פולחן הסדיזם על פי אמיר אור-יואב עזרא

כל הכבוד!

ההבחנה שלך בשיר קרקס, שבעצם הילדה היא זו שמדברת, 'אמרה וירדה על ארבע' כל-כך מדויקת. אמיר אור מתעתע פה את הקורא ניתן לחשוב שיש כאן ילדה שלישית, כשכל הפנטזיה היא הילדה עצמה.

לשפוט? זה קל מדי, אולי אור רק פרסם עבורכם ובמקומכם חלון ראווה, ובו מצאתם את מה שחלק גדול מן המשותקים בארץ חש מכל הסיבות הטובות של חייהם ?..
הלא גודש של חשיפת פריצות ויזואלית בשיריו כמו גודש של אי-שתיקות אנטי-רומנטיות בערוצי התקשורת, באמנות הקולנוע והתיאטרון!יום-יום צומחים על זה פרחי רוח חסרי דמיון- חתולים וציפורים ללא פרווה ופוך, חבל כל כך עליהם

למי שכואב לו לדעת:
משוררים הם משוררים ולא אנשי רוח.
יש משוררים בודדים שעשויים להיות רוח כשם שמרבית אנשי הרוח אינם משוררים.
הדרישה ממשורר להיות איש רוח היא בלתי ריאלית.
משורר הוא, קודם כל, אמן, אמן המלה.
איש רוח, הוא אולי "אמן הרעיונות". קאנט, למשל, מגדולי אנשי הרוח מאז ומעולם, כתב גרמנית כמעט קלוקלת.

ולנטלי,
תודה על המחמאה
ועמה, שנה טובה!

שירה אינה עיון רוחני אלא מעשה אמנות.

כמי שכותב בעצמי שירה:
השירים המצוטטים כאן נשמעים לי כמו פורנוגרפיה שירית
והכי גרוע הוא שמה שאתה קורא הוא מה שאתה גם מקבל
אין כאן שום שאר רוח ושום מחשבה מאחורי המילים…
מה שמעניין הוא שהיא הזה מתיימר לחנך דור של משוררים
שכולם מן הסתם יכתבו כמוהו.
לא הכרתי קודם את שירת אמיר. זה ממש מפתיע אותי כי חשבתי שהוא משורר הרבה יותר טוב.
אבל אם זהו המבחר המייצג של שירתו זה נראה לי ממש גרוע.

ההערה שלי אינה מתיחסת כלל לשריתו של אמיר אור.
אדם יכול להיות איש רוח שמעיין בשירה בלא להיות משורר ואדם יכול להיות משורר בלי להיות איש רוח.
וגם את מלון אבן שושן כדאי לקרוא בתשומת לב רבה יותר.
דנטה אכן היה איש רוח ומשורר. שקספיר היה מחזאי ומשורר אולם קשה לומר שהיה איש רוח.
מרטין בובר היה איש רוח. האם היה משורר?
ההבחנות האלה כדאיות לא משום שהן מביאות רווח כלכלי למישהו, אלא משום שהן מבהירות יותר את אופן החשיבה והיצירה ואת ההבדל בין הגות לאמנות.

את כמו ציבור מכחשי השואה. כל השירים בספר 'החיה שבלב' כותבים בגוף הראשון והם סצינות של המשתתף בהם, שהוא המשורר עצמו. אל תנסי למכור לנו שום חלון. בסוף עוד תטעני שמישהו אחר כתב את השירים ולא המשורר.

ב- 1982 פורסם בעיתון 77 השיר הפרובוקטיבי 'תפילין' של יונה וולך. שיר בו היא מתארת כיצד היא המשוררת מזדיינת.
ב – 30/3/1982 נמצא בחוף הים בת"א ראשה הכרות של נאוה אלימלך בת ה- 11 עטוף בשקית ניילון. על פי המשטרה היא כנראה עברה התעללות מינית ופיזית טרם מותה.
שנים לא הצלחתי לקרוא את הזבל של יונה וולך.
כנט שאמרו למעלה סדום מזמן נמצאת כאן. גם משוררים/משוררות.
דומה כי אם משורר/משוררת יכתבו שיר על נועם הליכות נימוס ודרך ארץ
הם ההם הפושעים. הם על פי ההערצה המעוותת של התקשורת לא 'חיים נכון'.

האסון כבר קרה. הגיוני, גם יונה וולך הרשתה לעצמה לא לדאוג לקוראיה ולגורל הרוח…זו החידה שעוד אפלטון ניסה לפתור: מיהו המשורר האמתי, שאל. והגיע למסקנה, כידוע, שאמן זה מקצוע מסוכן למדינה, כל עוד הוא לא תובע מעצמו חשבון נפש מקצועי כמודע וכער להשפעתו הגורפת על ילדים והמוני עם… כדבריו. זכותו היא חובתו, אמר.
מה הצלחנו לקדם לתרום ולהבהיר מאז? האסון הוא עתיק ימין וחוזר על עצמו גם במדינת היהודים.

מישהו כאן מצא "חלון" בדבריי, אז לצערי, אין לאמנים "חלונות", ואף מבקר לא יוכל לחפות עליהם לאור התוצאות האקטואליות שהחברה הגיעה אליהן, בהשפעת אמני הרוח ללא-הרוח האמתית לפי המילון האפלטוני. נדמה לי, שגיורא לשם ניסה כאן להצביע על המושג הבעייתי זה.

הביקורת של יואב היא קולחת וקולעת. השירים האלה הם מאכזבים את קהל הקוראים של אמיר אור. אני שואלת, מה מטרתו של אור לפרסם
שירים נחותים באיכותם? ומדוע חבריו לא מנעו את הפירסום – במידה
והוא אינו בעצמו מסוגל להבחין בשירים הטובים שלו לבין שירים
לא אסתטיים. אולי מתוך קינא או רצון להכשילו? הייתי רוצה לקבל תשובה או תגובה ממנו. הוא אדם פיקח ומתוחכם מדי ליפול לתוך מלכודת
של אגו מנופח במימדים של 3 או 4 יבשות.

הכיצד דפי קודיש הזכורה לטוב כבחורה דעתנית, נתנה יד לדבר הזה, מוזר. יתכן שחיים במחיצת בינוני אך פעיל ונמרץ שיבושו את דעתה של דפי קודיש הזכורה לטוב.

לפרקליט המורכבות תודה. בעצם כוונות טובות הן נכס של כל משורר, מטבעו! לא ניתן לתרגם את ביטויו לשפת הסתה לפעולה הרסנית…
אם כן, הבעיה היא לא אצל הכותב על הפנטזיות שלו, אלא אצל מי שבחשיפתו למילים מתנגנות של שירה לוקח את זה לעצמו כמידע, או שגרוע מזה, כמסר חינוכי…
אז את מי לרסן? ואת מי לסלוח?
איך ליצור רפואה מונעת למי שלא רוצה להתרפא?
ומדוע המשורר אמור להיות אחראי על הדור שלא מיומן בתפיסתו של הרוח הטובה, בין כל יתר פיתויים שמיעתיים וויזואליים?

אין מספיק מחקר על כך, נדמה לי.

למה לרצות להיות הפרקליטים של השטן? כשאפשר פשוט להיות מליצי יושר.
אולי פשוט תאמרו או תהיו מליצי יושר, מי הילדה/נערה שהיוותה את ההשראה לשירים הנזכרים למעלה, זכותינו ציבור הקוראים לדעת, כשם שחוקרים חקרו וגילו שהילדה בספר 'עליסה בארץ הפלאות' היתה ילדה של חברי הסופר.
פעם לפני הרבה מאוד רפי וייכרט אמר שאמא שלו בתחילת הדרך עזרה לו לקחת ספרים לערבי שירה ותערוכות. אני שואל, את האמא של רפי וייכרט
הילדה/נערה המתוארת למעלה בשירים וקיים עליה למעלה שיר מלא על חור התחת והחור, והיא ילדה/נערה לאחר מכן יורדת על ארבע.
זה שיר על נכדתך. במידה ואמא של רפי וייכרט תאמר ובודאי תאמר השיר הנ"ל הם לא שירים על הנכדה שלי.
אז מה זה שירים על הנכדה שלי, או הנכדה של מישהו אחר.
כל עוד התשובה היא ערטילאית, והילדה היא ילדה כלשהי העוברת כעת סתם ברחוב ועלולה ליפול לאיש עם מחשבות אכזריות מהסוג של המשורר והעורך שלו, אז זה הכשרת השרץ.
כל אבא בר דעת רואה כאילו הוא עצמו כתב את השיר לבתו 'שמרי נפשך' של אלתרמן.
ואני מוסיף שמרי נפשך בתי מהכשרת השרץ.
אולי בעצם המשורר כיוון לעיתונאיות ומשוררות ומדריכות מבתי ספר לשירה.
הילדה/נערה היורדת על ארבע ואחר-כך חור התחת מונצח בשיר .
זו עיתונאית מעיתון הארץ, מיה סלע. אולי הילדה/נערה המשווים אותה לדוב עם שרשרת כמו בקרקס זו ליסה פרץ עורכת גלריה.
אולי זו אגי משעול , אורית גידלי, עירית סלע, הדסה וולמן, מירי פז, שולה גלבוע, ענת לוין , שולמית אפפל.
כל עוד לא נדע והכונה של המשורר, שזה שיר אולי על הילדה/נכדה שלי, אז זה הכשרת השרץ.
איך אפשר להניח את הספר הזה לצד ספר של רחל המשוררת. זה כמו להניח נחש בחנות של חיות מחמד.
שמרי נפשך בתי מהכשרת השרץ
מהספר המהדיר מחשבות נלוזות
שאולי במקרה את הבאה בתור
להתעללות המזויעה הבאה.

בספר השירים לדר, שרפי יכניס את השיר 'קרקס' כנספח. תשורה לקורא

משורר/משוררת שיכתוב את השיר הבא לדעתך יזכה להערצת התקשורת של הארץ

אהבת הזולת

התעוררתי בבוקר מוקדם מהרתי לעבודה
האוטו היה אצל אשתי לשעבר
בדרך ראיתי זקנה בקושי רואה
מנסה לחצות את הרחוב
אבל אף נהג/נהגת לא מאפשר לה לעבור
אז למרות שמהרתי עצרתי
את התנועה ברחוב ואפשרתי לה לעבור
כשנפרדנו היא נשקה לי את היד
כשחזרתי הביתה מיום עבודה
ארוך ומפרך
שכנה נוספת
עולה חדשה היתה בפתח הבנין
ראיתי אותה אוחזת את המכתבים מהדואר הפוך
היא לא יודעת עברית
בתנועות ידים ושפתים
ועברית עלגת היא אמרה
שנתקו לה את החשמל והמים
אז מהר צלצלתי לחברת החשמל והמים
ובעזרת הכרטיס האשראי שלי
שלמתי במקומה לבינתים
את החשמל והמים
ועוד ספור על ילדה
שלא יותר מתשע שמונה
הילדה המתוקה של השכנים
התקשתה בלימודים
אז בטלפון אחד סדרתי לה מורה
בת של חברים
אולי לרגע תחשבו
שאני סופרמן
אבל לא , שתדעו לעולם
בחלוף צוקים ועיתים
תאמרו הייתי אדם
ואני מוסיף אולי רק
סתם אדם

איש לא יזמין משורר מהסוג הזה ויהדיר אותו
בנועם הליכות נימוס ודרך ארץ

זה ממש נכון. כבר אמרו פעם חוקרים בתורת הנפש.
מחשבות נלוזות הורגות , לא רובים.
בהמלצת פסיכולוגים לחינוך קיימת ההגבלה על סרטים כלשהם.
פסיכולוגים מזמן כבר אמרו, שתרבות ,סרטים ,ספרים וכדומה המהדירים את הרוע ,האימה, הרצח, האונס, ההתעללות בילדים, בילדות, בזקנים, בזקנות,משחיתים את נפש הילדים/הצופים.
בגלל זה נחקק חוק איסור הגבלת הגיל על יצירות שונות.
גיורא לשם אתה מפתיע בחוסר הידע הזה, בדרך כלל אתה יודע הכל.
אתה יותר מפרופסורים ודוקטורים למרות שאין תואר פרופוסרה ודוקטורה כלשהי.

משהו בשירה של אמיר אור בחומרים שהוא מתעסק בהם מזכיר לי קצת את חזי לסקלי שמשום מה גם אותו נהוג היה לכנות משורר.

אני עפר לרגליך. האחות הלוחמת אצילת הנפש.
שמך עוד יהדהד בשערי הנצח.
ירדנה אלון,
שהיתה למען אחיה ואחיותיה העשוקים אור גדול.

את פרופסור? יש לי פטיש רק לפרופסריות. במידה ואתה לא פרופסור , את שום דבר בשבילי, צר לי גוטמן זה הפטיש. פסיכולוגים אמרו לי ליצור פטיש בכדי לשרוד, אז יצרתי פטיש של פרפוסור

לנקיי הכפיים באשר הם:
לא כתבתי מלה על שירתו של אמיר אור.
כדאי לקרוא את הערתי על "החטא ועונשו" ולהבינה ככתבה.

יואב עזרא צודק, גם אני סקרן.
חור תחת של איזו משוררת פועם ככה ומתנשף.
פוףףףף
אולי ליקיר בן משה הפתרונים.
סתם סקרנות.

ועוד דבר: אני אשמח להבין מדוע כל כך בטוח מחבר השיר "עזרה לזולת" ששיר כזה לא יזכה להערכה כלשהי בחוגי הביקורת. למיטב ידיעתי אין איסור על עיסוק בחומרים כלשהם בשירה, קל וחומר בחומרים בעלי קונוטציה חיובית.

אחר-כך הן מופיעות בכל מיני מועדונים, כמו בלאס ואגס וכל העולם. על רקע המוסיקה של ג'ניס ג'ופלין SUMMER TIME ואז הקהל בוכה.

תודה לקורא כלשהו על הקו הברור בין טוב ורע.
ואני בטוחה שנגיע לקולמוס ולא נצטרך לבכות עוד הרבה זמן ולהתחנן לתרבות אחרת

אלי, היטבת לסכם!

הערה: הקו הברור בין "עשה ולא יעשה", שנטווה כאן אינו קשור לאיכות יצירת האמן, אלא לאיכות שיפוטנו ומבהיר אי-תועלת של "עגלי הזהב" בחיפוש אחר אמת, ואילו רק כאשר "משקלן של הספרות והשירה משקל ראוי" בתרבותו של הקורא, ניתן לערוך "בחינה מחודשת של אגרסיות בראייה אנליטית והפנייתן מן האגרוף אל הקולמוס", כדברי הקורא כלשהו.

כך שבנושא העיקרי אנחנו עדיין חסרי אונים וחלוקים בנושא- האם האמנות נוטלת אחראוית כלשהי על חוסר מוסריות החברה…
כתבה סינתיה פרילנד בספרה "זאת אמנות?"(יצא בעברית ב-2007):

"אמנים בני זממננו העושים ביצירותיהם שימוש בדם,שתן,רימות וניתוחים פלסטיים, הם יודשיהם של אמנים מן העבר בבחרו בסקס, אלימות ומלחמה כנושאים ליצירתיהם…שתי המגמות אינן קוראות לאחדות… ואינן מעודדות את הצופה לחוות באופן מרוחק תכונות אסתטיות כמו יופי וצורה משמעותית. איזה תיאוריה חלה על יצירות קשות אלה?"

שאלתה נוקבת למדי, והיה זה אריסטו שסיכם את הפילוסופיה היוונית הדנה בתחום, הוא טען כי דמותו של גיבור הטרגדיה לעולם אינה פגומה, כל עוד הוא לא דומה למדאה שרוצחת את ילדיה מתוך שיקול קר. להפך, יצירה אמורה להציג גיבור טוב שפשוט עשה טעות, מתוך חולשה אנושית, טעות שיכולה להיות הרת אסון… (שם)

כואב אבל נראה רלוונטי גם היום- חולשות, פנטזיות אנושיות, כל דבר שמרומם ומפיל אותנו כאחד, אלו תכונות של יצירות אמנות המותרות והמסוכנות לאכילה, כל עוד אנו רוצים להתרגש ולהזדהות עם בני מיננו…אולם איסור מוחלט מטיל אריסטו על פולחן הכעסים והתבונה הקרה. והוא מוחק בבטחון גיבורים כגון מדאה שאומרת כך:

"הכאבים מחצו אותי.
ברור לי אילו זוועות אני עומדת לחולל
אבל הכעס חזק משיקולים הגיוניים!"
( מתוך המחזה מאת אוריפידס)

מביטה במראת השיר והנה אני אותה ילדה.
ולא יודעת אם אני קוראת בתגובות היתממות או אי הבנה. הנה אני אישה ועדיין תמיד ילדה, (מאיפה הבאתם שילדה היא ילדה בת חמש?באמת נראה לכם?)
והנה כמו כל הבנות גם אני נולדתי עם שוט. ואנחנו יודעות להצליף לכם בלב. ואנחנו יודעות לרדת על ארבע ולשחק בכם משחקים. ואם תבדקו את הלב השבור שלכם, זה אנחנו שנשכנו בו והשארנו אתכם לדמם.
ואם זה מה שחש המשורר מה"ילדה" הפרטית שלו מי אתם שתקראו לו סאדיסט? מכסימום מזוכיסט… כמו כל האנשים שנכנסים לאהבה וחווים כאב.
ואתם? רק לא יכולים לתאר את הסבל הזה בכאלה מילים כי הוא משורר ואתם לא, ולא רק שאכלתם אותה בכאב, רק גאון ידע לכתוב באופן כזה שבסוף… עוד יכנו את המזוכיזם האנושי סדיסם.
אז נכון, מי שלא מבין שירה לעומק עלול ליפול בפח המילים ולפספס את המשמעויות, אבל כולנו "מבינים גדולים באהבה" ובכל זאת עשיתם קרקס אחד גדול מהשירים האלה.
למה? כי יהיה מאוד מביך להודות בפני עצמכם שחוויתם את החיה שבלב שלכם מובילה אתכם לכאב, ועוד יותר מביך לנו הבנות להודות שאנחנו 'ילדה עם שוט' , ובכל מקום בו אנו מגלות לב פתוח , נצליף בו.

ועכשיו, תקפצו עלי, תסתרו את דבריי ותיתממו לפי התור.
אני כותבת מהצד הכן שבי, ודברי אמת לא תמיד יפים או מתקבלים במחיאות כפיים.
כך גם קרה לספר הזה כנראה.
משום כך יודעת שאמצא בו יותר אמת ופחות קיטש, ואתם תמשיכו לכם לקשקש להנאתכם במקום לקרוא ספר טוב.
ואני אמשיך לקרוא בכם את מה שאתם רואים בספר שאינו מעיד על היחס של המשורר לאהבה אלא משקף מי אתם, מה רמת ההבנה והכנות שלכם עם עצמכם, ומהו סף הקנאה שלכם.

קנאה היא דבר נוראי. ואתה לוקה בה קשות וחמורות.
לדאבוני אתה סוחף אחריך עוד אנשים, שמעבר לשירים שהבאת כאן אינם מכירים את הספר, וכמובן לא את שירתו של אמיר אור.

השיר קרקס מצביע על הסתאבותה של החברה הישראלית על כל גווניה. ראה למשל פרשת גואל רצון. משיר שיש בו הרבה הומור ואנלוגיה על מצב החברה הישראלית הפכת את אמיר אור לישות שאינה קיימת במציאות, אלא במוחך הקודח.

מה שבאמת מרגיז אתכם הוא עניין התקציבים, או הצלחתו של אמיר אור.

האמן לי אני במקומו הייתי מגישה נגדך תביעת דיבה.

לכל חוקר ספרות אין כל בעיה להפריך את עליבותך ואת טענותיך ולהציג אותך בכל מערומיך – בור ועם הארץ.

לא אמיר אור הוא שיוצר פולחן, אלא פרשנויות מעוותות שלך ושכמותיך. ואולי אתה הוא הלוקה בכל הרפש שהשלכת על אחד מן המשוררים המבטיחים שלנו.

טפילות אני קוראת לזה. ומה אתה בעצמך כתבת?
ומי אתה בכלל – יצור כושל שכמותך.

?!