המזימה של סטלין נגד היטלר על פי "בוקע הקרח " של ויקטור סובורוב

בדרך כלל כשקוראים ספרים על מלחמת העולם השנייה אי אפשר אלא להגיע למסקנה שסטלין רודן ברית המועצות היה בשלבים הראשונים של המלחמה פתי מאמין לכל דבר אם לא אידיוט צבאי מאחר שהופתע לחלוטין בידי היטלר והנאצים   כאשר הם תקפו אותו והשמידו בקלות עד להדהים ם את צבאו האדיר ,וזאת למרות שקיבל הזהרות אין ספור מהיטלר ותוכניותיו מידי מרגליו ומידי אנגליה..

אבל המרגל הכפול שהפך להיסטוריון צבאי חובב ויקטור סובורוב מציג תמונה אחרת של העניין : במסורת הארוכה של תיאורטיקני הקונספירציה הרוסיים הרואים בכל פעולה  עלי אדמות תוצר של קונספירציה איפה שהוא  של מישהו  לדעתו סטלין היה גאון שאין שני לו שאיך שהוא חזה עוד בשנות העשרים כאשר היטלר היה עוד פוליטיקאי גרמני מינורי  את יכולותיו של היטלר לחולל תוהו ובוהו  באירופה וסייע לו כתוצאה לעלות לשלטון בהנחה שבכך תושג לבסוף מטרתו להשיג שלטון באירופה  מטרה שאכן הושגה כתוצאה..

סובורוב גם סובר בספרו הראשון "בוקע הקרח "  שהסיבה שסטלין הופתע כל כך בידי היטלר הייתה משום שהוא כבר תיכנן לפלוש לגרמניה וצבאו היה מוכן לתקיפה ולא למגננה. אבל היטלר רק עיכב את תוכניתו הגדולה של סטלין ואת נצחונו הבלתי נמנע בכמה שנים.

התזה של סובורוב היא שנויה  מאוד במחלקות בעיקר בידי היסטוריונים רוסיים כמו מיכאל גורודוצקי שמסרבים לתת לסטלין את יכולת ראיית הנולד שמייחס לו סובורוב.

גורודצקי מגדיר את סובורוב כ"מסלף שיטתי של עובדות ומוציא ציטוטים מהקשרם כדי לתמוך בתאוריה שלו.התאוריה שלו מסוכנת. הוא הפך לסופר פופולרי מאוד ברוסיה, למרות שכל
ההיסטוריונים הרציניים כבר החליטו שאין לתאוריה הזו שום ביסוס.

לעומת זאת אורי מילשטיין היסטוריון צבאי מקבל את התזה של סובורוב והנה המאמר שלו בעניין .

אבל לפני המאמר עצמו  שיר של הקומוניסט האדוק שמואל ירושלמי המביע את דעתו על סובורוב ודעותיו :

מִישְׁקָה שַאוּלִי וּוִיקְטוֹר סוּבוֹרוֹב
מאת: שמואל ירושלמי

בִרְאוֹתּוֹ עיניו שטר ירוק,
סובורוב בגד בארצו הסוביטית;
פיו כג`ורה נפתח לשמצה.
חרא ניבוליו בואש כלשלשת;
רגב-אדמה לסותמו לא נמצא.

פרצופו של "בוקע קרח" בוער וקודח;
בשנאה נואלת עיניו לוהטות.
על שמו הטוב של הצבא האדום
כעכביש ידו יורדת;
אש וגפרית לשונו נפלטות.

סדום ועמורה – דינו של הבוגד במולדת!
העדיף דולרים וכבוד מפוקפק.
אך האנושות את משחרריה זוכרת;
משפט-ההיסטוריה עוד יוּחַק.

לדידו של סובורוב היה טוב
אילו היו מנצחים הנאצים;
כנראה קסמו לו בירה בווארית
ומכוניות BMW.
מתנותיו של דוד סם כסמים
את מצפונו הרדימו;
הוא סטה גם מעבר גם מהווה.

הוא אינו היחיד בשטנתו למכורתו הסובייטית;
גם מישקה שאולי הישראלי –
יד-ימינו של "בוקע קרח" הרשע.
כמו משמיץ מקצועי
ממציא "עובדות" להכפיש את החייל הסובייטי;
אך לצערינו בשום בית-דין עוד לא הורשע.

לא סובורוב, לא שאולי – אינם סמכות לצדק;
לא הצליחו ולא יצליחו במזימתם.
רוב האנושות לא תקנה את דבריהם הבל;
האנשים לא ישכחו מי באמת שיחררם!

 ועכשיו לאחר ששמענו את דברי המתנגדים הנה דבר התומך היסטוריון צבאי אורי מילשטיין בעצמו אדם שנוי מאוד במחלוקת בישראל לא פחות מסובורוב.

המזימה של סטלין נגד היטלר על פי סובורוב

 מאת אורי מילשטיין

מניתוח מהלכיו של אדולף היטלר בכלל, ובאוגוסט-ספטמבר 1939 בפרט, הגעתי מזמן למסקנה שאותה פרסמתי בספרי "קריסה ולקחה" (1993)[1]: הקנצלר הגרמני לא היה מעוניין במלחמת עולם בסוף שנות השלושים, ואפילו לא במלחמה נגד פולין. הוא חשש אז, ובצדק, מכוחן הצבאי המשולב של צרפת ואנגליה במערב, על אף האווירה הפציפיסטית שהחדירה בהן התעמולה הבולשביקית, ומכוחה של ברית המועצות במזרח. היטלר העריך שעבור מלחמה אירופית גדולה  הוא זקוק לעוד כמה שנות התעצמות, ושבמלחמה עכשיו הוא יסכן את הישגי המדיניות התוקפנית שלו,  שהפכה את גרמניה ממדינה מובסת למעצמה – בשבע שנים  של הימורים אסטרטגיים מוצלחים. על סמך ניסיונו בבליעת צ'כוסלובקיה, ללא ירייה אחת, היטלר האמין ב-1 בספטמבר 1939 שההרפתקה הפולנית לא תתגלגל למלחמה, ושפולין תספק את כל דרישותיו ללא קרב. הוא חשב כך, בין היתר, גם משום שפולין הייתה חלשה מצ'כוסלובקיה, וגם מכיוון שסטאלין העניק לו הסכם אי התקפה גלוי, והסכם סודי לחלוקת מזרח אירופה. היטלר טעה בכל התחומים. זאת היתה טעותו הגורלית הראשונה מאזהיה לקנצלר ב-1939, טעות  שחוללה את מלחמת העולם השנייה, את השואה,ואת חיסולו של הריך השלישי.

 מבחינתו של סטאלין משמעותו האסטרטגית של ההסכם היתה יצירת ציר מוסקבה-ברלין כבסיס לכיבוש גרמני של אירופה – בשלב ראשון, חיסולו של הפרטנר הגרמני,  בשלב שני, וכיבוש שאר העולם – בשלב שלישי.

כבר בזמן אמיתי צריך היה להיות ברור שמדובר בהסכם בין שונאים בלב ובנפש, שיפרו אותו עוד בטרם תיבש עליו הדיו, על מנת להשמיד אחד את השני. יתכן שסטאלין נקט בצעד הזה כי העריך שאם גרמניה ההיטלראית תתעצם עד אמצע שנות הארבעים, באותה מתכונת שהיא התעצמה מ-1933, לא יהיה בידו למנוע את כיבושה של ברית המועצות, שהרי מאז פטר הגדול סימלה גרמניה בעיני הרוסים את שיא הטכנולוגיה ואת האידיאל שאליו יש לשאוף. לכן סטלין היה מעוניין שמדינות המערב הקפיטליסטיות, הנדונות להיספח למרחב הקומוניסטי בשלב מאוחר יותר, יילחמו אלה באלה כבר עכשיו.

מכאן הגעתי במחקרי למסקנה בלתי נמנעת, לפני שבכלל שמעתי על ויקטור סובורוב ומפעלו המונומנטאלי, שסטלין הוא שדחף את היטלר לתקוף את פולין, שהרי אם סטלין היה מקיים את הסעיפים הסודיים בהסכם, ופולש  לפולין בו זמנית או למחרת, כפי שהאיץ בו היטלר, צרפת ובריטניה לא היו מעזות להכריז מלחמה על גרמניה ועל ברית המועצות ביחד. מעידה על כך פנייה נרגשת של היטלר לסטאלין ב-3 בספטמבר 1939, היום שבו בריטניה וצרפת הכריזו  (כפי שציפה סטאלין) מלחמה נגד גרמניה: מדוע אינך נכנס לפולין, כפי שסיכמנו?! סטלין היה מעוניין בהכרזת המלחמה של מעצמות המערב נגד גרמניה ב-3 בספטמבר, כדי לנטרל איום עתידי על ברית המועצות, וכהכנה להשתלטות  עליהן,  באמצעות מלחמת התשה ביניהן. מעניין שב-3 ביולי 2009, קבע הארגון לביטחון ולשיתוף פעולה באירופה שברית המועצות אחראית לפרוץ המלחמה כמו גרמניה הנאצית. אני חש שגם למחקריי, שהתפרסמו באנגלית, בגרמנית וברוסית יש חלק מסוים בהחלטה היסטורית זאת.

ויקטור סובורוב, איש מודיעין סובייטי לשעבר, שערק ב-1978 מן הטוטליטריות הסובייטית  המתפוררת למערב הליבראלי, המתפורר גם הוא (שהרי כל מערכת דינה להתפורר), הקדיש את חייו לתאר את מפעל חייו של סטלין: להשליט את הטוטליטריות הבולשביסטית בעולם  באמצעות הפוטנציאל הצבאי הגרמני, שלא היה לו אח ורע בעת החדשה, לפחות מאז מפעלו הצבאי-אינטלקטואלי של הגנרל גרהארד פון שרנהורסט, בתחילת המאה ה-19.

סטלין תכנן להפעיל את הצבאיות הגרמנית העילאית באמצעות  כלב-תקיפה (כלשונו של סובורוב) אימתני ובלתי נשלט – אדולף היטלר. אם כך היה הדבר, ועל כך נטושה "מלחמת עולם"  בין היסטוריונים מאז שנות התשעים של המאה העשרים, הרי אין שוויון בין היטלר וסטאלין כהחלטת הארגון האירופי הנ"ל, אלא  האשם העיקרי במלחמת העולם השנייה, לרבות בשואת העם היהודי, לא היה כלב התקיפה אדולף היטלר, אלא מי ששיסה אותו בשכניו: יוסף סטלין. ספרו האחרון של סובורוב "האשם העיקרי" מוקדש לביסוס תזה זאת, שאותה העלה לראשונה במאמרים ואחר כך בספרו "בוקע הקרח", לפני למעלה מעשרים שנה.

 התזה של סובורוב היא כה פשוטה ואלגנטית עד שפלא שהוא הראשון שהעלה אותה בצורה שיטתית באמצע שנות השמונים של המאה העשרים, ללמדך עד כמה קשה להבין את מורכבות מערכות האדם.   לתזה של סובורוב יש ביסוס במגעי הסובייטים עם מפלגתו של היטלר ב-1923, ובפקודה לקומוניסטים הגרמניים לא לחבור עם הסוציאל-דמוקרטים ב-1933, מה שעלול היה למנוע את עליית הנאצים לשלטון. יש לה גם ביסוס בסיוע  הסובייטי לגרמניה המובסת, להתעלם מהסכם ורסיי ולהקים מערכת ביטחון גדולה ויעילה.

את התזה הזאת תקפו בפראות לא אקדמית, ההיסטוריון הצבאי האמריקאי המכובד דוד גלנץ וההיסטוריון הדיפלומטי הישראלי המכובד לא פחות, גבריאל גורודצקי. רוב ההיסטוריונים האקדמיים התעלמו ממנה, בתקווה של בת יענה שהתעלמותם תאיין אותה, מה שמלמד על שטחיותם כהיסטוריונים, כי התעלמות מאדירה את מי ואת מה שמתעלמים ממנו. אני לדוגמא התעניינתי לראשונה בסובורוב,  אחרי שנודע לי דבר ההתעלמות. אף  שהמתקפה המרוכזת של גלנץ וגורודצקי על סובורוב לא הפריכה דבר, ואך חשפה את שטחיותם, כמי שמתיימרים להבין את ברית המועצות.

שהרי אם היטלר היה כלב-תקיפה שסטאלין פיטם, אזי גלנץ, גורודצקי וחבריהם, רואים בסובורוב  איום לחשיפת היותם בובה של רודן ברית המועצות.

     ההיסטוריונים הסובייטים וגם המערביים תרצו את הסכם מוסקבה שבין סטלין להיטלר, מאוגוסט 1939 (המכונה "הסכם מולוטוב-ריבנטרופ"  כדי להסתיר שההסכם נחתם במוסקבה), כהכרח לא יגונה, שכן, לדבריהם, ברית המועצות הייתה אז חלשה מאוד, בעיקר עקב טיהורי הקצינים, ובראשם המרשל מיכאל טוחצ'בסקי, וסטלין ביקש להרוויח כמה שנים כדי להתכונן למלחמה המכרעת נגד היטלר. עד סובורוב, איש לא העז להפריך את הטיעון הזה,  שכן ההיסטוריונים הסובייטים חששו לחייהם, וההיסטוריונים המערביים אולפו על ידי ברית המועצות, והעיקר: גרמניה אכן תקפה את ברית המועצות ביוני 1941 והצבא הסובייטי קרס. מכאן הסיקו הכול שב-1941 היה הצבא האדום באיכות ירודה, וב-1939 ירודה עוד יותר. סובורוב הוכיח שלטיעון הזה אין שום בסיס. הוא הוכיח שלטהור לא היתה כל השפעה על איכות הצבא[2], ושאת איכותו הגבוהה של הצבא האדום[3], ידע סטלין, מומחה-ההונאה הגדול, להסתיר היטב. סובורוב מבסס טיעון זה, בין היתר, על העובדה שסמוך למועד ההסכם הביס הצבא האדום את הצבא היפני במונגוליה במהלך מבריק.

 מאז חיסול הארמאדה הספרדית בשנת 1588,  קובעים האנגלו-סקסים את סדר היום העולמי, אף שרבים הם שהתאמצו לסלקם ממעמד זה, והמוכשר שבהם היה נפוליון בונפרט. בשלוש מאות השנים מאז, ועד תחילת המאה העשרים, פיתחו דוברי האנגלית תרבות פוליטית ליבראלית. הליברליזם האמריקאי ניצח במלחמת העולם הראשונה, למרות נחיתותו הצבאית,  הודות  ליתרונו התעשייתי. יחד עם גרורותיו האירופיות, בריטניה וצרפת, קבע הליברליזם האמריקאי את סדר היום העולמי, מאז ועד היום. היו אוטופיסטים שהאמינו כי עם ניצחון הליברליזם בא קץ ההיסטוריה ההגליאני. הם טעו, כפי שהגל טעה בהיסטוריה של הפילוסופיה שלו לפניהם,  והסובייטולוג האמריקאי, פרנסיס פוקויאמה[4], טעה לאחר שבעים שנה.

 עוד לפני ההכרעה האמריקאית העריך המהפכן הבולשביסטי, ולדימיר איליץ' לנין, כי הטוטליטריזם הקומוניסטיינצל את המלחמה להשתלט על העולם, והיה והוא לא ישלים את משימתו, הוא יהיה זקוק למלחמת עולם  נוספת[5], כדי לכפות את האוטופיה המרכסיסטית על כדור הארץ. עד שיגיעו ימות המשיח של האוטופיה – ישליט לנין דיקטטורה אכזרית של הפרולטריון, כלשונו של מרכס. אחרי מהפכת אוקטובר 1917 ניסה לנין להאריך את מלחמת העולם על-ידי סיוע לגרמניה: במרס 1918, חתמה רוסיה הסובייטית הסכם שלום עם גרמניה, וזו המשיכה להילחם בחזיתה המערבית בלבד. בנוסף, גרמניה קיבלה מרוסיה שטחים עצומים עם תעשייה, חקלאות וחומרי גלם חיוניים. לנין ציפה שהקפיטליסטים המערביים יתישו אלה את אלה, ואז המוני מדוכאים יציתו מהפכות באירופה כולה, בסיוע ישיר או עקיף של הבולשביקים. אלא שגרמניה נכנעה בנובמבר 1918, והמהפכות שהקומוניסטים הציתו בכמה ארצות אירופה – כבו מהר.[6] ברור היה שבעת שלום אין לקומוניזם סיכוי באירופה, לכן עליהם לחרחר מלחמה. לפי תוכניתו של סטאלין, הלאומן הגרמני אדולף היטלר (שאת "מיין קאמפף" שלו הורה סטאלין לתרגם לרוסית ולמדו היטב) יהיה "בוקע הקרח" באוקיאנוס הליברלי של אירופה. אחרי שייפתח נתיב השיט, כמו בים הקרח הצפוני, יגיעו לאירופה, בקלות, כוחות הצבא האדום, שיביאו, על להבי כידוניהם, אושר קומוניסטי לעמיה. היטלר לעומתו, לא היה יסודי כל כך ביחס לכתבי לנין וסטאלין,  וזאת הייתה אחת הסיבות לנפילתו: נחיתות אינטלקטואלית לעומת סטלין, שהרי המלחמה היא בראש וראשונה מלחמת מוחות,  כפי שנקבע בתנ"ך[7] וכפי שקבע במאה ה-18 פרידריך השני (הגדול), מלך פרוסיה, בספרו "הוראות למצביאים".

כמו ביתר ארצות המערב, גם בישראל סובורוב שנוא על רוב מורי האוניברסיטה, ובראשם פרופ' גורודצקי, אהוד על הקהל הרחב, ובייחוד בקרב עולים מברית המועצות ומרוסיה, המונים כמיליון נפש.

לעומת זאת, חברי קבוצת המחקר הצבאי: "הפורום לאזרוח תחקירי קרבות והפקת לקחים", מצאו אנלוגיות רבות בין תזת סובורוב לבין ממצאי מחקריהם על מלחמת אוקטובר  1973, בין ישראל לבין מצרים וסוריה. הנה אחת מהן: לפי סובורוב, סטאלין התכוון לתקוף את גרמניה זמן קצר לאחר תחילת "מבצע ברברוסה" ב-22 ביוני 1941, ולשם כך ריכז כוחות עצומים ואמצעי לחימה רבים בגבול בין שתי המדינות, בפולין הכבושה. לשאלה מדוע הובסו הכוחות הסובייטים בשלב הראשון של המבצע, עונים גלנץ וגורוצדקי: משום שסטלין הופתע, לא עקב העדר מודיעין, אלא עקב פרשנות שגויה שלו: היטלר לא יעז לתקוף. סובורוב לעומתם עונה: משום שהצבא האדום היה ערוך להתקפה.

צבאות מצריים וסוריה הפתיעו לכאורה את ישראל ב-6 באוקטובר 1973, ומוטטו בקלות את כוחות צה"ל לאורך תעלת סואץ וברמת הגולן. רוב ההיסטוריונים והפרשנים הצבאיים בישראל ומחוצה לה[8] מתרצים זאת גם כן, לא בהעדר מידע, אלא בפרשנות שגויה: המצרים לא יעזו לתקוף. אנשי  "הפורום", לעומת זאת, חשפו את העובדה המדהימה שלמרות המדיניות ההגנתית אחרי מלחמת ששת הימים ביוני 1967, צה"ל בנה רק זרועות התקפיות – אויר ושריון –  פיתח רק תורות לחימה התקפיות, ותכנן  מבצעים התקפיים למלחמה הבאה. לאחר שב-6 באוקטובר, בשעה ארבע וחצי לפנות בוקר, נודע שמלחמה תפרוץ בוודאות בו ביום, עסקו הרמטכ"ל, דוד אלעזר, ומפקדי החזיתות, בתוכניות התקפיות, למרות שהיה ברור  להם כי שבע דיוויזיות מצריות וסוריות עומדות לתקוף  את ישראל באותו יום. מולן ניצבו בפרוץ המלחמה רק שלוש חטיבות, ששתיים מהן הושמדו עוד באותו יום.[9]

 כמו שתזת סובורוב אינה מקובלת על רוב אנשי הממסד הביטחוני והאקדמי במערב, כך תזת "הפורום" אינה מקובלת על מקביליהם הישראלים – תוקפים אותה או מתעלמים ממנה. זה אחד הטעמים העיקריים למצעד האיוולת הצבאי בהיסטוריה, שאותו תיארה בספרה ההיסטוריונית היהודייה-אמריקאית, ברבר טוכמן: דבקות האליטות האינטלקטואליות בדוגמות שגויות, כדי לא להודות שהן שגו.

 מסתבר שסטאלין היה האשם העיקרי, לא רק במלחמת העולם השנייה ובשואת היהודים, אלא גם, כחשיפת סובורוב, בהשתלטות  המרכסיזם על המערב הליברלי כביכול, באמצעות "דת התבונה", שאותה … נכשלו רובספייר וחבריו ליישם בצרפת המהפכנית. מרכס הגדיר דת כ"אופיום להמונים". הוא לא הבין שההמונים אינם מסוגלים לשרוד בלא דת. מכיוון שהדת הטרנסצנדנטית-המסורתית הוכתה קשות על ידי רוח הספקנות של המאה ה-17, ביקשו מנהיגי המהפכה הצרפתית  להפיק אופיום אינטלקטואלי. הגרמני ממוצא יהודי, קרל מרכס, הצליח במה שנכשלו קודמיו: הוא יצר דת המבוססת על אוטופיה אנטי-קפיטליסטית. למרות שמרכס שגה בכך שלא הבין כי הציוויליזציה הנוכחית מבוססת על הון שהוא עודף יצור, ובלי העודף הזה יש לשוב לעידן הציד  וליקוט המזון, התזה שלו הפכה על ידי לנין וסטלין לדוגמה, המשמשת מאז תום מלחמת העולם. הדת המרכסיסטית, על כל פלגיה, מעצבת בתשעים השנים האחרונות את תפיסותיהם של האינטלקטואלים המתיימרים להיות ליברליים, אך מפעילים אינקוויזיציה אינטלקטואלית על חוקרים החושפים את ליקויי דתם, כויקטור סובורוב. סטלין נכשל לכבוש את כל אירופה, ומה שהצליח לכבוש השתחרר בינתיים.  הסינתזה הנאצית בין טוטליטריות פוליטית לליברליזם כלכלי – פורחת עכשיו בסין  ומאיימת להגיע למעמד של דומיננטיות עולמית.  במשימה אחת הצלחתו של סטאלין היא מלאה: רתימת האינטלקטואלים המערביים לעגלתו.

[1] . הספר עוסק במלחמת אוקטובר 1973 בין ישראל למצרים ועורך בין היתר השוואה בין צליחת תעלת סואץ על ידי צבא מצרים לצליחת נהר המאז במבצע אבחת המגל  על ידי צבא גרמניה במאי 1940

[2]   Victor Suvorov, “The Main Culprit”, chapter 15

[3] יתרונו האווירי והשריוני  ביחס לכל צבאות התקופה, המבנה והתפקוד ההתקפיים של השריון והאוויר, הסתרתם, והסתרת הצלחות קרב קלקין-גול, ומלחמת החורף הפינית ע"י סטלין.

[4] . פרנסיס פוקויאמה, אשר שימש בעת קריסת ברית המועצות והגוש הסובייטי בסוף שנות השמונים כסגן מנהל צוות התכנון במחלקת המדינה של ארצות הברית, פרסם בקיץ 1989 מאמר פרובוקטיבי בשם "קץ ההיסטוריה " בכתב העת "נאשיונאל אינטרסט". למאמר הייתה השפעה עצומה, הוא עורר מחלוקות ודיונים והדים לאין סוף.  אחרי עשרים שנה ברור שהוא טעה. טעותו היא סימפטום לחוסר ההבנה של תהליכים היסטוריים  בקרב רוב המומחים הממשלתיים והאקדמיים, ועל כך נדון בהרחבה במאמר זה.

[5] . הנה דברי לנין מתוך "התוכנית הצבאית של מהפכת הפועלים" ב-1916: "אין אנו רוצים להתעלם מהאפשרות העצובה שהאנושות צפויה לעבור – במקרה הרע – עוד מלחמה אימפריאליסטית שנייה, אם המהפכה לא תצמח מהמלחמה הנוכחית, למרות התפרצויות התסיסה וחוסר שביעות הרצון של ההמונים, ולמרות מאמצינו".

[6] . האנס מאקס שוובה יליד מדינת סקסוניה, שבילה את רוב שנות המלחמה ברוסיה, חזר ב-1918 לגרמניה, בשליחות לנין, כאיש קשר  בין מנהיגי  המהפכה  הרוסית לבין מהפכנים גרמניים, במגמה לחולל בגרמניה מהפכה קומוניסטית. הוא השתלב במהפכה שהנהיג העיתונאי היהודי קורט אייזנר בבוואריה, והיה שר החינוך בממשלת "רפובליקת המועצות". בשנת 1924 עלה שוובה לארץ ישראל, השתלב באוניברסיטה העברית בירושלים, והיה פעמיים רקטור שלה  והנהיג תנועת נוער ותנועת מורים מהפכנית. שוובה הוא אחד האבות הבולטים השמאל הישראלי שפרופ' גבריאל גורודצקי נמנה על שורותיו. (גדעון אריאל ואורי מילשטיין, על מה חלמנו, שרידות 2006)

[7] . "בתחבולות תעשה לך מלחמה" משלי, כ"ד, ו'.

[8] . אחד הבולטים שבהם הוא פרופ' אורי בר-יוסף, בספרו:הצופה שנרדם  The Watchman Fell Asleep הוצאת זמורה ביתן 2001.

[9] . ארכיון צה"ל, עדות מפקד חזית הדרום, האלוף שמואל גונן בועדת אגרנט.

ראו גם

סובורוב בויקיפדיה

אורי בר יוסף על סובורוב 

 תום שגב על אשמתו של סטלין

 מה חושב ההיסטוריון גורודצקי על סובורוב ?

מי פתח במלחמת העולם השנייה ?-סרטון על פי טיעוני סובורוב