שכונת מונטיפיורי -סיפורו של ישוב תל אביבי

 

הסמל של ארגון "האחים הנאמנים
בשכונת מונטיפיורי תל אביב ,שנות השלושים והארבעים.

 משפחת וסרמן בבית בשכונת מונטיפורי ,סביבות 1927 

שכונת מונטיפיורי היא היום שכונה נידחת ועלובה למראה  בכביש המהיר של תל אביב מול הקריה.

 וגם בימים האחרונים  השכונה עלתה לכותרות בהקשר לא סימפטי בקשר לפרשת רצח והתאבדות של שני תלמידי ישיבה ,שהתבצעה לממש ליד בית הכנסת שאותו בנה סבי וכיום הוא חורבה בלבד "בני ציון".

 

פעם זה היה שונה ,פעם היה על אדמתה הפרדס הראשון שהוחזק בידי יהודי ושבו כנראה התגלה לראשונה פרי השמוטי .

 השכונה עצמה הוקמה לראשונה בשנות העשרים של המאה הקודמת ובין מיסדיה הראשונים  היה סבי יוסף  זונדל וסרמן. על פי המסורת המשפחתית הוא  הקים את הבית הראשון בכלל בשכונה כולה שקיים עד עצם היום הזה ברחוב גרשון בשכונה.

שם חיו סבי סבתי וילדיהם אבי דודי ודודותי.

שם חיו גם אביה של סבתי הרב אליהו לנדא ובנו אחיה של סבתי המו"ל יעקב לנדא.

בשכונה חיו כמה וכמה סופרים ידועים כמו  יעקב רימון  ויהושע בר יוסף .

בשנות השלושים הייתה השכונה מרכז טכנולוגי ,בה הוקמו אולפני הקולנוע הראשונים בארץ ישראל של תושב השכונה הצלם והבמאי  נתן אקסלרוד. אם נרצה ההוליוד של ארץ ישראל. ,וגם המקום שבו חי  יעקב צוונגר הנרצח הידוע ביותר  כבסיס לפרשית הרצח הידועה ביותר של שנות השלושים אחרי רצח ארלוזורוב בלבד.

  ובמקביל האיזור היה  ונשאר משום מה מאז המאה-19 אבן שואבת לקבוצות דתיות לכתות ולארגוני סתר כמו  כת נוצרית שומרת שבת מארה"ב  כת הטמפלרים הגרמנית  ,אירגון הסתר היהודי החשאי מכולם  האחים הנאמנים.  וגם כיום השכונה שומרת על אופיה המיסטי מאחר שבה שוכן  מרכז אירגון  הסינטולוגים  בישראל.

 

 ובנוסף  שכונת מונטיפיורי היא המקום שבו חי הנרצח הידוע ביותר  כבסיס לפרשית הרצח הידועה ביותר של שנות השלושים אחרי רצח ארלוזורוב בלבד.

אבל היום גם "האחים הנאמנים " נעלמו ממונטיפיורי. השכונה התדרדרה לאורך השנים מאוד מאותה שכונת ילדות זוהרת כמעט שאותה  תיארה דודתי והפכה לאיזור תעשייתי מכוער ועלוב למראה.

אבל ייתכן ששוב היא חוזרת לעצמה .על פי הדיווח של דודתי בשנים האחרונות באים להתגורר בה סטודנטים ואמנים שונים ,וישנם סימנים שהמקום עומד להיהפך לשיינקין /פלורנטין הבא.

לאחרונה יצא לאור גם ספר על תולדות השכונה של מורה הדרך ובן השכונה  יעקב  מרקל שהתבסס גם על מסמכים שאותם  סיפקנו אנחנו למחבר ,אבל קשה להגיד שאנחנו מרוצים מהתוצאה ומהספר.

אז להלן הינה סקירה על ההיסטוריה המעניינת של שכונת מוניטיפיורי :

 השכונה

שכונת מונטיפיורי ממוקמת מזרחית לקריה בתל אביב ( לשעבר המושבה הטמפלרית שרונה ).גבולותיה :המערב הכביש השחור ( כך נקראה בעבר דרך פתח תקווה ) במזרח ואדי מוסררה ,היום נתיב האיילון בצפון נחלת יצחק בעבר פרדס שהיה מתוחם בגדרות צברים דוקרניים  אך גם ערבים  לחך . בדרום הגבול הוא מה שהיום נקרא רחוב יצחק שדה ובעבר שיחים ועצים שונים.

 

הפרדס

מונטיפיורי מבקר בפרדס שיקרא לימים על שמו .צייר נחום גוטמן.

מה הייתה שכונת מונטיפיורי לפני שהייתה שכונת מונטיפיורי ?

פרדס שנרכש ב-1855   בידי האיש שעל שמו השכונה  נקראת וכתוצאה היו שקראו לו הפרדסן היהודי הראשון בארץ ישראל והניחו שהוא קנה את הפרדס מידי ערבי מאחר שכל הפרדסנות עד אז הייתה בידי ערבים.

עד שהתברר  שזה בכלל לא מדוייק  ושהאיש שממנו רכש מונטיפיורי  את המקום הוא זה שהיה  הפרדסן היהודי הראשון האמיתי.

  וכך יש להרחיק את תולדות הפרדסנים  היהודים בכמה שנים. הפרדסן היהודי הראשון הידוע  שמו היה יהודה  לוי מרקדו  מרגוזה  היום דוברובניק  שביוגוסלביה. הנ"ל עלה לארץ בין 1825 ל1833ירושלים הרבנים מינו אותו למארגן של עולים ותיירים יהודיים.

הוא החליט לעבור ליפו  והתיישב  שם בחצר שנקנתה 13 שנים קודם לכן בידי רבי ישעיהו אג'ימן מחדש הישוב היהודי ביפו. ובמשך שנים רבות היה הרב הראשי של יפו.  עד לתקופה של ראשית המאה ה19 לא היה ביפו ישוב יהודי כתוצאה מחרם שהכריזו על העיר רבני ירושלים מאתיים שנה קודם לכן.

אלא שהוא לא הסתפק להיות רב היה לו חזון של יצירת יהודים עובדי אדמה. והוא היה היהודי  הראשון שנטע פרדס בארץ ישראל.

 הוא נטע את הפרדס בסביבות 1840 על שטח של 1000 דונאם.(ויש אומרים מאה דונאם המקורות סותרים ).

במכתב שהוא כתב למונטיפיורי הוא כותב "אני התחלתי יחידי לעבד את האדמה על ידי נטיעת גן ואילו יכולתי לבצע את תוכניותי הייתי גורם לכך שיהודים אחרים היו עושים כמוני ".

הגן כלל 5310 עצים בכללם עצי אתרוג  ו1407 עצי תפוז. והשאר תפוזים ולימונים רימונים עצי תות ואחרים"   עד לפרדס זה היה הפרדסנות מקצוע ערבי לחלוטין.

יהודה הלוי קיבל אתרוגים מהאי קורפו שנחשבו לכשרים במיוחד אסף את זרעיהם ומן הזרעים גידל בפרדסו אתרוגים כשרים למהדרין והיה  לאבי גידול האתרוגים בארץ.

הוא לא היה לבד הוא נעזר בידי מנהיגת כת נוצרית מוזרה.

הפרדס ננטע בשיתוף פעולה עם קלורינדה   מיינור מנהיגת כת נוצרית אמריקנית של שומרי שבת  ששוכנעה על ידי רב אורתודוכסי בפילדלפיה לעלות לארץ הקודש לטובת קירוב ימי המשיח.

היא התנחלה תחילה בחברון ב1849 ואספה כספים לרכישת חלקות חקלאיות שיעובדו על ידי יהודים. וכעבור כמה שנים עברה עם כמה מלווים לסביבות נחל איילון  "מוסררה " אז והקימה מושבה חקלאית  שנקראה  "הר תקווה " ( או התקווה )  והקימה שם מושבה חקלאית אמריקנית .המושבה הוקמה על גבעת כורכר במקום שבו יש היום בית ספר מקצועי "שבת"  ברחוב המסגר.

.בנתיים יהודה הלוי רכש עם שני שותפים פרדס נטוש שיפץ את המבנים ונטע בו אתרוגים מזרעים שקיבל מהאי קורפו ששם היו העצים הכשרים ביותר של התקופה.

 הרב בנה באר מים להשקיה והתכוון להוסיף עשרה ביתים לבני משפחתו ולידידיו כדי להפוך את האיזור למשק שישמש דוגמה לעבודה עברית בארץ ישראל.

הוא העסיק יהודים בפרדסו  הוא יצר קשרים טובים עם הגברת מינור והם שיתפו פעולה בהכשרת יהודי יפו בעבודה מקצועית.

הגברת מינור  הצהירה בפני היהודים שאין לה כוונות מסיונריות וכך רכשה את אמונם מינור דאגה ללמד את אנשיו עבודת אדמה ורכזה בכספיה מכונת שאיבה לבאר.

אלא שלמרבית הצער הרב  לא ראה הרבה ברכה  בעמלו.

הפרדס  שלו ראה רק הפסדים. לרב יהודה לוי לא היו כישורי השיווק הדרושים לשווק את הפרי החדש והמפתיע שלו  פרי השמוטי . ב-1854 נקלע הרב לקשיים כלכליים קשים  עקב קלקול שחל במכונות ההשקייה .קרולין מיינור ניסתה לעזור אך ללא הועיל.

השניים נקלעו לקשיי נזילות.מפעלם נראה קרוב לחורבן.

משה מונטיפיורי.

 הרב נאלץ למכור.הקונה  המושיע היה לא אחר מאשר הנדבן המפורסם ביותר של התקופה , משה מונטיפיורי במסעו הרביעי בארץ ב1855. כשנוכח במצבו הקשה של הפרדס החליט לרכשו מידי יהודה הלוי ולחוכרו לגברת מיינור  רבי יהודה התמנה כמפקח בפרדס.

על אב אחר של אבותי זאב וולפנזון סופר שהוא היה במשלחת הזאת של מונטיפיורי אבל זאת כנראה אגדה.

 יש פסיפס של נחום גוטמן שבו הוא מתאר את מסע הרכש של מונטיפיורי בפרדס הזה.

 מונטיפיורי קנה את הפרדס במחיר 3000 לירות שטרלינג

מונטיפיורי ישן לילה או שניים בבית שנמצא היום ליד מגדל המים ונהרס חלקית בידי העיריה בטענה שהוא מט ליפול ומסוכן .הקומה השנייה של הבניין נהרסה לחלוטין ושברי הביטון הושלכו לתוך באר המים העתיקה שבקומת הקרקע.ההרס זכה לביקורת בכנסת וטענו שזהו חורבן של מקומות עתיקים .

 המושבה האמריקנית למרבית הצער  לא האריכה ימים.

 עד שנת 1857 התחוללו באיזור מעשי שוד ואלימות קשים נגד המושבה האמריקנית והיא  התחסלה .גם כתוצאה מותה הפתאומי של המנהיגה קרולינה מיינור שגרמה לאיבוד בטחונם העצמי של המתישבים.

הרמן מלויל פוגש את משפחת סטיינבק

עם מות קלורינדה מיינור בנובמבר  1855 חזרו חלק מאנשי קבוצתה לארצות הברית, ובחווה נותרו כנראה רק שלוש משפחות: האחים יוהן ופרידריך סטיינבק עם נשותיהם, האחיות לבית דיקסון, ובני משפחת דיקסון: ההורים וולטר ושרה וילדיהם הנרי וקרוליין.

הסופר הרמן מלוויל.סייר באיזור שהיום הוא שכונת מונטיפיורי.

בשנת 1857 היגיע לאיזור הסופר האמריקני המפורסם הרמן מלוויל מחבר "מובי דיק".

הוא כתב יומן על חוויותיו בארץ ישראל שפורסם רק ב1955 .

בין השאר סייר  מלוויל ביפו שעליה כתב "להרגיש כיונה (הנביא ) ביפו זאת חוויה כדאית ,יפו היא ודאי נמל מלפני המבול .אין בה עתיקות ראויות לשמן ,היא עתיקה מדי.." ביפו הוא פגש את אנשי המושבה האמריקנית של מינור משפחות סטיינבק ודיקסון. הוא לא התלהב מפעילותם  למען היהודים  שאותה הגדיר כ"שגיון היהודים האווילי הזה" והגדיר זאת בקצרה "כל העניין הזה מחציתו מרה שחורה מחציתו פארסה". מלוויל קבע "הרעיון לעשות יהודים לאיכרים הוא רעיון שווא .ראשית משום שיהודה כולה מדבר.שנית משום /שהיהודים שונאים חקלאות .כל המעבדים את האדמה בארץ  ישראל הם ערבים .היהודים אינם מעיזים לחיות מחוץ לערים או לעירות המוקפות החומה מפחד הערבים והתורכים הרודפים אותם. בזדוניות.נוסף על כך מספר היהודים בארץ ישראל קטן ביחס וכיצד יבוא לכאן המוניהם הפזורים בארצות אחרות ? רק על ידי נס.".

"קלארל " פואמה מאת הרמן מלוייל בהשראת חוויותיו בארץ ישראל.

בינואר 1858 התנפלו חמישה ערבים על החווה, רצחו את פרידריך סטיינבק ואנסו את שרה דיקסון ואת בתה מרי. בלחץ הקונסוליות של ארצות הברית ופרוסיה עצרו השלטונות העותמאנים ארבעה מהתוקפים ודנו אותם למאסר עולם. ביוני 1858 עזבו הדיירים האמריקנים  והאיזור ננטש מיושביו למעט היהודי  ישראל שמחון שהיה ידוע כגיבור חיל .   המושבה האמריקנית שקמה בהר התקווה היא היום מקום  בית ספר מקצועי ברחוב המסגר .

ג'ון סטיינבק סופר אמריקני מפורסם צאצא של מתיישבים אמריקנים באיזור שכונת מונטיפיורי.בא לבקר בשכונה בשנות השישים לראות את המקום שבו חיו אבות אבותיו ובו פגשו את הסופר הרמן מלויל.

אחד מצאצאי המתיישבים הללו הסופר האמריקני המפורסם  מחבר "קדמת עדן "  וחתן  פרס נובל לספרות  ג'ון סטיינבק  בא  ב-30 בינואר 1966.לתל  אביב  ולשכונת מונטיפיורי כדי לראות את המקום שבו חיו אבותיו ובו פגשו את הסופר הרמן מלויל  במאה ה-19  אירוע שעליו שמע  לראשונה רק בעת ביקורו בישראל ( יומנו של  מלויל עם תיאור הפגישה פורסם רק 11 שנים קודם לכן ).

את פניו קיבל דודי מוסה אשד  שאירגן לו סיור באיזור.

אלא שסטיינבק  מצא ששרידי המושבה נעלמו כאילו לא התקיימו מעולם.  כל מה שמצא היה שעל חורבות הר התקווה נבנה ב-1942 בית ספר שבח, ובחצרו אפשר לראות עוד היום עץ שקמה שנשתל ע"י המתיישבים בימים הרחוקים ההם.

הפרדס והשמוטי  של משה מונטיפיורי.

כוונתו של מונטיפיורי הייתה  להעסיק במקום יהודים שברצונם ללמוד את עבודת האדמה ושההכנסות ממכירת הפרי ישמשו לתמיכה בתלמידי הישיבות של ירושלים.  וייתכן שהסתייע ברעיון במחירים הגבוהים שהיו לתפוחי הזהב בשוק האנגלי.

בכל אופן לזכותו של הפרדס הלא מצליח עומדת תגלית עולמית אחת היה זה אחד המקומות הראשונים ,וייתכן שהראשון בכלל שבו התגלה  זן  חדש ומפתיע ,זן תפוז השמוטי ( בצורת הכישור )  שלא היה מוכר כלל עד אז וככל הנראה היה מוטציה חסרת תקדים.

אמנם יש מסורת הטוענת שזן זה הובא מחו"ל בתחילת המאה ה18 על ידי נזיר ארמני מיפו בשובו בשליחות מהמזרח הרחוק .אולם עד כמה שידוע לנו אנשים החלו לשם לב לשמוטי רק לאחר שהופיע כנראה באקראי כתוצאה ממוטציה בתפוזים הרגילים בכמה פרדסים ביפו ובראשם בפרדס מונטיפיורי  סמוך לאמצע המאה ה19.

אולי היה השמוטי מוטציה  בלתי מתוכננת שנוצרה  כתוצאה משילוב בין הזנים המקומיים והזנים  שהביא הרב  יהודה הלוי  מחו"ל ?

האנגלים טעמו והתפעלו.

 תיבה ראשונה של תפוזי השמוטי החדשים נשלחה על ידי סגן הקונסול הבריטי ביפו למלכה ויקטוריה. ועוד ב1852 סיפר ואן די וילדה קצין בחל הים ההולנדי שביקר ביפו במארס 1852 כי "הייתי מספר על תפוחי הזהב של יפו אילולא היו מופיעים כבר על שולחנות המלכים באירופה המערבית ".

אך אם כי באירופה גילו בשמוטי  עניין רב  והוא עלה על שולחנות המלכים הפרדסנים של מונטיפיורי לא ידעו לנצל כהלכה את הזן החדש שצמח יש מאין בפרדסם.

 תקוותיו של מונטיפיורי לפרדס כהתחלה של עידן חקלאי חדש   לא התמלאו.

 הוא מסר את הפרדס לידי גר צדק  דוד קלאסן, גרמני שהגיע לארץ ישראל מדנציג, התגייר והתחתן עם צעירה מירושלים,אשר עד אז עבד פרדס סמוך   אדם מסור אך חסר כל ניסיון בטיפול בעצי פרי. למקום נשלחו  חמש משפחות במימון קרן מזכרת משה כדי להחיות את המקום .אך ללא הואיל. עשרים פועלים עבריים מיפו עברו להתגורר במקום בניהול גר צדק .  בדוח ששלחו למונטיפיורי המקום מתואר בעל עצי אפרסקים ,מערכת השקייה ,בריכה חמישה גמלים חמור ועגלה.

גר הצדק הלך לעולמו ב1865 והמקום החל לשקוע. הפרדס הלך ודל.עצים רבים יבשו ונגדעו ואחרים לא נשתלו במקום.  יש גם לזכור שאז הפרדס היה מקום מרוחק נתון לשוד ולכריתת עצים והיה צורך בחיילים תורכים שישמרו עליו באופן קבוע.וזה דרש הוצאות רבות.

ההוצאות עלו על ההכנסות כמו בפרוייקטים אחרים של מונטיפיורי בארץ הקודש.

כשביקר מונטיפיורי בפרדס בנסיעתו האחרונה בארץ בשנת 1875 מצא שם לתדהמתו פחות מ900 עצים .  הוא החליף כמובן את המנהל באיש אחר אך גם זה לא הצליח רבות.   בביקורו האחרון של השר משה מונטיפיורי ב-1875 התאכסן בביתו של סניור חיים אמזליג שכיהן כקונסול אנגליה ביפו. באותו ביקור קנה מונטפיורי כברת אדמה מחוץ ליפו, על גבול אדמת הגרמנים ואחרי שהושלמה העברת הבעלות ביקש את אמזליג לזמן אליו אחדים מנכבדי הקהילה כדי להיוועץ בהם. בין המוזמנים היה גם ר' אהרון שלוש. השר מונטיפיורי סיפר לנאספים כי קנה כברת אדמה ורצונו לנטוע עליה פרדס. אבל, הוסיף, זקוק הוא לאדם אמיץ לב שישכון בה והוא מוכן לבנות לו בית וגם לחפור לו באר. את התקציב הוא משאיר בידי סיניור אמזליג ומוכן לכסות את כל ההוצאות עד שהפרדס יניב פרי. בהגיע הזמן שהפרדס יניב פרי תחולק הכנסתו לשלושה חלקים: החלק האחד יוקדש לעניי העיר, החלק השני להוצאות השוטפות של הפרדס ולהשבחתו והרחבתו והחלק השלישי לאיש המטפל בו.לפי בקשת מונטיפיורי בחרו הנאספים את יהודה הלוי ור' אהרון שלוש כנאמני הרכוש.

הוא לקח עמו ענפים מעציו  ללונדון, להוכיח כי  הפרדס עדיין קיים.

 

אחרי מותו של מונטיפיורי  הועבר הפרדס לרשות החברה כל ישראל חברים ונמסר לידי מקווה ישראל  בתנאי שיועסקו בו יהודים בלבד.

 הפרדס הוסיף להתקיים ולשאת פרי עד שפינה את מקומו לשכונת מונטיפיורי.

לאחר מותו של מונטיפיורי נשאר בפרדס ביפו ישראל בן שמחון, שהיה אמור לעבד אותו והתגורר בו עם משפחתו לסירוגין בשנים 1867 עד 1895,

 

צילום של שמואל מוני זילברמן ויואל משה סלומן בפרדס מונטיפיורי .1878.

בשנת 1878 ביקרה בפרדס ועדת בדיקה מירושלים שמטרתה הייתה  לבדוק את כשרות האתרוגים הפרדס האם היא עונה על כל הדרישותה הלכתיות .הועדה שכללה את הרב שמואל מוני זילברמן ואת העיתונאי יואל משה סלומון הצטלמה בפרדס שייתכן שהיה  פרדס מונטיפיורי.

  ב-1895 פונה ישראל בן שמחון  מהפרדס ע"י יורשי מונטיפיורי,שהחכירו אותו לחברת כל ישראל חברים . הוא עובד ע"י כמה מתלמידי מקווה ישראל בעזרת מספר פועלים ערבים. בשנת 1922נמכר ליהודי מאמריקה, מוריס יצחק בן יהודה ליב,  שטחו חולק למגרשים והוקמה עליו שכונה של בתים קטנים וביניהם עצים, שרידי הפרדס. תחילה נקרא המקום "גנניה".על פי צו מ-9 במרץ 1926 נכללה בגבולות תל אביב אולם בשל התנגדות חלק מהתושבים סופחה אליה באופן מלא רק ב1943 תחת השם שכונת מונטיפיורי.

 

במשך השנים הפרדס כולו נכרת והיו שמועות שנשאר מימנו עץ אחד בלבד בשדרות יהודית מספר 12 . זה התגלה בידי תושבת ותיקה של השכונה ציפור המלמד ופנסיונר בשם שמילוביץ היה נוהג לטפל בו באופן קבוע כעץ הקדום של ביותר בתל אביב. וזה הועבר לבסוף במבצע מיוחד לגני יהושע מחשש שכאן בשכונה הנידחת הוא יהרס לחלוטין .

במשך שמונים שנה היה המקום נידח ושכוח אל שכן הפרדס לא הצליח ..

עד שב-1922 הוקמה שם שכונה.

שכונת מונטיפיורי

הבית הראשון בשכונת מונטיפיורי ביתו של יוסף זונדל וסרמן.בתמונה יוסף זונדל וסרמן ,חותנו אליהו לנדא ,גיסו יעקב לנדא ובנו צבי .שנות העשרים.

השטח חולק למגרשים שנמכרו לידי קונים.

המקום היה פתוח לכל יהודי המעוניין  להקים בית קטן בן קומה אחת וגינה.

המגרשים נמכרו ב32 לירות ארץ ישראליות ובתשלומים חודשיים

של שתי לירות.

  .השכונה נקראה תחילה "גנניה " ולאחר מכן שכונת מונטפיורי מונטיפיורי על פי דרישת הרשויות.

מכתב מועד השכונה "גנניה " לעיריית תל אביב. 1926.

בספר על השכונה כותב  יעקב  מרקל שנציגות של קבוצה בת 32 מורים ועסקנים מתנועת המזרחי הצעיר קנו מספר מגרשים בעבור חברי קבוצתם ברחום שהם והחליטו ששמו יהיה הנצי"ב קיצור של הרב נפתלי צבי יהודה ברלין ראש ישיבת וולז'ין.

יוסף זונדל וסרמן ממייסדי שכונת מונטיפיורי ומורה השכונה.

 מר יוסף זונדל וסרמן חתם על חוזה לרכישת הקרקעות בעבור קבוצת המורים עם דב שטרק ושותפו יחזקל שיף. המוכרים יוצגו על ידי מר ישראל אביבי.

יוסף זונדל וסרמן נבחר לועד השכונה הראשון ב23 ביולי 1925.מתוך 325 בעלי זכות הבחירה בשכונה נענו ובאו לבחור 242 איש מתוך רשימה של 26 מועמדים נבחרו 15 איש לועד השכונה שכללו את יוסף זונדל וסרמן ואת ירושלים סגל.

 הם התארגנו לבניית צריפים שהיו זולים ונבנו במהירות .כאשר החלו לבנות את ביתם במקום היגיעה הודעה מאת הנציב העליון סר הרברט סמואל ,שיעץ להם לא להתיישב במקום בגלל בעיית השיטפונות ומחלת המלריה שהייתה ידועה באזור.המתיישבים לא הסכימו לשמוע להצעה זאת מאחר שכבר השקיעו כספים רבים והם היו צריכים להשתקע באיזה מקום .

מרקל מדווח שמספר ימים לאחר היסוד השכונה ב1924 אירע שם מקרה מוות מסתורי אחד המייסדים ( מי ?) נמצא הרוג בביתו ועד היום לא ידוע מה אירע שם

 וסרמן הקים שם את בית הכנסת "בני ציון " (על שמו של אירגון חשאי עתיק יומין )  שכלל 150 מקומות ישיבה.  בית הכנסת נמצא ברחוב גרשון ש"ץ פינת הנצ"ב . הוא נבנה ביוזמתו של וסרמן ושאר מורי המזרחי שגרו ברחוב הנצ"ב ויזמו את הקמתו בשנת 1926. עבור חבריהם .הם תרמו כספים ובנו צריף גדול.הבניה כמסתבר נמשכה שנים אחדות .בהתאם לקצב התרומות ולבסוף מ-1920 בית הכנסת החל לשמש בתפקידו .בתוך בית הכנסת פתח וסרמן בשותפות עם יעקב רימון  בית ספר פרטי לרווחת ילדי השכונה מכיתות א ולב' וג'  שלא היה באפשרותם לשלם עבור הלימודים.אבל עבור כיתות גבוהות יותר ילדי השכונה נאלצו ללכת ברגל לעיר כדי ללמוד שם בבית ספר תחכמוני .

בית הכנסת קרס בשנת .2006 נשאר רק החדר האחורי שבו למדו הילדים והוא משמש כיום כתחליף לבית הכנסת.   ובימים האחרונים המקום שימש זירה לפרשת רצח והתאבדות או התאבדות כפולה של שני תלמידי ישיבה

  .זאת הייתה יחידה ישובית עצמאית מחוץ לגבול המוניציפאלי של תל אביב וניהל אותה ועד שהיה ממשלה זוטא .הועד דאג לתקציב לעבודות ציבוריות לבריאות לחינוך

כל מי שהחל לחיות שם חטף קדחת מהיתושים של נחל מוסררה היום איילון  וזה היה סמל הכניסה לשכונה.ומידי שנה בשנה בחורף  היה שם שיטפון שהציף את השכונה שנראתה אז כמו ונציה.לא פחות מחמישה שיטפונות גדולים עברו על שכונת מונטיפיורי בעשור שבין 1939-1948. ולפעמים השיטפונות היו כה גדולים  והיגיעו עד לכביש השחור עצמו עד שהשכונה נותקה כמעט לחלוטין מסביבתה  והיה הכרח להזעיק סירות מנמל יפו על מנת לסייע בפינוי תושבי השכונה …

.

אבל למרות זאת היה נעים לחיות אז בשכונת מונטיפיורי.

בשכונה היו כל השירותים הדרושים מגדל מים ובאר שנבנו בידי יעקב צואנגר מהנדס השכונה.מגדל המים כלל סמל של מגן דוד מוזר כנראה סמל של אירגון "האחים הנאמנים"  שצונגר השתייך אליו.

היו שם מאפיה סנדלריה וחנות מכולת חנות סידקית .היה גן ילדים ובית ספר.הכל כולל שלושה בתי כנסת.

 

 

 

כרזה מקורית של הסרט "עודד הנודד" שצולם בשכונת מונטיפיורי .

לקוח מאתר " בית הסרט העברי "

שכונת מונטיפיורי הייתה מרכז הקולנוע העברי בראשיתו. שם הוקמו אולפני כרמל של תושב השכונה נתן אקסלרוד שאותם מימן תושב השכונה ירושלים סגל שנודע כמתרגם סרטים.שם הוסרטו קטעים מהסרטים העבריים הראשונים של אקסלרוד "עודד הנודד" ו"בין החורבות " וכמובן רבים מיומני הקולנוע של אקסלרוד ( ובהם כאלו שניתן לראות בהם את דמויותיהם של אבי ואחיו משה).

היו שם בתי ספר מהם הבית ספר של סבי יוסף זונדל וסרמן שהיה מעין "חדר"  מודרני והיה ידוע   בידו הקשה של המורה  על התלמידים.

היה שם סניף של הארגון החשאי " האחים הנאמנים" . זה האירגון  שאנשיו היו מקיימים טקסים בנוסח הבונים החופשיים בבית התרבות בשכונה.  הסניף שנקרא שנקרא לשכת משה ." היה הסניף הגדול ביותר של הארגון בתל אביב ואולי בכל הארץ . וכל מי שהיה משהו  בשכונה השתייך לארגון זה שבין השאר פעל כאשר אחד ממנהיגיו בשכונה המהנדס צואנגר נעלם באופן מיסתורי ובין השאר כתוצאה מחקירות חשאיות של האירגון התברר שנרצח.

במגרשי הספורט  של השכונה הוקם  בידי יוסף זונדל וסרמן אירגון הספורט הדתי "אליצור".

שכונת מונטיפיורי בספרות היפה

"…אמש טיילו הנערים בשכונת מונטיפיורי .שם ליד מגדל המים יש שני מחנות כמעט זדה מול זה :מחנה הנוער העובד ,ומחנה של בית"ר "

לאה  גולדברג "שדה  בתוך "ידידי מרחוב ארנון ".

 השכונה הנאה הייתה מקור  השראה לסופרים ומשוררים כתבו עליה .השיר ליפא העגלון שכתב יחיאל מהר סבב סביב דמותו  של  העגלון של השכונה העגלון נחמיה ורנבוך  בעצמו סופר שפירסם ספר סיפורים שונים ששמע  ובהם סיפור על שלמה המלך ואשמדאי ורבים אחרים.

 

השכונה בתקופה זאת הונצחה בספר הילדים המפורסם  של לאה גולדברג " "ידידי  מרחוב ארנון":  <ארבעה ספורים> (ספרית פועלים,   1943)  שם יש סיפור שעוסק  במסעה של לאה גולדברג לשכונת מונטיפיורי בעקבות כנופיית גנבי כלבים שמסתבר ששכנה שם ( אם נקבל את הסיפור כפי שהוא לפי עדות הסופרת הסיפור מבוסס על גרעין אמיתי שהתרחש עם ידיד של הסופרת )  ובמהלכו עולה המספרת למגדל המים  המפורסם של השכונה זה שנבנה בידי יעקב צוואנגר הנרצח המפורסם ביותר של ארץ ישראל לאחר ארלוזורוב  וצופה משם על תל אביב כולה באחד מקטעי השיא של הספר.

.."לא הייתה בררה אלא לחכות ולדעתנו היה מגדל –המים "הנקודה האיסטרטגית" הנוחה ביותר :ממנו נראה את בני הנוער חוזרים איש למחנהו .החלטנו לעלות ולהשקיף  ולצפות מראש המגדל אל שני הדרכים שמהם יכולים הנערים לחזור למחנה.איש לא היה במגדל .וכל המבואות פתוחים .עלינו במדרגות וישבנו על הגג . היינו עייפים ונרגשים ולא דיברנו ביננו דבר.משב רוח מערבית היגיע אלינו ולטף  את פני .החמסין חלף עבר בן רגע. .שכבת האבק הדקה שכסתה את כל השכונה נגוזה .השמים היו בהירים מאוד .לרגלי מגדל המים נתגלתה השכונה ובתיה וצריפיה ,והגנים הדלים והשדופים שמסביב לבתים נראו מכאן ,למעלה כרעננים,ירוקים ויפים . מרחוק נשקפו חומותיה הלבנות של תל אביב והיו כרחוקות מאוד ,ונראו כתפאורת של תיאטרון בובות כולה עשויה קרטון לבן…היה לי טוב מאוד בראש המגדל הזה .ישבתי ונחתי ולא חשבתי מחשבות הרבה.

(לאה גולדברג  "ידידי מרחוב ארנון"  ) .

ממולה של שכונת מונטיפיורי שכנה   המושבה  הטמפלרית "שרונה ". בין אנשי השכונה ובין המושבה הגרמנית שרונה הייתה  עוינות  גדולה הם לא הסכימו שילדי השכונה יסעו לתל אביב בחברת נסיעות שאותה בייסדו כמה אנשי השכונה שיא ההתנגדות היה ב1930 כאשר התכנסו תושבי שרונה וקיבלו החלטה לאסור לאף תושב של שכונתם למכור חלקת אדמה כלשהי אלי להודים ולא חשוב כמה יהיה גבוה המחיר שיוצע לו .

 

 

הכל היה טוב  יפה ומוצלח עד שנציגי השכונה   שהייתה ישוב עצמאי לכל דבר שגו שגיאה גדולה וביקשו להתאחד עם תל אביב. תל אביב הסכימה בשמחה.

ומאז  שכונת מונטיפיורי רק התדרדרה.

בשכונת מונטיפיורי מעולם לא היו וילות מפוארות השכונה הייתה בכל גילגוליה שכונת עובדים ללא פשע זנות וסמים אבל מאז התמזגה עם תל אביב במהלך השגוי ביותר בתולדותיה היא רק הלכה ושקעה והפכה לאיזור תעשיה רועש  מעורר סלידה ובזוי.

 העיריה התיחסה לתושבים בזלזול ותמכה בהפיכת המקום לאיזור תעשיה מזוהם.  אחרוני הוותיקים עזבו בכאב לב.

סבי יוסף זונדל וסרמן עבר לגבעתיים . ויעקב רימון שנשאר בשכונה  תיכנן כנראה לכתוב ספר על תולדות השכונה אך מה יצא מכך לא ידוע לי. הוא כבר כתב בשנות השלושים מאמר מקיף על תולדות השכונה בשנותיה הראשונות.

לאורך השנים יצאו שני ספרים על שכונת מונטיפיורי .

הראשון בהם הוא של רזי  צוונג

" שכונה  אחת ואדי אחד וכלניות    הוצאת המחבר,   [2001]" ספר גדוש אנקדוטות על חיי השכונה בילדותו של המחבר אך ללא סדר הנראה לעין מלבד סיפורי ילדות.צוונג שהוא גם היסטוריון של אירגון הבונים החופשיים וארגונים חשאיים אחרים בארץ ישראל  הצליח יותר בספרו הבא:

 התפתחות הבניה החופשית וראשיתה בארץ ישראל :   עד שנת 1936 /    תל אביב :   מנדל עיצוב והפקות דפוס,   2005

הספר השני המקיף יותר הוא ספרו של יעקב מרקל שכונת מונטיפיורי" :   סיפורה של שכונת השר משה מונטיפיורי : מפרדס ((1855)) בפאתי יפו, ועד להקמת שכונת מגורים ((1924)) בשולי העיר תל-אביב /    [תל אביב] :   (י. מרקל),   [תשס"ט].
כדאי לציין כאן שדודתי ציפורה פרימור סייעה למחבר  מרקל בהשגת חומר לספרו וסיפקה לו חומר נדיר  אך בהחלט לא הייתה מרוצה מהתוצאה.

יעקב מרקל חיבר ספר שנוי במחלוקת על שכונת מונטיפיורי .

אני מצאתי שיש בספר פרטים  מעניינים על תולדות השכונה שמראים על השקעה בחיפוש מידע.

 רחוב איסרליש נקרא בעבר על שם המהנדס יעקב צונגר .למה השם הוחלף היא  שאלה שאין עליה תשובה.

מרקל נותן רשימה של אנשיים ידועים בשכונה אלו כוללים את הבמאי נתן אקסלרוד שזוכה לרשימה של שניים וחצי עמודים.

מסופר שם שבר יוסף היה אחד מההורים שלימדו בבית הספר ,פנקס" ובנו של הסופר יוסף נישא בזוווג ראשון למשוררת דליה רביקוביץ. .בחצר הבית שבו גר בר יוסף מצא רחבעם זאבי עץ פרי הדר בעל יחוס מיוחד העץ האחרון שנותר מהפרדס של מונטיפיורי שעל חורבותיו קמה השכונה. העץ נעקר והועבר לגני יהושע בפארק הירקון שם הוא מוצג היום כעץ מונטיפיורי.

בשכונה התגוררו סופרים נוספים:

 המשוררת  אלישבע  משוררת נוצריה כותבת בעברית שהייתה נותנת הרצאות במועדון השכונה

 הסופר והמשורר  יעקב רימון  המשורר  מאיר ויזלטיר וגם מקרין הסרטים ירושלים סגל שביחד עם נתן אקסלרוד הפך את השכונה  הקטנה לבירת ה'קולנוע העברי בשנות השלושים של המאה  ושם גדל הסופר והמאייר שמעון צבר.

יש ערך על משורר יוסף צבי רימון שלדברי מרקל  התגורר גם הוא בשכונה  ביחד עם אחיו יעקב ויחיאל בונים שניהם תושבים ותיקים של השכונה. שגרו שניהם ברחוב בית שמאי . אבל לא מצאתי לכך שום סימן בשום מקום אחר ודודתי ציפורה בעלת הזיכרון המצויין לגבי תושבי השכונה אינה זוכרת זאת כלל .ייתכן שנפלה כאן טעות.

ערך שלם מוקדש לדמותו של סבי  יוסף זונדל וסרמן שעליו מספר מרקל בין השאר שפתח בין כתלי בית הכנסת בית ספר פרטי ונרמז שזה היה ב1930  ,אלא שבמקום אחד הוא כותב שהיה זה ב1935

על בית הספר פנקס שהחליף לבסוף את "בית הספר הזה הוא כותב בעמוד 154 שהוקם בשנת 1930 מה שהופך את המידע בעניין לבלתי מובן לחלוטין.

לבסוף בלחצם של עסקני המזרחי הפך בית הספר לבית ספר רגיל בהנהלת דוד זהבי ווסרמן הפך לאחד המורים ..  .

הוא מספר עליו את הסיפור הבא שעורר זעם רב בחוגי משפחתי :

"המורה וסרמן היה ידוע בקפדנותו ודרש מהתלמידים לשקוד על לימודיהם ,ואלה שהתרשלו או הפריעו למהלך התקין של השיעור ,היו מקבלים הסבר ברור מהסרגל של המורה ,כמובן שלא ברוחב הסרגל אלא מחלקו הצר.

 מקרה אחד מדווח מרקל נשאר חקוק בזיכרונם של התלמידים .כאשר היגיע תלמיד חדש שלא ידע על שיטות הלימוד אצל המורה וסרמן .התלמיד התקבל בברכה שיהיה תלמיד טוב ולא יזכה לקבל את ביקור הסרגל כמו הותיקים. התלמיד החדש התרעם על כך שמפלים אותו לרעה ודרש לקבל כל דבר כמו יתר התלמידים עד שהבין למה הכוונה"…

מרקל מציין שוסרמן היה ממיסדי קבוצת הספורט הדתי אליצור שהחלה את דרכה במגרשי השכונה .

הוא מזכיר את בנו נחמיה  שנפל בשבי הירדנים בהיותו בין מגיני גוש עציון

הוא מזכיר את בנו צבי אשד אבל מציין בטעות שיסד בבית דפוס בחצר הבית שליד הוריו. ואין זה נכון.

משום מה מרקל נמנע מלהזכיר את משה וסרמן ממגלי דרך בורמה שבהזדמנות ידועה אחת נתן ביום זיכרון הרצאה שלמה שבה פירט את שמות הנופלים במלחמות ישראל שהיו משכונת מונטיפיורי .

זכורני בהספד שניתן עליו לאחר מותו  אומרים שאדם הוא תבנית נוף מקום הולדתו . :האיש הזה היה בכל העולם אבל חזר תמיד בסופו של דבר למקום שבו נולד לשכונת מונטיפיורי .

יש ערך קצר גם על אליהו לנדא שחי במשך שנים בביתו של וסרמן

עוד ערך שלם מוקדש לשכנו של וסרמן ברחוב גרשון 1  המהנדס יעקב צוונגר שנרצח בפרשת רצח ידוע  שזיעזעה את הישוב. מרקל נותן תיאור המפורט של הפרשה והשתלשלותה.

הוא מביא רשימה שלמה של אנשים שעליהם לא מצא פרטים בהם הסופר אהרון אלמוג שעליו ניתן למצוא מידע זמין בקלות.

הוא נותן מידע על חללי השכונה במלחמת העצמאות .

יעקב מרקל  נותן מידע על פעולות מחתרת שהיו קשורות במונטיפיורי אבל משום מה אינו נותן מידע על פעולת התקפת מחתרת ידועה שהייתה  על שרונה שבה השתתף מוסה אשד ושמתוארת במפורט בספרו" חיל השדה ( ההחי"ש ) במחוז תל אביב. :אוסף סיפורי חברות וחברים ( הוצאת אירגון חברי "ההגנה " במחוז תל אביב ,2001)  ". ומוזכרת גם בספר "גדוד 54 גבעתי במלחמת העצמאות "  ( הוצאת גדוד ותיקי גדוד 54 , 2004)בהתקפה זאת נהרגו ארבעה מחבריו של מוסה.  "

 סך הכל ספרו של יעקב מרקל הוא מאכזב. טוב שהוא קיים .אבל הוא יכול  היה להיות הרבה יותר ממה שהוא עכשיו ,ספר אנקדוטלי שאינו מביא מידע מפורט באמת וכמה פרטי מידע בו הם שגויים באופן מביך.

יש צורך בספר נוסף בנושא.

ואילו שכונת מונטיפיורי עצמה ? מזה שנים רבות מדברים על החייאתה כמרכז של אמנים ויוצרים כפי שהייתה בשנות השלושים  ומן הסתם בעתיד צפוי לה עתיד מזהיר בגללה מקום המצויין שלה .נכון ל2010 המדובר עדיין במקום נידח אבל יש סימנים לשינוי המממשמש. ובהם בין השאר שאחיינו של כותב שורות אלו  היוצר והתסריטאי חן  מתגורר בבית שנמצא בדיוק ליד ביתו של אבי סבו יוסף, זונדל וסרמן מי יודע אולי עם יוצרים צעירים כמו חן תבוא התחייה לשכונת מונטיפיורי הוותיקה והשוקעת .

מורת הדרך הוותיקה ציפי  פרימור היא מומחית שאין שנייה לה לתולדות שכונת מונטיפיורי.וכל מי שרוצה לערוך סיור בשכונה ובתולדותיה מוזמן לעשות זאת בידיה האמונות .

וכבונוס 

הנה מאמר על תולדות שכונת מונטיפיורי של דורון רוזנבלום שהופיע במוסף  הארץ ב-1976 

 

 

 

 

 

 

ראו גם

שכונת מונטיפיורי באנציקלופדיה העירונית

הרצח בחולות תל נוף

שכונת מונטיפיורי מרכז החיים המסתוריים של תל אביב

מלחמת האתרוגים

 אליהו לנדא תושב בשכונת מוניטיפיורי

יוסף זונדל וסרמן

  משה אשד

על פרדס מונטיפיורי ראו

פרדס מונטיפיורי מאת שושנה הלוי  קתדרה מספר 12

 הסופר ג'ון סטיינבק והר התקווה

על שכונת מוננטיפיורי ראו עוד :

יעקב רימון " שכונת מונטיפיורי ע"י תל-אביב :   למלאת 8 שנים להוסדה, תרפ"ד – תרצ"ב, 1932 – 1924

  בתוך  הקובץ של "פנחס גרייבסקי מגנזי ירושלים :   כולל תעודות הסטוריות, כתבות עתיקות, מכתבי אנשי שם וכו' לתולדות הישוב היהודי בא"י  חוברת כ"ד/    ירושלם :   [המחבר],   19321932

, רזי  צוונג    שכונה אחת ואדי אחד וכלניות    הוצאת :   המחבר,   [2001]

יעקב  מרקל    "שכונת מונטיפיורי" :   סיפורה של שכונת השר משה מונטיפיורי : מפרדס ((1855)) בפאתי יפו, ועד להקמת שכונת מגורים ((1924)) בשולי העיר תל-אביב /    [תל אביב] :   (י. מרקל),   [תשס"ט].

לספר יש שמות מגוונים

על הכריכה "שכונת מונטיפיורי "

בדף הראשון "שכונת מונטיפיורי :מפרדס זנוח לשכונת מגורים ".

 בעמוד השער"סיפורה של שכונת השר משה מונטיפיורי

"שכונת מונטיפיורי " מפרדס ( 1855)( ספאתי יפו ועד להקמת שכונת מגורים ( 1924)  בשולי העיר תל אביב .

הוצאת ספרים יעקב מרקל  2009

224 עמודים.

שכונת מונטיפיורי בויקיפדיה

ארכיון העיר תל אביב 

חלוצה אמריקאית בארץ הקודש :סיפורה של קלורינדה מיינור

יומנה של קלורינדה מיינור -חלוצה אמריקנית ביפו במאה ה-19: שיחה עם רינה פלג

הרמן מלויל מבקר ביפו 

יעקב מרקל על ראשיתה של שכונת מונטיפיורי

 נילי ארנועם על הספר

האתר של יעקב מרקל

מנחם תלמי במאמר מ-1971 על תולדות שכונת מונטיפיורי 

הקמבק של שכונת מונטיפיורי ?

 מי יציל את העצים של שכונת מונטיפיורי ?

ידידי מרחוב ארנון:כולל את הסיפור "שדה" על שכונת מונטיפיורי .

ליפא העגלון:מבוסס על העגלון של שכונת מונטיפיורי

הפרוטוקולים של האחים הנאמנים

מגדל המים של שכונת מונטיפיורי .

 

בית בשכונת מונטיפיורי .שנות העשרים.