הופיע במגזין "דיוקן -מקור ראשון " תחת השם "הספונסרית "
חמאס ודאע"ש, אל-ג'זירה ואוניברסיטאות אמריקניות, ח'אלד משעל ומונדיאל 2022: כולם בני חסותה של נסיכות נפט קטנה ועשירה שנראית כמו הצ'ופצ'יק של הקומקום. אסלאמית קנאית מבפנים, ליברלית ונהנתנית מבחוץ,
מדינת המפרץ הפרסי הזעירה קטאר היא מדינה קטנה שבה יש פחות משלושה מיליון תושבים, אשר לרובם המוחלט אין כל זכויות אזרח, ומבחינת החוק הקאטרי הם בגדר עבדים. קטאר קיבלה עצמאות רק ב-1971 ושולטת בה משפחת אל-תאני הגדולה והמסוכסכת. אולם הודות למאגרי הנפט והגז העצומים שלה זוהי אחת המדינות העשירות בתבל, ובשנים האחרונות, הודות לרשת התקשורת שלה "אל ג'אזירה", גם אחת המשפיעות ביותר, אולי המדינה הקטנה המשפיעה ביותר בעולם. יש שמגדירים אותה כ"ענק זעיר".
כיום ברור מעל לכל ספק, שזוהי גם אחת המדינות המסוכנות ביותר בעולם.
בימי השליט הקודם שלה נראתה הנסיכות כאחד מקומות הסובלניים ביותר על פני כדור הארץ, ממש תשדיר שירות לרעיונות האמריקניים על הגלובליזציה, דוגמה ומופת למדינה מערבית חופשית בקרב נסיכויות הנפט.
אך הצרה הצרורה היא שקטאר לא באמת הייתה כזאת, והכול היה אחיזת עיניים עצומה בממדיה. למעשה, הנסיכות הייתה, עודנה ותהיה אחד המקומות הפחות סובלניים, והמסוכנת שבהם הן למערב והן למזרח, כמממנת וכיחצ"נית הראשית של ארגוני הטרור המסוכנים ביותר על פני האדמה, שהביאו לרצח של מאות אלפים בני אדם ומאיימים בכל רגע נתון על מיליארדים נוספים בכל פינה בעולם.קטאר מטביעה את העולם בדם, באש ובהרבה כסף.
מהי מטרתה הסופית של קטאר בכל אחיזת העיניים הזאת?מה עומד מאחורי המזימה הקטארית ?
העכבר ששאג
המונדיאל שאחרי הבא, בשנת 2022, יתארח בנסיכות קטאר. ממש כמו ח'אלד משעל. זו המדינה הערבית הראשונה הזוכה בכבוד, והיא כבר הודיעה שתשקיע באירוע הספורטיבי 200 מיליארד דולר. אלא שכעת, הפרויקט כולו מוטל בספק. על פי חשדות הנבדקים בימים אלה, קטאר השיגה את הניצחון התעמולתי הכביר בעזרת חלוקת סכומי שוחד נכבדים לגורמים המחליטים – כמו בפעולות רבות אחרות שלה שהתבססו על מסע קניות משומן, מה שהדיפלומטים הקטארים מכנים "הפעלה של כוח רך".
נסיכות קטאר הזערורית והמדברית, אולי המדינה המשפיעה בעולם, שוכנת בחצי אי הבולט מחצי האי ערב אל מרכז המפרץ הפרסי. שמה הנכון הוא קַטַר, במלעיל, בלי קשר לכך שהיא משמשת כיום הקטר הדוהר של העולם האסלאמי; אך הכתיב קטאר השתרש בישראל. מתגוררים בה כשני מיליוני איש, שרק 278 אלף מתוכם, פחות מ-14 אחוז, הם אזרחים. כל שאר התושבים הם עובדים זרים נטולי זכויות, המשרתים את האזרחים, דואגים לכל צורכיהם ולמעשה מפעילים כל דבר במדינה.
קטאר היא המדינה העשירה בעולם ביחס לשטחה. 14 אחוז מבתי האב בה מוגדרים מיליונרים, ושיעור האבטלה עומד על 1.3 אחוז בלבד – השני הנמוך בעולם בין המדינות שיש לגביהן נתונים זמינים. עיקר עושרה בא לה מבארות הנפט, אשר על פי הצפי יתרוקנו בעשור הבא, אבל הקטארים לא דואגים. הם מחזיקים גם במאגרי הגז השלישיים בגודלם בעולם כולו; רק לרוסיה ולאיראן מאגרים גדלים יותר. הגז הזה יספיק להם, כך סבורים שם, לעשרות ואף למאות שנים (אם כי גם הצורך של קטאר בגז מוכפל מדי שנה בשנה, אבל על כך מדברים שם הרבה פחות).
המדיניות הבינלאומית שמנהלת קטאר הינה מוזרה. מצד אחד, פתיחות כלפי העולם דרך רשת הטלוויזיה שלה, אל-ג'זירה, שמירה על יחסים דיפלומטיים קרובים עם ארצות המערב, קיום יחסים לא רשמיים עם ישראל, ופיתוח מיזמי תיירות גרנדיוזיים ומפנקים. ומנגד – תמיכה בארגוני טרור קיצוניים כמו חמאס, שקטאר היא המממנת הגדולה והיחידה שלו, ודאע"ש, השואף להקים חליפות אסלאמית בסוריה ובעיראק.
להחזיר עטרה ליושנה
לצד המניע האידיאולוגי האסלאמי-קיצוני, מקננת במוחם של שליטי קטאר השאיפה לחדש ימיה כקדם, עת שימשה גשר בין ממלכות בבל לבין המזרח. חצי האי הקטארי היה אז חלק מממלכה גדולה וחשובה ושמה דילמוּן. מרכזה היה במקום שבו ממוקמת כיום שכנתה ויריבתה של קטאר, האי בחריין. זאת הייתה ממלכת מסחר שקישרה בין ארצות מסופוטמיה – שומֵר, בבל ואשור – לבין התרבות העתיקה של עמק האינדוס בהודו. על דילמון סיפרו שבה שוכן גן עדן, ושאפשר למצוא שם חיי נצח. באי אל-באחור שלחופי קטאר נמצאו שרידים של תעשיית תכלת וארגמן מחלזונות ים, מן הקדומות בעולם.
על פי גִרסה מחקרית אחת, נמלט מלך בבל האחרון, נבונאיד, אביו של בלשאצר התנ"כי (זה שעל קיר ארמונו הופיעו המילים "מנה מנה תקל ופרסין") לאחר כיבוש ממלכתו בידי כורש, כדי לנהל את הקרב האחרון עם הפרסים.
לאחר חורבן ממלכת בבל החדשה בידי הפרסים נעשתה קטאר שטח מדברי חסר חשיבות, ועם השנים נשכחה לחלוטין. רק מעטים מחוץ לאזור שמעו עליה, והיא כלל לא הופיעה על המפות. במאה ה-18 כבשו אותה שבטים ווהביים; הווהבייה היא מן האסכולות הקנאיות ביותר של האסלאם הסוני, ומכחישה את זכות קיומה של כל אמונה אחרת שהיא. הווהבים המירו בכפייה את אמונתם של התושבים המעטים בקטאר, שנותרה עד היום מדינה ווהבית.
הכל נשאר במשפחה
רק בראשית המאה ה-20 החלה קטאר להופיע במפות, שכן אז קרה לה הנס הכלכלי שלה: באדמתה התגלו כמויות עצומות של נפט. שלטון-העל בקטאר היה אז עדיין בידי מעצמות זרות: מ-1872 עד מלחמת העולם הראשונה היא הייתה חלק מהאימפריה העות'מאנית, ומהמלחמה ועד 1971 החזיקו בה הבריטים. רק אז קיבלה עצמאות. בשטח שלטו גם לאורך השנים ההן משפחות מלוכה. עוד בימי האימפריה העות'מאנית השתלטה על חצי האי משפחת אל-ח'ליפה מבחריין, ולאחר מאבק תפסה את מקומה בנסיכות משפחת אל-ת'אני. כיום זוהי משפחת המלוכה הערבית הגדולה ביותר מבחינה מספרית, לצד משפחת המלוכה הסעודית, והיא מונה מאות רבות של אנשים.
שלטונה של משפחת אל-ת'אני בקטאר נשמר משום שידעה תמיד למצוא לה בעלי ברית חזקים שיגנו עליה, ובתמורה הקפידה לשלם שוחד בסכומי עתק. היא קיבלה הגנה מהמעצמות: בעבר העות'מאנים והבריטים, השליטים הרשמיים באזור, וכיום האמריקנים, הנותנים חסות. כתוצאה מכך, הסכסוכים בקטאר היו לאורך השנים רק עם השכנה בחריין ובין החמולות המרכיבות את משפחת אל-ת'אני עצמה.
חליפה בן חמד אל-ת'אני.שליטה הראשון של קטאר העצמאית .חובב הנאות החיים והריביירה הצרפתית שלקח לכיסו כמה מליארדי דולארי מאוצר המדינה שמעולם לא הוחזרו.
שנה לאחר קבלת העצמאות הופל שליט קטאר בידי בן דודו, חליפה בן חמד אל-ת'אני, ששלט בנסיכות במשך 24 שנים. כמו נסיכי נפט לא מעטים אחרים, האמיר נודע לשמצה בחיבתו לתענוגות החיים ולאלכוהול האסור על פי דת האסלאם, ואהב לשהות בארמונות הפאר במערב; בריביירה הצרפתית, במקרה שלו. בנו חמד חשש שתפקיד יורש העצר יועבר מעמו אל בן דודו, אשר גם הוא נודע כחובב החיים הטובים בריביירה. לכן הקדים רפואה למכה וב-1996 הכריז על סילוקו של אביו, בהפיכה שקטה שהתחוללה כאשר השליט החוקי שהה בחו"ל.
לאב נודע על ההתרחשויות ממהדורות החדשות. רק כמה שעות לאחר מכן התקשר אליו האמיר החדש, להודיע לו על השינוי במעמדו. האב הנזעם, שסירב להשלים עם גורלו, טרק את הטלפון. גם ערב הסעודית, האחות הגדולה שעל פיה יישק כל דבר באזור המפרץ, לא התלהבה מחילופי השלטון המשפחתיים. היא ראתה בכך עבירה חמורה על מצוות כיבוד אב, הקיימת גם באסלאם, ומימנה הפיכת-נגד. אלא שזו התנהלה בשלומיאליות מוחלטת. רבים מ-660 הבדווים נאמניו של השליט המודח שגויסו, איבדו את הדרך וחצו את הגבול לערב הסעודית. הצטרפה אליהם חבורה של שכירי חרב צרפתים, שנועדו לשמש כוח פלישה ימי. הללו השתכנו במלון מפואר בקטאר עצמה, בעיר הבירה דוחה, אך כשיצאו אל החוף לא הצליחו למצוא את סירותיהם ולהגיע בהן אל יעד הפלישה בחוף אחר במדינה.
האב נאלץ ב-1997 להחזיר לאוצר של קטאר מיליארד דולר – מתוך כמה מיליארדים שבמהלך שנות שלטונו נטל משם והעביר לחשבונו הפרטי. הוא לא הבין מדוע הושת עליו העונש הזה: הרי כך היה מקובל אצל שליטי נסיכויות הנפט מאז ומתמיד; וכך מקובל בקטאר עד עצם היום הזה. בהמשך הותר לו לחזור למדינה ולגור בה בשקט. מאז התפרסם רק הודות לדבר אחד: הוא לקה בהתקף לב, ובמהלך ההחלמה נרעש מהעובדה שהרופא שטיפל בו הוא קטארי ולא אזרח זר.
ואכן, הייתה לאמיר-לשעבר סיבה טובה להיות נרעש, שהרי כל דבר בקטאר מבוצע ומנוהל בידי מאות אלפי האזרחים הזרים שחיים בה. הללו הם למעשה חסרי זכויות, ואם חלילה יעוררו את זעמו של אזרח קטארי או יסרבו לו במשהו, הם צפויים לגירוש או גרוע מכך. ידוע שמאות רבות (יש אומרים אלפים, אבל קשה למצוא נתונים מדויקים בעניין) של עובדים ועובדות ממגוון מדינות בעולם השלישי מצאו את מותם בקטאר "מסיבות בלתי ידועות" או בשל "תאונות מצערות" – כלומר, כתוצאה ממעשי התעללות של המעבידים שלא קיבלו על כך כל עונש. המשטרה הקטארית מעדיפה לעצום עיניים במקרים כאלה, ולא שיש לצפות ממערכת האכיפה שם לפעולה משמעותית: על פי החוק במדינה, העובדים הזרים שייכים מכל בחינה למעבידיהם, ולמעשה הם בגדר עבדים גמורים.
עיתונות אמיצה מפילת ממשלות
חמאד בן חליפה אל תאני האמיר הקודם של קטאר מייסד האל ג'אזירה
בינתיים הוכיח האמיר החדש את עצמו כמנהיג נמרץ ופעלתן, שמעטים היו כמוהו בתולדות האמירויות. תחת שלטונו התגלו בקטאר מאגרי גז עצומים, ששילשו וריבעו את עושרה והפכו אותה לכוח המשמעותי ביותר באזור – בראש ובראשונה הודות לתרומות הרבות שנתנה לכל עניין מוסלמי. במקביל הקפיד השליט להקנות לארצו מוניטין של מדינה מודרנית הניצבת בחזית הקדמה הטכנולוגית. הוא עשה זאת על ידי בניית מיזמי ענק ראוותניים ובאמצעות זימון כינוסים בינלאומיים שבמסגרתם יכלו נציגים מכל העולם להתרשם מקטאר. המדינה הוצגה בפניהם כגרסה המודרנית של גן העדן של ארץ דילמון הקדומה ושל בגדאד מ'אלף לילה ולילה'.
באופן יוצא דופן לנסיכות נפט ערבית, האמיר אף כונן קשרים דיפלומטיים עם מדינת ישראל, שפתחה נציגות בדוחה. גם זה תרם לתדמיתה של קטאר בעולם כמדינה מתקדמת, יחסית לאזור שבו היא נמצאת. בכירים ישראלים הורשו כמובן להשתתף בכנסים בינלאומיים שהתקיימו בנסיכות. נציג ישראלי בקטאר, סמי רבל, אף כתב ספר שלם על נפלאותיה: 'ישראל בחזית המפרץ הפרסי' (ידיעות אחרונות, 2009), שבו הוצגה קטאר כמעט כמודל למדינה ליברלית וכגשר אמיתי בין המזרח למערב.
אמנם ממש בזמן השלמת הספר ששר את שבחיה של נסיכות קטאר, סגרו הקטארים את הנציגות הדיפלומטית הישראלית בבירתם לרגל מבצע 'עופרת יצוקה' – אבל ככל הנראה קשרים לא רשמיים בין שתי המדינות המשיכו להתקיים, ובשלב מסוים דובר על כך שהנסיך של קטאר אף יבוא לביקור בישראל. התוכנית לא יצאה אל הפועל, וכעת, לאור תמיכת קטאר בחמאס, ספק אם תוגשם.
אבל הסמל האמיתי של קטאר אינו הנפט וגם לא הפרויקטים האדריכליים השאפתניים, אלא דווקא ערוץ טלוויזיה. ב-1997 הקים האמיר את רשת אל-ג'זירה ("האי"), ערוץ חדשות ששידר 24 שעות ביממה, בדומה לסי-אן-אן האמריקני, וזכה מיד להצלחה כבירה בעולם הערבי. תחילה יזם השליט את הקמתו מסיבות נקודתיות, כתגובת נגד להתקפות שהושמעו כלפיו בכלי התקשורת הסעודיים והמצריים בגלל סילוק אביו מהשלטון. בהדרגה עלה בדעת האמיר, שהתגלה כאשף תקשורתי, שהוא יכול להשתמש ברשת הזאת גם למטרות מרחיקות לכת יותר.
אל-ג'זירה, שמומנה לאורך כל הדרך בידי ממשלת קטאר ולא בידי תורמים פרטיים, הציגה את עצמה בערמומיות כמי שמשמיעה ומציגה את כל מגוון הדעות, ללא משוא פנים. בעיני מיליוני הצופים הערבים התמימים היא נראתה כתחנה בלתי תלויה שניתן לסמוך עליה. הרשת תקפה באומץ ובמראית עין של אובייקטיביות את מרבית המנהיגים במזרח התיכון, רובם ככולם רודנים, והתראתה כמקום שבו יכלו להישמע דעות אופוזיציוניות, שלא כמקובל בערוצי תקשורת ערביים אחרים. בכך הייתה אל-ג'זירה שופר לאלו שרצו בשינוי, ותרמה תרומה כבירה להפיכות של "האביב הערבי".
התחנה הקפידה לתת ביטוי לדעות שאינן נשמעות בדרך כלל במרחב הערבי, כגון אלו הדוגלות בהרחבת חופש הדיבור, במתן זכויות לנשים ואף בהגברת החופש המיני. הדבר עורר את זעמם של המשטרים השמרניים, החל בריאד וכלה בקהיר. מצרים של חוסני מובארכ, למרות כל טענותיה לחופש הדיבור הנהוג בה, מעולם לא הסתירה את הסתייגותה מאל-ג'זירה. כאשר בא מובראכ לביקור בקטאר, הוא ביקש לראות את אולפני הרשת. משראה את תחנת הטלוויזיה הקטנטונת שאליה עברו רבים מהצופים המצרים, הכריז: "קופסת הגפרורים הזאת! כל הרעש הזה בא מקופסת הגפרורים הזאת". אותה קופסת גפרורים אכן הציתה את האש שהביאה לנפילתו של מובארכ ולעליית שלטון אסלאמי קיצוני במצרים, וכמעט גרמה לקריסה כלכלית של מדינה זו.
האביב האל-ג'זירי
לא היו רבים שהבחינו בזמן כי פתחון הפה הניתן באל-ג'זירה לצד הדמוקרטי-חילוני מוגבל ביותר, בעוד הצד האסלאמי הקיצוני של המפה זוכה בה להאדרה. אמנם האסלאמיסטים שואפים למחות מהעולם כל דעה סותרת באשר היא, ויחד עמה את האדם המחזיק בה, אך בעניין הלא קטן הזה אל-ג'זירה נמנעה מלעסוק. הרשת הציגה תמיד את האסלאם הקיצוני כגורם לגיטימי בעולם הערבי שיש להאזין לו בתשומת לב, והקצתה לנציגיו זמן שידור כמעט בלתי מוגבל.
בפרט פונקו האחים המוסלמים ומנהיגם הרוחני שגורש ממצרים, השיח' יוסוף אל-קרדאווי. הלה התיישב בקטאר ונחשב למורה הרוחני של שליטיה. הוא קיבל תוכנית קבועה באל-ג'זירה, שזכתה לפופולריות עצומה בעולם המוסלמי והביאה את מסריו לבתיהם של מיליונים ברחבי העולם. השיח' נקט בתוכנית הזאת את הגישה הדו-פרצופית המקובלת על שליטי קטאר. מצד אחד, הצהיר שהוא דוגל בדו-שיח עם הנצרות והיהדות, אך מצד שני, הרבה בהצהרות כגון "במשך ההיסטוריה אללה העמיד עליהם (על היהודים) אנשים שהענישו אותם על שחיתותם. העונש האחרון נעשה על ידי היטלר… בפעם הבאה זה ייעשה על ידי המאמינים". ובתוכנית אחרת הצהיר: "אני עצמי אמות כשָהיד, כשאני יורה ביהודים".
ההצהרות הג'נוסיידיות התקבלו בעולם בלי מחאה. הן נראו חלק מובן מאליו מתמהיל השידורים המבטא תסכולים, אכול השנאה התהומית כלפי לא-מוסלמים-סונים באשר הם. ההבנה שאל-ג'זירה אינו כלי תקשורת עצמאי ששידוריו משקפים עמדה מערכתית עיתונאית בלתי תלויה, אלא שופר מתוחכם ואינטרסנטי שכמוהו לא ידע העולם הערבי, חלחלה לקהל הצופים באטיות משוועת. מחקרים שונים שניתחו ביסודיות את תוכני השידור של אל-ג'זירה העלו שהיעדים העיקריים לניגוח ולסיקור ביקורתי אובייקטיבי-כביכול היו מצרים, תוניסיה ולוב, השוכנות בצפון אפריקה ורחוקות מקטאר מבחינה גיאוגרפית. את כולן אפיין אמנם משטר מושחת ורודני, כמיטב המסורת הערבית, אך כולן, כמה מוזר, נחשבו גם פרו-אמריקניות ושיתפו פעולה עם ארצות הברית ואירופה (כולל לוב של קדאפי, ששקד על שיקום יחסיו עם המערב). לרשימת המשטרים הפרו-אמריקניים המצורעים בעיני אל-ג'זירה אפשר להוסיף את הרשות הפלשתינית, את השושלת ההאשמית בירדן, יריבתה המושבעת של סעודיה, ואת תימן – חוד החנית במלחמה האמריקנית נגד אל-קאעידה.
לעומת זאת, משטרים וארגונים אסלאמיסטיים, כגון סעודיה, איראן, האחים המוסלמים, חמאס, חיזבאללה ואל-קאעידה, זכו לחסינות מניגוח ומביקורת נוקבת. אמנם סעודיה הביע שוב ושוב את זעמה על תכנים שונים בערוץ, ואף ניתקה לכמה שנים את קשריה עם קטאר, אבל היו אלה בעיקר צעדים של הפגנת כוח נגד "האחות הקטנה" – שבעבר הייתה משועבדת לסעודים לחלוטין, וכעת תפסה יותר מדי עצמאות, לטעמם.
ומי אסלאמיסטית וקרובה לקטאר יותר מקטאר עצמה? בזמן שאל-ג'זירה תקפה ללא הרף את המשטרים במדינות ערב האחרות, היא הקפידה שלא לעסוק כמעט במדינה שבה היא שוכנת. "אין כאן חדשות", "שום דבר מעניין לא קורה", הסבירו נציגי הרשת לעיתונאים המערביים והערבים, שתמהו על חוסר העניין החדשותי הזה בבעלת התחנה. והרי לרשות התחנה עמדו 24 שעות ביממה שבהם ניתן מידי פעם לעסוק גם בחדשות על קטאר עצמה ,אבל אלו מה מוזר ,היו בודדות ונדירות.
. יחד עם זאת, שמה של המדינה הוזכר באופן קבוע בערוץ: "מדווחים מקטאר, אל-ג'זירה". קטאר נקשרה אפוא באל-ג'זירה רק עם אל-ג'זירה עצמה, ועל ידי כך הפכה בכל העולם המוסלמי שם נרדף לאובייקטיביות, לאומץ לב תקשורתי, ולפתיחות לזר ולשונה.
יוצא דופן אחד היה, לא במקרה, לאחר שקטאר כוננה קשרים דיפלומטיים עם ישראל. אז הקפידה התחנה להציג את כל המתנגדים המרובים שקמו להחלטה הזאת במדינה, ואת שפע טענותיהם נגד ישראל. היה בכך סוג מתוחכם של הצטדקות מצד המשטר בקטאר בפני העולם הערבי. באופן דומה נהגה התחנה כשבשטחה של הנסיכות הוקם בסיס צבאי אמריקני גדול. את ההתנגדויות שהוצגו לשני הצעדים האלה, הביאו מאז באל-ג'זירה כהוכחה לאובייקטיביות של התחנה גם בנוגע למדינה המממנת. תמיד את זה – אולי משום שאין דוגמאות רבות אחרות להתרסה נגד המשטר המקומי.
ולא במקרה. למרות כל טענותיה של קטאר בדבר חופש הדיבור והפלורליזם הנהוג בה, במדינה אין בחירות, אסור לקיים מפלגות, וכל פרסום עובר צנזורה. דוגמה אחת מרבות: ב-2010 צונזר ללא הסבר רומאן בשם 'אהבה תגיע אחר כך', מאת תושבת זרה בקטאר, הפרופסורית לשפה האנגלית מוהאנה רג'קומאר. בספר, שתיאר את החיים במדינה, לא היה שום פרט שעלול לפגוע ברגשות המוסלמים, להוציא אולי סצנה שבה גבר קטארי מנשק אישה הודית-אמריקנית – וזו כנראה עוררה את חמת הצנזורים. הצנזורה היא בעצם מטרה סמויה נוספת של אל-ג'זירה: להסיט את הקהל הערבי מצפייה בתחנות מערביות, בייחוד אמריקניות.
קונים את המזרחנות
רשת השידור סיבכה את אמירות קטאר בשלל תקריות דיפלומטיות עם כמעט כל מדינה במזרח התיכון – כולל ישראל – שזעמו על הסיקור העוין. אולם נראה ששליטי קטאר הפיקו הנאה עצומה מהעימותים הללו, שרק חיזקו את מעמדה של ארצם בעולם, ועזרו לה להפוך ממדינה קטנה ואלמונית למעצמה תקשורתית מאיימת. בדוחה יודעים היטב שלא רבים יעזו לנתק את היחסים עם הדוד העשיר מהמפרץ, ששולח מתנות יקרות ערך כמעט לכל מוסלמי דבעי. במקביל קיבלו שליטי קטאר מעמד של מתווכים ומפשרים בסכסוכים שונים – והדוגמה הבולטת לכך ניתנה השבוע, בניסיונות להגיע להפסקת אש במבצע צוק איתן.
אל-ג'זירה משדרת בין היתר בשפה האנגלית, אבל לקטארים דרך נוספת, יסודית יותר, להשפיע על תודעת המערב ועל עמדתו כלפי הערבים והאסלאם. כאן מדובר במיזם סעודי במקור, שקטאר החלה להצטרף אליו עוד בשנות ה-80 והגבירה את הקצב בשנות ה-90: קניית האקדמיה. הקטארים משקיעים הון עתק במענקי מחקר ובתרומות למחלקות אוניברסיטאיות ולמרכזי מחקר בארצות הברית ובאירופה, הקשורים ללימודי המזרח התיכון. לפעמים הם עושים זאת ישירות ובשמם, ולפעמים תחת מסווה ובאמצעות שותף עסקי מערבי. בחלק ממוסדות המחקר של המערב, קטאר (או סעודיה) היא התורמת העיקרית המקיימת אותם.
לנדיבות הזאת כבר היו השלכות חמורות. בעל המאה הוא בעל הדעה, והקטארים עומדים על כך שתהיה להם יד בקביעתו של חומר הלימוד ובבחירת המורים והחוקרים במוסדות המקבלים את תרומתם. ההשפעה היא לעתים דרמטית, עד כדי דריסה גמורה של עקרונות המחקר המדעי. מספרי לימוד לא מעטים נמחקה למשל המילה ג'יהאד, וכמוה גם עצם העובדה שהאסלאם התפשט בעולם באמצאות כיבושים. החוקרים שקיבלו מלגות וקידום במוסדות האלו, ביניהם אוניברסיטאות מן היוקרתיות ביותר במערב, היו אלה שחשבו בצורה הנכונה; למשל, הפיצו את האידיאולוגיה של אדוארד סעיד, המציגה את האסלאם כקורבן נצחי של המערב.
אותם חוקרים גם החלו להנפיק תמיכה אקדמית באינטרסים ובטענות השונות של קטאר ושל הג'יהאדיסטים, ולספק טיעונים 'מחקריים' נגד ישראל. מנגד, הם מקפידים שלא לחקור את מצב המיעוטים במזרח התיכון, מכחישים ידיעות על מעשי ג'נוסייד שביצעו והבים בשיעים בעיראק ובנוצרים בחבל דרפור, ונמנעים מלבדוק את מצב הדמוקרטיה בקטאר ובסעודיה, בתואנה שאלה הם נושאים חסרי עניין למחקר. לדעת חוקרים מרכזיים, כגון מרטין קרמר הישראלי ווליד פארס הלבנוני, חקר המזרח התיכון, ובפרט חקר סעודיה וארצות המפרץ וחקר הווהביזם, נמצא כיום בשפל החמור ביותר במאה השנים האחרונות.
תמים צדיק
בשנת 2013 נתמנה שליט חדש בקטאר. זהו תמים בן חמד אל-ת'אני, בנו של האמיר הקודם – שבגיל 61 החליט להתפטר מסיבות בריאותיות, או כך הציג זאת לפחות.
תמים הוא השליט המונרך הצעיר בעולם כיום, בן 34 בלבד, וכלל לא ברור שהוא זה ששולט בקטאר. אין זה מן הנמנע שהאב הוא עדיין האיש הקובע בנסיכות. ייתכן שלנוכח הלחצים הגוברים והולכים על קטאר, שנתגלתה כמדינה תומכת טרור, החליט האב לנקוט את הגישה הדו-פרצופית האהובה עליו: לתת לאדם אחר לספוג את הלחצים, ולהמשיך לנהל את המדינה מאחורי הקלעים.
על השליט הנוכחי לא ידוע הרבה. השופרות הקטאריים מוסרים שתמים למד באנגליה, ושהוא בעל ניסיון ביטחוני כמפקד צבא קטאר, ניסיון דיפלומטי, ובעיקר ניסיון בארגון אירועי ספורט. הוא נעשה יורש העצר לאחר שאחיו הבכור ג'אסים החליט לוותר על התפקיד מסיבות שלא פורסמו, כנראה בלחץ אביו.
מעבר לכך קיימות על עברו של האמיר החדש ידיעות סותרות. יש דיווחים שב-2005 סולק תמים עם בן זוגו ממועדון הומוסקסואלי בבריטניה, ואף נעצר לאחר שהשניים שתו יותר מדי ופתחו במריבת שיכורים. על פי אותן ידיעות, השיח' יוסוף אל-קרדאווי הכריז דווקא אז שכל הומוסקסואל יש לסקול למוות, בין שהוא נשוי ובין שלא. כל ערוצי התקשורת בערבית העלימו מיד את הדיווחים על הפרשה, ודווקא אל-ג'זירה הייתה זו שנתנה לה פרסום, אולי כחלק ממאבק פנימי בצמרת הקטארית.
על פי טענות אחרות תמים הוא דווקא מוסלמי אדוק. בצעירותו יצא למסעות מיסיונריים באפריקה, ובהמשך ניהל את קשריה של קטאר עם המורדים האסלאמיים בלוב וריכז את העברת הכסף והנשק אליהם. בגרסה הזו הוא מוצג כמי שהעריץ מאז ומתמיד את השיח' אל-קרדאווי. לאחר הכתרתו של תמים, הבליטה התקשורת הקטארית את ביקורו הנלהב של השיח' בארמון. מאז, אגב, דווח שקטאר נאלצה לסלק את אל-קרדאווי מתחומה, בלחצם של נציגי מדינות שכנות שחששו מהתבטאויותיו הקיצוניות.
כך או כך, תקופת שלטונו של תמים מתאפיינת בינתיים בהחרפת התמיכה של ארצו בטרור הבינלאומי. כבר בשנות ה-90 הופיעה קטאר ברשימה האמריקנית של מדינות תומכות טרור. רשימת הארגונים שנהנו מכספיה הייתה מגוונת. היא תמכה בארגוני הטרור האסלאמיים בצ'צ'ניה, מימנה התקפות על הצבא הרוסי בקווקז וקיבלה בברכה את הלוחמים הצ'צ'נים שנמלטו משם לאחר שהובסו. כמו כן סיפקה (ומספקת גם היום) נשק וכספים לארגונים אסלאמיים קיצוניים בלוב.
חלק מהתמיכה של קטאר בגופים טרוריסטיים מתבצע דרך "ארגוני צדקה" אסלאמיים, הנשלטים בידי משפחת האמיר. חלק אחר הם כספים שתורמים אזרחים קטארים – אך יש לשער כי הדבר נעשה בידיעתה ובברכתה של משפחת אל-ת'אני. היות שהפעילויות של האמיר ומשפחתו והעברות הכספים שהם מבצעים מאוצר המדינה חסומים בפני בדיקה ציבורית, ביכולתם לעשות ככל העולה על רוחם. וכך, על פי ההערכות, מיליארדי דולרים מאוצר הנסיכות הועברו לידי ארגוני טרור ופעילי אסלאם קיצוני בעולם כולו – לרוב דרך בנקים שוויצריים.
מלכת הטרור
קטאר הוסרה מרשימת המדינות התומכות בטרור רק לאחר שהסכימה להקמתו של בסיס אמריקני צבאי בשטחה. הבסיס הזה נבנה במימונה, ולמעשה ביוזמתה, כסוג של שוחד לממשל בוושינגטון. הוא שימש מרכז הפיקוד בפלישה לעיראק של סדאם חוסיין; קטאר תמכה במתקפה הזו כחלק ממדיניותה לתרום לערעורו של כל משטר ערבי חילוני. אך למרות הוצאתה מהרשימה, היא ממשיכה עד היום לממן כל ארגון טרור סוני אפשרי. כך מראות היטב, בין היתר, תשדורות דיפלומטיות של שגריר ארצות הברית בקטאר ג'וזף לֶה-בָּרוֹן לממשלתו, שהודלפו באתר ויקיליקס. הממשל העדיף לשתוק ולהשתיק את העניין.
עוד התברר כי קטאר תומכת בארגון ג'בהת א-נוסרה בסוריה, וככל הנראה גם ביריבו המסוכן דאע"ש, שהשתלט על חלקים בעיראק ובסוריה תוך ביצוע מעשי רצח המוניים. ב-2013 גילה הביון הצרפתי שקטאר מעבירה נשק ומימון לקבוצות האסלאמיות המסוכנות במערב אפריקה, שהיו קרובות מאוד לכבוש את מאלי וגרמו להרס נורא בעיר הקדומה טימבוקטו.
קטאר היא גם התומכת הראשית של ארגון חמאס בעזה. ח'אלד משעל מתגורר בנסיכות, והיא מדבררת את הארגון ומייצגת את האינטרסים שלו בסיבוב המלחמתי הנוכחי עם ישראל. וכמובן, הערוץ שלה אל-ג'זירה מביא לכל העולם הערבי את דבר חמאס ואת גרסת המציאות שלו. למרות זאת, היא נחשבת בעיני האמריקנים למתווכת הוגנת בין ישראל לבין חמאס.
מה משיגים הקטארים בתמיכתם בארגוני טרור מסוכנים, שעלולים לפנות גם נגדם? ולא מדובר בהשערה תיאורטית: דובר דאע"ש כבר הצהיר שהארגון מתכוון להשתלט גם על אמירות קטאר, ולכן אין מה לחכות למונדיאל 2022. יש החושבים שתמיכת קטאר בטרור היא רק בגדר דמֵי חסות לסחטנים מסוכנים; בנסיכות הזו הרי היה מקובל מאז ומתמיד לרקום קשרים עם הכוח החזק שמסכן אותה, ולשלם לו כדי שיגן עליה. פעם אלו היו הבריטים, לאחר מכן האמריקנים והיום ארגוני הטרור. אפשרות אחרת היא שקטאר מעוניינת במהפכה אסלאמית עולמית, ואינה שוקלת די הצורך את המחיר שהיא עצמה עלולה לשלם על כך.
תזה מעניינת מובאת בספרו של המזרחן כריסטופר דיוידסון 'אחרי השיח'ים: קריסתן המתקרבת של ממלכות המפרץ'. לדעתו, מדינות הנפט עומדות לקרוס בזו אחר זו עד שנת 2017, משום שעתודות הנפט שלהן אוזלות. הנסיכויות יודעות זאת, וכדי לשמור על רמת החיים שהורגלו בה, הן מתכננות להפיל משטרים חילוניים במזרח התיכון בעזרת שכירי חרב אסלאמיסטים, או הנחזים לכאלה.הוא טוען שהוא העריך זאת עוד ב-2002, כשהחל לחשוב על הספר, וכל מיני דברים שהתרחשו מאז רק הצדיקו את הערכותיו. אז נשארו שלוש שנים לראות אם הוא צודק או לא. קטאר עומדת להיות לכאורה אחד האגוזים הקשים לפיצוח במהפכה שתפרוץ או לא, מאחר שהיא העשירה מכולן.
התזה שלו היא זאת: רוב נסיכויות הנפט במפרץ הפרסי (ונשאיר את סעודיה החזקה ואת קטאר ואת אוצרות הגז שלה בצד) הן כבר לא כל כך עשירות. אצל רובן מאגרי הנפט הולכים ואוזלים או כבר אזלו, נכון ל-2014. הן צריכות לתמוך באורח החיים העשיר והסופר-טכנולוגי שאליו התרגלו אזרחיהן, אשר רובם המוחלט לא נקפו אצבע בימי חייהם והשאירו את כל העבודה לעובדים הזרים. אז מאיפה יבוא הכסף כדי לקיים את אורח החיים הזה בעוד שלוש, חמש, עשר שנים? המשטר לא יוכל לעמוד בכך וצפויה מהפכה או מלחמת אזרחים שינהלו אנשים נואשים, אשר היו רגילים לחיות בעושר כל חייהם והוא פתאום נעלם כלא היה.
אלא אם כן… מדינות אלו יקימו אימפריה באמצעות צבא של שכירי חרב בדמות פעילים איסלאמיים כביכול (שכן, האלמנט האיסלאמי בכל העניין הוא אמנם חשוב, אבל לא מהותי כמו האלמנט הכלכלי הטהור), שהם מממנים אותו כדי להרוס את המדינות החילוניות באזור, כפי שעשו בלוב, בסוריה ובעיראק. בבוא היום כל מה שיישאר למממנים הטובים של מסע "הגי'האד האינסופי" מקטאר ומהנסיכויות האחרות זה לנצל את השרידים העלובים שיישארו מהמדינות האדירות לשעבר – התושבים הכבושים, שימשיכו לעבוד בשבילם כעבדים חינם אין כסף, כדי שהנסיכים של ארצות הנפט לשעבר יוכלו להמשיך בסגנון החיים הטובים שלהם ולא יצטרכו לנקוף אצבע גם בעתיד.
לפי התוכנית, כלכלות המדינות הכבושות ישועבדו לנוחיותן של הנסיכויות, כדי שהתושבים שהתרגלו לחיי פאר ועצלות לא ייצאו לרחובות ויחוללו הפיכות. כי כשאתה אמיר שסילק את אביו מכס השלטון, או מינה את בנו לשליט-בובה כדי לא להיפגע, האפשרות של הפיכה מדאיגה אותך יותר מכל מתקפה חיצונית.
ביבליוגרפיה לכתבה:
דילמון -קטאר הקדומה
Bibby, Geoffrey Looking for Dilmun New York : New American Library, 1969
Dilmun : new studies in the archaeology and early history of Bahrain / Berlin : Reimer, c1983
Piesinger, Constance Maria Legacy of Dilmun : the roots of ancient maritime trade in eastern coastal Arabia in the 4th/3rd millenium B.C. Ann Arbor : Univ. Microfilms International, c1983
Crawford, Harriet E. W. Dilmun and its Gulf neighbours. Cambridge : Cambridge University Pr., c1998
קטאר המודרנית
Graham, Helga Arabian time machine : self-portrait of an oil state / London : Heinemann, 1978
Zahlan, Rosemarie Said The creation of Qatar / London : Croom Helm, 1979
Crystal, Jill Oil and politics in the Gulf : rulers and mrchants in Kuwait and Qatar. Cambridge : Cambridge Univ. Pr., 1990.
Winckler, Onn Population growth, migration and socio-demographic policies in Qatar / Tel-Aviv : The Moshe Dayan Center for Middle Eastern and African Studies, 2000
Al-Jazeera : the story of the network that is rattling govenments and redefining modern journalism / Cambridge, Ma. : Westview Press, 2003.
Miles, Hugh. Al-Jazeera : the inside story of the Arab news channel that is challenging the West / New York : Grove Press, 2005.
רבל, סמי ישראל בחזית המפרץ הפרסי : סיפורה של נציגות ישראלית בקטאר / תל אביב : משכל, 2009.
אמיר שיבלי המסרים והרעיונות הנסתרים של רשת אלג'זירה / רמת גן : אוניברסיטת בר-אילן, תשע"ב 2011.
Jazeera English : global news in a changing world / edited by Philip Seib.
204 p. : ill. ; 24 cm. ( Palgrave Macmillan series in international political communication ) 2012
Beydoun, Nasser M. The glass palace : illusions of freedom and democracy in Qatar / New York : Algora Pub., c2012.
After the sheikhs : the coming collapse of the Gulf monarchies / Christopher M. Davidson
2012
The Transformation of the Gulf : politics, economics and the global order / edited by David Held and Kristian Ulrichsen 2012
Fromherz, Allen James Qatar : a modern history / London : I.B.Tauris, c2012.
Figenschou, Tine Ustad. Al Jazeera and the global media landscape the south is talking back /2013
Kamrava, Mehran. Qatar : small state, big politics /
2013
גוז'נסקי,יואל מדינות המפרץ בסביבה אסטרטגית משתנה :מוקדש לזכרו של יוסי קוסטינר (2010-1949) /יואל גוז'נסקי. — תל-אביב : המכון למחקרי ביטחון לאומי, 2012.
קטאר עוצמת הכוח הרך |
3 תגובות על “המזימה הקטארית”
תודה על הכתבה המרתקת
עיתונות במיטבה
אמוץ דפני
נשלח מה-iPhone שלי
כתבה מרתקת – חובה לקרוא ולהפנים.
מרדכי קידר כותב :
השד הקטרי הוכנס חזרה לבקבוק
כולנו מכירים את אגדת עלא אל-דין, הידוע במערב בשם אלדין, והשד שיצא ממנורת הקסמים שהיתה במערה. החלק מעורר הדמיון ושובה הלב שבסיפור הוא אותו שד רב עוצמה שיצא מהמנורה בזכות פעולתו של אלדין והגשים את כל משאלותיו. הסיבה פשוטה: כל אחד מאיתנו מקווה בסתר ליבו למצוא מנורת קסמים כזו שתוציא שד שיעשה כל מה שליבו חפץ.
אמיר קטר הקודם הוא כמו אותו אלדין. הוא מצא באר גז במפרץ הפרסי, ובאר זו העשירה את אמירות קטר והפכה אותה למעצמה פיננסית בינלאומית. אלא שהפיננסים לא השביעו את האמיר, והוא שאף לכוח, השפעה ושליטה, ואת אלה הוא מצא באמצעות ערוץ "אלג'זירה" שהקים ב-1996, שהִקנה לו יכולת לשלוט בשליטי מדינות ערב באמצעות האינפורמציה עליהם – האמיתית כמו זו השקרית – שהפיץ באמצעות הערוץ. הבזיונות שהוא גרם לשליטים אלה הפכו את "אלג'זירה" לערוץ הנצפה ביותר בעולם.
אלא שזה לא הספיק לאמיר. הוא שאף להפיל את שליטי ערב, ובעקבות "סדרת חינוך" שעשה לו שייח' ד"ר יוסף אלקרדאווי, חתר אמיר קטר להשליט על מדינות ערב את "האחים המוסלמים". ארגון זה אינו רק ארגון צדקה וחסד, אלא חממה לאלימות, טרור וג'יהאד, ומחממה אידיאולוגית זו יצאו כל ארגוני הטרור הסוניים, כולל חמאס, הג'יהאד (המצרי והפלסטיני), ג'בהת אלנוסרה, אנצאר בית אלמקדס, אלקאעידה ו"מדינת האיסלאם". מזה שנים יודעים שליטי ערב שקטר היא המעודדת והמממנת את הארגונים האנטי-ממסדיים בעלי הגוון הדתי-פוליטי, השואפים לתפוס את השלטון בכל אחת ממדינות ערב.
כל עוד לא הצליחה קטר בניסיונותיה לקעקע את שליטי ערב, הם הניחו לה לפעול מתוך מדינותיהם, בבחינת "הכלבים נובחים והשיירה נוסעת." אלא שמאז שפרץ מרחץ הדמים המכונה "האביב הערבי", חדרה אט אט לתודעה העובדה שמי שגרם לכל "האביב" הזה – הדומה יותר לגיהינום – היו קטר, האמיר, הכסף וערוץ "אלג'זירה" שלה. יותר ויותר אנשים החלו להאשים בגלוי את קטר ביצירת הבעייה באמצעות עידוד-הטרור בתקשורת והכסף הרב שהיא הקצתה למאבק נגד השליטים, נתמכי המערב.
מאז שסילק הגנרל עבד אלפתאח א-סיסי מכס הנשיאות ביולי 2013 את נציג "האחים המוסלמים" הנשיא מוחמד מורסי, פתחה "אלג'זירה" ערוץ מיוחד למצרים, שתכליתו היתה להחזיר את מורסי לשלטון במצרים ולסלק את א-סיסי. כל ערוצי "אלג'זירה" הקפידו לא לכנות את א-סיסי בכינוי הנשיא, למרות שנבחר לנשיא על ידי עשרות מיליוני מצרים.
אלא שבשנה האחרונה, על רקע צמיחתה של "מדינת האיסלאם" על חורבותיהן של סוריה ועיראק, פקעה סבלנותן של סעודיה, האמירויות, מצרים ועוד מדינות ערביות, וכדי להזהיר את קטר, הן הוציאו ממנה את שגריריהן, בטענה שהיא מעודדת את "האחים המוסלמים" במצרים, באיחוד האמירויות ובסעודיה, ושולחת כספים רבים לארגון "המדינה האיסלאמית".
הטחת אשמה בקטר על כך שהיא מעודדת טרור נועדה להצדיק אמצעי עונשין נגדה, ובראשם כיבוש צבאי סעודי, דומה למה שעשתה סעודיה בבחריין. קטר היא חצי-אי המוקף משלושה צדדים שלו במי המפרץ הפרסי, ובצד אחד יש לו גבול יבשתי עם סעודיה. נראה שהאמריקנים יודעים מספיק על מעורבות קטר במימון הטרור של "המדינה האיסלאמית", ואולי רמזו לסעודים שלא יקרה שום דבר נורא אם סעודיה תשתלט על קטר, תסלק את משפחת השלטון, משפחת אל-ת'אני, ותספח את חצי-האי הקטרי לסעודיה. אם פעולה כזו תסלק את תמיכת קטר בטרור הפוגע באמריקנים, אז מבחינת האמריקנים זהו מחיר סביר.
מרגע שמשפחת אל-ת'אני ראתה שהיא מבודדת, מוקפת מדינות המוכנות לבלוע את מדינתם בלי התנגדות אמריקנית משמעותית, הבינו אנשיה, והאמיר תמים בראשם, שהמשחק שלהם נגמר והם חייבים לשנות את מדיניותם. הם אירגנו "מפגש" של מדינות המפרץ, "האזינו ברוב קשב" להוראותיו של עבדאללה מלך סעודיה, ו"החליטו להיענות לבקשת האחים הערבים." הם סגרו את ערוץ "אלג'זירה" המצרי וזחלו לקהיר יחד עם משגיח סעודי כדי "לפתור את המחלוקות" עם מדינה זו. ערוצי "אלג'זירה" החלו בימים האחרונים לכנות את א-סיסי בכינוי "נשיא".
כך נכנעה קטר לתכתיב הסעודי, וארה"ב, כך מתברר, שוב הימרה על הסוס הלא נכון – קטר. קואליציה נחושה של סעודיה, האמירויות ומצרים הצליחה להסיר את התמיכה האמריקנית מקטר, ותחושת הניצחון המצרית הובעה השבוע בהצהרה של ראש ממשלת מצרים האוסרת על השגריר האמריקני בקהיר להיפגש עם אנשי "האחים המוסלמים" במצרים, היות שצעד זה מנוגד לחוק המצרי הרואה ב"אחים" ארגון טרור.
כך מצרים, בגיבוי מסעודיה ומהאמירויות, כופה על האמריקנים את מדיניותה נגד "האחים המוסלמים". אובמה, לאחר הכישלון שנחל בבחירות אמצע הקדנציה לקונגרס, אינו חש חזק דיו לעמוד בפני קואליציה נחושה, ובפרט שקטר מעורבת עד אוזניה במימון טרור כולל זה של "המדינה האיסלאמית".
עתה נותר רק לבדוק אם קטר אכן נטשה את ארגוני הטרור וחדלה לממן אותם, או שמא היא ממשיכה לעשות זאת מאחורי גבן של מדינות שיירדמו בשמירה. בעבר נקטה קטר דרך ערמומית להעביר מימון לארגוני טרור דרך אנשים פרטיים. חשוב שמדינות העולם שנפגעו בעבר מהתנהגותה של קטר – וישראל בכללן – יעקבו אחרי הכספים הזורמים ממנה במטרה לוודא שהיא אומנם חדלה לממן טרור.