיטת תל אביב, מסביר שהבריטים כבשו את העיר לאחר 400 שנות שלטון עותומני לגיטימי. "היו קבוצות באוכלוסייה בירושלים שראו זאת כשחרור, אולי כשחרור מעריצות או מתנאים סביבתיים קשים, אבל אין בכלל ספק שהתושבים המוסלמים בעיר לא ראו זאת כשחרור. היישוב היהודי היה היחיד שראה בכניסת אלנבי לעיר שחרור מעול ותום תקופת סבל".

על פי האומדן המקובל, באותה תקופה התגוררו כ–70 אלף תושבים בירושלים. 45 אלף מתוכם יהודים, 12 אלף מוסלמים ו–13 אלף נוצרים. שפי מוסיף שדווקא עבור הבריטים היה כיבוש ירושלים שחרור בהיבטים דתיים. עבורם היתה זאת נקמה על כשלון מסעי הצלב 600 שנים קודם לכן. המלה "שחרור" נושאת לדבריו משמעויות אידאולוגיות ולא היסטוריות, ולאור זאת אירועי דצמבר 1917 אינם מתאימים לכינוי "שחרור". הבריטים, מסביר שפי, הדגישו את החלפת השלטון העריץ, אבל לא את השלטון המוסלמי.

לדברי שפי, משמעות כיבוש ירושלים היתה בעיקר פוליטית. יש לעיר ערך סימבולי עצום וכיבושה היה הישג שאפשר להציג בפני העם הבריטי כהצלחה נדירה באותה תקופה. הישג זה גם בנה את הקריירה של אלנבי באופן אישי — עד אז נחשב כמפקד ארמיה טוב אבל לא מזהיר. אם לא היה מגיע לירושלים לא היה בולט במאומה מעל הגנרלים האחרים.

כאשר אני שואל את שפי לגבי ההשוואה עם גור, הוא חושב לרגע ומשיב שהשוואה כזו אינה מופרכת: "בשני המקרים ההישג בירושלים העניק לגנרלים פרסום, יוקרה ומוניטין. אחרים לחמו לא פחות ואולי אפילו יותר, אבל כיבוש הכותל והעיר העתיקה בנה את שמו של מוטה גור, עד אז מפקד חטיבת צנחנים די אלמוני, וסלל את דרכו לרמטכ"לות. כיבוש ירושלים העניק לאלנבי קידום מיידי — הוא מונה לנציב העליון במצרים. זכה לתואר אצולה ובחר להיקרא 'הרוזן של מגידו'". עם שובו לבריטניה מונה לבית הלורדים. גור כיהן בהמשך דרכו כשר בממשלת ישראל.

התפאורה כבר מוכנה
במשך יותר משעה אני עומד בשער יפו ומתבונן סביב. השער היפה נבנה ב–1538. הסולטן סולימן הראשון הורה לבנותו כחלק מחומת העיר שהוקמה במאה ה–16. ב–1898, כאשר התכוננו לבואו של הקיסר הגרמני וילהלם השני, פרצו בחומת העיר פרצה רחבה לצד שער יפו, כדי שהקיסר יוכל להיכנס לעיר עם מרכבתו.

מיד לאחר שחוצים את השער מגיעים לכיכר עומר אבן אל חטאב, חליפה בן המאה השביעית, אשר "שיחרר" אותה מידי הביזנטים. בכיכר פועל עדיין המלון שנקרא פעם "גרנד ניו הוטל" ואחר כך "מלון צנטראל", "מלון לויד", "מלון פאסט", "מלון אימפריאל" ולבסוף "מלון ניו אימפריאל", שמנהלת משפחת אל־דג'אני. חדר ללילה עולה בו עכשיו 99 דולר בלבד. אורחים ששהו בו בשבוע שעבר כתבו באתר המלון כי ספגו "חוויה היסטורית". ממש כך. לצד השער מתנשאים מגדל דוד והמצודה. בולט בהעדרו מגדל השעון הגבוה והיפה שמופיע בצילומים הישנים ונהרס אחר כך בידי הבריטים, כי לא נראה להם מתאים לרקע. כל אלה הם התפאורה. ההצגה הגדולה עדיין מתנהלת כאן בכל יום. כל היום.

דבר אלי בפרחים

בידי עמי זהבי, אספן של אלבומי פרחים עתיקים, 21 אלבומים ובהם פרחי ארץ ישראל מיובשים, שנמכרו לחיילים הבריטיים ולתיירים בעיר כמזכרות. אלה לא בדיוק אלבומי הניצחון של 67', אבל בכולם מופיעה ההקדשה "כמזכרת לחיילי הצבא הבריטי שכבשו את ארץ הקודש בדצמבר 1917".

מתוך אלבום ובו אלבום עם פרחים מיובשים שנמכר כמזכרת לחיילים הבריטים אוסף ד"ר נאוה וד"ר מיכאל פארן
דפי הפרחים באלבומים אלה אינם שונים מאלבומים שהופצו קודם לכן, רק עמוד ההקדשה התעדכן. לדברי זהבי, מידת הדיוק והמיומנות בעבודת הייבוש וההדבקה נותרו בשנים הראשונות שלאחר המלחמה ללא שינוי, וגם הנושא העיקרי של האלבומים — תיאור בפרחים של "אתרים ידועים לצליין הנוצרי" — לא השתנה. כמעט כל האלבומים מתמקדים בהיבט הדתי־צלייני. הבדל אחד ניכר עליו הוא מצביע מתמקד בעיטור כריכות העץ. מ–1917 כמעט כל כריכות העץ מגולפות בדמות כיפת הסלע על הר הבית.

עם סיום המלחמה מצביע זהבי על גידול עצום בצליינות ובתיירות, שבעקבותיו נפתחו חנויות מזכרות רבות בעיר. הביקוש הגדול הביא לייצור מוגבר של אלבומי פרחים, אבל רמת העיצוב שלהם ירדה. על הכריכות מתרבים העיטורים האוריינטליים: רועה, שיירת גמלים, בדואי רוכב על הגמל, כמה כבשים, עצי תמר.

[…]  יעקב אלעזר (נולד 1898, נפטר 1980 ת"א). {אשתו שרה מלכה}. 2. חנה טריינה (נולדה 1900 י"ם, נפטרה 10/5/1975 בגבעתיים). {אשת יוסף זונדל וסרמן (נולד 30/8/1900 קהיר, נפטר 21/12/1979 י"ם), בן נחמה פייגא (נולדה 1880 י"ם, נפטרה 29/6/1913 ארה"ב), בת חיים וחנה באשה סלנט בת הרב יוסף זונדל סלנט) ואליהו צבי (נולד 1844 רוזינטוב אוקראינה, נפטר 1910 י"ם קבור בהר הזיתים) בן שמואל אריה וסרמן}. 3. שמואל אליעזר. 4. שמעון. 5. אברהם. 6. רבקה. 7. מרדכי צבי. 8. ד"ר ישראל (בן זאב) {אשתו שושנה לבית דינוביץ'}. […]

[…]  יעקב אלעזר (נולד 1898, נפטר 1980 ת"א). {אשתו שרה מלכה}. 2. חנה טריינה (נולדה 1900 י"ם, נפטרה 10/5/1975 בגבעתיים). {אשת יוסף זונדל וסרמן (נולד 30/8/1900 קהיר, נפטר 21/12/1979 י"ם), בן נחמה פייגא (נולדה 1880 י"ם, נפטרה 29/6/1913 ארה"ב), בת חיים וחנה באשה סלנט בת הרב יוסף זונדל סלנט) ואליהו צבי (נולד 1844 רוזינטוב אוקראינה, נפטר 1910 י"ם קבור בהר הזיתים) בן שמואל אריה וסרמן}. 3. שמואל אליעזר. 4. שמעון. 5. אברהם. 6. רבקה. 7. מרדכי צבי. 8. ד"ר ישראל (בן זאב) {אשתו שושנה לבית דינוביץ'}. […]

משה נחמני כותב ::
האם ידעתם שלפני מאה שנה פעלה בירושלים קבוצת כדורגל חרדית של "בני הישיבות"? לצד קבוצות 'המכבי', שנוסדו במקביל, פעלה בירושלים קבוצת כדורגל חרדית, של בני הישוב הישן.
הסיבה שלא שמענו עליה, קשורה לכך שהייתה זו קבוצה סודית ומחתרתית, שהשתדלה, בימי פעילותה, לטשטש את עקבותיה.
מייסד הקבוצה היה בחור בשם שמריהו הכהן מרגליות. בזיכרונות שכתב לימים על פעילות הקבוצה, הוא הגדיר אותה בתור "המחתרת העברית הראשונה בירושלים", והסביר: "פעלנו במחתרת למען תחיה דתית לאומית, למען החייאת השפה העברי, למען התיישבות חקלאית בארץ ישראל ולמען הבטחת תעסוקה ופרנסה בכבוד לבני הישיבות".
"היה זה הניסיון הראשון לארגן בני הישיבות, להעלותם על פסים של חיים פרודוקטיביים, תוך שילוב של לימוד התורה וקיום המצוות עם השכלה כללית ועמל כפיים", הוסיף מרגליות.
"היתה זו מחתרת שפניה כלפי פנים. בגלוי לא יכולנו לפעול. או ואבוי היה לנו אילו נודע לאבותינו ולמלמדינו דבר קיום אגודתנו. לגלי עצמות היו הופכים אותנו. היינו נאלצים לעשות את אשר עשינו במחשכים ובחדרי חדרים, ולהכניס בסודנו רק את המעולים מבין חברינו".
"בקיץ תרע"ג התאספנו לאספה חשאית במקום סתר. כשלושים בחורים היינו שם, מישיבות 'עץ חיים' ו'תורת חיים' שבעיר העתיקה, מישיבת מאה שערים ומישיבות נוספות. "עד מתי אנו מחשים? עד מתי נהיה לבוז?", נשמעו קולות החברים. "בואו ונתארגן, ניקח את גורלנו בידינו". בו במקום הוחלט לשגר משלחת אל ראשי המכבי ולהציע להם להקים סניף מיוחד של בני הישיבות לייסד הסתדרות המכבי".
הלכו הצעירים אל ר' דוד ילין, ממנהיגי הישוב, לבקש את עזרתו והדרכתו. "הוא היה הרוח החיה בחיי התרבות של ירושלים בימים ההם. ידענו שהוא דתי, נאמן לתורה ולמצוות, בא להתפלל פעמיים ביום לבית הכנסת שב'חורבה'". הצעירים מצאו אצלו אוזן קשבת, והוא נאות לעזור להם. "רק תנאי התנה ר' דוד ילין: "ללמוד לימודי חול – כן, אך חלילה להתפקר, בל נגזוז את פאותינו, ובל נשנה את מלבושנו המסורתי. עלינו להמשיך בלימודינו בישיבות, להתלבש כבני הישיבות, לדקדק בתפילה ובמצוות, ורק בשעות אחר הצהרים נתכנס לת"ת של הספרדים בעיר העתיקה, בסמטה שמאחורי בית הכנסת רבי יוחנן בן זכאי, ושם יופיעו מורים שילמדו אותנו את החכמות". הבולט מבין המורים שנשלחו, היה פרופ' יוסף יואל ריבלין, אביו של נשיא המדינה לשעבר, ראובן (רובי) ריבלין.
כמה מחברי האגודה היו מהמשפחות המיוחסות ביותר בישוב הישן. ביניהם היה יעקב לנדא, נינו של הגאון מוילנה ומי שלימים עסק בהוצאת כתביו. מתברר כי ההתעוררות לחיזוק הגוף ולעיסוק בספורט פעמה אפוא גם בקרב החרדים והדתיים. באותה תקופה כתב הראי"ה קוק במצע החינוכי של ישיבתו ביפו: "יהודים בריאים ומוצקים נדרשים לנו מאוד מאוד על אדמת הקודש".
דוד תדהר, מבאי ביתו של הרב קוק ומראשי 'המכבי' ביפו, סיפר לימים כי היו כמה מבני ישיבתו של הרב קוק שנמשכו גם לפעילות 'המכבי', "וההתעמלות המכבית הועילה להם ליישר גבם לזקוף קומתם, מהם היו לימים מטובי המתעמלים".
למאמר המלא:
http://www.orhaorot.022.co.il/BRPortal/br/P102.jsp
המסמך היחיד ששרד מקבוצה מחתרתית זו, הוא התצלום הנראה כאן, שהודפס בכמה עותקים וחולק לחברי הקבוצה. (התמונה באדיבות בית המכירות דיינסטי).

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

5 × 2 =