web analytics
קטגוריות
מיסטיקה ותופעות מוזרות

המנהיג הכיתתי והכלא הסדומי -ד"ר אלי שי על גואל רצון

ד"ר אלי שי חוקר מיסטיקה וספרות על המנהיג הכיתתי גואל רצון.

 

ד"ר אלי שי מומחה למיסטיקה יהודית ולמיסטיקה בספרות העברית הכללית וגם לשבתאות ופרנקיזם ותולדות חקר הקבלה עוסק ברשימה זאת בניתוח של הפרשיות השונות שבהן היו מעורבות בחודשים האחרונים כתות שונות ושואל :האם יש לראות בכתות אלו מייצגים נאמנים של עולם המיסטיקה ?

מנהיג הכת ובית הכלא

מאת

ד"ר אלי שי

 

לפני כשבוע התקרבתי למזרקה שהעניק פעם ראש העיר פאריס לעמיתו הירושלמי לופו, לפני שהלה הסתבך בפרשת המפלצת הארכיטקטונית מהולילאנד. מסביבת המזרקה הפועלת כמין מקלחת ציבורית לעונת השנה הנוראה הנוכחית, עלו קולות תיפוף רמים שנדמו כמאיימים על מנוחת הצהרים של ראש הממשלה הסמוך, מר בנימין. משהתקרבתי לכיכר הסביר לי אחד מצלמי העיתונות שעטו על המציאה כי מדובר בהפגנה שתכליתה שליחתו לקלבוש לתקופה ארוכה של אדם שנחשד בגילוי עריות לפני למעלה משני עשורים, אך ניצל בזכות התיישנות.

לנוכח העובדה שהכלא הישראלי מהווה משכן לא עליז וגם לא ראוי לגאווה מיוחדת במינה, לפרקטיקה סדומית עתיקה הרווחת במתקני כליאה המוניים, יש דבר מה תמוהה בהתקבצותו של ציבור ליבראלי לכאורה, הקורא למעשה מבלי שיהיה מודע לכך, לענישה מסוג עין תחת עין אם ינוסחו הדברים בשפה עדינה.

עיון בגורלם של עצורים עדכניים במרחקים שבין הראשון בבידור למנהיג כת האיתיקאה – מעלה כי מדובר לעתים בשיטת ענישה קשה וימי-ביניימית עוד יותר, המבוססת על נטילת החיים בתגובה לחשדות וכל זה בציפוי מערכת משפט מרשימה ומורמה מעם, עמוסה בפרופסורים בעלי מבטא ייקי ובביטויים כבודים בשפה שניתן לכנותה חרטומית לאטינית-ארמית.

 המנהיג הכיתתי  גואל רצון  תואר לאחרונה בטור פמיניסטי כחזיר שוביניסטי מהדרגה החמורה. אחר שהושווה לשלמה המלך וליו הפנר (אביו מייסדו של הירחון 'פלייבוי') הועלתה בין היתר התקווה כי החשוד יאלץ לשבת במחבוש למשך תקופה ממושכת שבמהלכה ירביצו בו תורה חדשה בנושא ההיררכיה החביבה עליו. ואולם השאלה העולה מבחינת מערכת היחסים הכללית והמבנית בציר שבין כת לחברת הרוב, היא האם השנייה יכולה לדבר משמו של המוסר, כאשר מערכת המשפט שלה מבוססת בין היתר על יכולתו הכלכלית של הנאשם לשכירת עורכי-דין יקרים שיחלצו אותו מעונש. במקביל ספק רב אם בתי הכלא הם אכן בתי אולפנא לערכים, שהרי התנאים השוררים בהם כרוכים במצב של עבדות וניצול מיני, שבו פושעים מועדים משתמשים בטירונים המושלכים לתאיהם כמצע נוח לשורה של מעשים מגונים. לפיכך לא ברורה מידת ההגיון האתי שבו מערכת משפט כבודה ונמלצת, האמונה על הארמית הצחה, שולחת חשודים במעשי סדום למתקני כליאה, שההווי הנהוג בהם סדומי לחלוטין.

חודשים ספורים לאחר פרשת הכת מרובת הנשים, התפרסם תחקיר 'מבט' ממנו עלה כי נער, בן לעולים חדשים מצפון-אמריקה, עבר חווית התעללות קשה במעצר, לאחר שנמצאה ברשותו כמות מזערית של חשיש. מכאן שאשמת השיעבוד, המושלכת כרגיל לעברם של מנהיגים כיתתיים, העלולים להתגלות בהחלט כמפלצות של פולחני גדלות ואישיות, צריכה להתברר תחילה ביחס למנגנוני הכליאה של חברת הרוב ולבירוקרטיית השיפוט שלה, שאינה תמיד על טהרת הצדק והמוסר.

מחכים לגבירה החדשה

השאלה המגדרית, שהשתרבבה לפרשת רצון, העלתה כמעט מאליה את הביקורת הפמיניסטית המתבקשת לכאורה בדבר היעדרותה של כת נשית הפוכה, העומדת בסימן פולחנה של גבירה, כאילו תופעה כזו אמורה להביא תיקון נחוץ לעולם. ועל כך ניתן להשיב כי ראשית ההיסטוריה של המיסטיקה היהודית מכירה היטב תופעה הקשורה בפולחן האדון המשיחי, ההופך לכלל פולחן הגבירה (כפי שנודע בהיסטוריה של התנועה הפראנקיסטית במאה ה- 18). ושנית גם המציאות הישראלית – אינה בבחינת יתומה וכבר ידעה מנהיגות כת נקביות.

הדוגמא המובהקת ביותר בת העשורים האחרונים קשורה בדמותה של המשוררת רינה שני, ריין שיין, שהלכה לעולמה בסוף שנת 1983 בהודו. באותה שנה התאבד אחד מחסידיה בקיבוץ שדה בוקר, אך המשטרה נמנעה מלעצור את מנהיגת כת 'אצבע אלוהים' מחשש לגל התאבדויות נוספות. האצבע הקוסמית עצמה הייתה קצינת ח"ן לשעבר, שנחשדה כמי שיצרה יחסי תלות והטיפה לשימוש באצבעות סם מסוג הקנביס התרבותי לצורך התפתחות רוחנית. משנתה הכילה יסודות שנחשבו מאיימים מבחינת תרבות הרוב 'הבינונית', המשועבדת למשפחה, עבודה, צבא ותקשורת המונים. היא עצמה נעצרה פעמיים בחשד לשימוש בסמים, אך לא ריצתה עונשי מאסר. לעומת זאת מתנגדיה טענו כי היא מדיחה קטינים וכי השפעתה עלולה לחולל אפקט נפשי משברי עד כדי צורך באשפוז. כת אצבע האלוהים של ריין, שזכתה לפרק בדוח הכיתות המיסטיות המזרחיות ('הקבוצות החדשות') של 1987, התפזרה למעשה לאחר פטירתה של המייסדת, כשחלק מחבריה עובר לתחומי השפעתו של בהאגוואן שרי ראג'ניש, מי שמכונה עתה, אחר מנוחתו עדן, בשם אושו ומי שנחשב בשעתו כפונה לאותו קהל מטרה של פליטי שנות השישים.

ההיסטוריה היהודית ומה שמכונה מדע הדתות הכללי מכירים היטב מקרים של כת הנהפכת לזרם דתי מוכר ואפילו לדת השלטת. הדוגמא הבולטת במקצה היהודי היא החסידות שהחלה ככת לכל דבר והפכה לזרם מרכזי באורתודוכסיה. הדוגמא הבולטת במקצה הכללי המקביל היא הנצרות. בשני המקרים קורה דבר מה בתהליך ההתפתחות של הכת, המחלץ אותה מן ההתקבעות במסגרת הכת ואולי גם מן ההתפוגגות והמעניק לה הכרה רחבה יותר.

חוסך שבטו שונא פעוטתו – המקובל המעשי מרביץ תיקונים נוראים במגזר התינוקות

 

אליאור חן מובא לארץ באזיקים.

על רקע פרשות המנהיג הכיתתי מרובה הנשים, הרב מרביץ המוסר והמקובל המקלל המכוסה בגלימה, נראה כי פרשת אליאור חן מסמנת קטיגוריה ייחודית של הכת הקבלית, שהתמחותה בהרבצת תורה תרתי משמע במגזר הפעוטות. ביומני החדשות שליוו את תפישתו הוצגו, כמעין תצוגת נשק חבלני, הממצאים המרשיעים שכללו תנורי חימום סלילים ואביזרי עינויים שונים, כגון פטישים מהסוג המצוי בכל בית בישראל. איני זוכר אם הוצג שם מערוך, אך למרבה הפלא התברר כי יצירתיותו של עילוי הקבלה הייתה כה גדולה, עד כי כל אביזר ביתי תמים הפך באלתוריו למכשיר אינקוויזיטורי.

בכתבת טלוויזיה, שתיארה את תום הליך הסגרתו הממושך, נראה החשוד, שחזותו כשל מדריך נערים לבר-מצווה, כשהוא בוהה בעיניי תם בכתב המיוחד שנשלח במיוחד לברזיל ללוותו בטיסתו ארצה. בכתבות מוסף הוא תואר כעילוי צעיר שהתחנך במוסדות ברסלב, כמי שנשבה בין זרועות הקבלה המעשית וכתוצאתה השלילית של אמונה עיוורת ב"צד האפל של היהדות". הקבלה הוצגה אפוא כזרע הפורענות וכסוג של עבודת מולך.

אלמלא היה מדובר בתקשורת ישראלית מתקדמת לכאורה של המאה העשרים ואחת, ניתן היה להניח כי נמשך כאן, רק בנוסח אחר, מאבקה העתיק של תנועת ההשכלה העברית בת המאה ה- 19 בקבלה שנתפשה בעיניה כחשוכה וכשטנית.

ואולם אליאור חן, אינו בגדר השתקפות של המיסטיקה היהודית, ממש כשם שנשיא המואשם במעשים מגונים, אינו אמור להיות סמן ייצוגי של הפוליטיקה הישראלית. בשני המקרים ניכרים ביטויים בעייתיים של תחומי פעילות שאינם ראויים להכתמה מוחלטת.

בדומה למקרה רצון ולפרשת אילון, מדובר כאן בקורבנות קטינים. (פרשת אליאור חן בקעה לעולם בסמיכות לפרשת הרבנית עוטת הרעלות והמתעללת מבית שמש, שעמדה אף היא בסימן פראקטיקות פאדגוגיות מוזרות). בדומה למקרה מחלק הקללות מנתיבות, מדובר בסוג של מאגיה קבלית שהתדרדר לטרור.

 

חן מצטייר כמי שהתגדל למימדים מבהילים מכוח שמועות על כישורים על-טבעיים ועיסוק בקבלה מעשית, אך גם כמי שהיה מעורב במחתרת ימנית קיצונית בשוליים הסהרורים של חסידות ברסלב, שביקשה לפגוע במסגדי הר הבית כדרך לזירוז הגאולה.
גם במקרה חן מצטיירת דמותו של מנהיג כיתתי רודני, התובע משמעת מלאה והמוביל את חבורתו לכיוון הגובל בירידה מוחלטת מן הפסים. במכלול הפרשיות הללו דומה כי הנכונות של החסידים להתמסרות מלאה לשיטה הנתפשת כמקודשת ולמנהיג הנחשב כיודע כל, יוצרת מצב תודעתי ומוסרי שבו הפרטים מאבדים את יכולת הניווט ההגיוני של חייהם. יתכן כי יכולת זו לא נמצאה שם באורח עצמאי מלכתחילה; רוצה לומר הם פעלו בעבר כמעין רובוטים נורמטיביים במסגרת השגרה האזרחית הרגילה ומשעה שהכירו את המנהיג והצטרפו לכת – עברו מכלל אוטומטים של החברה הכללית, למצב הצבירה של עבדי הקבוצה החדשה. אפשר אפוא כי בניתוח ביקורתי של יחסי הכת והמדינה מדובר באותה הגברת, רק בשינוי האדרת; מי שפעלו בעבר כצעצועים על סוללות של חברת הרוב, עוברים הסבה לכלל משרתים אדוקים וקנאים יותר של מנהיגים כיתתיים רודניים. אחרי הכל הם כבר עברו את ההכשרה הראויה בחייהם ה'נורמטיביים' הקודמים.במרחק הזמנים שבין דוח הוועדה לבדיקת נושא הכיתות בישראל בשנות השמונים, לבין המצב הנוכחי בפתח המאה העשרים ואחת, מתברר כי הארץ עברה לייצור עצמי יהודי וכשר ושוב אינה זקוקה לייבוא מזרחי ורחוק.

 

מאת אלי אשד

בלש תרבות וחוקר של תנ"ך, תרבות וספרות פופולארית

3 תגובות על “המנהיג הכיתתי והכלא הסדומי -ד"ר אלי שי על גואל רצון”

היכרתי את רינה כשני בשנות היותה משוררת ולא רועת כת.
עם מותה חזר מהודו אחד מחסידיה, בן למשפחת מכרים, שהיה נער בן 18, כשהוא רצוץ לחלוטין מבחינה נפשית.

גם אני הכרתי אותה. את בעלה, את אשתו הראשונה.
ולכל אלה אין זכר במאמר.
וחבל שלא מוזכרים הספרים.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

13 − 10 =