במשך שישים שנה מאז 1949 עמל הסופר יורם קניוק על ספרו "תש"ח " שמתאר את חוויותיו במלחמת העצמאות ויצא לאור ב2009 .וזהו עד כמה שידוע שיא עולמי של כל הזמנים באורך זמן לכתיבת ספר ופרסומו בידי אדם שכותב על אירועים שבהם השתתף.
קניוק כבר עסק באירועי המלחמה ההיא ביצירתו ספרים אחרים שכתב על מלחמת העצמאות כמו"חמו מלך ירושלים " ( שהוסרט ) .
הוא עסק באירועי המלחמה בספר העיוני "אקסודוס -אודיסיאה של מפקד" על מפקד הספינה אקסודוס יוסי הראל שמשווה בין עלילותיו של הראל ובין חוויותיו של קניוק עצמו במלחמה ההיא.
הוא עסק בהשלכותיה ארוכות הטווח של המלחמה בסיפור "נבלות " שמראה מה קרה לאותם גיבורי מלחמת העצמאות בזקנתם כשהפכו לרוצחי צעירים סדרתיים ( שהוסרט גם הוא).
אלא שנראה שהספר "תש"ך " הוא המילה האחרונה שיש לקניוק להגיד על מלחמת העצמאות וכמובן מאחר שיורם קניוק הוא הכותב זה הוא אינו ספר קונבנציונאלי בשום צורה . כפי שמראה ניסים כ"ץ ברשימתו . ונשאלת השאלה האם האיש שחווה את האירועים על בשרו יכול להעביר אותם אל הקורא בצורה מושכת ומעל לכל משכנעת באמת ?
תש"ח כסיפורו של יורם קניוק
מאת ניסים כ"ץ
תש"ח מאת יורם קניוק בהוצאת ידיעות ספרים. עורכת: רנה ורבין, 190 עמודים
מהשורה הראשונה של הקריאה בספרו החדש של יורם קניוק "תש"ח" הדהדו במוחי ללא הרף המילים מתוך שירו של קולרידג' ב"שירת הספן הישיש" : "מאז בשעות ארעי פתאום\ חוזר אותו הכאב\ ועד שאספר הכול\ בוער תוכי הלב". הסיבה שמילים נפלאות ופוצעות אלו של קולרידג' עלו מנבכי הנשייה שלי, זוהי התחושה שלא עוזבת אותך בזמן שאתה קורא את הספר כי ישנה בעירה פנימית וחזקה המאכלת את ליבו של הסופר, משום שבחר דווקא לכתוב את הסיפור בערוב ימיו ולא אחרת. ואכן הוא מתוודה ש"כבר חמישים ותשע שנים אני מנסה לכתוב את הדברים האלה" (עמוד 23) ואילו עכשיו, כעת, הגיע הזמן כי "אני זקן, לא בריא, חושב על המדינה שהקים בן גוריון, היום בת שישים, הוריה אינם עוד בחיים ויורשיה טיפשים, כסילים, שודדים, רעים, שכחו מאין באו" (עמוד 24).
לסופר יש כאב עז שאיתו הוא מתמודד לאור התחלואים החברתיים והפוליטיים במציאות הנחווית שלו. הוא איננו רק עד חיצוני המסתכל על הדברים מנקודת מבט של "מדווח" או "מדען", אלא משתתף פעיל בעיצובה של העדות ובחינת הערכים של המציאות העכשווית לאור העדות הזו. אם כן , הקריאה ב"תש"ח" היא השכמת פתע כמו מתוך חלום (ומוטיב "החלום" יחזור עוד בהמשך הספר). מחד גיסא, של הכותב מתוך עצמו, על מנת לשחזר את האירועים ההיסטוריים, ומאידך גיסא, במידה לא מבוטלת, השכמת פתע לדור הצעיר שכבר "שכח" את ההיסטוריה של התקומה. מוטיב השכחה והזיכרון הם אימננטיים לסיפור עצמו ושזורים כחוט השני לאורך כל כולו, כך שבאופן אקטיבי "תש"ח" של קניוק הוא סיפור אשר מנסה להתמודד עם פצעי זיכרון העבר בפרספקטיבה היסטורית תוך כדי התמודדות אינסופית של הכותב עצמו עם בעיית הזיכרון והעדות עצמה. הספר מתחיל בשורות הנפלאות "היה לא היה, כך או אחרת, לשום זיכרון אין מדינה, לשום מדינה אין זיכרון. אני יכול להמציא זיכרון, ובה בעת להמציא מדינה או לחשוב שבעבר היה אחרת. אין מדינה שיכולה להיות אחרת אם לא הייתה קודם לכן לא אחרת" (עמוד 1).
אחר כך הוא מספר כי "אני לא בטוח מה אני זוכר באמת, הלוא איני סומך על הזיכרון, הוא ערמומי ואין בו אמת אחת ויחידה" (עמוד 23) וגם "מה שאכתוב עכשיו אינו נהיר לי לחלוטין…מה שכתבתי אינו בהכרח מה שהיה" (עמוד 137). הסופר בשורות אלו מודה ומתוודה שהסיפור שהוא עומד לספר הוא רק שאריות של מציאות שהתעצבו בזיכרון, או שמא נאמר "הדימוי של הזיכרון" כפי שהכותב חווה אותו. אין כאן מציאות היסטורית ובטח לא "היסטוריה של מציאות" ובכך, באופן פרדוקסאלי, הסופר חותר לא רק נגד עצמו בניסיונו הלאה להעביר מסר היסטורי אלא בעיקר חותר גם נגד "ההיסטוריה" בכלל באשר היא היסטוריה, בהעמידו סימני שאלה לגבי יכולתה לייצר נרטיבים עמידים כלשהם.
בעשותו כך, הוא מסכים, שלא במודע או שכן, עם ישעיה ברלין שטען בספרו הנפלא "תחושת המציאות" (1998) כי ההיסטוריה היא רק ידע מעוצב ולא מדע. התחושה של המציאות היא ה"תחושה" שבה המציאות מתעצבת על ידי הפרטים בה. אבל, למצער ליבו של הסופר, גם אם הזיכרון מתעתע, הוא בעצמו יוצר היסטוריה בזמן שהוא כותב את הסיפור שלו, משום שבאותו זמן של כתיבת הספר הוא יצור היסטורי. למעשה הוא היסטוריה מהלכת שכותבת את ההיסטורי ובכך מנסה לייצר נרטיב היסטורי, למרות שהנרטיב הוא רק שאריות של הזיכרון של המציאות הסובייקטיבית היחידה של הסופר מ"שלל" ההיסטוריות שהיו קיימות בעבר. והנה שוב עולה השאלה- הרי לא כך נבנית מדינה וההיסטוריה שלה? הרי לא כך מתעצבות נרטיבים של אומות גם לצורכי שלום או מלחמה, למשל התנגשות הנרטיב הפלשתיני מול הנרטיב הישראלי. ברם, זהו טיעון מעגלי בעייתי הנמצא בדיאלקטיקה שלילית ואכן אנו מוצאים ייסורים של הסופר לאורך הספר כאשר הוא מנכיח את "משחקי הלשון" של העיצוב ההיסטורי בין ה"נכבה" ל"עצמאות", בין הזוועות שלנו (ושלו) לבין הזוועות שלהם.
למרות כל זאת, בסופו של עניין, התפקיד "ההיסטורי" של הסופר מתמסמס בהיסטוריה ולכן נסלח, משום שהוא לאורך כל הספר מודע רפלקטיבית לעיצוב ההיסטוריה ולהיסטוריה עצמה ובנוסף כותב אותה מתוך בדיון ולא מעוניין לתת לה גושפנקה "היסטורית" מדעית (גם אם היא לא אובייקטיבית בעליל). הוא כותב "שקר שבא מתוך האמת יכול להיות אמיתי יותר מהאמת" (עמוד 23). אט אט מתעצבת התחושה הנכונה, לדידי, שספרות היא שילוב מתודי של היסטוריה ובדיון קרי זיכרון ודמיון. הוא ממשיך וכותב "לחמתי בכפר סירס ובבית מחסיר, ובקסטל ובנבי סמואל ובקולוניה, ובהר ציון, ובסן סימון ובעוד קרבות, אני בטוח שהייתי שם, אני יכול לראות במו עיניי העצומות את הקרבות האלה, אבל את עצמי איני רואה בהם. האם מה שראיתי אכן ראיתי? ואיפה היה ה"אני" שהיום ישנו, עם כל הימים שאצרתי בתוכי? ואולי חלמתי את הכול". קניוק בשורות אלו מעמיד בספק את היותו "עד" שיכול לספר את העדות ההיסטורית, משום שהוא לא מזהה את עצמו בהם, למרות שהוא בטוח שהיה נוכח שם. ואכן הוא לא "עד" מהימן שיכול לספר את הסיפור, או לתת עדות אובייקטיבית, משום ש"העדים" הם רק אלו שחווים את החוויה עד הסוף. הסוף של כולנו. המוות. באופן הופכי, העדות קורסת לתוך עצמה, משום שהעדים האמיתיים הם אלו שמתו ובכך חוו את החוויה בשלמותה כפי שבא לידי ביטוי בספריו של פרימו לוי "הזהו אדם" (1988) ו"השוקעים והניצולים" (1997). העדים אמיתיים הם אלו שלא שרדו את זוועות השואה ולעניינו את המלחמה הנוראה.
כך יוצא שהעדות יכולה להיות רק השתיקה. רעש המתים. "ואולי חלמתי את הכול" – ואולי, אני חושב, עכשיו, שבאמת הספר הזה הוא רק חלום ונקרא על ידי בדיוק כמו חלום. רצף תודעתי של בדיון ומציאות הנחווית בהבזקים של אירועים כמו הזיה קצרה, כואבת וקולעת שלה משמעויות לגבי המציאות שלי. ואולי גם לא.
ראו גם על קניוק ועל "תש"ח"
יורם קניוק בלקסיקון הסופרים
יורם קניוק בויקיפדיה
קניוק במכון התרגום לשפות אחרות
מוטי גולני על פוגת המוות של תש"ח
אל תקראו לו יורם :עמיחי שלו על תש"ח
גיורא לשם על יורם קניוק וכתב החידה של היהודי האחרון
תגובה אחת על “,תש"ח כסיפורו של יורם קניוק”
האם הזיכרון יוצר היסטוריה?
ובכן, ניתן לחלוק על כותב הביקורת על הספר המדהים של קניוק דווקא בנקודות עיקרוניות שהוצגו כאן ככאלה. היום ישנם ממצאים במדעי המחקר המתקדם בתחום החומרים האורגניים שמצביעים על כך שללא עבר ששמור בזיכרון אין לנירונים של המוח כל יכולת ליצור תמונת העתיד! כלומר, המוח מחוייב פיזיולוגית לבניית המחשבה כתוצר סובייקטיבי מוחלט של המידע החוויתי (!) מן העבר, ואילו העתיד אינו קיים כמושג דמיוני כל עוד חסרה במערכת תשתית זו של העבר האישי…
מכאן ומהמון הישגי המחשבה בתחומים שונים ורלונטיים, נוכל אולי לנחם את המתלבטים הבלתי-מתרפאים, כולל הסופר עצמו המרגש בספריו כל כך כששיאו נצפה בספר האחרון, – ישנה דרך לסמוך על הזיכרון החוויתי! ולכן כהקבלה שמתח ניסים כ"ץ בין מסקנות המוח ומסקנות העמים, נוכל לסמוך גם על זיכרון היסטורי קבוצתי כמכשיר יחיד ליצירת העתיד. השאלה רק בכך איזו סוג של עתיד רוצה האדם או העם- שלילךי, מבודד או חיובי ומאחד? זו הבעיה שכל סוכייקט יכול לפתור בעצמו, או בעזרת סובביו ויקריו…
נוכל לקרוא את השורה של קניוק בלב שלם:
"אני יכול לראות במו עיניי העצומות את הקרבות האלה, אבל את עצמי איני רואה בהם…"
כי כל מי שירצה להתקיים כאני ימצא בכתיבתו את עצמו…
תודה לסופר הענק שלנו