אילן ברקוביץ' לשעבר משורר אחד מני רבים הפך למבקר השירה של עיתון "הארץ" וכתוצאה לדמות בולטת אם גם לא אהודה בסצינת השירה. בין השאר הוא זכה לכבוד הגדול של התקפה ארסית מהעורך ומבקר השירה גבריאל מוקד באתר זה שבה הוגדר בין השאר כ"אפיגון עלוב של אפיגון עלוב".
עם זאת בסצינת השירה שום דבר הוא לא נצחי והכל יכול להשתנות עם ספר חדש ( או שלא…)
יואב עזרא מי שהיה קשור לאותה ההתקפה החליט להעריך מחדש את אילן ברקוביץ' כמשורר.
חירובו של אילן ברקוביץ'
מאת יואב עזרא
אילן ברקוביץ' / חרובים הוצאת אבן חושן ,2010
אל ספרו של המשורר אילן ברקוביץ' יש לגשת מתוך חרובים בחטף פתח מלשון חירוב וחורבן.
כאשר נגשים כך אל ספרו אפשר לנשום את מלוא הכאבים בפסגות השגב של השירה , אותה שירה
החפצה להוציא את הקהל החוצה , החוצה אל הגאולה שבשמים העליונים.
עמוד 23 אם אעזוב אותך
אם אעזוב אותך יעלה בי אפר,
אנוע בעפר הדרכים כשכור, לא
יקראו לי בשמי, אניח לאבלות לעבור
אותי ובי, אגיע כאורח אל מרתפי הביבים
להתרחק מיפיך, לא לזכור איך היית נוגעת בי.
מים ארורים ישטפו את עורי ויעכירו אותו
ולא אדליק עוד דבר. דבר לא אדליק עוד.
המשורר מבכה בשיר את מר גורלו. בסתר ליבו הוא יודע שיום אחד
הוא יעזוב ובכך הוא מבכה את יתמותו העתידית לבוא והיתמות בוא תבוא
והמשורר כן ירד לאפר האבלות.
עמוד 27
האגדה
האגדה מספרת על חרובים כעל
נשיקות שנחרבו ונתלו על עצים.
כמה כאב יש בשתי הללו . מפה השיר אמור להמשיך אך מפאת
כאב השורות לא יכולתי להמשיך להדפיס את השיר.
בשתי השורות הנ"ל יש רמז לשירים כולם . כל שירי הספר הם נשיקות שנחרבו.
עמוד 92
ליאת קסטיאל
(המשורר מקדיש את השיר הבא לבת כיתתו, שנרצחה עם חברתה חגית זביצקי ז"ל
בידי מחבל בדואי בוואדי קלט ב-24/04/1997 )
מהו רעד בית השחי אם לא
זרועותיה מורמות אל על והסכין
מתחילה להשלח לשנים שעוד
יבואו אחר כך , לא היה מי שיסביר
איך בכלל קרה לה דבר כזה,
רצח.
בפאתי ואדי-קלט, בואכה
עמק הבכא למדבר יהודה, דם
היה לאגדה ואגדה התמלאה
בדם, ערוצים עד היום זועקים
את דמה, כאז גם עתה
קולם לא נשמע.
היא היתה מלכת הכיתה.
זרועותיה יורדות, שכיות חמדה
שלה לא נראות יותר.
אילן ברקוביץ.צילום עופר עמרם
המשורר מבכה את חורבן בת כיתתו בידי מתנקש ובכך הוא
הופך את ליאת לנשיקה שחרבה מן העולם ילדה מתוקה בתוך מסע חירוב..
כמה דמעות משורר יכול להכיל בתוכו.
עמוד 54
איש בודד בבית קפה
איש בודד בבית קפה,
מחפש נואשות את טעמו המר
בין הררי העשן.
בית הקפה קטן, האוויר הדחוס / דחוס עוד יותר
מה דחוף לו כל כך עכשיו להצטער
הוא מצטיר טוב לכולם כאן.
אלה שטוב להם מביטים בו בצער
ואלה שרע להם מבטים בו בצער
רב עוד יותר.
אני מושיט לו סירה דימיונית של
חיוך, כאילו שהיא תשיט אותו
במפרשית טובה רחוק מכאן,
אל המקומות הגדולים שבהם היה מאושר.
צילום עופר עמרם.
קשה להיות בודד בעיר הגדולה . העיר בנויה לזוגיות ולא לבדידות והמשורר
באופן אינטואיטיבי תופס את כאבם של אנשים הבודדים. ישנם כאלה המסתירים
את בדידותם עם כלב ישנם עם אופנים. אלא שהמשורר יכול רק להשיט לעברו
של הבודד משהו דימיוני משל עצמו שהרי המשוררים כולם אנשים בודדים ולפעמים מתבודדים גם כשהם בלב המון אנשים צוהל הם תמיד מורמים מכל מי שסביבם
והמשורר יודע זאת ומבכה בסתר את מר גורלו של הבודד בעיר.
עמוד 48
שירי הצעיר
ידי הכותבות אותך
ילכו ויתקמטו עם השנים,
לו רק אתה,
שירי הצעיר, אל תתקמט
איתן היחד.
לואי ותשאר תמיד כים שקט
אשר מתחת גלימתו טווה בלטף
חוטים של סערות לפני
הרעידה.
המשורר מוצא בשיר זה את מפלט קדושת הנצח של השיר ומעלה את השיר והשירה
לדרגות השגב מעבר לכאבי הגוף והחומר שנועדו לכליה וחירוב שכן רק באמצעות השפה
השירה והתפילה שהיא שירה חוצה האדם את מרחקי האין-סוף של העולם ומגיע
אל אלוהים אהובו.
עמוד 62
תפילות התפוזים של גבעתים
ארץ השקט נפתחת לקהל הרחב באישוני הלילה.
אני תוהה אם אבי ידע להבחין בה כשהיה קם באמצעו של הלילה
ומהלך במסדרון. גם אני קם עכשיו כמוהו אלא שפני אל החלון
ושם היא פרושה למולי, למשל בשני נערים עוטי חולצות לבנות
ומילים שעוד אין להן זמן. אני יודע שלארץ השקט יש גם
שעות קבלה מיוחדות, למשל בשבת בבוקר או כשמתים, גם אבי
היה משתמש בה אז לצרכיו. לאמור: הלכתי לבית הכנסת
לכפר על חטאי. לא היו אנשים. כנראה שכבר לא נשארו בינינו
חוטאים. אם אני בא אל ארץ השקט בשבת בבוקר אני
מחפש בה את בית הכנסת של הטבע: בציפורים חזניות ובתפילות
התפוזים של גבעתים עכשיו.
זו אחת מתפילות השירה המודרניות היפות שנולדו בזמן האחרון.
בתקופתינו הרבה צעירים אינם יודעים להתפלל שלא באשמתם ככה זה קרה.
ופה יוצא המשורר בזעקה שקטה בלתי אמצעית אל אלוהים מתוך הטבע, זו התפילה האמיתית
לבורא עולם, אדם הולך בדרכו ומתפלל מתוך כאב מתוך בית הכנסת של הטבע.
ולסיום משהו אופטימי כל המשוררים/משוררות (אין לי כוח יותר לסלש מעכשיו והלאה
כשאני אשתמש במילה אני מתכוון לכל המינים ) יודעים שאין מאושרים מהם
עלי אדמות מאחר והם נמצאים כל הזמן במלאכת הכתיבה ומי מאיתנו לא חווה
את הצער הסביבה על מר גורלינו כמשוררים במיוחד את דאגתה של אמא על בנה.
עמוד 125 אני מאושר אמא
אני מאושר אמא. אושר גלום בי ובכל הסובב אותי.
אני יוצא את פתח הבית. אני עדין מאושר והאושר
סובב את כולי. האושר מציף אף את האוטובוס העירוני.
כל הנוסעים מאושרים אמא. בתחנה שלי אני יורד
עדין מאושר ואושר בליבי. אני פוגש מכר. משהו בדבריו
גורם לי להסס באושרי. אני מהוסס אמא. ובכל זאת
האושר שנסכת בי שב ומסתער עלי ואני שב ומאושר
בכל כולי. אהובה מן העבר מביטה אלי. מבעד לעיניה אני
רואה חיים משותפים שלא צמחו, דמעה נעצרת בשולי
עיני, אבל אל תדאגי אמא, מיד האושר שב ובא אלי.
מאושר אני מגיע אל חדר עבודתי. העבודה נעימה לי.
את מצלצלת להזכיר לי שאהובתי היא לא הטובה ביותר האפשרית
בעבור האושר שלי. אני על קו הקצה ובכל זאת מאושר, אמא.
מאושר וכולי. בערב אני שב הביתה. אהובתי נושקת על שפתי.
מי יתן וכל האמהות של המשוררים תקראנה שיר זה ובכך
תשכלנה להבין את אושרו של בנם המשורר. אושר שבכל אמות מידה
אינו מובן לאיש גם למשורר עצמו, שכן אם האושר היה מובן הוא היה
נכבש ושוב לעולם לא היינו חווים אושר.
אילן ברקוביץ' משורר אמיץ לב בספרו זה 'חרובים' הוא דוחק את מסע
השירה עוד פסיעה אחת אל פסגות הנצח משל היה הרקולס.
לסיום בקרב שהתחולל מול אישיותו הציבורית של אילן ברקוביץ' ופועלו
לא השתתפתי אישית פרט לתפקיד של שכיר חרב. בקרבות האקדחים המתחוללים נכחי לעולם לא היה בי דבר מעבר לקור רוח. כעת נכנסתי למערכה מטעמים אשר יהיו שמורים איתי
ומבחינתי הקרב בחוצות העיירה רק התחיל.
פסק הדין
יש מקום בעולם השירה גם לכוהנים של שירה .אילן ברקוביץ' למרות כל המלעיזים הוא אחד מהם .
ראו גם
- אילן ברקוביץ' בלקסיקון הספרות העברית החדשה
- יצחק לאור, "מהר ובוא לאסוף מבשרי עיניים רעבות", באתר הארץ – ביקורת על הספר 'תפוזים'
- שושנה ויג, גם ג'ינג'י וגם משורר, ראיון עם ברקוביץ, אתר "אימגו"
- עמיחי שלו, ברקוביץ' פותח פה, ynet, 9.7.2010
- מפת השירה האמיתית על פי גבריאל מוקד
- אלי אשד, אילן ברקוביץ' – טרובדור אן מנדרין?, אתר "היקום של אלי אשד"
36 תגובות על “חירובו של אילן ברקוביץ'-יואב עזרא”
רשימה יפיפיה!
בעל האתר היקר. מדוע לא אהבו את שירת אילן? השירים המצוטטים נהדרים. הרשימה נהדרת מבית היוצר של יואב, מכובדינו.לטעמי נעשה פה צדק לשירתו, של אילן וכרגיל יואב מסתכן בראשו.
אני לוחץ ליואב את כף היד, כמבקר אמיץ לב.
ברשימה הביבליוגרפית היפה והיסודית מאוד שערכתם לרשימה זו חסרה רשימת הביקורת של ארז שווייצר שפורסמה ב"הארץ, ספרים".
יואב עשה לי רשימה, גם אני רוצה.
כותבים חרוב לא חירוב.
החירוב מוצדק עידו. חירוב ולא חרוב!
בשיר "ליאת קסטיאל" נפלה טעות. צריך להיות "היא הייתה מלכת הכיתה" ולא כפי שנכתב. כמו כן בשיר "איש בודד בבית קפה" צריך להיות כתוב: "מה דחוף לו כל כך עכשיו להצטער" ולא כפי שנכתב.
רשימה טהורה שאין בה רבב!
יופי יואב עכשיו המשתמש האנונימי האובססיבי,אילן ברקוביץ', סוף סוף יסכים לכתוב עליך
ברקוביץ' כבר כתב על שירתו של יואב עזרא. כשמדובר במשוררים אמיתיים אין דבר כזה ידיים רוחצות – ישנה רק האמנות הטהורה!
שכיות חמדה ולא שחיות חמדה. האם הטעות במקור, המחבר לא ראוי לתואר משורר.
צריך להיות "שחיות חמדה" – מלשון בית השחי שבראשית השיר. זהו יציר לשוני-מטאפורי שבצירוף, שנולד מתוך השיר והחיים.
בשיר "איש בודד בבית קפה" צריך לערוך עוד תיקון קטן: "האוויר הדחוס / דחוס עוד יותר" במקום: "האוויר דחוס" וגו'.
יואב טוען בתחתית הרשימה, שהסיבות לכתיבת הרשימה שמורות איתו. כל החיים לא ראתי כזה דבר, תעלומה.
יד רוחצת יד ובכל זאת הידים של כולם מסריחות.
למה רוחצת? ספר טוב.
אילן ברקוביץ' הוא היורש של אלתרמן.
שלום לכל באי האתר הזה. אני מבקש לברך את המשורר וקורא השירה המעמיק יואב עזרא על קריאתו בספרי "חרובים", בברכת יישר כוח גדול! זו הקריאה המדויקת והמעמיקה ביותר שלה זכה הספר הזה וזאת משום שזו קריאה נקייה, חפה מכל חשבונאות, פוליטיקה ואגו. זו קריאה אימפרסיוניסטית מעולה שחודרת אל השירים וחווה אותם מחדש בעת הקריאה. אין מעשה אמנותי גדול מזה בעיני וזו הדרך האמיתית והטהורה ביותר לקרוא שירה.
רק משורר אמיתי יכול לקרוא כך שירה ולכתוב עליה. יואב עזרא הוא משורר כזה. בתקופה שבה תרבות השירה העברית הייתה נראית אחרת יכלו משוררים אמיתיים לכתוב זה על שירתו של זה מתוך מקום אמיתי וטהור של אמנותם. זו צריכה להיות הדרך שבה יהלכו משוררים של אמת מכאן והלאה. אלה לא ידיים רוחצות. אלה ידיים שלא מפחדות לגעת באמת. אלה ידיים אוהבות של שירה.
לעניות דעתי רשימותיו של יואב עזרא הן נכס ממשי וחשוב מאין כמוהו לאתר הזה וכולי תקווה שהמשורר ימשיך במלאכתו החשובה במסגרת זו או בכל מסגרת אחרת.
הבוקר כשקראתי לראשונה ברשימה התרגשתי כפי שלא התרגשתי מאף רשימה שנכתבה על שירתי וזאת משום שהכותב הבין באמת לרוחי ולרוח אמנותי. הוא מימש בכתיבתו את השירים והוציא אותם לאוויר העולם כשהם נקיים, כפי שנכתבו. אני מאחל לכל יוצר לעבור חוויה שכזו מתוך ההתייחסות אל אמנותו.
את דבריי אחתום בציטוט מתוך ספר-שיריו של יואב עזרא עצמו, "הנגן של עולם המתים" (הוצאת פלונית, 2008), שאני ממליץ בחום לכולם/ן לקוראו. התחילו מן השיר הזה: "הספרים שלא ידברו עלינו / התמונות שלא יתארו אותנו / ההם שלא יאמרו אותנו / ההיא שלא תאהב אותנו / זה שהלך / זו שעברה / אלה שלא ראינו" (שם, עמ' 17, במקור נכתב "אלא" ולדעתי זו טעות). לשיר הזה יש כותרת בסוגריים ושמה: "שלא".
אני חושב שיואב עזרא ברשימותיו המקסימות והייחודיות כאן באתר הזה מוכיח פעם אחר פעם שהוא כל כך כן. כן ירבו.
בברכה רבה ובתודה מעומק לבי על הרשימה הזו, אילן ברקוביץ', משורר ובעל מדור ה"משורר בשטח" במוסף לתרבות וספרות של עיתון "הארץ".
לטעמי השירה כאן נכתבה בזוגיות- בין אילן ב. ליואב ע. ולי נותר רק להתבלבל: האם הייתה ביניהם מילת ביקורת?
יואב, אהבתי את השיר הבלתי-מכוון, מבחינתי, הוא שיא הקרב הזה :
קשה להיות בודד בעיר הגדולה . העיר בנויה לזוגיות ולא לבדידות והמשורר
באופן אינטואיטיבי תופס את כאבם של אנשים הבודדים. ישנם כאלה המסתירים את בדידותם עם כלב, ישנם עם אופנים. אלא שהמשורר יכול רק להשיט לעברו של הבודד משהו דימיוני משל עצמו שהרי המשוררים כולם אנשים בודדים
ולפעמים מתבודדים גם כשהם בלב המון אנשים צוהל הם תמיד מורמים מכל מי שסביבם
והמשורר יודע זאת ומבכה בסתר את מר גורלו של הבודד בעיר.
הידד לשירה החדשה!
למתבלבלת טובת הלב: הקביעה ש"כל שירי הספר הם נשיקות שנחרבו" היא עמדה ביקורתית ופרשנית כלפי הספר. אף אחד לא קבע אותה קודם לכן ויש בה משום החידוש שבקריאה המעמיקה. בלשון תיאורטית זהו פיצוח הקוד של הספר כולו, אם תרצי, מעין נקודה ארכימדית מפענחת-כל.
לנטלי ג. גם הטוקבקים שלך נכתבים מתוך מקום של זוגיות וללא מילת ביקורת עצמית וזה נפלא. המשיכי כך!
מרגש! ואני אומרת זאת ממש מאותו מקום, שאדם רואה פעם ראשונה תמונה אימפרסיוניסטית.אם אני לא טועה יואב פעם ציין זאת,זה לא ביקורות, זה התרשמויות. פשוט מעולה! אני יכולה להבין את אילן.
יש משהו מוזר ברשימותיו של יואב עזרא,שכייף לקרוא בהן עוד ועוד.
איזו רשימה. אבל על בסיס של חומר גלם איכותי.
אילן אתה ענק. אוהבת אוהבת אוהבת אותך על מעלליך המצוינים.
המשך, מי יתן וירבו כמוך. ויואב- הפגנת כאן צניעות ורגישות שקשה למצוא בביקורת שירה. נתת במה נפלאה לשירים, ופרשנות שחודרת ללב.
רשימה נאה.
בשיר "אגדה" אני מציע "נשיקות שחרבו" במקום "נשיקות שנחרבו".
כך תודגש יותר דו-המשמעות של חורבן ויובש.
שלום גיורא. הערה לשונית יפה מאוד הערת המעידה על רגישות לשונית גבוהה. התלבטתי ארוכות לגבי מילה זו בשיר ולבסוף החלטתי להותירה על כנה. אם תקרא את המשכו של השיר אולי תבין מדוע. אני עצמי עדיין אינני משוכנע שהפיתרון שבחרתי בו הוא הנכון לרוח השיר ואולי בעתיד אשנה זאת, ברוח הצעתך.
בהזדמנות זו הרשה לי לברך אותך בברכת מזל טוב על ספר שיריך החדש שהגיע ממש בימים אלה אל ביתי, "תמונה קבוצתית עם עיר" (הוצאת קשב לשירה). כריכת הספר יפה מאוד, הן הקדמית והן האחורית, ומושכת מאוד לקריאה. אפילו למגע. אהבתי מאוד את השיר הפותח את הספר, "הצהרת הון", אותו הקדשת לנכדיך, שיש בו גם משום הצהרת האון, שברוח לשון המקורות: "ואינני חסר לנפשי".
בברכה ובתודה על הערתך החשובה, אילן ברקוביץ'.
יש משהו בדבריו של גיורא לשם, תיקון אונקלוס.
לאילן וליואב,
קראתי במקור את השיר עד סופו והתלבטתי עד שהערתי את הערתי.
היה לה צד נוסף שאותו לא ציינתי בתגובתי, אולם הוא חשוב כשלעצמו.
בהצעתי, הטור השירי מתקצר בהברה אחת והשורה כולה מקבלת ריתמוס דילוגי שהיה חשוב לי לתמונת התלייה על העצים.
איזו קריאת שירה נפלאה, גיורא. התענוג כולו שלי. כפי שכתבתי לך בתגובתי הראשונה, בהחלט אשקול את דבריך בעתיד לבוא ואולי אערוך את השינוי הקטן אך המשמעותי הזה בשיר. לעת עתה אני בוחר להשאיר את השיר על כנו כפי שהוא משום שלגבי דידי הנשיקות הן מי שהוכרעו בקרב בידי החרובים שתפסו את מקומן. הריתמוס הדילוגי אמנם יוצא נפסד כאן אך מצד אחר נשמר מצלול מסוים של חריצת לשון הנו"ן שנתלתה על העץ.
המון תודה על דבריך החשובים והרבה בריאות! אילן.
הערותיך תמיד חשובות, אתה אדם יקר בכל תחום.
כאשר עיינתי שוב בדברי ובדבריך התבלטה עובדה שידועה לי מזמן אך לא טרחתי לציין אותה, ואין היא מערערת על זכותך לבחור את גירסתך.
האמת היא שעל-פי תורת הפרוזודיה המלים "שחרבו" ו"שנחרבו" הן בעלות שלוש הברות, כאשר ב"שחרבו" יש הברה מוטעמת אחת. אולם במלה "שנחרבו" (שהיא בתיאוריה בעלת שלוש הברות) קורה בהגייה מוזיקלית דבר מעניין: ה"רְ" שבשווא נע תופסת זמן כהברה שלמה ובהגיית המלה אתה שומע ארבע הברות שבהן שתי הטעמות.
זה, בפשטות, ההבדל בין תורת הפרוזודיה לבין השמיעה החיה באוזן.
באשר לבחירתך, לי נדמה שהאפקט הדילוגי משפיע באופן חזק יותר מאשר חריצת הלשון הנו"נית. עם זאת, אני מסייג את דברי בקביעה שמדובר בהרגשתי בלבד, ואין זה מדע מדוייק.
מפגש הטרחנים מגיע לשיאו!
זו עבודת קודש!
[…] חירובו של אילן ברקוביץ' […]
מזה הבולשיט הזה ???? זו שירה ?