הופיע ב"דיוקן -מקור ראשון " 13 ביוני 2014
פרעה חדש קם למצרים המדינה הגדולה החזקה והחשובה ביותר של העולם הערבי. אך מצרים היום היא במצב קשה מאי פעם . הלבוש המסורתי של אשתו ופסוקי הקוראן השזורים בנאומיו, הטעו את 'האחים המוסלמים' לחשוב שהגנרל עבד אל פתאח א-סיסי הוא אחד משלהם. אילו טרחו להתעמק בעבודה האקדמית שכתב, הם היו מבינים את גודל הטעות שלהם. עכשיו א-סיסי יושב בארמון הנשיאות בקהיר, מאות פעילים אסלאמים יושבים על ספסלי הנאשמים, ובעולם מנסים לפענח את הפרעה החדש שאמור להציל את מצרים מגורל נוסח סוריה.
א-סיסי הוא לא אח
הסקרים שנערכו במצרים בשבועות האחרונים אמנם צפו הכרעה ברורה, אבל איש לא חזה את גודל הניצחון. בתום ספירת הקולות התברר כי הגנרל עבד אל-פתאח סעיד חוסיין ח'ליל א-סיסי גרף 96.9 אחוז מהקולות בבחירות לנשיאות – רוב מהסוג שמקובל בצפון-קוריאה. לשם השוואה, בבחירות שנערכו זה עתה בסוריה זכה בשאר אסד ב-88.7 אחוז מהקולות בלבד. על ההישג של א-סיסי מעיבה העובדה שרק 48 אחוז מתוך 54 מיליון בעלי זכות הבחירה במצרים טרחו להגיע לקלפיות, נתון שאינו תורם לחיזוק מעמדו של הנשיא החדש.
ועם זאת, איש אינו חולק על הפופולריות העצומה שלו בקרב ההמונים. הפרשנים משווים את האהדה כלפיו לזו שגרף הנשיא גמאל עבד נאצר, שאת מורשתו א-סיסי מתיימר לייצג. אף שהמצרים נהרו אחריו בהמוניהם, א-סיסי הוא בגדר מסתורין בעיני המערב, וכל התבטאות שלו נלמדת היטב בניסיון לפענח לאן מועדות פניו.
את ההפתעה הראשונה סיפקה רשימת המוזמנים לטקס ההכתרה: בין המנהיגים הרבים שהוזמנו היה גם חסן רוחאני נשיא איראן, שיחסיה עם מצרים מתוחים. רוחאני, מסיבותיו שלו, העדיף שלא להגיע לאירוע החשוב. מהעבר האחר, קבוצת המדינות שמנהיגיהן לא הוזמנו באופן מופגן כללה חמש: תורכיה, תוניסיה, קטאר, סוריה וישראל. ככל הנראה א-סיסי אינו רוצה להפגין בפומבי את קשריו עם המדינה הציונית, אף שייאלץ להסתייע בה במלחמתו נגד קני האסלאם הקיצוני בסיני. בנאום הפומבי הראשון שנשא אחרי הזכייה הודה הנשיא החדש לתומכיו ואמר כי "הגיע הזמן לעבוד – העבודה שתצעיד אותנו אל מחר בהיר יותר ועתיד טוב יותר. העתיד הוא דף חלק, וביכולתנו למלא אותו איך שנרצה".
המטרות המרכזיות שהציב א-סיסי לשלטונו הן "החזרת היציבות, השבת החירות והחלת 'צדק חברתי'". יציבות, חירות וצדק חברתי הם אכן מה שמצרים צריכה כדי לעצור את הסחרור המסוכן שאליו נקלעה בשלוש השנים האחרונות, שנים שבמהלכן איבדה את מעמדה כמנהיגה הבלתי מעורערת של העולם הערבי.
המשיח הוחלף בפקיד אפור 
המלך פארוק
כדי להבין את הכוחות שמולם פועל א-סיסי ואת הזרמים החברתיים והדתיים הרוחשים במצרים, צריך להביט לאחור את הגלגולים השלטוניים שעברה המדינה הזו בעשרות השנים האחרונות, מאז שלהי המשטר המלוכני שם. מי ששלט במצרים בעת שקמה מדינת ישראל היה המלך פארוק הראשון – טיפוס דקדנטי, בזבזן ומושחת, קלפטומן שקיבל את הכינוי "הגנב מקהיר". אמרה ידועה שלו קבעה שהמלכים היחידים שיישארו בעולם יהיו המלכים שעל הקלפים ומלכת בריטניה. הפיכת הקצינים החופשיים (1952), שזעמו על תבוסתו במלחמה כנגד ישראל בשנת 1948, אילצה אותו להימלט מארצו ולצאת לגלות באיטליה. שם המשיך עד יומו האחרון בחיים של בזבזנות, גנבת חפצים יקרי ערך וחפצים חסרי ערך מכל הבא ליד, וזלילה בלתי פוסקת. אחד ממקורביו תיאר אותו בתקופה ההיא כ"בטן בלי ראש". ב-1965 הלך פארוק לעולמו לאחר ארוחת ערב כבדה במיוחד. הוא כמעט ולא הותיר חותם בהיסטוריה של מצרים, ועם זאת, כיום נראית תקופתו כתור זהב של שוויון זכויות למיעוטים השונים שחיו במדינה לצד המוסלמים.
מנהיגם של הקצינים הצעירים שהפילו את פארוק היה גנרל מוחמד נאגיב, שהחזיק בשלטון עד נובמבר 1954. לאורך תקופה זו הוא היה שרוי בעימות מתמיד מול סגנו, גמאל עבד אל-נאצר, שרצה משטר אוטוקראטי חזק ומאבק ללא פשרות באחים המוסלמים. לבסוף הצליח נאצר להפוך למנהיג המדינה באופן רשמי, ושלח את נאגיב למעצר בית של שנים ארוכות.
בתקופת שלטונו הפך נאצר למנהיג הערבי הנערץ ביותר, בין היתר בזכות האידיאולוגיה הפאן-ערבית שיצר. ביחד עם ידידו העיתונאי חסנין היכל הוא חיבר את הספר 'הפילוסופיה של המהפכה', שבו הציג חזון מהפכני-חילוני המעמיד את מצרים במרכז העולם הערבי והאסלאמי, ואף במרכז העולם השלישי כולו. גם אחרי מבצע סיני הוא הצליח להצטייר כמי שיצא מעימות עם ישראל כשידו על העליונה, והפופולאריות שלו רק הלכה וגברה.
"נאצר עורר את עניינה של ישראל עוד מ-1948", אומר ד"ר אפרים קם, סגן ראש המכון למחקרי ביטחון לאומי. "הוא השתתף בקרבות בפאלוג'ה, והיו קצינים ישראלים שפגשו אותו שם ושוחחו איתו ארוכות. כבר אז הייתה התחושה בחוגי המודיעין הישראלי שהקצין המצרי הספציפי הזה הוא מישהו יוצא דופן, אחד שכדאי לשים עליו עין כי הוא יכול להפוך לדמות מרכזית במצרים. וכך אכן היה.
אך המשיח מקהיר התגלה כמשיח שקר. את הכישלון המוחץ שלו ב-1967, כאשר חלקים ניכרים מצבא מצרים הושמדו וחצי האי סיני נפל לידי צה"ל, כבר לא ניתן היה לתאר כניצחון. נאצר המשיך במלחמת ההתשה על גדות התעלה, אך מעמדו במצרים ובעולם הערבי הלך והידרדר. בספטמבר 1970 הוא מת מהתקף לב, רחוק מהגשמת חלומות הגדולה שלו.
את מקומו של נאצר ירש סגנו, אנואר סאדאת. המודיעין הישראלי התייחס אליו בזלזול כאל "פקק" חסר אישיות, אך סאדאת הפתיע את כולם.
אפרים קם:"לגבי סאדאת, לעומת זאת, ההערכות היו שגויות. הוא היה מוכר במשך שנים רבות כסגנו של נאצר, אבל דווקא בגלל זה זלזלו בו וחשבו שהוא דמות אפורה לחלוטין שנמצאת בצל של הנשיא. כמובן טעינו לגביו בגדול. תוצאות מלחמת יום הכיפורים ידועות, ולאחר מכן הגיע הסכם השלום שהיה מפתיע באותה מידה. איש לא ציפה לכך דווקא ממנו. וזה מראה לך כמה צריך להיזהר גם בהערכתם של אנשים שנדמה לנו שאנחנו יודעים ומכירים אותם היטב. גם את מובארכ הכירו עוד כמפקד חיל האוויר המצרי ולאחר מכן כסגן הנשיא, אבל כתוצאה מהכישלון המודיעיני לגבי סאדאת, נזהרו מאוד בהערכות ובקביעת מסמרות לגביו".
חוסני מובאראק ולצידו האנשים ששהוא מתעניין בהם ובדיעותיהם על עטיפת מגזין מצרי. בהם הקריקטוריסט הישראלי רענן לוריא.
אחרי הירצחו של סאדאת ב-1981 התיישב על כס הנשיא חוסני מובארכ, שנחשב לגיבור מלחמת 1973. בתחילת דרכו הוא נתפס כמנהיג מתון ושקול, שמייצג נאמנה את האינטרסים הלאומיים של מצרים, אולם בשנות שלטונו האחרונות הלך מובארכ ואיבד את הכבוד שרחש לו העם המצרי.
גרמו לכך גילויים על מעשי שחיתות רבים בקרב בני משפחתו ומקורביו, וניסיונו להעביר את השלטון לבנו ג'מאל. תוכניתו להשאיר את הנשיאות בתוך המשפחה מעולם לא הוצגה לציבור במפורש, אך נרמזה בצורה ברורה למדי בכלי התקשורת. בדיעבד ברור שמובארכ הגזים בהיאחזותו הארוכה בקרני המזבח של שלטונו. אילו רצה להבטיח שבנו יירש אותו, היה עליו לפרוש כמה שנים קודם לכן כשהוא עדיין מקרין עוצמה – אולי ב-2006, כפי שיעצו לו האמריקנים.
במקום זאת העדיף לחכות עד הרגע אחרי-האחרון, אך אז כבר היה חולה וחלש מכדי להשפיע על המתרחש. המצרים הממורמרים עשו לבעיותיהם השונות האנשה ומיקדו אותן בדמותו של מובארכ, משל הוא היה המקור היחיד לכל הצרות. הם האשימו אותו כי אינו אלא בובה של ארה"ב ושל ישראל, והאמינו שאם רק יסלקו אותו, כל תחלואיה של מצרים יבואו על פתרונם.
מחאה ללא הנהגה
חוסני מובאראק בכלוב בבית המשפט.
אירועי האביב הערבי, ששיאם היה נפילתו של מובארכ, החלו כזכור בתוניסיה כשאזרח הצית את עצמו למוות בגלל התעללות בירוקרטית. רגשות הקיפוח של חלקים שונים באוכלוסייה התוניסאית, יחד עם ההסתה הבלתי פוסקת שהפיצה רשת הטלוויזיה אל-ג'זירה (שאת נטייתה לעבר האסלאם הקיצוני היא מסווה כתמיכה בדמוקרטיזציה), הוציאו את ההמונים לרחובות. בתוך זמן קצר נפל השליט הוותיק זין אל-עאבדין בן-עלי, והבחירות הדמוקרטיות שהתקיימו במדינה הביאו לעלייתו של משטר אסלאמי. במקביל לאירועים בתוניסיה פרצה בלוב מלחמת אזרחים, שהוכרעה לבסוף בעזרת המערב. הנשיא קדאפי נמלט מארמונו ונרצח, ובמדינה שוררת כיום אנרכיה שעשויה להסתיים בהשתלטות אסלאמית על אזורים נרחבים, כולל שדות הנפט. בסוריה הביאו רוחות האביב הערבי למלחמה רצחנית שגבתה עד כה למעלה מ-150 אלף הרוגים והפכה יותר מ-3 מיליון אזרחים לפליטים. גם שם קיים חשש של השתלטות גורמים קיצוניים, ונראה שהתקוות הראשוניות לחירות ולדמוקרטיה עומדות להתבדות.
בינואר 2011 הפכה כיכר תחריר בקהיר לסמלו הראשי של האביב הערבי. המפגינים שהתאספו בכיכר, חלקם הגדול צעירים חילונים בעלי גישה לאינטרנט ולרשתות החברתיות, קראו להדחתו של הנשיא על רקע העוני המתמשך, השחיתות השלטונית והפגיעה בחופש הביטוי ובזכויות יסוד אחרות. מובארכ שלח כנגדם את המשטרה וכוחות המסונפים אליה, אך לא את הצבא המצרי, אף ששם היה בסיס כוחו האמיתי. כשההפגנות רק הלכו וגברו, הודיע מובארכ כי הוא מדיח את ממשלתו וכי יפעל לביצוע רפורמות ולעריכת בחירות בתוך חודשים אחדים. את המפגינים זה לא סיפק, ובתום 18 ימי מחאה אולץ מובארכ להתפטר.
עד לימיו האחרונים של משטר מובארכ ההערכה המובילה בגופי המודיעין השונים הייתה כי הצבא המצרי יגן עליו בכל מחיר. בעבר כבר הוכיח הצבא את נחישותו לדכא את מתנגדי המשטר, ונראה היה כי אירועי 2011 לא יזכו ליחס שונה. אך המומחים לא לקחו בחשבון פרט אחד שתרם רבות להצלחתה של המהפכה התחרירית: היחלשותו הפיזית הברורה של מובארכ. נשיא מצרים סבל ממחלת הסרטן, והתקשה לעבוד ולתפקד. מצבו הרפואי השליך על משטרו, שנראה גם הוא כמקרטע. ככל הנראה גם נפשם של הגנרלים נקעה משלטונו. הם לא התלהבו מהרעיון שבנו איש העסקים ג'מאל מובארכ, שלא מילא תפקיד בכיר בצבא, יקבל לידיו את מושכות המדינה. הצבא גם לא ראה במפגיני תחריר – שכאמור היו בחלקם הגדול צעירים חילונים ומשכילים – את אויבי המדינה. אדרבה, הקצינים הזדהו איתם והסכימו עם חלק מדרישותיהם.
ייתכן שאילו נטלו האחים המוסלמים חלק פעיל במהפכת תחריר, כי אז היה הצבא מוכן לדכא אותה ללא כל סנטימנטים. היעדרו של היסוד המוסלמי מהכיכר תרם להצלחתה של המחאה, גם אם הייתה זו הצלחה זמנית מאוד. מהעבר האחר, הבעיה הגדולה של המתקוממים כנגד מובארכ הייתה היעדר אידיאולוגיה ברורה. בניגוד לארגון האחים המוסלמים, שמטפח שאיפות שלטוניות עוד מאז שנות ה-20 של המאה הקודמת, הם לא החזיקו בתוכנית מפורטת לניהול המדינה. גם לא הייתה להם הנהגה מרכזית ברורה ומעוררת אמון. מצד שני, המציאות הזו הקשתה על כוחות המשטרה ומשרד הפנים לדכא את המהומות. באין מנהיג מרכזי שאפשר לאסור אותו או לחסל אותו, לא ידעו השלטונות כיצד להתמודד מול הקבוצות השונות של המפגינים שצצו ממגוון מקומות ותקשרו ביניהן דרך הפייסבוק.
אופוזיציה נשכנית ומרוסנת
כמה שבועות לאחר התפטרותו נעצר מובארכ, בחשד למעשי שחיתות שונים ולדיכוי אלים של ההפגנות. איתו נעצרו גם אשתו סוזן, שני בניו וכמה משרי הממשלה היוצאת. בית המשפט העליון של מצרים הורה על פירוק מפלגת השלטון ובכך שם קץ לאפשרות של המשך פעילותה הפוליטית או הציבורית. מאז כבר זוכה מובארכ מרוב סעיפי האישום נגדו, אך משפטו טרם הסתיים.
למעשה, המשטר שהפילה מהפכת תחריר לא היה דיקטטורה קלאסית. במצרים של מובארכ ניתן היה למצוא עיתונות אופוזיציונית נשכנית – אם כי בכפוף לגבולות מסוימים, ועיתונאים שעברו אותם היו עלולים להיכלא לתקופות ממושכות. במדינה גם פעלו מפלגות אופוזיציה, שעשו לנשיא לא מעט צרות. השלטון אמנם הצר את צעדיהן, אך לא דיכא אותן לחלוטין ואפשר להן להשמיע קול. אפילו תנועת האחים המוסלמים, האופוזיציה המסוכנת ביותר מבחינת המשטר, פעלה בגלוי ובאופן חוקי. היו לה עיתונים משלה, היא פרסמה כמעט באופן חופשי את ספריה, וכל אחד ידע היכן מרכזי הפעילות והמסגדים שמשתייכים אליה. מדי פעם נעצרו מנהיגי האחים המוסלמים, ובכמה מקרים נענשו בחומרה, אך כללי המשחק נשמרו. בהשוואה לקודמיו נאצר וסאדאת, שרדפו את האחים המוסלמים בחרי אף והוציאו להורג את מנהיגיהם, מובארכ נהג במתינות יחסית. גם מצבה הכלכלי של מצרים לא היה גרוע באופן מיוחד בזמן שפרצה ההתקוממות, והמוסדות הפרלמנטריים הלכו ונפתחו בהדרגה לאוכלוסיות נוספות. אך כמו במדינות רודניות אחרות, הרפיה מסוימת בקשיחותו של המשטר ולאחריה תקופה של נסיגה והידוק האחיזה השלטונית, עלולות להביא למרד. "מהפכת הציפיות המתגברות", כך אפשר לכנות את מה שקרה במצרים. מי שעלה בפועל לשלטון לאחר התפטרות מובארכ היה הצבא, או ליתר דיוק הקצונה הבכירה בראשות חוסיין טנטאווי. לצבא מצרים לא היו פתרונות לבעיותיה של המדינה, אבל הוא ביקש להמשיך את הסטטוס-קוו שהעניק לאנשיו משכורות גבוהות ושליטה בחלק מהכלכלה המצרית.
לאחר תקופת מעבר מונה לנשיא מוחמד מורסי, נציג האחים המוסלמים שניצח בבחירות דמוקרטיות פחות או יותר (לאחרונה טענו נציגי צבא מצרים כי זייפו את התוצאות לטובתו כדי למנוע מלחמת אזרחים). הנשיא החדש, דמות לא מוכרת מחוץ למצרים, שאף לכונן במצרים שלטון אסלאמי מוחלט. לימים התברר כי בשנת 2011 ברח מורסי מהכלא המצרי יחד עם עצירים נוספים, אנשי האחים המוסלמים ששוחררו על ידי חמאס. בתחילת נשיאותו נדמה היה שמדובר באיש חזק, שמצליח לנווט ולתווך גם בין ישראל והחמאס בעזה.
אך כחלוף זמן התגלה מורסי כחסר כריזמה וכישרון שלטוני. הוא לא ידע לנהל את המדינה הענקית והמסובכת שהופקדה בידיו, והתמקד בניסיון להביא לשינוי החוקה המצרית לקראת מהפכה אסלאמית כוללת. בתקופת השלטון הקצרה של מורסי החל להתבלט הגנרל א-סיסי. מורסי מינה אותו למפקד הצבא לאחר שא-סיסי, הקצין הצעיר ביותר במועצה הצבאית העליונה, פנה ככל הנראה אל הנשיא ביוזמתו והציע להכפיף את הצבא למרותו. מורסי קיבל את ההצעה הנדיבה, בפרט שא-סיסי נראה לו כמוסלמי קיצוני טוב. היו לו כמה סיבות לחשוב כך: ראשית, שלא כמו נשותיהם של רוב הקצינים, אשתו של א-סיסי נוהגת ללבוש בגדים אסלאמיים מסורתיים. שנית, על א-סיסי עצמו סופר שהוא מרבה לשלב בדבריו פסוקים מהקוראן. מתוך הנחה שמדובר ב'אח מוסלמי' שמסתתר בצבא, או לכל הפחות אדם שיכול לשמש בובה של התנועה האסלאמית, החליט מורסי להעניק לא-סיסי יותר ויותר עוצמה – בלי להבין שבכך הוא מכניס את ראשו ללולאת חבל התליה שהגיש לו הגנרל הצעיר.
המנהיג החדש
האם א-סיסי הוא אכן מוסלמי קיצוני? מרצה אמריקנית שהכירה אותו בשנים 2005-2006 כאשר השתלם במכללת זרוע היבשה של צבא ארצות הברית בפנסילבניה, סיפרה בראיון כי מדובר באדם דתי שמרן – אך לא יותר מאנשי צבא אחרים. התנהלותו של א-סיסי בחודשי האחרונים מול חברי האחים המוסלמים יכולה להעיד שהצדק עמה. המירוץ של א-סיסי לצמרת החל כאשר הגנרל הצעיר זיהה את משבר המנהיגות העמוק שפוקד את מצרים.
הממונה עליו, הפילדמרשל חוסיין טנטאווי, התגלה יותר ויותר כאיש זקן ועייף שאינו מסוגל להחלטות קשות. בכירים ישראלים מספרים שבזמן המתקפה ההמונית על שגרירות ישראל בקהיר, סירב טנטאווי עד הרגע האחרון לענות לטלפונים הבהולים מירושלים. את החולשה של טאנטאווי זיהו גם ההמונים המצרים. האחים המוסלמים החלו להראות זלזול כלפי הצבא, וארגוני הטרור האסלאמי, שהתבססו בסיני בשנותיו האחרונות של מובארכ, הגבירו את מתקפותיהם על בסיסי הצבא ומוסדות השלטון בחצי האי.
בחוגי הצבא הסתמנו לאורך השנים כמה מועמדים להגיע לכס הנשיאות: הרמטכ"ל לשעבר סאמי ענאן, חביבם של האמריקנים; מפקד חיל האוויר לשעבר אחמד שאפיק, שהתמודד מול מורסי ולאחר הפסדו ברח ממצרים; ראש המודיעין מוחמד מוואפי; והגנרל עומר סולימאן, שנפטר משברון לב לאחר שהתברר גודל ניצחונם של האחים המוסלמים בבחירות. אולם נראה שטנטאווי עצמו ראה את א-סיסי כיורשו, וגם מובארכ בשעתו העריך אותו ומינה אותו כראש המודיעין הצבאי. האיש הצעיר ביותר במועצה הצבאית העליונה הלך והסתמן כבעל סיכויים טובים לזכות בהנהגה, אם יפעל בצורה נמרצת וייצור לעצמו את תדמית המנהיג שמצרים זקוקה לו.
באוגוסט 2012 הדיח מורסי את טנטאווי, ומינה במקומו את א-סיסי למפקד הצבא ושר ההגנה. בחודשים שבאו לאחר מכן נראה היה כי א-סיסי הוא אכן עושה דברם של האחים המוסלמים. הוא טיהר את שורות הצבא מקצינים שנאמנותם למהפכה הייתה "חשודה", ופעל במרץ כדי להרחיק את הצבא מכל מעורבות בפוליטיקה, בדיוק כפי שרצה השלטון האסלאמי ההולך ונבנה. נאומיו, שנישאו בפורומים צבאיים בלבד ועוררו תשומת לב מועטה ביותר, עסקו רק בצורך להחזיר לצבא את ביטחונו העצמי ובשיקום תוכניות שהוכנסו למגירה, כמו הצטיידות בטילים ארוכי טווח. כשמורסי דיבר על רפורמות דרמטיות בחוקה המצרית, א-סיסי וחבריו הגנרלים סירבו אף להצטרף לדיונים בנושא זה כמגשרים בין הצדדים השונים. שר ההגנה העדיף להמשיך בשלב זה במדיניותו ארוכת הטווח, ולהניח למורסי לכרות לעצמו קבר.
בהדרגה גברו המהומות כנגד מורסי, והלה נאלץ כנגד רצונו לפנות יותר ויותר לעזרת הצבא, מתוך הנחה שא-סיסי הוא בן ברית אמין ונאמן למדי. כך למשל הורה במרץ 2013 לשלוח את החיילים כנגד המפגינים, במהומות שפרצו לאחר שעשרות אוהדי כדורגל נהרגו במגרש בסואץ. באותו זמן פעלו האחים המוסלמים להקמת מיליציה משלהם, דומה ל"משמרות המהפכה" באיראן, במטרה לסלק בסופו של דבר את הצבא והמשטרה מכל עמדות הכוח. הצבא המצרי היה מודע היטב להתפתחויות המסוכנות.
ייתכן מאוד שרק בשלב זה, כשהתבררו תוכניותיהם ארוכות הטווח של האסלאמיסטים, גמלה בלבו של א-סיסי ההחלטה להפיל את מורסי. על פי גרסה אחרת, א-סיסי החל לפעול כנגד המשטר כבר בנובמבר 2012, כארבעה חודשים אחרי בחירתו של מורסי. סייעו לו בכירים-לשעבר בממשל מובארכ, כשמאחורי הקלעים מספקת כסף ותמיכה סעודיה, היריבה האידיאולוגית של האחים המוסלמים.
סופו של שלטון מורסי הגיע ביולי 2013. שוב נערכו הפגנות סוערות בכיכר תחריר, וההמונים קראו לצבא להפיל את מורסי, שהתגלה כאויב הדמוקרטיה. לאחר שורת התנגשויות בין האסלאמיסטים ומתנגדיהם, יצא א-סיסי לפעולה והכניס את הנשיא ואת רוב מנהיגי האחים המוסלמים לכלא, כפי שעשו בעבר נאצר וסאדאת. כעת היה זה תורו של מורסי לשבת בכלוב בבית המשפט, ולשמוע כי הוא מואשם בהרג חיילים וקשירת קשר עם ארגון חמאס – פשעים שעשויים לגרור גזר דין מוות. במקביל דאג א-סיסי שמובארכ ישוחרר ממעצרו. חילופי השלטון הורגשו גם בחצי האי סיני. הצבא המצרי הגביר את מתקפותיו על ארגוני הטרור – לעתים בעזרתה הסמויה של ישראל – והראה שלא ייתן לזנב בו בבוז, כפי שהיה בימי מורסי. א-סיסי הכריז על מאבק חסר פשרות גם כנגד חמאס, שהוא תנועת-בת של האחים המוסלמים, ושלח את הצבא לצור על עזה ולהשמיד את המנהרות העוברות מתחת לקו הגבול. במצרים דן בית המשפט למוות מאות מאנשי האחים המוסלמים – דבר שלא היה עולה על הדעת בימי מובארכ הפשרני. כל הצעדים הללו אותתו שבקהיר קם מנהיג חדש ותקיף, אם כי עדיין לא היה ברור האם הוא מעדיף להישאר מאחורי הקלעים, או להתייצב בחזית הפוליטית. לבסוף קיבל א-סיסי מספיק ביטחון עצמי, ובברכת הצבא החליט לרוץ לנשיאות, בבחירות שנקבעו ליוני 2014.
עתיד הדמוקרטיה על פי א-סיסי
שני שליטים מצריים נאצר וא-סיסי אי אז בשנות השישים.
בתמונת-ילדות שהפיצו מקורביו של א-סיסי הוא נראה מצדיע לנשיא נאצר בגאווה ובהערצה – אך רבים טוענים כי אין קשר בינו ובין הילד המופיע בתמונה. בכלל, לא הרבה ידוע על שנותיו המוקדמות ועל הקריירה הצבאית שלו.
"הוא היה איש צבא ומודיעין לכאורה שגרתי", אומר ד"ר אפרים קם. "בחוגים הישראליים לא היה רושם שדווקא הוא יהיה השליט הבא של מצרים, ואני חושב שגם לא אצל האמריקנים. חשבו על אנשים אחרים". איך אתה רואה אותו בהשוואה למנהיגי מצרים הקודמים? "הוא אוהב להשוות את עצמו לנאצר, וכך לכאורה הוא נראה בעיני ההמונים במצרים, שמתחברים לכריזמה שלו. אבל יש ביניהם הבדל בסיסי מכריע: נאצר, עם האידיאולוגיה הפאן-ערבית שבה דבק, נשאר גם לאחר מלחמת ששת הימים המנהיג הבלתי מעורער של העולם הערבי. היום מדינות ערב נמצאות בשפל לעומת התקופה ההיא, וקשה לראות אדם אחד שהופך למנהיג שלהן".
על רעיונותיו ותוכניותיו של א-סיסי לעתיד מצרים והאזור אפשר אולי ללמוד מעבודה סמינריונית שהכין בשנת 2006, כאשר איש לא העלה על דעתו שהבריגדיר-גנרל האלמוני הזה יהפוך יום אחד לנשיא. כותרת העבודה, שאותה הגיש במסגרת לימודיו במכללה בפנסילבניה, הייתה "דמוקרטיה במזרח התיכון".
באותם ימים ניסה ממשל בוש לכפות על מצרים משטר דמוקרטי בסגנון מערבי, יוזמה שחוסני מובארכ התנגד לה בחריפות, ונראה שא-סיסי צידד בעמדתו. לפי העבודה שכתב, שלושה סוגי דמוקרטיות יכולים לצוץ במזרח התיכון. הראשון הוא משטר קיצוני שנבחר בשיטה דמוקרטית, כמו משטר חמאס בעזה (וכיום ניתן להוסיף: וכמו משטר מורסי במצרים). לסוג השני משתייכות הדמוקרטיות המתונות; הללו נוטות להיות מושחתות, אבל עדיין מעניקות לאזרחים את היתרון שבקיומה של ממשלה המייצגת אותם. הסוג השלישי הוא משטר דמוקרטי חילוני בסגנון מערבי, שלדעת א-סיסי לא יוכל להתקיים במזרח התיכון.
ההעדפה שלו היא לסוג השני, במודל שבו המדיה ומערכת החינוך נמצאות בידי העם ולא בידי המדינה. א-סיסי קובע שכל משטר באזור חייב לקחת בחשבון את האופי הדתי האדוק של התושבים, להתייחס אליו כגורם חשוב שמשפיע על ההתנהלות הפוליטית, ולא להתבסס רק על שיקולי יעילות כלכלית. לדבריו, מעצמות-העל מנסות להשיג מהמזרח התיכון את הנפט והגז הדרושים להן, מבלי להתייחס לצרכים ולרצונות הדתיים של תושבי האזור. אין זה ברור האם ארה"ב דואגת לדמוקרטיה במזרח התיכון – או בעיקר לאינטרסים שלה, שאינם זהים עם אלו של עמי האזור. בד בבד, הקונפליקט הישראלי-פלשתיני גורם לערבים לחשוד עוד יותר ב"דמוקרטיה" שהמערב מנסה לכפות עליהם. לדעת א-סיסי אמנם ניתן כבר לראות סימנים של דמוקרטיזציה במזרח התיכון, אך יש בו גם משטרים רודניים ואוטוקרטיים שרק מעמידים פנים של התעניינות בדמוקרטיה, בלי שיהיה לכך ביטוי במציאות.
בכל מקרה, הוא כותב, לפני מעבר למשטר דמוקרטי יהיה צורך לחנך ולהדריך את עמי המזרח התיכון בהתאם, תהליך שייקח זמן רב. ההיסטוריה מראה לדבריו שבדמוקרטיות חדשות תמיד מתקיים עימות, פנימי או חיצוני, בעשור הראשון להקמתן. בגלל החשיבות של האסלאם במזרח התיכון תוכל לקום בו דמוקרטיה רק אם המנהיגים האסלאמים ייטלו חלק בבנייתה, וישכנעו את העם בנחיצותה. התפקיד שא-סיסי כן מייעד למערב הוא מתן סיוע כלכלי וטכנולוגי בדרך להשגת הדמוקרטיה. עדיף שארה"ב תשקיע כספים בהעלאת רמת החיים במזרח התיכון, הוא אומר, מאשר שתנהל מלחמות בעיראק ובאפגניסטן, דבר שרק מקשה על הדמוקרטיזציה באזור.
הוא מזכיר כי מאז ימי מוחמד נפוץ בארצות האסלאם רעיון ה"אל-קלאפה" – שאיפה לשמור על שוויון, צדק, צדקה ואחווה לכול, וזאת בניגוד לחיפוש אחרי חופש ואושר לכול, כמקובל בארה"ב. בעבודה שלו מדבר א-סיסי על משטר היברידי שמשלב צבאיות עם אסלאם. המנהיג שהוא מתאר אינו נשיא אזרחי-חילוני כפי שהיו נאצר וסאדאת, אלא יותר שליט צבאי שמשתמש בכוחו גם כדי להשליט את האסלאם במדינה. עוד מדבר א-סיסי על שאיפתו לראות את ארצות המזרח התיכון מתאחדות לבסוף לסוג של ח'ליפות חדשה. הרשויות המחוקקות, השופטות והמבצעות באיחוד הזה יהיו אסלאמיות, ואם לא – כי אז יהיה צורך בזרוע אסלאמית אחרת של הממשל. כפי שבארה"ב נוסדה הדמוקרטיה על עקרונות יהודיים-נוצריים, אומר א-סיסי, כך תקום במזרח התיכון דמוקרטיה על פי עקרונות אסלאמיים, וזאת תוך גילוי סובלנות לדתות אחרות הקיימות באזור.
סכנה על הנילוס
האם יתגלה א-סיסי כנאצר חדש שיאחד את העולם הערבי? האם יהיה סאדאת חדש, שיחזק את הקשרים עם ישראל? או שמא יהיה רק מהדורה חדשה של מובארכ, הנשיא שמומחיותו הייתה לשמר את הקיים?
דבר אחד ברור: מצרים אינה יכולה להתקיים ללא מנהיג חזק שיישא אותה על כתפיו. האסלאם הקיצוני עוד לא אמר את המילה האחרונה שלו, והמדינה הענקית עלולה בכל רגע לגלוש לתוך מלחמת אזרחים, עם מעורבות פעילה של לוחמים גי'האדיסטים שיפלשו לתחומה. כוחות האסלאם הם האיום המרכזי על שלומה של מצרים, אולם יש גם איומים אחרים.
המצרים עלולים לעמוד בקרוב מול מחסור חריף במים, לאחר שאתיופיה החלה בבניית סכר על הנילוס העובר בשטחה. אם מצרים לא תגיע איתה להסכמות בנושא, זו עשויה להיות עילה למלחמה.
כעת צריך א-סיסי למצוא את הנוסחה שתמנע ממנו ליפול גם הוא קורבן להלך הרוח הממורמר של העם המצרי. מצבה הכלכלי של מצרים קשה מאוד, ואם הנשיא החדש רוצה להאריך ימים בשלטון יותר מקודמו, הוא חייב להביא שיפור כלשהו בתחום הזה. מאז ומתמיד רצו המצרים לראות בארמון הנשיאות בקהיר שליט חזק שיאחז במושכות, יביא יציבות לחייהם וידאג שבכל בית יהיה מזון. שיפור המצב הכלכלי יעניק לא-סיסי גיבוי ציבורי במלחמתו נגד האחים המוסלמים וארגוני טרור אחרים. לדברי ד"ר קם, "הבעיה של א-סיסי היא שבתוך שזמן קצר עליו להראות הצלחות. אם לא יביא קבלות מיידיות, הוא יאבד את כל הכריזמה שלו בעיני המצרי ברחוב, ולא יישאר בתפקיד".
כדאי לזכור שאחד החששות הגדולים של ישראל הוא שהשלטון המרכזי במצרים יקרוס לחלוטין, ואז נצפה בגל ענק של פליטים מצרים צועדים בחצי האי סיני לכיוון ישראל, מעין היפוך היסטורי של מסעות אבותינו מארץ כנען לכיוון דרום-מערב. במצרים כבר הופצה ידיעה מפוברקת ולפיה השגריר הישראלי בקהיר אמר שא-סיסי נחשב לגיבור לאומי גם בישראל. לסיפור הזה כמובן אין שחר, אבל נכון הוא שבירושלים העדיפו בבירור את א-סיסי על פני מורסי, שהתקשה להעלות את שמה של ישראל על דל שפתיו. בינתיים נראה שההימור היה נכון: א-סיסי הצהיר על מחויבותו להסכם השלום עם ישראל, וברור כי אין לו התנגדות אידיאולוגית להסכם הזה. אין זה אומר שנשיא מצרים יישאר מחויב לו גם בעתיד, אבל כפי הנראה השיקולים שינחו אותו יהיו אסטרטגיים קרים, ולא רגשי שנאה כלפי ישראל.
"לישראל, וזה לא סוד, א-סיסי הוא כרגע הבחירה הטובה ביותר", אומר ד"ר קם. "הוא מדבר בצורה חיובית על הסכם השלום ורואה בו נכס למצרים. אז נכון שהוא לא מזמין אותנו לטקס ההכתרה שלו, אבל מבחינתנו מספיק שישמור על רמת השלום שהייתה בימי מובארכ. היינו מעדיפים כמובן יחסים חמים יותר, אבל ספק אם נקבל אותם, וזה גם לא לגמרי תלוי בו". 
