web analytics
קטגוריות
היסטוריה חזון ופוליטיקה

עלייתה ונפילתה של מפלגת ד"ש :חלק שני

 

 

עלייתה ונפילתה של מפלגת ד"ש -החלק הראשון

האידיאולוגיה של ד"ש :

ארבעת הנושאים ליוו את ד"ש כיעדים שאותם יש לממש לאחר הבחירות והם:

  1. ביטחון –  בד"ש פעלו שתי גישות באשר לביטחונה של מדינת ישראל. גישה אחת היא הגישה הניצית שמייצגה היה מאיר זורע אשר דגל ברעיון ארץ ישראל השלמה והגישה היונית שמייצגה היה יגאל ידין ואשר היה מוכן לפשרות טריטוריאליות. מאיר זורע מוכן היה שלא להציג נושא זה כדגל שעליו נלחמים בבחירות מאחר ש"לא אלו הבעיות העומדות עתה על הפרק. אנו מתארגנים על שאלות אחרות. אם יבוא יום והבעיות יהיו אקטואליות וצריך יהיה לקבל החלטות דיה לצרה בשעתה" [17]. ידין לעומתו היה מוכן לפשרות, אך בתנאי שצה"ל יישאר על נהר הירדן ויתפוס מאחזים צבאיים ביהודה והשומרון ובאשר לסמכות פוליטית שאיתה יכנסו לשיחות ומשא ומתן על השלום, הרי כפי שידין ציין "הפרטנר למשא ומתן עם ישראל יהיה מי שהערבים בירדן ובגדה המערבית יכירו בו כנציגם" [18].
  2. שינוי שיטת הבחירות – זה היה למעשה הדגל של ידין לכל אורך שלבי הקמתה של ד"ש, מסע הבחירות ובעת המשא ומתן על כניסה לממשלה. במסיבת העיתונאים שהתקיימה בבית אגרון ב- 22.11.76 ידין הצהיר כי יצטרף לאותה ממשלה אשר תתפטר חצי שנה לאחר כינונה, תכריז על בחירות חדשות ותקיים אותן בשיטה החדשה – אישיות אזוריות ויחסיות ואמנם במהלך המשא ומתן להקמת הממשלה דנו בנושא זה, אך הוא לא יצא לפועל ולמרות זאת ד"ש הצטרפה לממשלה. שינוי שיטת הבחירות, לשיטתו של ידין, נועד להבטיח את המבנה הדמוקרטי של המפלגות: לשנות את שיטת התפקוד של הממשלה על ידי חלוקת סמכויות ברורה, בהתאם לצרכים והקמת קבינט מצומצם ומינוי שר עליון לכלכלה שיתכנן ויתאם את פעילות המשרדים הכפופים לו.
  3. תחומי טיפולה העיקריים של ד"ש  יהיו ענייני פנים ונושאי רווחה. הפער החברתי וישראל השנייה יהיו יעדים מרכזיים לטיפול.
  4. בדעתו של ידין "לגמור את השיטה של יד רוחצת יד ולהביא לשינוי טוטאלי של 'השיטה'. יחול איסור מוחלט על שביתות בעמדות מפתח ולא אראה בכך טעם לפגם אם נצטרך לשלוח צבא למשימות אלה" [19].
  5. "ד"ש תפעל להבטחת חופש הדת והמצפון של כל אזרחי המדינה ותושביה ברוח מגילת העצמאות – ותפעל לניתוק בין הדת ובין המערכת הפוליטית המפלגתית" [20].

הבחירות הפנימיות:

לקביעת מועמדיה של ד"ש לכנסת נקבע כי ב- 15.3.77 ייערכו בחירות פנימיות במפלגה. הייתה כוונה לקבוע בחירות אלה למועד מאוחר יותר, אך בשל הקדמת מועד הבחירות לכנסת, ד"ש נאלצה להתארגן מוקדם יותר ולהקדים את מועד בחירת המועמדים. היו התלבטויות רבות באשר לשיטה שתייצג בצורה האופטימאלית את רצון הבוחרים. בפני הנהגת ד"ש עמד חלקה של "תסמונת ארסלאן" [21]. בבחירות הפנימיות שהתקיימו למועצת "שינוי" ביולי 1974, שלושה חודשים אחרי הקמתה נכללו אמנון רובינשטיין במקום ראשון, יונתן שפירא במקום שני, צבי מיתר במקום שלישי ועטאף ארסלאן במקום הרביעי – בחורה מנצרת שאף אחד לא הכיר אישית והיא גם לא טרחה להופיע כלל לישיבות המועצה.

הרעיון הבסיסי ש"הכול בוחרים את הכול" היה מקובל ב"שינוי", אך השיטה שנבחרה הייתה שיטת "הקול הנייד" שהייתה מקובלת באירלנד ובגופים אקדמיים שונים. לפי שיטה זו מדרג כל חבר את מועמדיו לפי סדר רצוי לו וסך כל הדירוגים יקבע את סדר הרשימה. "מעשית נקבע מודד שונה למקום הראשון ברשימה, מקום שני וכו'. המודד למקום הראשון למשל הוא 50% מהקולות הכשרים ועוד קול אחד. המקומות הבאים נקבעים בעזרת מודד הולך וקטן. וכך למשל, המודד בעזרתו נקבע המקום התשיעי הוא 10% מהקולות הכשרים ועוד קול אחד. מתחילים עם קביעת המקום הראשון. באם מישהו מבין המועמדים קיבל למעשה מ- 50% מהקולות הבוחרים בעדיפות ראשונה, הרי הוא נבחר למקום הראשון מיד. באם לאו, מבטלים [לגבי המקום הראשון] את המועמד אשר קיבל את המספר המועט ביותר של קולות העדיפות הראשונה ומעבירים את הקולות הללו למועמדים אשר בוחרי מועמד זה ציינו בעדיפות שנייה [מכאן שם השיטה "הקול הנייד"]. הספירה נמשכת עד שאחד המועמדים עובד את המודד ונבחר. באופן דומה נקבעים המועמדים האחרים ברשימה, לפי הסדר" [22]. האידיאל שלקראת מימושו חתרו היה ביטול כוחו של המנגנון כמחליט וביטול עוצמתם של "כוחות השוק" הפועלים מאחורי הקלעים.

חסרונה של השיטה היה במורכבותה, הקושי להבינה ומאמץ היתר האינטלקטואלי והבלתי סביר שנדרש מהבוחרים. בשל הקדמת הבחירות אי אפשר היה להציב כתנאי התקבלות לד"ש שום תקופת הכשרה של 6 חודשים לפחות ובידי הבוחרים לא היה זמן נאות להכיר את המועמדים לכנסת כדי ליצור סלקציה טבעית. הייתה הצעה של רובינשטיין למתן התחייבות – מתן דמי חברות בסך 120 לירות לשנה מראש. היו ויכוחים רבים על גובה הסכום כשהמתנגדים העיקריים היו חברי "עודד". הטיעון שלהם היה שסכום גדול יגביל את הצטרפותם של אנשי השכונות ועיירות הפיתוח לד"ש. לבסוף סוכם על ידי המזכירות, אם כי בקושי רב שגובה הסכום יהיה 15 לירות ל- 3 חודשים, כלומר 5 לירות לחודש [23]. חברי "שינוי" לא היו שבעי רצון, אך הם חששו להלחם בכך מאחר שלא רצו ליצור את הרושם שהם תנועה אליטיסטית וכי רק עשירים יכולים להצטרף לד"ש [24].

דמי הצטרפות נמוכים אלה היו בבחינת גל שפרץ את סכר ההצטרפות הטבעית ולמפלגה הצטרפו קבוצות מיעוט פיקטיביות שנרשמו כחברים בד"ש רק לצורכי הבחירות לקידום אנשי שלומם. ואמנם בעלי העניין יכלו לקבוע את מיקומם ברשימת מועמדיה של ד"ש לכנסת על ידי ארגון נכון ויעיל של קהל בוחרים. כל שיטת הבחירות שעמלו עליה קשות הושמה ללעג ולקלס [25]. שפיק אסעד מבית ג'אן אישיות לא מוכרת, הצביעו עבורו 3136 איש. על פי השיטה הרובית דורג במקום ה- 48 אך ברשימת המועמדים לכנסת הוצב במקום ה- 12 לפני זיידאן עטשי שעבורו הצביעו 8666 איש וברשימת המועמדים הוצב במקום ה- 13. התברר שעל פי הנחייתו של אסעד 44 איש דרגו אותו במקום ראשון, 1304 איש דרגו אותו במקום שני, 85 איש דרגו אותו במקום השלישי, 66 איש דרגו אותו במקום הרביעי, 90 איש דרגו אותו במקום החמישי ו- 113 איש דרגו אותו במקום השישי. ריבוי התומכים שדירגו אותו במקום שני האפיל על הסך הכול הדל של תומכיו. בעזרת מניפולציות מתוחכמות זכה אסעד במקום ריאלי בכנסת. שלמה אליהו עם 5344 מצביעים דורג במקום ה- 16, שעה שמרדכי וירשובסקי עם 7061 מצביעים דורג במקום ה- 14. יורם אלסטר עם 7477 מצביעים דורג במקום ה- 19, שמואל טולידאנו עם 10,349 מצביעים דורג במקום ה- 7 לעומת אסף יגורי עם 14,453 מצביעים שדורג במקום ה- 10 ודוד גולומב עם 9348 מצביעים שדורג במקום ה- 11.

הכניסה לממשלה:

מנחם בגין ראש ממשלת הליכוד

ב- 30.4.77 הובאה לדיון בפני המועצה הצעת המזכירות שגם אושרה והיא כלל שבעה תנאים להצטרפות לממשלה והם [26]:

  1. הקטנה משמעותית של מספר משרדי הממשלה. במסגרת חלוקת התפקידים בממשלה, תהיה אחריות על מיניסטריאלית לנושאי כלכלה וחברה.
  2. קבלתה של תוכנית כלכלית שתכלול הורדת האינפלציה לשיעור של 15%, קיצוץ משמעותי בתקציב המדינה, מאמץ מיוחד לעידוד הייצור והיבוא.
  3. התחייבות הממשלה על עמידה נחרצת לקיום הסכמי השכר ככתבם ולשונם, חקיקה ואכיפת חוק למניעת הידרדרות ביחסי עבודה.
  4. תוכנית פעולה דחופה לטיפול בשכבות מצוקה ובאזורי מצוקה שתבטא עדיפות גבוהה לנושא החברתי בתוכניות הממשלה.
  5. שינוי שיטת הבחירות: חקיקה מיידית של חוק בחירות אישיות, אזוריות יחסיות וקיום בחירות חדשות לפי זו תוך שנתיים ימים.
  6. חקיקה מיידית של חוק מפלגות שיבטיח, בין השאר, דמוקרטיה פנימית במפלגות, ניהול כספי תקין וגלוי, איסור על מעורבות בעסקים ובתחומים לא פוליטיים אחרים וצמצום שיעור התמיכה הממשלתי במפלגות.
  7. מדיניות החוץ והביטחון של הממשלה לא תהיה נוגדת את עקרונות המצע של התנועה בנושא מדיניות לאומית לשלום ולביטחון.

המשא ומתן אותו ניהלה ד"ש עם הליכוד לקראת הצטרפותה לקואליציה נמשך כ- 5 חודשים מה- 17.5.77 מועד הבחירות לכנסת ועד ל- 24.10 יום חתימת ההסכם הקואליציוני בין הליכוד, המפד"ל, אגודת ישראל וד"ש. היו חמישה חודשים של משא ומן מתיש מבחינתה של ד"ש, כל זאת לאור תוצאות הבחירות. הליכוד זכה ב- 45 מנדטים, המערך ב- 31 מנדטים, ד"ש ב- 15 מנדטים, מפד"ל ב- 12 מנדטים, רק"ח ב- 5 מנדטים, אגודת ישראל ב- 4 מנדטים, של"י ב- 2 מנדטים ואחרים ב- 6 מנדטים. בידי בגין היה הכוח להרכיב קואליציה ללא ד"ש. לאחר הבחירות הודיע בגין כי בכוונתו לכונן את ממשלתו באמצע יוני ומשימה זו מומשה על פי תוכניתו [27]. ד"ש הייתה אם כן בעמדת נחיתות, אם רצתה להיכנס לממשלה. מי שהכתיב את תנאי המשא ומתן היה בגין וזה אמנם השפיע על התפשרויותיה של ד"ש בכל מה שקשור לתנאי הצטרפותה לממשלה. הממשלה שבגין הקים הייתה צרה ונשענה על רוב צר של 63 חברי כנסת וב- 20.6 הציג את ממשלתו, אך יחד עם זאת לא אייש את משרדי המשפטים, העבודה, הסעד, התחבורה והתקשורת והפקיד עליהם את סגן השר יורם ארידור. כוונתו הייתה לשמור על אופציה פתוחה עבור ד"ש, אם תחליט בכל זאת להצטרף לקואליציה.

כל מהלך המשא ומתן היה במחזורי הצהרות של אי כניסה לממשלה או נסיגה משיחות וישיבה למשא ומתן, תוך צמצום פוחת והולך בתנאיה של ד"ש להצטרפות לקואליציה. ד"ש פתחה את המשא ומתן ברגל שמאל [28]. הטעות הראשונה הייתה העלאת הסעיף השביעי ממצע המפלגה כתנאי בסיסי כאשר בגין הצהיר באלון מורה: "בעתיד הקרוב יהיו הרבה אלוני מורה. לא יהיה צורך בקדום בארץ הזאת. יש מקום לערבים היושבים במקומותיהם וליהודים שיבואו להפרות את אדמות המולדת". העלאתה של תביעה זו יכלה רק להקשיח את בגין וזאת לאור העובדה שהוא היה זה שהכתיב את התנאים. הטעות השנייה הייתה בבניית צוות בן שישה אנשים בעלי עמדות ביטחוניות קוטביות למשא ומתן כמו אמנון רובינשטיין ומאיר זורע. עובדה שנטרלה את כושר ההכרעה של ד"ש. אמנם צוות זה שיקף את ריבוי הדעות שבמפלגה, אך לא יכל להגיע לכלל עמדה משותפת. באשר לדרך ניהול המשא ומתן בהסכם הקואליציוני שבין הליכוד ואגודת ישראל הושם דגש חזק על נושאים דתיים. מתוך 43 סעיפי ההסכם, 34 סעיפים עסקו בנושאים דתיים מתוך מגמה להיענות לתביעות של המפד"ל ושל אגודת ישראל, נושאים שנגדו את מצעה של ד"ש ואשר בוחריה היו רגישים להם במיוחד כאנשים בעלי אוריינטציה ליבלית, חופש המצפון וחופש הדת היו יקרים להם. ידין טען בעקבות זאת כי לממשלת הליכוד נקבעו מצע והרכב אשר אינם נותנים לד"ש כל אפשרות להזדהות איתה" [29]. זורע ותמיר גרסו שאין להתייצב חזיתית נגד הממשלה.

זורע הודיע כי לא יקבל את הכרעת הרוב. לדבריו הוא המתין שנים רבות מידי לחילופי השלטון ולנפילת המערך מכדי שירים את ידו נגד תופעה שכה רבות ציפה לה [30], וכי הוא לא מוכן לקבל את דעת הרוב. זורע רמז כי הוא עלול להסיק מסקנות אישיות. ידין נכנע והסכים לתת לזורע רשות להעדר מההצבעה.

בפגישה שהייתה בין בגין לידין ב- 23.6 הוצעו לידין 4 שרים במקום 3 ולח"כים של ד"ש בוועדת החוץ והביטחון ניתנה האפשרות לערער על החלטות הממשלה בענייני ההתנחלות ומלבד סגנות ראש הממשלה הוצעו להם התיקים הפנויים של המשפטים, התחבורה, התקשורת ומשרד הרווחה שאמור היה לכלול את משרדי הסעד והעבודה ולא הועלתה שום התנגדות מצידו של בגין לכלול את שמואל תמיר בממשלה. בעקבות מינויו של דיין לשר החוץ ב- 25.6 הפסיק ידין את השיחות, אך לא לאורך זמן. מאיר עמית וסטף ורטהיימר טענו בפניו כי "יש לחץ חזק של דעת קהל, עלינו לחזור למשא ומתן, צריך לחפש דרך שדעת הקהל תלחץ על הליכוד" [31]. דעתם הנחרצת של רוב חברי המזכירות הייתה לדרוש את ביטול מינויו של דיין לתפקיד שר החוץ. אחרי פגישתם של בגין וידין ב- 27.6 התכנסה מזכירות ד"ש והוחלט כי למרות מינויו של דיין, יש לחדש את השיחות. בין המובילים בעד המשך השיחות היה ידין. לדבריו בגין בישר לו כי "הכול פתוח" . תשעה חברי כנסת של ד"ש הסכימו לחדש את השיחות. המתנגדים כללו את רובינשטיין, עמית, גולומב, וירשובסקי ועטשי. קבוצת המתנגדים להמשך השיחות כללו את קבוצת "שינוי" בהנהגת רובינשטיין ואת מרביתם של יוצאי תנועת העבודה שברובם הגיעו עם מאיר עמית לד"ש.

בהתכנסות מועצת ד"ש ב- 6.7 בישר ידין כי "הבחירות הבאות ייערכו על פי שיטת הבחירות החדשה ותהיינה אישיות ולא רק אזוריות. הארץ תחולק ל- 15 אזורי בחירה" [32]. וב- 12.7 בפגישה בין אנשי ד"ש לאנשי הליכוד דובר על חלוקת התיקים והתפקידים. צוות ד"ש לא תיאם את תביעותיו וידין נתן רשות לכול חבר צוות להעלות את רעיונותיו. תוך זמן קצר הסתבר למשלחת ד"ש כי למרות ש"הכול פתוח" אין איש מוכן לעזוב את תפקידו. בגין וידין כאחד היו מעוניינים בהצטרפות ד"ש לקואליציה איש איש וטעמיו. בגין היה מעוניין לחזק את הקואליציה, היא הייתה צרה מידי. הוא רצה לתת לממשלה דימוי מתקדם מרכזי ומתון. ידין ידע מזה מספר חודשים כי מובטח לו בממשלה מעמד של סגן ראש ממשלה וממלא מקומו הקבוע. מינויו כחבר בוועדת השרים לענייני ביטחון ועל פי דרישתו, נועד לו גם המעמד הבלתי ברור של "סמכות על" בענייני חברה ורווחה. רובינשטיין גילה נחישות מתמדת לא להצטרף לממשלה. ראוי לציין שככל שהתקדם המשא ומתן כך קטנו יותר הפערים בין מחייבי ההצטרפות לממשלה למתנגדים. קבוצת המתחייבים הייתה מוכנה להצטרף בכל מחיר. טיעוניהם לקראת מימושו של צעד זה היו כי עצם ישיבתם בתפקידים ביצועיים תאפשר להם לממש ולו חלקים מינימאליים מכלול הבטחותיהם לבוחרי ד"ש כמו בלימת מגמות קיצוניות מסוכנות וצמצומה של הכפייה הדתית. בלתי רשמית לא יכלו להיות באופוזיציה יחד עם המערך ובחלקם רצו להצטרף לליכוד כמו אנשי "המרכז החופשי" ואנשי ארץ ישראל השלמה.

ד"ש והליכוד המשיכו לדון בנושא שינוי שיטת הבחירות. בעקבות פגישה בין מומחי ד"ש לשינוי שיטת הבחירות ב- 31.7 הוחלט בין היתר כי 80 חברי כנסת ייבחרו באזורים ו- 40 חברי כנסת ייבחרו ברשימה ארצית [33]. אלה שייבחרו באזורים, ייבחרו מ- 20 אזורי בחירה כאשר מכל אזור ייבחרו 4 נציגים. הליכוד הציע 16 אזורים והמפד"ל לעומת זאת עמדה על 6 אזורים כאשר מכל אזור ייבחרו 14 נציגים ושסך כל הקולות שאבדו למפלגה שנציגה נכשל ולא נבחר לאזורו יצורפו למאגר ארצי של קולות ולחלקם מחדש על פי המודד האלקטוראלי. הליכוד נטה להסכים לתביעת המפד"ל. ד"ש אמנם אמרה לא חד משמעי. אך מצדדי הצטרפות לממשלה לא נרתעו ממשמעותה של נכונות בגין להיעתר לדרישת המפד"ל והמשיכו ללחוץ על המשך המשא ומתן כאילו לא התקבלה שום החלטה במועצה. הקבוצה שרצתה להצטרף לממשלה כללה את מאיר זורע, מאיר דה שליט, מוטי תאורי, בנימין הלוי, בועז נהיר, רמון הראל, אלי אייל, אנשי "המרכז החופשי" וישראל גרנות וזאת במחיר של הדחת ידין ופילוגיה של ד"ש. היה כאן ערעור בוטה למדי על סמכותו של ידין. ב- 15.9 הוחלט בליכוד להפסיק את השיחות וכעבור מספר ימים הודיע ידין כי "עניין הצטרפותה של ד"ש נסגר. ד"ש תהיה אופוזיציה פעילה" [34]. על פי גרסותיהם של רובינשטיין ושל נחמן אראלי ואמנון ברזילי [35], בגין היה מעוניין בפילוגה של ד"ש. מנקודת מבטו עדיפים 4-5 ח"כים מאשר ארבעת הח"כים של אגודת ישראל כלשון מאזניים.

ב- 1.10 פרסמו ארה"ב וברה"מ הודעה משותפת לפיה יש לכנס את ועידת ז'נבה לא יאוחר מסוף דצמבר כדי לקבוע סדר כולל במזרח התיכון שיכלול נסיגה של ישראל מכל השטחים שכבשה תוך מתן זכויות לעם הפלסטינאי. המצדדים בהצטרפות לממשלה ניצלו הזדמנות זו והחלו ללחוץ על ידין, כל אחד עם הסבריו הוא [36]. מאיר זורע טען כי נוצר מצב חירום וכי יש להלחם בגזירות. עמית טען כי "יש צורך בליכוד מירבי של העם ולדבר מקסימום שפה אחת" ושמואל תמיר טען כי "על יגאל לתת תחושה של שיתוף כללי מול סכנה של כפייה סובייטית, עם זאת אי אפשר לפטור לחלוטין את הממשלה ומחלקה המוגבל ביצירת והאצת התהליך, ויש להוציא את המסקנות. גם מאיר דה שליט, אלי אייל ואבנר פרץ דיברו באותו סגנון. ידין התנגד אמנם להצטרף לממשלה מאחר ומדינת ישראל נמצאת זה עשרות שנים במצב חירום, אך איש לא ידע כי הסמיך את שמואל תמיר לשמור על קשר רצוף עם שמחה ארליך, באותו זמן בגין לקה בדלקת קרום הלב והוא אושפז בבית החולים. התפנית הרשמית והסופית של ידין להצטרף לממשלה הייתה ב- 19.10 כאשר הצהיר בישיבת המזכירות של ד"ש: "התנאים שלנו לא השתנו, השתנו הנסיבות. קשה מאוד יהיה להסביר לעצמנו – אנחנו, ההיסטוריה – שבתנאים כמו אלה של עכשיו, כאשר כולם מאוחדים בדעה שהמצב ילך ויחמיר ללא צל של ספק, לא נעשה אנחנו את המאמץ, לראות האם אפשר בכלל, בכל זאת, לשאת בעול המשותף… לארבעה שרים יש אפשרות השפעה על החלטות, וישנה אפשרות לעמוד על המשמר" [37].

בישיבת המועצה למחרת ב- 20.10 הוחלט להצטרף לממשלה, תמכו בהצעה 68 חברים, 45 נגד ו- 2 נמנעו. התומכים כללו את "נאמניה של תנועת העבודה", "המרכז החופשי" וועד "עודד". התנגדו אנשי "שינוי". ב- 24.10 נחתם ההסכם הקואליציוני בין הליכוד, המפד"ל, אגודת ישראל וד"ש. ידין נבחר לתפקיד סגן ראש הממשלה, שמואל תמיר נבחר לשר המשפטים, מאיר עמית נבחר לשר התחבורה והתקשורת וד"ר ישראל כץ נבחר לשר הרווחה.

להסכם הקואליציוני צורף נספח שלפיו [38] מובטח לד"ש להחליף את ראשי הוועדה לביקורת המדינה שבה החזיקה ד"ש, בראשות ועדת הכלכלה, שבה החזיק המערך ולקבל ועדה נוספת. לגבי התביעות האחרות של ד"ש – לקבל את ועדת השרים לענייני ירושלים, העברת רשות השידור לאחריותו של ידין והעברת אגף החקירות ממשרד המשטרה למשרד המשפטים, כל זאת "בהסכמת הנוגעים בדבר". כן צוין שאגודת ישראל לא מסכימה לחלק את הארץ אפילו ל- 6 אזורי בחירה. יתרה מזאת ראש הממשלה שלח מכתב לרב פינחס אלתר מראשי ה"אגודה" שבו התחייב כי ההסכם הקואליציוני עימם שריר וקיים וכי היא לא תפגע בשל הצטרפות השותף החדש לדברי רובינשטיין "בפעם הראשונה בדברי ימי הפוליטיקה שלנו הצטרפה מפלגה ולא סתם מפלגה, אלא זו שקבעה עקרונות ותנאים שהם בגדר ייהרג ובל יעבור לממשלה בלי שהממשלה מקבלת תביעה אחת מתביעותיה" [39].

התפרקות ד"ש:

המתיחות ששררה בין מצדדי ההצטרפות לקואליציה לבין המתנגדים לא שככה, היא נמשכה כ- 10 חודשים עד ל- 23.6.78 מועד חתימת הסכם הפילוג כאשר קבוצת תומכי ההצטרפות לקואליציה כללה את ידין, תמיר, שפיק, הלוי, נוף ואליהו ושמם היה "התנועה הדמוקרטית". קבוצת המתנגדים כללה את ורטהיימר, טולידאנו, עטשי, וירשובסקי ורובינשטיין ותמכו בה מחצית מחברי המועצה. אסף יגורי התלבט ולבסוף הצטרף לידין. במקביל לכך מספר המתפקדים למפלגה הלך ופחת. המפקד שהתקיים ב- 11.77 הראה שרוב חברי ד"ש עזבו אותה ובתחילת ינואר 1978 זורע התלונן כי רק 4000  חברים התפקדו, כאשר חלק ניכר מחברי שינוי, הגרעין הפעיל והשלד הארגוני של ד"ש פרש מכל פעילות [40]. במפקד שהתקיים ב- 3.78 השתתפו 10,000 חברים ומתוכם רק 5300 איש העבירו הוראות קבע לבנק לניכוי מס חבר [41] וביום הבחירות למועצה ב- 26.6.88 השתתפו רק 6000 איש וידין עצמו היה בעמדת מיעוט [42].

לאחר ההצטרפות לקואליציה, ראשיו של גוש המצטרפים, החלו לתבוע במפורש את חיסולה של ד"ש כגוף עצמאי, כאשר אנשי "המרכז החופשי" החלו לגלות סימנים של שיבה למפלגת האם. גם רובינשטיין ואנשיו פעלו לקראת פרישה מד"ש. הם כללו את טולידאנו, רייכמן, מרדכי, אלסטר, דני ביברו ודניאל פרידמן. חברי המועצה לא ששו לראות בפילוגה של ד"ש ולחצו על רובינשטיין להישאר בד"ש ולהביא לידי שינוי יסודי בדפוסי העבודה של ד"ש. רובינשטיין נעתר לכך וב- 25.1.78 נחתם הסכם להבראת ד"ש ולסידור דפוסי העבודה בה [43]. הסכם זה החזיק מעמד מספר חודשים בלבד והמפלגה התפלגה כאמור ב- 23.8.78 כאשר האות הראשון לפילוג זה היה עם התפטרותו של מאיר זורע מהכנסת שלא היה שבע רצון מהתנהגותה של ד"ש ומזה שלא נבחר לוועדת החוץ והביטחון. במקומו נכנס לכנסת שלמה אליהו.

תפקודה הלקוי של ד"ש כגוף פרלמנטארי והתנהגותו של ידין הם שגרמו לסחף הולך ומצטבר והסיבות לכך היו:

  1. בתוך המפלגה נוצר נתק כפול. נתק אחד הוא בין הסיעה לבין השרים שלא טרחו כלל לשתף את הסיעה בהכרעות הממשלה והנתק השני בין חברי הסיעה ובין היו"ר שלה בנימין הלוי שלא היה מסוגל לשלוט בהם.
  2. הסיעה עצמה לא הגישה אף פעם הצעות חוק משלה ולא באה עם שום יוזמה משלה. כאשר גד יעקובי הגיש הצעת חוק לשינוי שיטת הבחירות זהה כמעט להצעת ד"ש, מי שהחליט לדחות את ההצעה ואפילו נאם בכנסת בזכות דחייתה של הצעה זו היה ידין עצמו. יתרה מזאת, הוא הזהיר שמי שיתייצב נגד הצעתו או ייעדר מההצבעה, הוא יראה בכך הצגת אי אמון אישית בו [44].
  3. בעקבות הצטרפותם של משה ניסים וחיים לנדאו כשרים ללא תיקים לממשלה, ד"ש נכנסה למלכוד. לתמוך בהם אי אפשר היה כי זה היה נוגד את עמדותיה בדבר צמצום מספר חברי הממשלה ולהתנגד אי אפשר היה גם כן, כי זה היה מתפרש כצביעות על רקע מלחמותיהם להצטרף לממשלה. הפיתרון שנמצא היה היעדרות של כל חברי הסיעה מההצבעה שהתקיימה ב- 10.1.78.
  4. החלטת הממשלה להעביר את הטיפול בנושאי ההתנחלות מוועדת השרים לענייני התיישבות לוועדת השרים לענייני ביטחון, מתוך כוונה להטיל מסך של סודיות על החלטותיה. בישיבת המזכירות של ד"ש שהתקיימה ב- 5.5 ידין תמך בהחלטת הממשלה [45]. על רקע הצהרה זו דני ביברו דרש מידין שיתפטר מתפקידו, אך ידין סירב.
  5. מאיר זורע פרסם מסמך משלו בעיתונות ללא התייעצות עם ידין ותמיר ובו תביעה מד"ש לעמוד על קווי המדיניות שלה, שאם לא כן המפלגה תפרוש הממשלה. מסמך זה היה מקובל על וועדת החוץ של המועצה בניגוד לעמדתם של ידין ותמיר ולא הייתה מוכנה לקבל את עמדתם על הנעשה מאחורי הקלעים.
  6. לדבריו של רובינשטיין הסתבר שידין ותמיר החליטו להישאר בממשלה בכול מחיר וכי הם פועלים להוצאת "שינוי" ולהביא לפילוגה של ד"ש [46].
  7. ב- 19.6 התקיים בכנסת דיון מדיני בעקבות הקיפאון שהסתמן במהלך המשא ומתן והשחיקה שחלה בעקבותיו, במעמדה של ד"ש. התקבלה החלטה ברוב של 12 ו- 3 נגד, כך שהצבעת המפלגה תהיה אחידה, אך הלוי, יגורי, נוף, שפיק ואליהו יצאו ממליאת הכנסת. בתוך ד"ש הייתה קבוצה שגילתה נכונות לקבל כל החלטה של הליכוד. ידין עבר על כך בשתיקה [47]. הוא עצמו העניק גיבוי מלא לכל החלטותיו של ראש הממשלה. בעקבות החלטה של ועדת החוץ והביטחון בתחילת אוגוסט להקים 5 התנחלויות חדשות הצהיר ידין ב- 11.8 ש"אם מועצת ד"ש תחליט על פרישה מהממשלה לפני שכוננה את מוסדות התנועה, אראה את ההחלטה כאילו לא נתקבלה" [48]. בישיבה הראשונה של המועצה השנייה של ד"ש שהתקיימה ב- 17.8 הביע במפורש את צערו על זה ששינוי לא פרשה מהתנועה בינואר [49].

 

מכלול של גורמים אלה הביא כאמור לפילוגה של ד"ש. פילוג זה לא היה סוף פסוק. חלפו מספר חודשים נוספים תוך התפלגותן של סיעות אלה עד להיעלמותה הסופית של ד"ש מהמפה הפוליטית. ב- 23.6 חברי הכנסת שלה אליהו ואסעד שפיק פרשו מהסיעה הדמוקרטית ומהקואליציה. עקיבא נוף הצטרף אליהם ב- 30.7 ולאחר מכן הצטרף לחירות. ב- 31.7 שמואל תמיר התפטר מתפקידו כשר המשפטים וכעבור חצי שנה ניסה לחזור לליכוד. ב- 19.2.81 הודיעה מזכירות התנועה הדמוקרטית על פירוקה "בעוד שבועיים". ידין הודיע על פרישתו מהחיים הפוליטיים [50] וד"ר ישראל כץ הצטרף לדיין. ב- 10.3 אישרה ועדת הכנסת את בקשתם של ידין ותמיר והודיעה כי "סיעת התנועה הדמוקרטית חדלה להתקיים" [51]. ידין החליט להישאר בתפקידו ללא מפלגה וללא ציבור תומך עד יומה האחרון של הממשלה.

הסיבות לנפילת ד"ש

 

נפילתה של ד"ש היא תוצר להשתלבותם של מספר כשלים שהובנו לתוך פעילותה מרגע היווסדה ועד לקריסתה ולהיעלמותה מהמפה הפוליטית. כל כשל כזה פעל כמנגנון בפני עצמו ושילובם זה בזה יצר מכלול שפעל מתחת לפני השטח ואשר משך את המפלגה אל עברי פי תהום. כשלים אלה היו תהליכים תת- הכרתיים שפעלו את פעולתם האובדנית על מפלגה שהיו לה גם הבטחה וגם פוטנציאל. נבדוק כשלים אלה אחד לאחד:

  1. כשל היעד הסופי – מדבריהם של מאיר זורע ואמנון רובינשטיין אפשר ללמוד על יעדיה הסופיים [end targets] של ד"ש שהם ראו זאת, כל אחד לשיטתו. מאיר זורע שהיה מיוזמיה של ד"ש רצה כאמור להקים "קבוצת מהפך" שתבצע חילופי שלטון לפרק זמן מוגבל ותניח את היסודות לתנועה פוליטית אחרת שתמשיך בשלטון לאחר מכן ומנגד אמנון רובינשטיין משנודעו תוצאות הבחירות אמר: "אלוהים, לא התכוונו להרוג אותם, רק להכות אותם" [52]. כל אחד מהם ראה את ד"ש באור שונה. עבור זורע ד"ש אמורה הייתה להיות רק מצב ביניים עד להקמתה של מפלגה חדשה שתוקם בזמן פעולתה של ד"ש בממשלה. מימושו של יעד כזה הוא בעייתי למדי מאחר שמפלגה כגוף פרלמנטי קשה לה להשקיע אנרגיה, בו זמנית עם פעולתה הפרלמנטארית השוטפת, וגם בהתארגנות מבנית פוליטית חדשה, מאחר שזה דורש התייחסות למצע רעיוני, התייחסות לגבי בחירת מבנים ארגוניים חדשים והתארגנות בבחירת המנהיגים העתידיים. מי שמעוניין להקים מפלגה חדשה, עדיף לו לחשוב על מכלול זה של נושאים כבר עם הצעדים הראשונים בתוך הפוליטיקה. יכול בהחלט להיווצר מצב בו המייסד או קבוצת המייסדים, יראו בהמשך שמשימה זו היא בלתי אפשרית או שהם אינם יכולים לבצע משימה זו ויפרשו. במקרה זה, המערכת שעמלו עליה תתפורר. בנוסף לכך עצם הצהרה כזו כמו של זורע, מעידה בעצם על זמניות. מבחינה אלקטוראלית, אצל מצביעים פוטנציאליים יכולה להיווצר המחשבה למה להצביע עבור מה שהוא זמני, כדאי להמתין ולראות מה ילד היום. התוצאה – קולות של מצביעים פוטנציאליים הולכים לאיבוד.                                                                                                באשר להפתעתו של רובינשטיין כי לא לתוצאות אלה פילל, מתעוררת השאלה, לאיזה סוג של מהפך הוא התכוון. ביצוע שינויים מרחיקי לכת עם מפלגה שהייתה בשלטון תקופה ממושכת, קשה. הרי גם אם היו מצליחים להקים עם מפלגת העבודה קואליציה, מפלגת העבודה הייתה מעמידה תנאים משלה ואז ד"ש הייתה יכולה לממש רק חלק ממצעה. למימוש תוכניות בסדר גודל שד"ש רצתה בהם דרושה מהפכה ולא מהפך. יש להביא להצטמצמות כוחה של מפלגת השלטון בצורה דרסטית עד להפיכתה לכוח פרלמנטי קטן וחסר חשיבות והחלפתה בכול הדרגים הביצועיים, החל בתפקיד ראש הממשלה וכלה באחרון השרים.
  2. כשל ארגוני – עמדתו הבסיסית של ידין הייתה כי כל המעוניין להצטרף לד"ש יעשה זאת על בסיס פרטני בלבד. שום מפלגה שהייתה פעילה בכנסת לא תוכל להתאחד עם ד"ש בתור שכזאת. נחרצותו של ידין נבעה מהרצון להימנע מהקמת חטיבות עצמאיות בד"ש ולמנוע כניסת "טרמפיסטים" לד"ש. על פניו נראה שהיו לו, לידין, סיבות טובות להיות תקיף ובלתי פשרני בנושא זה. סלידתו האישית מכל התככנות שאפיינה את הפעילות הפוליטית ושותפות הציבור לעמדה שלו. נפשו של הציבור בכללותו נקעה מרמתם הנמוכה של הפוליטיקאים ומאי תפקודם. התעורר הצורך באנשים חדשים בפוליטיקה, אנשים שלא היו מעורבים בחיים הפוליטיים עד כה. הייתה איזו שהיא "אידיאה פיקס" לראות טוהר מידות פוליטי. רבים חשבו כי היווצרותן של חטיבות עצמאיות בד"ש תמנע בהכרח את היווצרותה של התככנות הפנים מפלגתית. בשאיפה למימושו של אידיאל זה היה בעצם משום עיוורון פוליטי. בני אדם מטבעם נוטים לפעול במסגרות קבוצתיות. גם אם במפלגה מסוימת חברים ופעילים אנשים רבים המעוניינים לממש תפישת עולם מסוימת, הרי שתפישת עולם זו אף פעם לא תהיה מונוליטית. לתפישת עולם זו יהיו גוונים ובני גוונים והפעילים יתחברו לפעילות משותפת על בסיס הגוונים המשותפים וילחצו לממש את הגוון הפוליטי שלהם. התחברויות יכולות להיות גם על בסיס רצון משותף לחוקק חוקים כאלה או אחרים או שיחברו כדי לסכל הצעות חוק של חברים אחרים במפלגתם או של מפלגה אחרת מכיוון שחוקים אלה עלולים לדעתם לפגוע באינטרס הציבורי או באינטרס שלהם עצמם. גם אם הם חברי מפלגה פעילה יתפטרו מהכנסת ויצטרפו לד"ש על בסיס אישי, מי מבטיח שפעולתם המשותפת לא תימשך? מקימיה של ד"ש שכחו כי התחברויות פנים מפלגתיות הן נשמת אפה של הפוליטיקה. פוליטיקה היא מטבעה דבר חי ודימני ולא סטטי. בד"ש כמו בכל גוף פוליטי היו התאגדויות שבסופו של דבר הביאו להתמוטטותה והן:

‏א.    חברי "המרכז החופשי" המשיכו לפעול כגוף פוליטי, באותה מתכונת בה פעלו כסיעה בכנסת. למרות שהצטרפו על בסיס אישי והראייה היא הלחצים הרבים שהופעלו על ידין להצטרף לקואליציה לאחר הבחירות. הם ידעו לנווט את ידין על פי צרכיהם.

‏ב.     כאשר רובינשטיין החליט לצרף לד"ש את שמואל תמיר מתוך מגמה לאזן את התדמית היונית של ד"ש, הוא בעצם נתן עידוד רב לצירופם של אנשי ימין למפלגה ובכך יצר את הפוטנציאל להקמתו של גוש ימני בתוך המפלגה ואמנם זה מה שקרה בפועל. אנשי הימין הם שחתרו ולחצו על הצטרפותה של ד"ש לקואליציה בניגוד להתנגדותו הראשונית של ידין. יתרה מזאת, הם תמכו בכול החלטותיו של בגין. במקרה ספציפי זה, הקיטוב הרעיוני סביב נושא ההתנחלויות היה כה עמוק שהוא היה אחד הגורמים הדומיננטיים שהביאו לפילוגה של ד"ש. הדוגמה הבולטת לכך הוא מאיר זורע שבלט בשנאתו לכל מה שמייצג את מפלגת העבודה ורצה לראות בחיסולה הפוליטי.

‏ג.      הפעולות שננקטו כדי למנוע כניסת "טרמפיסטים" לא רק שלא פעלו, אלא השיגו את ההיפך. בשל הקדמת הבחירות לכנסת, בד"ש נאלצו להקדים את הבחירות הפנימיות לבחירת מועמדי המפלגה לכנסת ולא הייתה שום אפשרות להקים מערכת בקרה שתאפשר הצטרפות חברים על תנאי, כאשר תנאי זה הוא חברות של תקופה מינימאלית במפלגה ובתקופה זו נבדקת פעילותו של החבר, לא היה בידי ד"ש שום מנגנון פיקוח שסינן מהמפלגה חברים בלתי רצויים ובלתי מתאימים. גם דמי החברות הנמוכים שבאו למנוע תחושה של אליטיזם מלכדו את ד"ש. הצטרפו למפלגה חברים פיקטיביים שפעלו בשמם של מועמדים שרצו לקדם את האינטרס האישי שלהם וגם שיטת הבחירות הייתה מורכבת יתר על מידה. בעצם לא נלמד הלקח העיקרי מ"תסמונת ארסלאן" והוא שאפשר לעקוף כל שיטת בחירות. במקום לבחור בשיטת "הקול הנייד" היה צריך להציג רשימה של אישים שמהם היו נבחרים נציגיה של ד"ש ובכך היו נמנעים מאותם עיוותים שכה הרבה חרקו שיניים כאשר התבררו תוצאות הבחירות.

גם אם התחברויות פנים מפלגתיות הן תופעה בלתי נמנעת, הרי שמייסדיה של ד"ש לא השכילו להקים מנגנוני פיקוח למניעת התופעות המכוערות שכה מאסו בהם ואשר לבסוף חזרו אליהם כבומרנג.

        3.      כשל מנהיגותי – לכל אורך חייה של ד"ש הציר המרכזי שסביבו נעה המפלגה היה אישיותו של ידין. מקימיה של ד"ש ובפרט מאיר זורע היו משוכנעים שמפלגתם ככל שיפעלו ארגונית להקמתה על בסיס איתן, לא תוכל למשוך אחריה המונים אם לא תעמיד במרכז דמות בעלת שיעור קומה שתקרין אמינות ומנהיגות – אישיות שחלקים נכבדים מהציבור יתנו לה את קולם. מנהיגות זו נמצאת להם בדמותו של יגאל ידין. ידין הסכים לעמוד בראש התנועה רק אחרי שהופעלו עליו לחצים כבדים. ככל שד"ש התמסדה יותר ויותר, כך התברר יותר ויותר שקיים פער כמעט בלתי ניתן לגישור בין ההילה והמיתוסים שנוצרו סביב ידין לבין ידין האיש.             

הכשל שהובנה לתוך ד"ש במישור המנהיגותי היה כפול. כשל אחד הוא ביחס למקימיה של ד"ש והכשל השני הוא ביחס לידין. הכשל הראשון הוא בכך שכבר בראשית ההתארגנות לקראת פעילות מפלגתית הם חיפשו אישיות כריזמטית מחוץ למסגרת פעילות חברתית זו. מה שהם אמרו בצורה סמויה הוא שאין הם רואים עצמם כמנהיגים. הם שידרו לציבור שהמשימה של הנהגתו גדולה עליהם והם זקוקים למישהו שכן ידע לעשות זאת. הם בעצם שידרו חוסר ביטחון עצמי כמנהיגים. קשה להגיד שיש בכך תבונה מדינית. מדרך הטבע שבתוך כל מסגרת חברתית צומחת מנהיגות שמובילה את הפועלים בה. התפתחות טבעית זו נחסמה. במבט לאחור יכול להיות שהם צדקו ואפשר לראות זאת על רקע החיכוכים הרבים שנתגלעו ביניהם. תופעה ראויה לציון היא שחברי ד"ש שנבחרו לכנסת במהלך הקדנציה הפרלמנטארית שלהם לא יזמו שום הצעת חוק משלהם.

תמונה של יגאל ידין (סוקניק)

הכשל השני היה ידין עצמו. משהתברר שקיים פער רב בין המיתוס של ידין לבין ידין האיש, אי אפשר היה להחליפו כי אז כל הבניין המפלגתי שעליו עמלו היה קורס, מה עוד שכאמור נחסמה האפשרות של צמיחת מנהיג טבעי מתוך קבוצת המייסדים עצמם. הדרך שנמצאה כמתאימה לפתרון הבעיה היא על ידי גיוס אישים בעלי משקל ציבורי לאיזון חולשותיו של ידין. מסיבה זאת אמנון רובינשטיין רצה לקלוט בד"ש את שמואל תמיר ואישים כמו מאיר עמית, אהרון יריב, דוד גולומב וצבי זמיר. לכשל של ידין יש מספר פנים שמייצגים את רבדיה השונים של אישיותו והם:

‏א.    בניגוד לתקיפותו,בהירות מחשבתו וההחלטיות שהציג במלחמת השחרור, כולל הנכונות להתעמת עם בן גוריון כשמצא זאת לנכון, הרי שבישיבות ד"ש בשלבי התארגנותה וכאשר נכנסה לפעילות שוטפת הוא תמיד הגיב לדבריהם של אחרים, מיעט לנקוט בעמדות משלו, הוא לא התערה בפעילות היומיומית במרכז המפלגה, התבודד בלשכתו וקשה היה להשיגו. משהצטרפה ד"ש לקואליציה, ידין המשיך לנקוט בפסיביות זאת ותמך בעמדותיו של בגין, גם אם סתרו את האינטרסים של ד"ש ואת עמדותיו הפוליטיות. התנהגות זו הסוטרת את ההילה שנוצרה סביבו בעקבות דפוסי פעולתו במלחמת השחרור, אפשר להסבירה רק בכך שידין היה כנראה מנהיג סיטואציוני. הוא בולט ויודע להפעיל סמכות וכריזמה רק בשעת דחק. מצבים קיצוניים ומצבי חירום הם שמחצינים יכולות אלה – ריכוז כל המאמץ הנפשי והאינטלקטואלי לתקופות קצרות בלבד – רץ למרחקים קצרים. עדויות תומכות לאפשרות זו מוצאים באופן התנהגותו משהתבררו תוצאות הבחירות הפנימיות על עיוותיהם. ניהולו את המפלגה היה מהיר והחלטי והאירוע האישי בו פורסמה בגיליון הראשי של עיתון ד"ש תמונה בלתי מוצלחת שלו. ידין ראה בכך שעת דחק כאילו רגעית העלולה לפגוע בתדמית הציבורית שלו. הודעתם המשותפת של ארה"ב וברה"מ יצרה כאמור בפני מצדדי ההצטרפות לקואליציה הזדמנויות ללחוץ על ידין להצטרף לממשלה בתואנה כי נוצר מצב חירום. ידין אמנם דחה טיעון זה בטענה נגדית כי מדינת ישראל נמצאת במצב חירום עשרות שנים ואין שום סיבה לנקוט בצעד זה, אך מאחורי הקלעים הוא פעל להצטרפות לקואליציה. ההסבר האפשרי להתנהגות זו של ידין היא שהוא פעל על בסיס שכנוע עצמי כוזב. הוא בנה לעצמו רציונאליזציה שאכן קיים מצב חירום והרי בסיטואציות אלה הוא במיטבו. מאוד יתכן שגם אשפוזו של בגין בבית החולים העצים תחושה זו של ידין והיא שדרבנה אותו להצטרף לממשלה. קסמה לו גם האפשרות שנפתחה בפניו ההזדמנות ולו גם המזערית להיות ראש ממשלה.

‏ב.     מחויבויות אישיות – ידין לא ידע להבחין מתי מסתיימת מחויבות אישית ומתי מתחילה מחויבות רעיונית. המחויבות האישית האפילה על המחויבות על המחויבות הרעיונית. התנהגות זו בלטה ביחסיו עם מאיר זורע ועם שמואל תמיר. כאשר התגלעו חיכוכים בתוך ד"ש על רקע אי ההצטרפות לממשלה, זורע איים כי לא יהיה מוכן לקבל את דעת הרוב והוא יהיה מוכן להסיק מסקנות אישיות. ידין לא חייב אותו לקבל את דעת הרוב ואפשר לו להעדר מההצבעה. ההסבר האפשרי לפשרנות זו הוא שבזכות התעקשותו הרבה של זורע, הוא, ידין, נמצא עתה במרכזה של הקלחת הפוליטית ובידו ניתנה האפשרות להצטרף לממשלה ולמלא תפקידים בכירים. מחויבות אישית זו היא ההסבר להתנהגותו של ידין כלפי שמואל תמיר כמי שנתן לו את הסעד המשפטי על רקע הכתבות שהופיעו ב"העולם הזה".

‏ג.      חוסר ניסיון פוליטי – את התנהגותו של ידין ביחס לתמיר צריך גם להסביר על רקע ניסיונו הפוליטי הרב של תמיר והכרתו של זה את מנחם בגין. ידין לא הבין כנראה שהוא שימש בידי תמיר מנוף שבעזרתו יחזור בחזרה לפעילות פרלמנטארית ואולי גם מיניסטריאלית, מה שלא התאפשר לו בתוך תנועת החירות. חוסר הניסיון הפוליטי של ידין בא לידי ביטוי גם במשא ומתן עם הליכוד לקראת הכניסה לממשלה. בגין הצליח תמיד להרגיעו לפייסו בביטויים כמו "אפשר לדון על הכול, גם על תפקיד ראש הממשלה" או העברת משרדי הממשלה ואגפים שונים לאנשי ד"ש "בהסכמת הנוגעים בדבר".

        4.      כשל רעיוני – תופעה ראויה לציון שליוותה את ד"ש בשלבי הקמתה היא החתירה לעשייה, הרצון העז להביא לשינוי סדר ממשל בארץ. הרצון הכן לבצע שינויים אלה נבע כאמור מהתחושה שהמערכת השלטונית לא מתפקדת. מייסדי ד"ש ראו לנגד עיניהם יעד למימוש, אך לא הושקעה שום מחשבה בבדיקת המקורות לאי תפקוד המערכת השלטונית. אף אחד לא הציג איזו שהיא תפישת עולם שבה הוא מאמין כי היא תהיה המנוף לכל אותם שינויים רצויים. סביר להניח שחלק ממנהיגיה של ד"ש היו בעלי אוריינטציה ליברלית בפרט אנשי "שינוי", אך הם לא פרסמו בכתובים את האני מאמין שלהם. בדיקת המצע של ד"ש תראה שהמטרות שאליהם חתרה היו בעלי אופי ביצועי מובהק כמו הדרישה לצמצום משמעותי במספר משרדי הממשלה, התחייבות הממשלה על עמידה נחרצת לקיום הסכמי השכר ותוכנית פעולה לטיפול בשכבות המצוקה. נושאים בעלי אופי טכנוקרטי מובהק [עם כל החשיבות שלהם] – גישה אופיינית לרקע הביצועי של מקימי ד"ש אם זה כמנכ"לים ואם זה כבעלי תפקידים פיקודיים בצה"ל. הקו הבולט ביותר בגישה זו הוא הלהיטות האובססיבית של ידין לשנות את שיטת הבחירות. ידין ראה כנראה בשינוי זה תרופת פלא שתביא מזור לתחלואי המשטר במדינת ישראל. הוא כנראה לא תפש שאימוץ שיטה זו או אחרת מחייב קודם כל מחשבה רבה, על מידת האפקטיביות של השיטה המיועדת ומה היא באה לפתור. יכול להיות שהוא ויתר על מימושו של יעד זה כשהצטרף לממשלה מאחר והוא לא העמיד אותו על בסיס רעיוני מוצק. גולדברג טוען ש"ככל שתגבר ותעמיק הסולידאריות הפנימית בין חברי המפלגה ואוהדיה כך ירבו סיכוייה להישרד ולגייס תמיכה. מפלגות בעלות סולידאריות פנימית גבוהה לא תהיינה עסוקות במתחים בין סיעתיים ובדרך כלל לא תצמחנה בהן כלל תופעות של סיעתיות. מנהיגותן תהיה לרוב מלוכדת וסמכותית" [53]. אידיאולוגיה מטבעה שהיא משמשת כסמן של כל מפלגה והיא יכולה להעמיק או לרדד את הסולידאריות של חברי המפלגה מאחר והיא שקובעת לאן מועדות פניה של המפלגה. מאחר שהיעדים שד"ש חתרה אליהם היו בעלי אופי טכני, א- פריורי תוחלת חייה של ד"ש נועדה להיות קצרה- מה עושים לאחר מימוש היעדים הנכספים, האם מפרקים את המפלגה? יש להביא בחשבון שבין חברי ד"ש היה שסע חריף בנוגע למדיניות הביטחונית והיו חברים שרצו להצטרף בכל מחיר לקואליציה בשל היותם מזוהים עם רעיון ארץ ישראל השלמה.

        5.      כשל בניהול המשא ומתן – הטעות הבסיסית של ד"ש במשא ומתן עם הליכוד לקראת הצטרפות לקואליציה, הייתה שהם ניסו להציג תנאי סף ושכחו שהליכוד יכל להרכיב את הממשלה בלעדיהם. לא הייתה בידם שום עמדת מיקוח ואמנם כל פעם הם הורידו את הסף עד שבסיכומו של דבר הצטרפו לקואליציה בלי שתתקבל אפילו אחת מדרישותיהם. מכיוון שמייסדי ד"ש היו בעלי אופי טכנוקרטי מובהק יכלו להסתפק במספר קטן של משרדי ממשלה, להפגין תוך כדי עבודה שוטפת את יכולתם המקצועית ובה בעת לחזק את חישוקיה הארגוניים והרעיוניים של המפלגה לקראת הבחירות הבאות. הם יכלו לחזק את כוחם האלקטוראלי ובהכרח גם את כוח המיקוח הפוליטי שלהם. מכיוון שהם היו רצים למרחקים קצרים הם נפלו וד"ש קרסה.

סיכום

אשרור הסכם השלום עם מצרים. ראש ממשלה מנחם בגין עם סגנו יגאל ידין ושר החוץ משה דיין, 20.3.79

מנחם בגין משה דיין ויגאל ידין בישיבת ממשלה .

מבדיקת הדינאמיקה בה צמחה והתפתחה ד"ש, כאשר התפתחות זו מלווה במארג של כשלים מובנים, אפשר לומר בדיעבד שלד"ש לא היה עתיד והיא נועדה לכישלון. כל צביון הפעילות המוסדית שלא היה בו שום ניסיון לבנות מה שהוא אורגני המנביט שורשים בחברה הישראלית, עם איזו שהיא תוכנית פעולה בתפישת עולם משותפת למייסדיה היה בעצם מבוסס על הטלאה. חיבור עוד טלאי ועוד טלאי ועוד טלאי כשהקשרים המחברים את הטלאים הם רופפים ביותר. שאיפה כנה ככל שתהיה, המעוניינת לבנות מערכת שלטונית חדשה חייבת להיות מלווה ביותר מאשר התאגדות של קבוצות אנשים הצועקים חמם או בסגנון הבוטה "די! נמאסתם". יש לבוא עם תוכנית פעולה מפורטת ארוכת טווח המעוגנת בשורשים רעיוניים עמוקים, שאם לא כן, כל ההתכנסות הפוליטית של מייסדי ופעילי גוף חדש זה תהיה לא יותר מאשר טחינת מים.

הערות

        1.      נחמן אריאלי, אמנון ברזילי – עלייתה ונפילתה של ד"ש עמ. 77

        2.      אמנון רובינשטיין – ניסיון פוליטי מסוים עמ. 61-82, 101

        3.      נחמן אריאלי, אמנון ברזילי – עלייתה ונפילתה של ד"ש עמ. 38

        4.      שם עמ. 43

        5.      אמנון רובינשטיין – ניסיון פוליטי מסוים עמ. 79-80

        6.      נחמן אריאלי, אמנון ברזילי – עלייתה ונפילתה של ד"ש עמ. 186-188

        7.      שם שם.

        8.      שם שם.

        9.      אמנון רובינשטיין – ניסיון פוליטי מסוים עמ. 124

    10.      שם עמ. 182

    11.      שם עמ. 199

    12.      שם עמ. 200-201

    13.      שם עמ. 258-259

    14.      שם עמ. 286-287

    15.      שם עמ. 278-279

    16.      שם עמ. 124,132,194,236,253,274,285-286,290-291,293,301

    17.      נחמן אריאלי, אמנון ברזילי – עלייתה ונפילתה של ד"ש עמ. 35

    18.      שם עמ. 43

    19.      שם עמ. 53

    20.      אמנון רובינשטיין – ניסיון פוליטי מסוים עמ. 177

    21.      נחמן אריאלי, אמנון ברזילי – עלייתה ונפילתה של ד"ש עמ. 146-147

    22.      אמנון רובינשטיין – ניסיון פוליטי מסוים עמ. 142

    23.      שם עמ. 110-111

    24.      שם עמ. 112

    25.      נחמן אריאלי, אמנון ברזילי – עלייתה ונפילתה של ד"ש עמ. 178-179

    26.      אמנון רובינשטיין – ניסיון פוליטי מסוים עמ. 181-182

    27.      נחמן אריאלי, אמנון ברזילי – עלייתה ונפילתה של ד"ש עמ. 252

    28.      שם עמ. 239-240

    29.      אמנון רובינשטיין – ניסיון פוליטי מסוים עמ. 207

    30.      שם עמ. 207-208

    31.      נחמן אריאלי, אמנון ברזילי – עלייתה ונפילתה של ד"ש עמ. 245

    32.      שם עמ. 260

    33.      שם עמ. 262

    34.      אמנון רובינשטיין – ניסיון פוליטי מסוים עמ. 228

    35.      שם ע"מ 221, נחמן אריאלי, אמנון ברזילי – עלייתה ונפילתה של ד"ש עמ. 272-273

    36.      אמנון רובינשטיין – ניסיון פוליטי מסוים עמ. 234

    37.      שם עמ. 240

    38.      שם עמ. 258

    39.      שם שם

    40.      שם עמ. 276

    41.      שם עמ. 288

    42.      שם עמ. 300

    43.      שם עמ. 282

    44.      שם עמ. 277

    45.      שם עמ. 293

    46.      שם עמ. 298

    47.      שם  עמ. 299

    48.      שם עמ. 303

    49.      שם עמ. 306

    50.      שם עמ. 323

    51.      שם עמ. 325

    52.      נחמן אריאלי, אמנון ברזילי – עלייתה ונפילתה של ד"ש עמ. 224

    53.      גולדברג גיורא – "תהליכי גוויעה בקרב מפלגות ותיקות בישראל" מדינה ממשל ויחסים בינלאומיים 28-29 עמ. 115

 

 

ביבליוגרפיה

 

 

 

ב        1.      אריאלי נחמן, ברזילי ברוך – עלייתה ונפילתה של ד"ש הוצאת רשפים 1982 319 עמודים.

        2.      גולדברג גיורא – "תהליכי גוויעה בקרב מפלגות ותיקות בישראל" מדינה ממשל ויחסים בינלאומיים 28-29 עמ. 97-126.

רובינשטיין אמנון – ניסיון פוליטי מסוים הוצאת עידנים 1982 344 עמודים

 Silberman, Neil Asher,1950-   A prophet from amongst you :   the life of Yigael Yadin : soldier, scholar, and mythmaker of modern Israel /   Reading, Mass. : Addison-Wesley, 1993

 

מאת אלי אשד

בלש תרבות וחוקר של תנ"ך, תרבות וספרות פופולארית

2 תגובות על “עלייתה ונפילתה של מפלגת ד"ש :חלק שני”

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

18 − 14 =