במפגש בסינמטק פרטי ברחוב הגדוד העברי בתל אביב אחד מכמה שקיימים בתל אביב שבו אפשר לצפות בסרטי מופת חינם אין כסף ביחד עם חבר צופים ,ירון ליבוביץ' מבקר שירה צפה בסרט הפואטי –דרמטי –ביזארי "אגירה –זעם האל " על התנסיויות דתיות קרביות של שליחי האל הקאתולי ספרדי באמריקה במאה ה16 . והנה התרשמויותיו. |
אגירה וזעמו המסתורי של האל
מאת ירון ליבוביץ
לו שאלו אתכם האם זה טוב לקבל אגרוף בבטן, מה הייתם עונים? לי אישית אגרוף בבטן הוא חוויה מאד לא נעימה. אולם יש מקרים נדירים שבו אגרוף בבטן לא מתיר אותך כואב וכועס. לעתים, ואני אומר זאת בהסתייגות מה, אגרוף בבטן הוא דבר מעניין אולי אפילו דבר מאלף. אני מתייחס לסרט שראיתי לפני ימים מספר בהקרנה סינמטקית ביתית בתל אביב, כחוויה מאלפת
. אני מדבר על סרטו של הבמאי ורנר הרצוג "אגירה: זעם האל", שהופק בשנת 1972 עם השחקן קלאוס קינסקי בתפקיד הראשי. הסרט היה סרט חזק ולא פשוט לצפייה וכשיצאתי ממנו הרגשתי כאילו באמת חטפתי אגרוף בבטן, אולם הסרט לא היה סרט גרוע.
העלילה פשוטה יחסית. משלחת ספרדים בשנת 1560 יוצאים במורד נהר האמזונס כדי למצוא את העיר האגדית אל – דורדו. במהלך המסע משתלט על המשלחת סגן המפקד של המשלחת, חייל מקצועי בשם דון לופה דה אגירה, על המשלחת וממשיך במסע במורד הנהר. הוא מתגלה מהר מאד כמנהיג לא טוב במיוחד וכטיפוס רודני, כך שהמסע מגיע בסופו של דבר לאבדון שבו כולם מתים חוץ ממנו הנשאר בודד על הדוברה הנסחפת בנהר האימתני.
קלאוס קינסקי בתפקיד אגירה .
הגרעין ההיסטורי של הסרט הוא אכן קיים בבסיסו. דמותו של אגירה היא דמות היסטורית. היה מסע כזה בשנת 1560. וקיים יומן של הנזיר קַרְוַחַל על מסע כזה אמנם לא על המסע הזה אלא על מסע שנערך 20 שנה קודם לכן. אבל זה לא העיקר לדעתי. הרצוג לוקח את הגרעין הזה ומוליך אותו למחוזות בדיוניים לגמרי, המאלצים את הצופה לחשוב מחשבות בכיוונים שונים ולא תמיד ברורים.
דבר ראשון ששים לב אליו הוא היופי עוצר הנשימה של הג'ונגל הדרום האמריקני עם היַרקות שלו. יופי זה משמש ניגוד מעניין לצרות שקורות את המשלחת חסרת המזל, שלא לדבר על מקרי ההרג הרבים הפזורים לכל אורך הסרט. הסביבה שבה המשלחת נמצאת איננה סלחנית בלשון המעטה, דבר שמופגן באמצעות החצים המתעופפים לעתים קרובות על חברי המשלחת.
בעצם את האויב החיצוני, כלומר את שבטי האינדיאנים העוינים אנחנו כמעט ולא רואים. רואים אותם מרחוק ושומעים אותם קוראים "הנה בשר שט על הנהר". מדובר בשבטים אוכלי אדם, שכחתי לומר. בכלל ניגודים ניתן לראות לכל אורך הסרט.
יחסו של אגירה כלפי שאר חברי המשלחת הוא חשדני ורודני. יחס זה נמצא בניגוד בולט מול יחסו העדין כלפי בתו, שלא מוציאה ולו מילה אחת לכל אורך הסרט. בכלל, השקט, באופן פרדוקסלי, מצוי בסרט ונוכחותו בולטת. הדמויות בסרט מדברים בדרך כלל במשפטים קצרים ובקול שקט. יותר מכך, מפקד המשלחת שאגירה מדיח אותו גוזר על עצמו שתיקה לאחר הדחתו ועד להוצאתו להורג בתליה. בסרט קורים אירועים דרמטיים אבל הם לא נראים לצופה ככאלה. כאמור החצים מתעופפים. אגירה מטיל את חיתיתו במבטים מאיימים בדרך כלל ובהוראות קצרות לעושי דברו. למשל כשהוא מורה להשתמש בתותח על גופות של חברי המשלחת הוא אומר לעושי דברו: אתם לא חושבים שכדאי להשתמש התותח כדי שלא יחליד?
אחת הסצינות המזעזעות היחידות לטעמי המצויה בסרט היא כריתת ראשו של אחד מחברי המשלחת.
דבר אחר המורגש בסרט הוא האופי הלא ברור שלו. העלילה הפשטנית משאירה כמה חורים הצריכים ברור. מוטיב השגעון מבצבץ לעתים בהתנהגותו של אגירה. רואים זאת במיוחד בהחלטותיו החוזרות ונשנות להמשיך הלאה במסע, גם במחיר הדחת המפקד וגם במחיר חייהם של חברי המשלחת. דבר אחד אותי קצת מטריד. בתחילת הסרט אגירה אומר את אחד האבחנות החכמות בכל הסרט, כשמפקד משלחת האם דון גונזלו טוען ש" עכשיו הכל יהיה קל יותר", דון אגירה טוען ש"מעכשיו כולנו אבודים". קשה למצוא בסרט סיבה ברורה למה אגירה משנה את דעתו בהמשך הסרט.
מוטיב אחר מופיע כבר בשם הסרט. כוונתי לזעם האל. אשתו של מפקד המשלחת, הנידון למוות על ידי אגירה, מטיחה בפני אגירה שהאל יעניש אותו על מה שהוא עושה. נקמת האל עולה לכל אורך הסרט. המוטיב הזה מגיע לשיא מעוקם בכך שאגירה מכריז על עצמו במין התרסה שהוא זעם האל. למען האמת הכרזה זאת נראית אולי לא במקומה אבל כפי שאמר חברי אלי אשד, אולי מה שטוב בסרט הוא שהוא לא מציג דברים חדים וברורים.
מוטיב נוסף הבולט בסרט הוא מוטיב היחסים בין האדם הלבן לאוכלוסיה המקומית. הוא מתבטא בסצינה טעונה מאד שבה נערכת פגישה בין חברי המשלחת לזוג אנשים מתושבי המקום. הפגישה הזאת מסתיימת בצורה לא טובה מבחינת אנשי המקום. הורגים את האיש לאחר שהוא מנענע את ספר הברית החדשה כדי שישמיע קול ואנשי המשלחת ממיתים אותו כי זלזל כביכול באל שלהם. הפגישה הזאת מתמצתת את חוסר התוחלת במערכת יחסים בין האדם הלבן לאינדיאנים אם היחסים מבוססים על רדיפת בצע ועל קנאות דתית מטופשת. עם זאת, אני מכיר סרטים אחרים שבהם מערכת היחסים הטעונה הזאת מוצגת במורכבות יתר מאשר האופן הסכימטי משהוא שבו היא מוצגת כאן.הסרט כאמור משאיר הרבה סימני שאלה. בכל זאת פרט מעניין בדמותו של אגירה, המשוחקת בצורה מאד מלאת הבעה של קלאוס קינסקי, שאולי עשוי לשפוך אור על רעיון מנחה אחד שאולי מסביר את התנהגותו של אגירה. הרצוג הבמאי עשה את אגירה צולע ואחת מידיו נראית תמיד משוכה לאחור, דבר שיוצר אשליה של גיבנת. דמות צולעת וגיבנת מזכירה מאד את ריצ'רד השלישי שבמחזהו של שיקספיר הוא מוצג כצולע ובעל גיבנת. שיקספיר, איך נגיד זאת, מציג את ריצ'רד השלישי כדמות אכזרית ובעלת אובססיה כלפי השלטון, דבר שמביא אותו לחסל כמעט את כל מי שעומד בדרכו כדי להגיע לכס המלוכה. ניתן לומר שאגירה אצל הרצוג מוצגת כדמות הרדופה באובססיה כלשהיא, שאני מעדיף לא לקבוע מהי בדיוק.
"אגירה זעם האל" הוא סרט לא פשוט, כאמור אגרוף בבטן, אבל סרט שבכל זאת הייתי ממליץ לראות אותו.
ראו גם
אגירה זעם האל בויקיפדיה
צפו במקדימון לסרט אגירה-זעם האל