web analytics
קטגוריות
ספרות ילדים תרבות פופולארית

הלוחם הבלתי נראה :שרגא גפני ההספד הסופי

 

ביום ה-19 בינואר 2012 נפטר   ההיסטוריון הצבאי והסופר שרגא גפני הלא הוא אבנר כרמלי הלא הוא און שריג הלא הוא איתן נותב הלא הוא איתן דרור הלא הוא יגאל גולן  מי שעיצב אצל רבים מאיתנו את דמות הלוחם העברי המודרני. סדרות ספרי ילדים על מעללי המחתרות לצד כתיבת היסטוריה צבאית השתלבו בדמות המפורסמת ביותר שיצר, דנידין הילד הרואה ואינו נראה .

 ממש כמה ימים לפני פטירתו של גפני פירסמתי במגזין "יקום תרבות " כתבת ענק  בת שתי חלקים על יצירתו של גפני בשם "העברי האחרון "כתבה זאת הייתה מבוססת על מאמר קודם שפירסמתי עליו בספר "מטרזן ועד זבנג". הוא נפטר זמן קצר לאחר פרסומה.

לאחר פטירתו של גפני מצאתי את עצמי מבוקש בידי כלי התקשורת בתור המומחה הראשון במעלה  לגביו.  התבקשתי לדבר עליו  על  בתוכנית  "לונדון וקירשנבאום " של ערוץ 10,אולם הופעה זאת בוטלה אולי משום שירון לונדון כעס על ראיון שפירסמתי  עימו על הקשר שלו לירון זהבי מחסמבה ממש כמה ימים קודם לכן.

 במקום זה הופעתי בתוכנית המקבילה בערוץ 1 באותה השעה בדיוק "הערב עם גאולה אבן "שאנשיה פנו אלי חצי שעה בדיוק לאחר פנייתם המקורית של אנשי "לונדון וקירשנבאום " באותו העניין. התפעלתי מאוד מהידענות לגבי גפני שאבן הפגינה בראיון.

 כן התראיינתי עליו לרדיו  תוכנית של דורון נשר ( שחשף שהוא כיכב בעיבוד קולנוע של סיפור של גפני "הקרב על מבצר ויליאמס" ) ביחד עם עטרה אופק בתו של מבקרו  הגדול של גפני הסופר אוריאל אופק . .בדיון דנתי בהשפעה של אירגון ל"חי האמיתי ומפקדו האמיתי יצחק שמיר  לימים ראש ממשלת ישראל על אירגון" הימאים הבדיוני של גפני ועל מפקדו אברהם אבידן .ועטרה אופק סיפרה על היחסים לא בדיוק סימפטיים בין אביה ובין גפני.

 התראיינתי לכתבה ביקורתית על גפני של העיתון "הארץ " מאת תמר רותם

 פרט לכך פירסמתי מאמר על גפני באתר מאקו של ערוץ 2 ומאמר הספד בעיתון "מקור ראשון ".והייתי אמור לפרסם מאמר הספר נוסף ושונה מאוד בעיתון "מעריב " אך זה לא יצא לפועל מאחר שהעורכים שם התחלפו…

גפני זכה גם להספדים של אנשים אחרים ובהם מבקרת הספרות אריאנה מלמד וחתן פרס ספיר חגי ליניק. הוא הסופר האחד והיחיד בהיסטוריה של מדינת ישראל שזכה להספדים במדורי הספורט השונים .

בתערוכת תולדות הכדורגל  הישראלי שנפתחה בחודש מרץ   במוזיאון ארץ ישראל בתל אביב יש ספרים שתרמתי לתערוכה מסדרת ה"ספורטאים הצעירים" של גפני. הסופר עצמו למרבית הצער לא זכה לראות את התערוכה.

עד כמה הוא היה מתלהב מהתערוכה? זאת באמת שאלה.  האמת המרה היא שגפני  בכלל לא חיבב כדורגל והעדיף כספורט את השחייה . הכדורגל עניין אותו רק כנושא לסיפורי הרפתקאות פטריוטיים אבל הוא בלשון המעטה קיצונית  מעולם לא התלהב מהשיגי שחקניו  ומהתנהגותם והתנהגות מעריציהם  במציאות הלא בדיונית . .

שרגא גפני זכה לכמות עצומה ניתן לאמר מפתיעה של תשומת לב לאחר המוות לאיש שהיה סופר ילדים שנוי מאוד  במחלוקת ובהחלט לא מוערך בידי הממסד הספרותי

.אז לאחר כל זה הנה ההספד הסופי  שלי  על שרגא גפני וגם כמה מילים על הקשרים שהיו לי  איתו .

ההספד הסופי

 

 שרגא גפני  אחד מסופרי הילדים הפופולריים ביותר בישראל, וגם אחד הסופרים השנויים ביותר במחלוקת, נפטר. ייתכן ורבים לא מכירים את הספרים שכתב תחת שמו האמיתי, אבל סביר מאוד שיתמלאו בצמרמורת של הנאה כשייזכרו בספריו הכוללים את 'הספורטאים הצעירים', 'הימאים' או 'הבלשים הצעירים' (אבנר כרמלי), 'דנידין הרואה ואינו נראה' (און שריג), סדרת ספרים על מבצע אנטבה (איתן דרור), וגם ספרים אחרים שנכתבו תחת השם יגאל גולן וכינויים נוספים. שמות העט של גפני, אגב, מלאים במקבילות ורמזים לשמו האמיתי של המחבר.

שרגא גפני, האיש בעל השמות הרבים, נולד בשנת 1926 בתל-אביב. כשהיה בן 14 הצטרף ללח"י; "בארצי שלי", כך אמר, "לא יאמר לי זר, לא בריטי ולא אחר, מה עליי לעשות". בלח"י חונך גפני לראשונה לשאיפות וערכים לאומיים שבבית הספר ובתנועת הנוער לא דובר עליהם. בלח"י למד לראשונה שמטרת היהודים בישראל היא לשחרר את המולדת מעול הזרים ולהשיב את גדולתה כארץ התנ"ך והנביאים – הארץ העברית.

שרגא גפני

לאחר שהתגייס לחטיבת 'גבעתי' שם שירת כסמל חבלה, פגש את יוסף ועדיה, מאנשי תנועת ה'עברים הצעירים' (ה'כנענים') של המשורר אוריאל הלפרין (יונתן רטוש), וועדיה קישר בין גפני לבין חברי התנועה. גפני זיהה דמיון בין הרעיונות של הלפרין לבין אלו בהם דגל בלח"י, והצטרף לתנועה. לצד אנשים כעמוס קינן ובועז עברון (שגם היו אנשי לח"י לשעבר), הוא נחשב לאיש המשמרת הצעירה של התנועה.

אט-אט החלו להתגלות הבדלים אידיאולוגיים ברורים בין גפני לבין הלפרין וחסידיו. הוא קיבל את חזונו של הלפרין על הצורך במהפכה עברית וביצירת עם חדש שיהיה בגדר תחייתו של העם העברי הקדום; הוא הסכים עם ניתוק הלאום מהדת, בהיפרדות מיהודי הגולה ובהתמזגות עם הערבים תושבי הארץ לאומה עברית אחת; מנגד, גפני דחה את הגישה שקראה להחיות את התרבות העברית הקדומה על כל מרכיביה, כולל הערצת התרבות והספרות האלילית של הכנענים. הוא טען שיש להחיות רק יסודות מובחנים מעברה של האומה העברית, כאלו שעמדו בבסיס פסגת ההישגים של העם – ובמיוחד בתקופת הנביאים, על בשורתם וחזונם.

תורתו של גפני הייתה הבסיס לכתיבתו בעשרות השנים הבאות, ובספרים אלו ביטא אידיאולוגיה שאותה כינה "עברית". הוא פרסם ברבות השנים עשרות ספרי ילדים, והיו אפילו מי שסברו שהתפיסות הימניות המופגנות שביטא בהם תרמו רבות לעליית הליכוד והימין בשנות ה-70.

רפול מימין ושרון משמאל

במקביל לכתיבה גפני שימש כהיסטוריון צבאי, הוא עבד בענף ההיסטוריה הצה"לי, פרסם ותרגם מאמרים רבים בנושא ההיסטוריה צבאית בעולם ובצה"ל. "הייתי היסטוריון צבאי מהרגע שהחזקתי עט ביד, וכבר בגיל תשע ייסדתי עיתון בו תיעדתי את הנעשה בשכונה במלחמות הכדורגל", סיפר לי גפני. "במלחמת העצמאות הייתי חייל ב'גבעתי' וכתבתי בעלון שפרסמתי את קורות הגדוד כסופר שהכול בוער באש עצמותיו. בגמר מלחמת העצמאות יחידת ההיסטוריה של צה"ל חיפשה אנשים שאוהבים היסטוריה צבאית כדי שיעבדו אצלה, והם שלחו מכתב חקירה בעניין הכתבה. הייתי מעוניין בתפקיד אבל הייתי מפקד בגדוד, ומפקדי יונה וולך לא רצה לוותר עליי. לאחר מכן העבירו אותי לתפקיד אחר, ורק אז הוא הציע אותי. אסא הגלילי נשלח לראיין אותי, ולאחר שקראו את מה שכתבתי בעלון, יחידת ההיסטוריה חטפה אותי. הייתי שם משנות ה-50, איש כתב העת 'מערכות' וכתבתי על פרשיות צבאיות רבות. במלחמת ששת הימים העבירו אותי למחלקת ההיסטוריה הצבאית, והמשכתי לשרת שם עד אחרי מלחמת יום הכיפורים.

"למדתי מההיסטוריון הצבאי, הגנרל סמואל מרשל, שאחרי הקרב אנשים זוכרים שמונים אחוז מהקרב, שבוע אחרי הקרב ארבעים אחוז, וחודש אחרי ארבעים אחוז ממה שהיה וארבעים אחוז ממה שהיו רוצים שיהיה. לכן יש לחקור אחרי הקרב כל פרט וכל חייל, ולשלב הכול בתשבץ ענק של תיאור פרטי הקרב". 

המחקר הידוע ביותר של גפני על ההיסטוריה הצבאית הוא התיאור המפורט של קרב המיתלה בזמן מבצע סיני ב-1956. המחקר הופיע כגיליון שלם של 'מערכות' ב-1960,הגיליון היחיד שהוקדש כולו למאמר אחד, על קרב אחד בלבד.

 

"קרב המיתלה היה חשוב כי בו שברנו את הצבא המצרי", התייחס בפניי גפני למאמר. "המצרים ביצרו את המיתלה עם ביצורים שנחשבו לא חדירים; אמנם שילמנו מחיר כבד אך המקום נכבש, הציר לתעלה נפתח ותוכנית המלחמה הוגשמה. בלי קרב המיתלה כל המבצע היה נכשל. את תיאור הקרב כתבתי עם רפול (רפאל איתן, מפקד גדוד 890 של הצנחנים באותה עת – א"א) מימיני ושרון (אריאל שרון, מח"ט הצנחנים באותה עת – א"א) משמאלי; הם נתנו לי כל מה שרציתי – כל פרט מידע, ולו הקטן ביותר".

 אלי : זאת יצירת ההיסטוריה הצבאית החשובה ביותר שלך?

" החוברת על קרב המיתלה היא באמת הבולטת מכולם, ולמרות שכולה עובדות ואמת – יש בה גם יסודות ספרותיים רבים ולא רק אווירה מקצועית", אומר גפני. "תרגמו אותה לשפות אחרות, ולמדו ממנה בקורסי פיקוד ומטה. היא גם זכתה לתגובות בעיתונות האזרחית, ובעקבות תיאור הקרב שם חיים גורי כתב ב'דבר' שהוא רואה למול עיניו מיתוס יווני קדום".

 אלי : היום ההיסטוריונים טוענים שהקרב היה מיותר ושהקורבנות בו מתו לשווא.
" גפני : הם לא מתו לשווא, הם מתו בשביל מטרה חשובה. הם הראו לאויב שהחייל העברי אינו נסוג גם במצבים הקשים ביותר, ושיש לפחד מהחייל העברי. לעצם תדמית גבורה הזו יש חשיבות עצומה במאבק הפסיכולוגי מול האויב",
"זאת הייתה הצלחה במחיר יקר, אך היא הייתה אחת ההצלחות הגדולות של חיל הרגלים העברי דאז. צריך להבין שקרב המיתלה הוא הקרב הכי חשוב במורשת העברית, ובו הגיעה לשיאה ההגשמה העצמית, הייעוד והשאיפה של הלוחם העברי להגיע לגרון האויב ולמלוק אותו."לדעתי זה פשע שלא מצרפים את תיאור הקרב הזה לספרי קריאת החובה של תלמידי תיכון. ראוי שיהיה זה פרק נוסף על מורשת הגבורה העברית". 

דנידין נגד אחמדיניג'אד

גפני עסק רבות גם בהיסטוריה צבאית של ימי קדם, ובין השאר פרסם מחקר שבו טען שמצא הוכחות לייחוסו של בר-כוכבא כצאצא של בית דוד. אך גם כשעסק בהיסטוריה הצבאית, לא זנח את עיסוקו העיקרי – כתיבה לילדים. גפני המשיך להנחיל את משנתו בספרי הילדים שכתב, ופעמים רבות מסווה של סיפור מרתק או מבדח נועד להעביר לילדים את השקפותיו.

"השפעתה של ספרות על ילדים היא בעלת משקל אדיר בעיצוב אופיו של הילד, גיבוש ערכיו והשקפת עולמו", הסביר גפני את ה'אני מאמין' שלו לפרופ' אדיר כהן. "המפגשים הראשוניים של הילד עם עלילות ספרותיות מעצבים אותו ומכוונים אותו במידה רבה למערכת חיים שהסופר חפץ בה. לעניות דעתי, על הכותב לדעת זאת ולראות את מקצועו כשליחות ולא כמשלוח יד. עליו להיות מוכן להתייצב מאחורי הדברים שהוא כותב לילדים, להחזיק בערכים ובהשקפת עולם מגובשות. ספרות ההרפתקאות היא הסוכרייה המתוקה שבתוכה אתה טומן את הערכים שאתה שואף להחדיר בקורא שלך; כל ילד אוהב הרפתקאות ונמשך אליהן, ולכן דרך הספר ניתן להחדיר בילד ערכים בצורה ישירה".

Image result for ‫דנידין לוכד השבויים‬‎

כנראה שהסדרה המפורסמת ביותר אותה גפני חיבר הייתה 'דנידין הרואה ואינו נראה', וגיבורהּ הפך לאייקון אמיתי של התרבות הישראלית. בסדרה פורסמו 29 ספרים על עלילות ילד ששתה משקה סגול והפך כך לרואה ואינו נראה. באמצעות כוחותיו המיוחדים, דנידין הופך לסוכן חשאי של ישראל ומסייע לביטחונה של המדינה.

במהלך הסדרה התמודד דנידין עם חיילים מצרים בזמן מלחמת ששת הימים, נלחם בחיילים סורים לאחר מלחמת יום הכיפורים ופעל מול טרוריסטים פלשתינים חוטפי מטוסים; בנוסף הוא גם התמודד באופן אישי עם שליטים שונים של העולם הערבי, מנאצר ועוזריו, דרך חוסיין מלך ירדן שבמהלך ששת הימים דנידין שיבש את שידורי הרדיו שלו וגרם לו לשדר נאום פרו-ישראלי המכיר בזכותם של ישראל והיהודים, וכלה ברודן העיראקי סדאם חוסיין שממנו מנע להטיל פצצת אטום על ישראל; דנידין הציל את הנשיא האמריקני ביל קלינטון מחייזרים מרושעים, ובסיפור קצר שפורסם רק בעיתונות עזר לאהוד ברק, הרמטכ"ל דאז, לחסל את חמאס;

הספר האחרון בסדרה, שאותו גפני תכנן בשנה האחרונה לפני מותו, היה אמור לעסוק במאבקו של דנידין בנשיא איראן אחמדיניג'אד. גפני לא הספיק להשלים את הספר בשל מחלתו.

אילו היה כותב רק את דנידין, דיינו; אבל גפני התפרסם גם הודות לסדרות אחרות, ותחת שמו האמיתי פרסם את סדרת 'עולם התנ"ך לילד' שבה סיפר מחדש את סיפורי הספר האהוב עליו, התנ"ך, במה שנראה בעיניו כ"אפוס לאומי עברי". לצד ההצלחה ספגה הסדרה גם ביקורת קשה על גישתה ה"לאומנית-פרימיטיבית כלפי 'עממי הארץ' הכנענים", אך היא גרמה לילדים חילוניים רבים להתעניין בתנ"ך.

סדרה מפורסמת הרבה יותר הייתה 'הספורטאים הצעירים', סדרה בת 16 ספרים על קבוצת כדורגלנים שמביאים לזכייתה של ישראל באליפות העולם בכדורגל. גפני הסביר שכתב את הסדרה כמחאה על ההישגים העלובים של ישראל בכדורגל, אך למרבית הצער לא נראה שרמתו של הכדורגל הישראלי השתפרה בהרבה כתוצאה מספרי סדרה זאת. הסדרה תיכלל בין אוסף המוצגים שמתכנן מוזיאון ישראל להציב בתערוכה שתעסוק בתולדות הכדורגל הישראלי ותיפתח בקרוב.

"פגשתי אותו לראשונה ב-1960, ומאז הפכתי לצייר הקבוע שלו", מספר עליו אריה מוסקוביץ', שאייר את 'הספורטאים הצעירים' ואת 'דנידין'. "אחת הסיבות שעבדנו כל כך הרבה וכל כך טוב ביחד היא שהייתי צייר של צה"ל, וציירתי סמלים צבאיים שונים. בשבילו, כל העניין של ציור נכון ומדויק היה חשוב מאוד – הוא היה לוקח אותי למשחקי כדורגל רק כדי שאדע לתאר בצורה מדויקת ככל האפשר את השחקנים בעת המשחק. גפני היה מספר לי את הציור בעל פה כי פחד שלא יהיה לי זמן לקרוא את הספר, והוא היה קובע איזה סצנות עליי לצייר".

אלי : היו לך בעיות בציורים של ספריו?

מ.אריה :"הייתה לי בעיה קשה לצייר את דנידין", אומר מוסקוביץ'. "איך תצייר אדם בלתי נראה כך שהקורא כן יראה אותו? אבל אני חושב שאיכשהו התגברתי על כך ויצרתי בלתי נראה שהוא ברור לעין".

 אלי :היו מבקרים רבים שהתנגדו לתיאור הערבים בספריו של גפני ולציורים בהם הערבים מוצגים כמרושעים וכטיפשים. האם זאת הייתה הכוונה?

"גפני בהחלט חשב שערביי המזרח התיכון הם מרושעים", מסביר מוסקוביץ', "לתפיסתו, הם רוצים להשמיד את מי שאינו מתאסלם, והוא חשב שהם טיפשים משום שהם פועלים בכיוון זה. הציורים אכן שיקפו את תפיסתו זאת".

סדרה נוספת שכתב גפני היא 'הימאים', סדרה על עלילות קבוצת מחתרת דמוית לח"י שלראשונה בספרות הילדים העברית הציגה את לוחמי המחתרות במאבקם בערבים ובבריטים באור חיובי – ועוד בשיא תקופת השלטון של מפא"י. לאכזבתם של חובבי הספר, העלילה נקטעה בשיא המתח – ברגע בו הימאים עמדו להתנקש בחייו של הרודן הנאצי היטלר – ולא ידוע אם היטלר היה ניצל מניסיון ההתנקשות.

סדרה פחות ידועה הייתה 'הסיירת המיוחדת', שגוללה את סיפורה של יחידה צבאית ישראלית סודית בתקופה שלפני פרוץ מלחמת ששת הימים. הסדרה עוררה את מחאות העיתון הצבאי 'במחנה' בגלל שאחת הדמויות, בחורה צעירה, מצהירה שהיא אינה מוכנה לצאת עם חייל שאינו משרת ביחידה קרבית מובחרת.

לא שונא ערבים

Image result for ‫דנידין לוכד השבויים‬‎

ספריו המרובים של גפני, כמו גם תפוצתם הרחבה, לא זיכו את גפני בעושר רב. המוציא לאור מזרחי  הרוויח הרבה כסף ממכירת ספריו של גפני, ובנה ממנו וילה ענקית בסביון.  אבל גפני עצמו ראה רק מעט מאוד מהרווחים. הוא . הרוויח עליהם רק שכר סופרים (ללא תמלוגים), והיה בסכסוך גדול  עם מזרחי על הזכויות אבל הפסיד. כיום ‘דנידין' הוא סימן רשום של מזרחי עם כל המשמעויות הכלכליות של הדבר.

יחד עם זאת, הפופולריות של ספריו הייתה כה רבה, עד שבשלב מסוים ניסה אחד ממבקריו הקשים של גפני, הסופר אוריאל אופק, לשכנע את הספריות הקיבוציות לסלק את ספריו ממדפיהן, אך נכשל בכך. במאמר שפורסם ב-1970 כתבה חוה ויזל על ספריו כי "משיחות עם מחנכים, מנהלי ספריות, הורים וילדים, עולה הרושם כי אלה הם הספרים הנקראים ביותר בגיל 11-9".

נטייתו של גפני להטמיע את דרכו האידיאולוגית ספגה ביקורת רבה. העיתונאי רון מיברג, שמתנגד לדעותיו של גפני, טען ש"מגיע לו פרס על יכולת ההשפעה על דור שלם של צעירים. הוא הבין את הלך הרוחות, את הסחף לימין, את הנוסטלגיה החמושה במקלע וכתב על זה לפני כולם". מיברג אף ייחס לגפני וליצירותיו השפעה מכרעת על דור הצעירים שהעלה את הליכוד ואת הימין לשלטון, וגפני עצמו הסכים עם הערכות אלה. אחרי הכול זאת הייתה מטרתו, ושיא הצלחתו התגלם בדמעת הצנחן ליד הכותל במלחמת ששת הימים – תמונה שגפני מקשר להשפעת כתיבתו. תמיכה נוספת בדעת מיברג היא הטענה ששמה של מפלגת 'התחיה', בראשות יובל נאמן וגאולה כהן, נלקח ישירות משם קבוצה בעלת אידיאולוגיה דומה שהוצגה בסדרת 'הספורטאים הצעירים' כמה שנים לפני הקמת הרשימה הפוליטית.

הסופר והמתרגם אוריאל אופק ביקר את ספריו של גפני מכיוון אחר, ולדבריו הם אינם יכולים לתרום לחינוך של ילדי ישראל מאחר שעלילותיהם חסרות אמינות, סגנונם דל, שפתם מרושלת וגיבוריהם חסרי תכונות ייחודיות.

חלק מרכזי מהאש שכוונה נגד גפני נבעה מגישתו לערבים בספריו. פרופ' אדיר כהן ודן יהב האשימו את גפני ביצירת סטריאוטיפים שליליים ומבזים של הערבים; לשיטתם, לצד 'חסמבה', ספרים אלו עומדים בראש רשימת ספרי הילדים העבריים המציגים את בני העם הערבי בצורה עוינת. טענה דומה הושמעה על ידי הסופר הפלשתיני פאוזי אל אסמר, שמביא את ספריו של גפני בתור דוגמה מרכזית לתופעת העוינות כלפי הערבים בספרות הילדים.

Image result for ‫שרגא גפני‬‎

והוא התבסס ברשימה זאת על מאמר של הישראלי ישראל שחק ,שמצידו התבסס על רשימה עיתונאית של תמר מרוז. טענות אלו שימשו מאז לבסיס של מאמרים של  עוד אנשי שמאל  ופעילים פרו פלסטינאים בחו"ל שתקפו את ספרות הילדים הישראלית כמפיצה כביכול תעמולת שנאה כנגד הערבים. לאמיתו של דבר כל אלו מצאו מעט מאוד דוגמאות להתבסס עליהן ( ובין הדוגמאות הנוספות  שהביאו נמצאים גם ספרים  של  אותו אוריאל אופק שהוזכר למעלה ..) .הדוגמה המרכזית שלהם  ל"תעמולת שנאה אנטי ערבית " כתוצאה הייתה של שרגא גפני.שבספריו החיילים הערביים הוצגו הן כאכזריים והן כמטופשים.

למעשה, גפני היה רחוק מאוד משנאת ערבים ומגזענות. הוא סבר שהערבים שחיים במדינת ישראל הם צאצאי היהודים הקדומים, ועליהם להתמזג עמם מחדש. מצד שני, גפני החשיב את ערביי המזרח התיכון כאומה ששואפת להשמיד את כל מי שיסרב לקבל על עצמו את האסלאם, ולא האמין כלל באפשרות של שלום ארוך טווח בין מוסלמים ולא-מוסלמים. בסדרה 'ידידות ומאבק', אותה פרסם תחת השם איתן דרור, קרא גפני ל"ברית מיעוטים" של תושבי המזרח התיכון שתכלול את הנוצרים, העלאווים, הדרוזים והיהודים, שיתאחדו כנגד האסלאם הג'נוסיידי.

דומה שהמבקרים הודו שגפני אכן השיג את כוונתו המוצהרת – עיצוב תפיסת עולמם של הקוראים – ומיברג אפילו כתב עליו: "במשחק על גביע המדינה לראיית הנולד ולחינוך יוצר, אבנר כרמלי 2, מדינת ישראל 0. גם הרעים, אלה שרוצים לעצור אותו, אינם יכולים לו. הנבחרת שהם מציבים מולו, הסגל הלאומי שלהם, אינו חדור באותה תחושת שליחות עמוקה, מחויבות ומסירות למטרה. אז מה אנחנו יכולים להתלונן על כך שכרמלי משחית את ערכי הילדים? אין דרך אפקטיבית להילחם בדמיונו ובכושר הייצור של כרמלי, ומאה ומשהו הספרים שלו מכסים את שוק ספרות הילדים כמו שמיכה עבה".

בשנים האחרונות לחייו ניסה גפני לעשות נפשות לתפיסה חדשה שפיתח, ואותה כינה 'השיטה השוויונית-מחזורית'. לדעתו, האידיאל שקידמו חוקי התורה בקרב עם ישראל בימי קדם היה לחלק מחדש ולהשיב את אדמות האבות לבניהם אחת לחמישים שנה, ובכך ביקשה התורה לייסד שיטה שתשמור על צדק ושוויון חברתי. גפני האמין שעל ישראל המודרנית לחזור לשיטה זו על מנת ליצור דרך חיים צודקת יותר, ולכן עבד על ספר למבוגרים שיציג את עיקרי השיטה וקיווה שפרסומו "יזעזע את אמות הספים". גפני ניסה לשכנע גם מנהיגים ופעילים פוליטים שונים בחזונו, אך איש לא גילה ברעיונותיו יותר מעִניין מועט. גפני לא ויתר והמשיך לכתוב ספרי ילדים בהם עסק מדי פעם בתיאור דרך החיים השוויונית-מחזורית, בתקווה שהילדים שיקראו אותם ישתכנעו בעקרונות השיטה בעתיד ויממשו אותה, וכך ישראל תיהפך למרכז של צדק ומוסר.

לאחר הביקורת עליו ולאור דעותיו, האם ניתן לקבוע שגפני היה סופר ילדים 'מוצלח'? מבחינה ספרותית, התשובה היא ככל הנראה שלילית; אבל אין ספק שספריו העניקו שעות רבות של הנאה לקוראיהם הרבים, והותירו להם משהו לחשוב עליו גם לאחר סיום הקריאה.

שרגא גפני ואני

כאשר אני הייתי ילד גפני היה אחד הסופרים החביבים עלי. יש לו תפקיד מרכזי בכך שהתנ"ך הוא אחד הספרים האהובים עלי הודות לסדרה שלו "עולם התנ"ך לילד

.

אני עצמי מעדיף על פני כל הסדרות של גפני סדרה  שאותה פרסם בשנות החמישים שהיום היא פחות ידועה אבל לדעתי היא גדושת ההמצאות ומשעשעת מכל "הבלשים הצעירים"  סדרה שגיבוריה אלי פנחס חנה ושוש יוצאים למשימות שונות בישראל באפריקה בחלל  ופוגשים דמויות כמו מנהיג מצרים נאצר הקומיקאי דני קי איש הג'ונגל טרזן ואחרים וכו' בסדרה שהיא פארודיה  על יצירות ורעיונות שונות שהיו נפוצים בישראל  בעולם הספרות והאמנות בשנות החמישים. גפני מעולם לא חזר לשיא של סדרה זאת.

היכרתי אותו בראשית שנות האלפיים כאשר כתבתי עליו עבודה סמינריונית עבור המחלקה לחקר  התרבות באונ' תל אביב. גפני בשלב זה כבר לא ראה את עצמו רק כסופר כפי שראה את עצמו בשנות החמישים אלא כאידיאולוג השואף להביא לטרנספורמציה בחיי החברה והמדינה בישראל דרך ספריו.

הוא לא באמת הצליח בכך. אבל הסתפק בחוסר ברירה באהבה שלה זכו ספריו ובראשם ספרי דנידין. אל ההתקפות אליו כסופר שמשחית את הנוער והופך אותו לימני התייחס כאותות כבוד העויינות כלפיו הייתה אמיתית  בראשית העשור הקודם  היצעתי לאגודה הישראלית  למדע בדיוני לבחור  בגפני כאורח כבוד באחד הכנסים שלה בגלל תרומתו הגדולה מאוד לדעתי לספרות הפנטזיה והמדע הבדיוני הישראלי.גפני הרי יצר את דמות המדע הבדיוני  הישראלית הקלאסית  מכל דנידין הרואה ואינו נראה. נציגי האגודה סירבו בתוקף .כפי שהתברר לי ממגוון של שיקולים ובהם העובדה שגפני הוא דמות שנוייה במחלוקת מבחינה פוליטית וגם מכיוון שהתקשו לראות בסדרה על הילד הבלתי נראה הנלחם באויבינו סדרת "פנטזיה "אמיתית ".

גפני לא הוזמן מעולם לשום כנס.אולם  הסופר הישראלי היושב באנגליה לביא תדהר שמע ממני על הפרשה וכתב סיפור באנגלית בשם

 THE MASTER שהוא מעין סיפור היסטוריה חלופית על הסופר "שאול כנען " המבקר בכנס מדע בדיוני ישראלי ומנסה להתמודד במהלכו עם ההבדלים בין  החברה הישראלית העכשווית  ובין גיבורי התרבות

 שאול כנען אינו אלא שרגא גפני והסיפור של תדהר  הוא בעיני מחווה אולטימטיבית לחייו וליצירתו של אחד מסופרי הילדים הישראליים הבולטים ביותר לטוב ולרע לאורך שנות קיומה של מדינת ישראל.

הסיפור של לביא תדהר נמצא באתר זה ברשת

http://www.strangehorizons.com/2007/20071008/master-f.shtml

 

שרגא גפני .צילם עודד קרני

ראו גם

שרגא גפני בויקיפדיה

מאמרי הספד על גפני

נפטר הסופר שרגא גפני

מיה סלע מודיעה על פטירתו של גפני

האבא של דנידין נפטר בגיל 85, באתר רשת

אלי אשד, שרגא גפני, הרואה ואינו נראה, באתר mako מאקו, 22 בינואר 2012.

העברי האחרוןהחלק הראשון

העברי האחרון החלק השני

מאת אלי אשד

בלש תרבות וחוקר של תנ"ך, תרבות וספרות פופולארית

17 תגובות על “הלוחם הבלתי נראה :שרגא גפני ההספד הסופי”

כתבה מדהימה על איש גדול.

כל הכבוד גם למר אשד על כתבה זו ועל מה שחלקת.

מענין אם הספר שלא הושלם בשם דני דין נגד אחמינגד יפורסם
לפחות אותו חלק אותו זכה שרגא גפני המנוח לכתוב………..

אני חושב שזאת יכולה להיות מחווה וזיכרון אחרון למנוח ……
כמובן שהדבר נתון לשיקול דעת משפחתו באם לפרסם.

נשארנו בלי סוף לדני דין ,הוא נשאר רואה ואינו נראה – יש לסיים הסיפור למען הדורות הבאים

הסופר הטוב ביותר בישראל.
וחבל שלא העריכו אותו מספיק ולא מוציאים את ספריו מחדש.
יהי זכרו ברוך.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

fifteen − 3 =