web analytics
קטגוריות
תנ'ך

סופר המלך דוד :החלק השני

החלק השני של מאמר שלי שבו אני מנסה לברר האם יש מציאות היסטורית כלשהיא מאחורי סיפור דוד כפי שהוא מסופר בספר שמואל ?
ודעתי היא שהסיפור המסופר בספר שמואל התבסס על כתובת קדומה שנכתבה בידי סופר המלך דוד ובה חייו תוארו בגוף ראשון בדומה למה שהיה מקובל על מלכים חיתיים ומצריים .
הכתובת התגלתה מחדש כעבור מאות שנים כאשר ביהודה התפשטה ידיעת הקרוא וכתוב. .
וכל המסופר בה הורחב בצורה גרנדיוזית בידי מחבר ספר שמואל שהתבסס הן על הכתובת והן על מסורות בעל פה.

 

ancient writer egypt 2

סופר  מצרי קדום.

לרגל חג השבועות חג  משפחתו של דוד המלך להלן מאמר מקיף שבו נעשה ניסיון  לעמוד על קנקנו של הסופר שכתב את סיפורו של דוד המלך והפך אותו מעוד עריץ  מזרח תיכוני צמא דם  לדמות נצחית מקור השראה למיליארדי אנשים התפללים ומיחלים לשובו בדמות צאצא המשיח. . .
כיום מועלות טענות שונות שכל סיפור דוד המלך הוא בדוי ומומצא מתקופה מאוחרת. אולם במאמר זה אראה שבין סיפור דוד המלך ויצירות שונות שהיו קיימות באימפריה החיתית הקדומה יש נקודות דמיון ברורות והן מהוות הוכחה לקדמותו של הסיפור

אז מי היה אותו  סופר קדמון שיצר את הבסיס ליצירה הגאונית "ספר שמואל " יצירה ששינתה את מהלך ההיסטוריה פשוטו כמשמעו ? 

ראו חלק א' של המאמר

וכעת החלק השני.

החיתים של המלך דוד

סביר מאוד שממלכת דוד ושלמה וגם ממלכות ישראל ויהודה לאחר מכן  היו בקשרים הדוקים עם הממלכות הניאו- חיתיות בסוריה וגם הושפעו מהן בתרבותן בשל הקרבה הגיאוגרפית. לדוד היו קשרים הדוקים עם חיתים, יותר מכל אדם אחר שמוזכר במקרא  לאחר ספר בראשית.

 בחצר  דוד שימשו בתפקיד צבאי בכיר שני חיתים. אחד מהם היה אחימלך[1] החיתי (שמואל א', כ"ו, ו') ששירת את דוד בתקופת מאבקיו עם שאול וליוה את גדודו של דוד כאשר נרדף על-ידי שאול, ואוריה החיתי, שר צבאו, שדוד חמד את אשתו, בת שבע. היו שהעלו את ההשערה כי אוריה היה יבוסי ירושלמי,  וכי שמו במקורו החיתי היה ארונה, שם בעל דמיון פונטי לשם אוריה.

מסופר כי לדוד היו קשרים אמיצים עם תֹעִי מלך חמת שהיה בן ברית במלחמות עם מלך  ארם הדדעזר מלך צוֹבה,  ( שמואל ב, ח', ט'-י'). חמת היתה כנראה ממלכה ניאו-חיתית.

מסופר על שלמה שנשא נשים חיתיות (מלכים א', י"א) שמן  הסתם היו בנות של מלכי ערים ניאו חיתיות והביאו את תרבותן לארץ ישראל. לשלמה היו כנראה קשרים עם מדינות חיתיות בצפון סוריה. שלמה גם סחר בסוסים עם המלכים הניאו-חיתיים ומלכי ארם. שלמה קנה בעיקר סוסים בעיר הניאו-חיתית קוה בדרום מזרח אנטוליה באיזור קיליקיה (מלכים א', י' כ"ח) ומכר מרכבות למלכי החיתים.(מלכים א', י', כ"ט)

 ישנם חוקרים הסוברים שהיבוסים ששלטו בירושלים לפני כיבושה בידי דוד היו חיתים או חורים מאחר ששם מלכם "ארונה " שמכר לדוד את הר הבית  הוא שם הודו-אירופי, ועל כן כנראה חיתי או חורי.  הנביא יחזקאל מתייחס לכך כאשר הזכיר לבני ירושלים את מוצאם הפסול ("כה אמר אדוני ה' לירושלים מכרתיך ומלדתיך מארץ הכנעני אביך האמורי ואמך חיתית (יחזקאל, ט"ז, ג') וגם "אימכן חיתית ואביכן אמורי" (יחזקאל, מ"ז, מ"ה), פסוקים שמוכיחים כי יחזקאל ידע מסורת שלפיה היתה נוכחות חיתית בירושלים בימי קדם.[2]

אם כל ספר שמואל נוצר בעיקר בתקופה הפרסית, כטענתו של ואן סטרס, הרי שכל האיזכורים האלו הופכים להיות מסתוריים לחלוטין, שהרי מי שמע בתקופה הפרסית על החיתים  שנעלמו מאות שנים קודם לכן? איזו סיבה היתה למחבר בן התקופה הפרסית לטרוח ולהזכיר עם נשכח שאיש מקוראיו לא שמע עליו?

סופרו המסתורי של דוד

יש סיבות טובות לחשוב שסופרו של דוד המלך במאה העשירית היה מקורב לתרבות החיתית.

 בתנ"ך  לא  מוזכר שלשאול המלך היה מזכיר או סופר אך אין ראייה שלא כך היה. מן הסתם שאול העסיק מישהו בתפקיד הזה. אך שמו לא נשמר במקרא.

בפעם הראשונה אנחנו שומעים על סופר במלכות ישראל רק  בימי המלך דוד, אם כי מעמד הסופרים כבר היה מקובל בכנען זה מאות שנים. נראה שבכל עיר כנענית היה לפחות סופר אחד שעסק בכתיבה רהוטה.  גם יתכן שהיה איגוד סופרים או אף משפחות סופרים, כבמקומות אחרים במזרח הקדום.

האם דוד  בן ישי ידע קרוא וכתוב?

לא מן הנמנע שכן, אם כי זה לא היה מן ההכרח שיידע. מרבית המלכים במזרח הקדום לא ידעו קרוא וכתוב והם גם לא היו זקוקים לכך. תמיד היו להם סופרים שכתבו וקראו למענם. גם רוב המלכים החיתים שבשמם הופיעו יצירות היסטוריות ותפילות כנראה  לא כתבו אותן  אלא הכתיבו אותן לסופר. עם זאת, לכמה מהם היה כנראה כישרון ספרותי בולט. אני מתרשם שגם  המלך דוד הכתיב שירים ותפילות לסופרים, אם אכן חיבר אותם. דודו של דוד, יהונתן דוד, היה סופר גם הוא (דברי הימים א', כז'). בימיו של דוד מוזכר גם שמעיה בן-נתנאל שכתב את שמות הנפקדים בימי דוד הלוי (דברי הימים א', כ"ד, ו'(.

האיש בעל חמשת השמות

הבולט שבסופרי המלך דוד הוא המסתורי שבהם. רק שמו ידוע לנו לא פחות מחמישה מהם . והוא היה אביהם של שני סופרי המלך שלמה. בתנ"ך  יש לו לסופר הזה לא  פחות מחמישה שמות שונים: שְׂרָיָה (שמואל ב', ה', י"ז), שוא (שמואל ב', כ"ה, הקרי), שיא (שם, הכתיב), שישא (מלכים א', ד', ג'), שושא (דברי הימים א', י"ח, ט"ז)

כמה מהשמות האלה הם לכאורה של אנשים שונים אבל יותר סביר להניח שרובם וריאציות על שם אחד, שם לא ישראלי מסובך שבני ישראל התקשו לבטא אותו ושיבשו אותו בכתב. השם שְׂרָיָה הוא ישראלי אך יש מקום לחשוב שהוא עוברת  משם שלא היה ישראלי במקורו. יתכן ששְׂרָיָה היה השם הרשמי שהסופר קיבל כאשר החל לעבוד בשירות המלך דוד ויתכן כמובן שהאיש לא היה ממוצא ישראלי.

אפשר אף להניח שסופר המלך דוד היה יבוסי שכבר שירת בתפקיד זה את השליט הקודם אֲרוְנָה, שם שמוזכר בספר שמואל ב', פרק כ"ד,  והוא שם הודו-אירופי, כנראה חיתי), וגויס לשירותו של דוד לאחר כיבוש ירושלים.

משרות כאלו עברו לעתים בירושה מאב לבנו ומה להתפלא על כך שבניו של הסופר המשיכו לכהן באותו התפקיד בימי שלמה.

מה היה מוצאו של שְׂרָיָה? ישנם חוקרים שחושבים שסופר המלך דוד היה מצרי אבל אין לכך הוכחה משכנעת. לדעת הארכיאולוג  בנימין מזר, סופר המלך דוד היה חורי ואולי חיתי במוצאו. יתכן ששושא ושיא אינם אלא קיצורים של אותו שם חורי שבכתב עברי היה צריך להיקרא "שורשר".

בניו של שריה (שושא) היו אליחרף ואחיה סופרי המלך שלמה. לדעת בנימין מזר, השם אליחורף לקוח מהאל "חרף" שאותו העריצו החורים. שם אחיו  אחיה הוא שם ישראלי טיפוסי .

ידוע לנו  שכמה מאות שנים קודם לכן הסופר שכתב מירושלים מכתבים לפרעה מלך למצרים אחנאתון שהתגלו בתל אל עמראנה, היה חורי כפי שמעיד שמו. ואולי היה אבי-אבותיו של שישא שריה, בן למשפחה ששירתה את שליטי יבוס במשך דורות.

ואם סופר המלך דוד היה ממוצא חיתי-חורי סביר להניח שידע על יצירות חיתיות קדומות, כסיפור חייו של חתושיליש השלישי, והשתמש בהן כמודל ליצירה משלו על חיי דוד המלך, שנהפכה ברבות השנים למקורו של ספר שמואל.

יתכן בהחלט שעותקים של יצירתו של חתושיליש היו נפוצים בכנען ובסוריה ואלו שימשו כמקור לסופרו של דוד  כדי שיחבר אפולוגיה  על מעשי המלך דוד, וזו היתה מקור ספר שמואל שבידינו.[3]

 

זכרונות המלך דוד

אם שׂריה היה סופר מומחה, בן למשפחת סופרים, סביר להניח שהכיר והיטב את מכמני התרבות החיתית-החורית שאליה השתייך, ובעיקר את האפולוגיה של המלך חתושיליש השלישי שהיתה אחת היצירות החיתיות הנודעות והועתקה פעמים רבות.

יתכן שהסופר  למד יצירות כאלה בבית-ספר לסופרים שבו למדו קרוא וכתוב על-ידי העתקה ולימוד בעל פה  של יצירות קלאסיות. בשלב כלשהו כתב כנראה בשירות מלכו יצירה שהיציגה את חיי דוד ברוח אפולוגטית. היצירה נועדה לספר על צדקתו של המלך, כתעמולה שתפיץ את שמעו בארצות אחרות ותגיע לדורות הבאים. האפולוגיה גם נועדה להפריך טענות של גורמים עוינים ומרדניים שחתרו תחת המלך והטילו בספק את זכותו למלוכה.

דוד מנגן בנבל.

דוד המלך כנראה לא יזם את הספר מכיוון שהיה טרוד בדברים אחרים: קרבות, רציחות ומאבקים פוליטיים. סביר  שגם לא  באמת הטריד אותו מה יחשבו עליו הדורות הבאים. אותו עניינו בני זמנו והשמירה על שלטונו. אולם משהועלתה בפניו הצעת הסופר   לכתוב את קורות חייו ומלכותו  כנראה  לא ראה במה זה יכול להזיק לו והביע עניין בכך. הוא או אחד ממקורביו ─ (גד הנביא? נתן הנביא?)  ─ סיפר לסופר היבוסי פרטים שונים מקורות חייו שהוצגו מן הסתם בצורה החיובית ביותר, אם כי גם פרטים שלילים לא הושמטו מן הסיפור.

Moretto, King David

דוד ועוזר.

  הסופר הקשיב ורשם, ומן הסתם שמע גם פרטים ממקורות אחרים שמהם היה יכול להרכיב  תמונה מלאה למדי ואמיתית על חייו של  דוד בן ישי, לרבות הרציחות, הבגידות, הקנוניות, המזימות וכו'. כמובן שלא היתה לו כוונה להזכיר אותם.

גירסת סופר המלך נכתבה היתה מן הסתם, כמקובל במזרח הקדום, כגוף ראשון, כביכול היה זה דוד עצמו שכתב את הדברים. עם זאת, אם דוד היה שליט שתדמיתו היתה  חשובה לו גם בעיני עמים זרים יתכן שהיתה גרסה נוספת שנועדה לעיני קוראים זרים, אולי באכדית, השפה הבינלאומית, וזו נכתבה בגוף שלישי.

העורך המאוחר ששילב גירסה זאת  עם מקורות אחרים בספר שאנחנו מכירים כיום כספר שמואל שינה את הדברים לגוף שלישי אך הקפיד לשמור על האווירה האפולוגטית המקורית. בגירסת סופר המלך, דוד הוצג בצורה הטובה ביותר האפשרית ─ צדיק נרדף שהגיע לשלטון  בחסד האל.

 מדוע היה יכול  להיות לסיפור דוד המלך רק מודל חיתי?

תבליט חיתי

יתכן וגם סביר שסופר המלך דוד  הכין  יצירה  שהיתה מבוססת בקוים כלליים על האפולוגיה של חתושיליש השלישי.

היצירות מקבילות  לאו דווקא בפרטי הפרטים של העלילה אלא בגישה הכללית.. בשתיהן אנחנו מוצאים תיאור של מלך שסילק ביד חזקה שושלת קודמת ודברים בזכות המעשה. הגישה של שתי היצירות היא  שהמלך השולט שהגיע לשלטון באמצעים מפוקפקים במקצת מוצג כחף מפשע שכן עשה את דרכו בחסד האל  הרוחש לו אמון ותומך בו, בדומה לקשר המוצג בין חתושיליש השלישי ועישתר. נאמנותו של המלך  לקודמו (שאול, במקרה של דוד) היתה  ללא דופי, אם כי המלך הקודם לא היה ראוי לכך.

פרטי החיים שונים אך  הגישה זהה:  דוד   נרדף שלא בצדק אבל סירב בכל תוקף לפגוע במלך הקודם ובני ביתו גם כשהיתה לו את ההזדמנות לעשות כן. את מעשי הנבלה ביצעו אחרים, למרות רצונו של דוד. ודוד תמיד דאג שהאשמים יבואו על ענשם.

מדוע סביר להניח שהיצירה על חתושיליש השלישי, ואולי גם של קודמו המלך טלפינו, היא הדגםת לסיפור דוד? הרי יכול היה להיות מקור ספרותי אחר על חיי מלך מזרחי פחות קדום ששימש כדגם לחיי המלך דוד?

ואן סטרס טוען, למשל, כי ברור לו שסיפור חיי דוד היה יכול להתבסס רק על סיפורי חייהם של מלכים פרסים מאוחרים, שליטי אימפריה כדריוש וכסרסס.

צריך להבין שהשתמרו לא מעט כתבים אוטוביוגרפיים  של מלכים במזרח הקדום שעלו לשלטון שלא כדין או בצורה מפוקפקת ופירסמו את סיפור חייהם ─ תמיד בגוף ראשון  ─ כדי להסביר לציבור הקוראים, כלומר אנשי המעמד העליון, יודעי קרוא ─ מדוע הם ראויים לשלוט.

אנשים כשליט האשורי אסרחדון, שסיפר כיצד עלה לשלטון לאחר שהעניש את אחיו שרצח את אביו סנחריב (האח היה כנראה היורש החוקי ואסרחדון היה המורד)  .

או המלך הפרסי דרויש שסיפר כיצד עלה לשלטון לאחר שהרג מתחזה שטען שהוא המלך הפרסי הנעלם קמביזס (החוקרים כיום  חושבים שה"מתחזה" היה המלך החוקי, קמביזס, בנו  של מייסדי האימפריה הפרסית כורש. דריוש היה מורד ערמומי ובר מזל ) .

כל המלכים האלה הסבירו את עלייתם לשלטון הצדק כמעשה צדק ארצי ושמיימי. בזה אין הבדל בינם לסופרו של דוד בן ישי. האמת ההיסטורית של מה שקרה באמת היתה כנראה הדבר האחרון שעניין כל אחד מאותם המלכים היה יכול לשמש לכאורה דגם לדמותו של דוד, כפי שהיא מוצגת בספר שמואל. על כן יכול להיות שהמלך האשורי מהמאה השביעית לפה"ס אסרחדון, או המלך פרס  דרויוש מן המאה החמישית לפה"ס,  הוא הדגם לדמות דוד ולסיפור חייו, כפי שטוען ואן סטרס, ולאו דווקא מלך חיתי קדום מן המאה ה-13 לפה"ס.

לפיכך יתכן שסיפור חייו של דוד הוא יצירה בדיונית מאוחרת,  שהרי אין בו לכאורה שום דבר מיוחד שאי אפשר למצוא בקורות חייהם של מלכים אחרים,

להוציא דבר אחד:

איש מהמלכים האחרים  לא הציג את עצמו כמי שמעולם לא רצה להזיק לשליט הקודם שאותו הפיל ורק  ניסה להגן עליו.

 המאפיין  הזה יחודי לאוטוביוגרפיות של טלפינו וחתושיליש השלישי ושל דוד  המלך בספר שמואל. לי לא ידוע על אוטוביוגרפיה  אחרת  של מלך במזרח הקדום שבה המאפיין הזה.

העמדה העקבית שלפיה מוצג דוד כאוהב שושלת שאול שאת מרבית בניה השמיד יוצאת דופן עד כי יש מקום לסברה שסופר המלך דוד השתמש בתבנית הסיפור הנוגע בטלפינו ו/או  חתושיליש השלישי.

כמובן, יתכן שזה היה רעיון מקורי של הסופר עצמו.ואולי של דוד עצמו; ואף-על-פי-כן, הדמיון בפרטים נראה לא מקרי.

חשבו על כך הצגה כזאת של המאורעות דורשת איזו שהוא סוג של צדקנות  מזוייפת באופן מיוחד  שבדרך כלל המלכים וסופריהם וחוגיהם ראו אותה מן הסתם כמיותרת לחלוטין שלא לאמר נכלולית.

כל אותם מלכים תופסי שלטון  היו כולם ללא ספק נבלים  ערמומיים  רוצחי המונים. הם נהנו להתרברב  בכתובות שלהם בגדולתם וגבורתם וצדקתם  ולא הייתה  להם שום בעיה לספר לכולם את מי הם חיסלו ולמה. מובן שהאמת הייתה  מהם והלאה ויש להתייחס בחשדנות גדולה לגבי כל מה שהיה להם לאמר על עברם.

 אבל גם  הם לא אהבו נכלוליות ולא נהגו  להתגאות  בפומבי בתקיעת   סכין בגב.

 הם לא טענו שהם אהבו את המלכים הקודמים  שאותם  חיסלו .

למה להעמיד פנים,ואפילו לצרכי תעמולה ,  שאתה אהבת את המלך שאותו היפלת ואת משפחתו חיסלת ? למה   לטעון שמעולם לא רצית במותו כשבהחלט רצית במותו ונהנית מכך  ?

למה להזיל עליו דמעות תנין ?

 כנראה רק הסופרים החיתיים של המלכים טלפינו וחתושיליש השלישי ראו  צורך בהזלת דמעות תנין .

וכך עשה גם סופר המלך דוד.

אבל עד כמה שידוע לנו שום שליט אחר וסופרו מלבדם.

 

סופרי המלך

שׂריה/שישא/שושא/שיא, סופר המלך דוד, מצא מן הסתם חן בעיני אדוניו ובעיני יורשו שלמה. הם התרשמו כנראה מהיצירה שכתב על דוד וחייו. אנחנו יודעים ששני בניו המשיכו בתפקידו כסופרי המלך שלמה. איננו יודעים עליהם דבר נוסף על הנאמר, אם כי סביר להניח שספר דברי שלמה, המוזכר כאחד המקורות לספר מלכים, התבסס על מה שכתבו כסופרי המלך. כעבור מאות שנים נוצרה עליהם אגדה מוזרה שרומזת שהיו מסורות שהם אינם ממוצא ישראלי אלא יוצאי ארץ החיתים.

וכך מספרת האגדה: מעשה במלך שלמה שהיו לו שני סופרים  כושים  אליחרף ואחיה בני שישא. יום אחד ראה את מלאך המוות עצוב ושאלו למה. השיב: כי עלי לקחת שני אנשים אלה. מיד מסר אותם שלמה לשדים מהירים כדי להביאם למחוז לוז, מקום שבו אין מלאך המוות שולט. בהגיעם לשער העיר מתו השניים. למחרת פגש שלמה המלך את מלאך המוות ושאלוֹ למה הרג אותם. מלאך המוות השיב: לא יכולתי לקחת אותם במקום אחר, כי נגזר עליהם למות דווקא בשערי לוז. מיד פתח שלמה ואמר: רגליו של אדם אחראיות לו, ולמקום שבו נתבקש, שם הן מובילות אותו, כלומר (רש"י) "למקום שנגזר עליו למות בו, משם הוא מתבקש ליטול נשמתו". (סוכה, נ"ג, א').

הסיפור הזה מאוחר. הוא הועלה על הכתב אלף שנה ויותר לאחר ימי דוד. עם זאת, הסיפור מציין שאחיה ואליחורף היו כושים. על פיו נראה שהיתה מסורת  קדומה שמדובר באנשים שאינם ישראלים במוצאם.  האיזכור ללוז הוא מעניין במיוחד: "וַיַּעֲלוּ בֵית-יוֹסֵף גַּם-הֵם, בֵּית-אֵל; וַיהוָה, עִמָּם.  כג וַיָּתִירוּ בֵית-יוֹסֵף, בְּבֵית-אֵל; וְשֵׁם-הָעִיר לְפָנִים, לוּז.  כד וַיִּרְאוּ, הַשֹּׁמְרִים, אִישׁ, יוֹצֵא מִן-הָעִיר; וַיֹּאמְרוּ לוֹ, הַרְאֵנוּ נָא אֶת-מְבוֹא הָעִיר, וְעָשִׂינוּ עִמְּךָ, חָסֶד.  כה וַיַּרְאֵם אֶת-מְבוֹא הָעִיר, וַיַּכּוּ אֶת-הָעִיר לְפִי-חָרֶב; וְאֶת-הָאִישׁ וְאֶת-כָּל-מִשְׁפַּחְתּוֹ, שִׁלֵּחוּ.  כו וַיֵּלֶךְ הָאִישׁ, אֶרֶץ הַחִתִּים; וַיִּבֶן עִיר, וַיִּקְרָא שְׁמָהּ לוּז–הוּא שְׁמָהּ, עַד הַיּוֹם הַזֶּה.  (ספר שופטים פרק א').

העיר לוז מוזכרת בספר שופטים כנמצאת ב"ארץ החיתים". בשלב מאוחר פשטו שמועות שמדובר בעיר שחיים בה בני אלמוות (על כך אדון במאמר נפרד). אולם ניתן לתמוה האם בבסיס הגירסה המקורית של הסיפור התלמודי עמדה איזו מסורת עתיקה עמומה שקישרה את אל אליחורף ואחיה ומן הסתם גם את אביהם  שישא/שׂריה ללוז, לאו דווקא משום שהיתה עיר של בניי אלמוות  אלא משום שהיתה  עיר חיתית, שמא היו חיתים בעצמם? אולי נשלחו ללוז משום שהיו בני העיר וסיפור מלאך המוות הוא תוספת בדיונית (או לא בדיונית) מאוחרת?

גרסת סופר המלך דוד על חיי השתמרה מן הסתם בספריית בית המקדש שאותו הקים שלמה, עד שנחשפו במאה השביעית, בתקופת המלך יאשיהו, או במאה השמינית, בתקופת המלך חזקיהו, עם התעוררות ההתעניינות המחודשת בעברם של העם והממלכה. הכתבים הגיעו לידיו של הסופר שהתעניין בדוד ובחייו. כמו כן הגיעו גם מקורות אחרים שהציגו גרסאות לא מחמיאות. הסופר התקין מן הגרסאות כתב-יד שנהיה למקורו של ספר שמואל.

כואן סטרס, ישנם החושבים שספר שמואל כפי שהוא בידינו נוצר רק לאחר גלות בבל. הטענה אינה הגיונית. הספר נוצר בבירור ממקורות שונים המציגים נקודות מבט סותרות לחלוטין על דוד בן ישי וחייו. קשה להאמין שלאחר גלות בבל ושריפת הבית המקדש, אפשר היה להגיע לכל המקורות. הגיוני לחשוב שלאחר חורבן ירושלים וספריות ארמון המלוכה ובית המקדש, המקורות שוב לא היו נגישים. אם מישהו כתב את ספר שמואל לאחר גלות בבל, הספר היה נכתב כגירסה אחידה ויחידה.

סביר אפוא להניח שספר שמואל  נוצר בימי בית ראשון. החלטתו החשובה הראשונה של הסופר היתה שהיצירה תיכתב בגוף שלישי, ולא בגוף ראשון שבו נכתבה  האפולוגיה של דוד המלך בידי שׂריה. שימוש לא מובחן בגוף ראשון, כאילו המלך דוד עצמו הוא המספר, את הכל היה סותר את העלילה שהוצגה מנקודות מבט רבות  של אנשים שונים. הסופר רצה לשמור על אוביקטיביות בתיאור העלילה.

הסופר גם הבין שאי אפשר לסמוך יותר מדי על גרסת "זכרונות דוד" של סופר דוד המלך.  כדי לנסות ולהתקרב לאמת החליט להשתמש בכל המקורות שבידיו. הוא השתמש באפולוגיה של המלך דוד אך גם במקורות אחרים, שטענו את ההיפך. כמו כן  הסופר הבין בדיוק כמו הקורא המודרני  למעשה הרבה יותר טוב ממנו שאי אפשר לסמוך יותר מידי או בכלל  על גרסת "זכרונות דוד " של סופר דוד המלך.

  כדי לנסות להתקרב איך שהוא לאמת הוא החליט להשתמש בכל המקורות השונים שהיו בידיו וליצור מהם את "דו"ח המלך דוד "יצירה על חיייו של דוד וקודמו המלך שאול שאנו מכירים אותה היום כספר שמואל הוא השתמש באפולוגיה של המלך דוד ובתפיסה  שלה שדוד לא עשה כלום לאף אחד .

 אבל הוא השתמש גם במקורות אחרים שטענו בדיוק את ההפך הגמור. .

והשאיר את ההחלטה בענין מי היה  הצדיק ומי היה  הנבל לקורא.

 

גורלם של שליטים

המלך דוד

ספר שמואל נהפך ברבות הדורות לידוע ביותר והמלך דוד נהפך בעיני רבים לדגם המלך המושלם והצדיק, אבי-אבותיו של המשיח. שמם של החיתים  ושמו של מלכם הידוע חתושיליש נשכחו וכאילו לא היו מעולם ולא שלטו על אימפריה אדירה.

 אם תיאור המלך דוד בספר שמואל מושפע מכתבים היסטוריוגרפיים חיתיים הרי שתרומתם הגדולה ביותר של החיתים לספרות העולם וחתושיליש השלישי היתה, באופן אירוני, לא במלחמותיהם עם אימפריות אחרות אלא בהיותה מקור השראה ליצירה על מלכו של עם קטן שספק אם חתושיליש השלישי שמע את שמעו מעולם.

ביבליוגרפיה

אלטמן אמנון "על טיבו המשפטי של המבוא ההיסטורי בחוזי מדינה חיתיים ובמקרא דברי הקונגרס העולמי העשירי למדעי היהודות ירושלים תש"ן ע' 65-72.

זינגר, איתמר    החתים ותרבותם /    ירושלים :   מוסד ביאליק,   [תשס"ט] 2009

‏זינגר איתמר "החיתים והמקרא – עיון מחודש", זמנים 87(2004), 4-21 ע'. ‏

 זינגר איתמר הטלת ספק בצדק האלוהי בתפילות חיתיות", בתוך ש' ורגון(עורך), עיוני מקרא ופרשנות ט', ספר יובל לכבודו של פרופ' משה גרסיאל, אוניברסיטת בר-אילן.‏

מזר, בנימין "סופר המלךך דוד ובעייתה פקידות הגבוהה בממלכת ישראל בתוך "כנען וישראל –מחקרים היסטוריים,  1974.   ע' 209-223.

נאמן נפתלי "העבר המכונן את הווה :עיצובה של ההיסטוריוגרפיה המקראית בסוף ימי הבית הראשון ולאחר החורבן. ארנה הס,ירושלים 2002

שופק נילי קנון וקנוניזציה במצרים העתיקה "ספריות ואוספי ספרים, מרכז זלמן שזר לתולדות ישראל, ע' 15-32

, Anne E Gardner The Narratives of Solomon’s Reign in the Light of the Historiography of Other Ancient Civilisations  AUSTRALIAN BIBLICAL REVIEW

Volume 56, 2008 pp 1-18.

הסופרים בעידן התנ"ך

ראו גם

בלוג השפעת התנ"ך של זאב ברקן

 תמונות מהשפעת התנ"ך על חי היום יום

עוד מאמרים בנושאי תנ"ך

 בחזרה לימי התנ"ך בסיפורת המקראית

 הגירסה של המפסידים :סיפורת תנכית פגאנית

בחזרה לימי התנ"ך בקולנוע העולמי

בחזרה לימי התנ"ך בקולנוע הישראלי

חצי המנשה

הסופרים והחוזים של עידן התנ"ך

התנ"ך מציאות או דמיון 

 יהושע יהושע

ראו גם

הסאגה של המלך דוד מאת ואן סטרס :ביקורת

למה צחקה מיכל :על רומן היסטורי על ימי דוד

דיקטטורת שלמה :יוסי גורביץ על דו"ח המלך דוד

הספרים האבודים של המקרא

הספר האבוד של בלעם

את והב בסופה : התעלומה של ספר מלחמות ה'

התעלומה של ספר הישר

הביוגרפיות האבודות של המקרא

 משפט המלוכה של שמואל הנביא

הספריה של שלמה המלך

 עידו החוזה והנביא

הסופרים והחוזים של עידן התנ"ך

המכשף בלעם

 דבורה הנביאה אידיאולוגית ומשוררת

סופר המלך דוד -החלק הראשון

 סופר המלך דוד החלק השני

למה צחקה מיכל :על רומן היסטורי על ימי דוד

הגבירה איזבל

הגבירה עתליה

תוחלת החיים של נביא

נביא הצדק -על עמוס

שודדי ארון הברית :חלק א'

שודדי ארון הברית :חלק ב'

רצח נציב יהודה

חיים מזר על יחסם האמביבלנטי של מלכי ישראל ויהודה לנביאים

נתן הנביא שמאחורי הקלעים

חיים מזר על קצין מודיעין ושמו ישעיהו הנביא

חיים מזר על הנביא ירמיהו וגולי בבל  


מאת אלי אשד

בלש תרבות וחוקר של תנ"ך, תרבות וספרות פופולארית

28 תגובות על “סופר המלך דוד :החלק השני”

מהכותבים היא לערער את הבסיס ההיסטורי
אמוני של עם ישראל ותביעתו לארץ ישראל.

אריכאולוג אחד כותב שלא היתה ממלכה ואחר מכחיש קיומו של מלך ויש אחד שמכחיש קיומו של עם

לא להתרגש.

פרנויה לא משכנעת , אי אפשר להתעלם ממגמתיות דויטרונומיסטית והחסרת פרטים ןדגשת פרטים מכוונת למטרה אחת – יהוה וציוויו ושושלת בית דוד. סוף סוף מחתברים תשובות מעבר למגמתיות האלימה והמשיחית של התנועה הציונית .

קראתי את שני חלקי מאמרך על דוד המלך, והרי דעתי: ההנחה היסודית שלך שעם פרימיטיבי כמו עם ישראל לא יכול ליצור יצירה ספרותית מורכבת ומתקדמת כמו סיפור דוד בספר שמואל – לא מקובלת עליי – כשהומרוס והסיודוס חיברו את יצירותיהם – השבטים היווניים היו פרימיטיביים למדי (זה קרה מאות שנים לפני עולם התרבות של אתונה הקלאסית); כשמשורר אלמוני כתב את "שירת הניבלונגים", היו העמים הגרמניים עמים פראיים ממש וכו' וכו'. נכון שהיו בצבאו של דוד חיתים, אך לא נראה לי שהשפעה חיתית גרמה להמצאת אפולוגיה ספרותית על דוד. קורה שקם גאון ספרותי גם אצל עם קטן ולא מרכזי בהיסטוריה.

דעתי על דמותו של דוד המלך ידועה לך מספרי "התנ"ך כף החובה" עמ' 119 – 126. אני סבור שהסופר חי סמוך מאוד לעת התרחשותם של האירועים, ותיעד לטוב ולרע את קורות ממלכת דוד.

העניין הוא :
שיש להבדיל ולהפריד בין שתי יצירות .היצירה המקורית על חיי דוד המלך שככל הנראה לא הייתה כזאת יצירת מופת ספרותית ובין "ספר שמואל " שהוא ללא ספק יצירת מופת ספרותית אבל נערך ככל הנראה מאות שנים לאחר האירועים בהתבסס על מקורות שונים ומנוגדים שאותם אסף המחבר -עורך.
אני בהחלט חושב שאף אחד בסמוך לאירועים עצמם לא יכול היה לכתוב יצירת מופת ספרותית עליהם .הוא רק יכול היה לתאר את האירועים מנקודת מבט זאת או אחרת .
על מנת ליצור עליהם יצירת מופת בשביל זה היה צריך לחכות כמה דורות.

שלום אלי
אני מפנה אותך לראשון בסדרת פוסטים המנסים לפתור את השאלה בדבר זמנם של סיפורי דוד.
הבלוג שלי עוסק אמנם בשירה , אבל אני איש מקרא במקצועי. המאמר נכתב מנקודת מבט שנדמה לי שאף אחד לא התייחס אליה, זו של האומן, הסופר.
כאמור, הלינק מעביר לפוסט הראשון של הסדרה.
אני מקווה שתהנו
גיורא

http://www.blogs.bananot.co.il/showPost.php?itemID=11412&blogID=236

ראוי לציין שגרסה יותר פופולרית טוענת שספר שמואל נערך סופית בסוף ימי בית ראשון, כחלק מהרצף ההיסטוריוגרפי הדויטרונומיסטי (דברים, יהושע, שופטים, שמואל, מלכים).

בספר "דוד ושלמה" של ישראל פינקלשטיין וניל אשר סילברמן מועלית הטענה ששאול היה גיבורם המקומי של אנשי בנימין וספר שמואל חובר לאחר חורבן ממלכת ישראל, דבר שגרם לרבים מאנשי דרום השומרון לעבור ליהודה וירושליים.

הם מעלים שם גם טענה יותר ספקולטיבית שממלכת שאול חוסלה בזמן ע"י פלישת ששונק (שישק) המצרי, ושממלכת בית דוד אולי שיתפה פעולה עם המצרים באותו השלב. לכן יותר מאוחר עלה הצורך ליצור סיפור שיסביר את נפילת הממלכה ועליית דוד.

בין ספר שמואל ובין מקורותיו.
בהחלט ייתכן שספר שמואל חובר בסוף ימי בית ראשון וגם אני עצמי חושב כך..
אבל המקורות שבהם השתמש מחבר ספר שמואל היו מתקופה מוקדמת בהרבה. הוא לא המציא אותם מהאוויר.
השאלה לגבי האמינות ההיסטורית של סיפורי התנ"ך היא אכן שאלה גדולה ואני עצמי עסקתי בה במקומות רבים
למשל כאן
התנ"ך דמיון או מציאות
דיון 222
אני קורא באופן קבוע את כל הספרות הרלבנטית והעדכנית ביותר בחקר התנ"ך ובארכיאולוגיה מקראית בנושא זה.
ודעתי כיום הולכת בעקבות דיעותיו של ההיסטוריון מאונ' תל אביב פרופסור נדב נאמן שלעניות דעתי הוא הכותב המשכנע והמבוסס ביותר מבחינה ארכיאולוגית בנושא.
ולעניות דעתו התנ"ך "שבידינו כיום מבוסס על ספרים שנכתבו בימי המלך יאשיהו במאה השביעית לפני הספירה שמצידם התבססו על חומרים שנכתבו בימי המלך חזקיהו במאה השמינית לפני הספירה .
והתיאור של האירועים מהתקופות האלו הוא אמין ומדוייק בצורה סבירה למדי מאחר שהוא נכתב בידי עדי ראייה. ואולי נכתב בידי האנשים שאף מוזכרים בטקסט ולמעשה הזכירו את עצמם , כמו שפן הסופר של המלך יאשיהו ברוך בן נריה הסופר של ירמיהו ואחרים.
לגבי התקופות הקדומות יותר כמו למשל ימי דוד ושלמה
דהיינו לגבי האמינות של ספר שמואל זה כבר בעייתי הרבה יותר.
אני נוטה לקבל את דעתו של החוקר ברוך האלפרן בספר משנת 2001 David's Secret Demons
שספר שמואל יוצר רושם ברור ביותר שהוא מבוסס על רקע היסטורי אותנטי שהוכח ואושר בידי המחקר הארכיאולוגי. ויש בו פרטים שכבר לא היו ידועים ומוכרים גם במאות השמינית והשביעית לפני הספירה.
לדעתו של הלפרן שאותה הוא מוכיח בצורה מזהירה מה שאנו מכירים כיום כספר שמואל או בכל אופן חלקים ממנו נכתב במקור כספר תעמולה עבור שלמה המלך ונועד עבור שכבה מצומצמת של משכילים שהיו מודעים היטב למה שהתרחש בימי דוד והיה צורך להסביר להם את העניינים בצורה "נכונה "כפי שמעמד השלטון רצה שיובנו.
.
לא כל כך שונה אגב מהצורה שבה אותו עניין מתואר ברומן של סטפן היים "דוח המלך דוד ".
וראו בעניין את הספר

David's Secret Demons: Messiah, Murderer, Traitor, King
http://www.amazon.com/Davids-S….Messiah-Murderer/d…

כנראה אותו ספר תעמולה בסיסי עבר הרחבות ושינויים לאורך הדורות.
אבל הבסיס שלו הוא אכן כתבים מימי דוד ושלמה.

מה שנותן אמינות ו"אותנטיות " עד כמה שהדבר נשמע בל יאמן לספר שמואל היא עצם העובדה שהוא
מלא סתירות וגרסאות שונות ומנוגדות על בית שאול ודוד שיכולות להיות רלבנטיות רק אם המדובר בכותבים שיש להם עניין חשוב ביותר באישים הנ"ל אחר שהדבר רלבנטי עבורם מבחינה פוליטית ועכשווית ממש.
ואיזה עניין היה כבר לסופרים מהתקופה הפרסית או ההלניסטית שנניח המציאו את הדמויות האלו להביא עליהם גרסאות שונות ומנוגדות ןסותרות כל כך בפרטי פרטים משל היה הדבר בנפשם האם היה דוד המלך הלגיטימי או שאול?

או אם המלוכה שייכת לשבט יהודה או לשבט בניימין או לשבט אפריים ?
מה איכפת להם הרי אלו דמויות ושבטים שהם המציאו ?
?
מה להם לשבט יהודה ושבט אפרים שלא היו קיימים בזמנם אם היו קיימים אי פעם?

למה אפשר להשוות חלקים של ספר שמואל ?
לספרים
של היסטוריה אלתרנטיבית שבאים להציג בצורה שונה נראטיב היסטורי שידוע ומקובל מזה שנים רבות והמחבר או בכל אופן הגירסה שהוא מתבסס עליה או מתייחס אליה בצורות שוניות ומתוחכמות זה כל כך בנפשו שהוא חייב להציג את הדמויות בצורה אחרת כי זה חשוב לו .
כי הוא שונא אותם ואת מה שהם מייצגים ולכן חשוב לו שהכל ידעו שהם לא היו כאלו בכלל אלא שהיו התגלמויות של רשע שטני וקונספירציה אפלה. הוא צריך להציג את הגרסה השונה למען עצם שפיותו .
.
משהו נניח כמו"ההיסטוריון" המודרני אהרון יצחקי ששונא את בן גוריון שנאה כל כך אישית ותהומית ואובססיבית ואבסולוטית שחשוב לו להכניס איזו הערת שוליים בספר של 800 עמודים של היסטוריה הזויה אבל שהיא בנפשו מאחר שהוא מאמין שהוא מדוכא אישית בידי קונספירציה אשכנזית ובידי בן גוריון הנ"ל , להראות שאפילו פולה בן גוריון דוכאה בידי דוד בן גוריון ורצתה לתלות את עצמה בגללו או משהו.
או עמיתיו של הנ"ל שמקפידים להזכיר את בן גוריון רק בניבול פה כשהם מזכירים אותו .
אם כל אלו היו חיים מאות שנים אחרי אירועים שהם כביכול מתארים שהדבר לא היה בנפשם כדי להכניס גירסאות אלתרנטיביות לכל דבר .
בשביל מה שמישהו שיחיה בעוד 500 שנה יטרח לתאר את בן גוריון כ"גמד מרושע" ?
אבל נראה שאלו שתיארו את דוד המלך כביכול מאות שנים לאחר מותו זה אכן היה בנפשם .
וכנראה שזה היה בגלל שהם לא חיו מאות שנים אחריו אלא התבססו על סיפורים שהיו קיימים כבר בזמנו ומיד לאחר מותו ובהם כל הפרטים הקטנים הללו היו רלבנטיים מאוד.והיו חשובים להם מאוד ,וחיוני היה עבורם ליצור את כל אותם גירסאות חלופיות למען השקט הנפשי שלהם.

לדעתי, לא ייתכן שהדברים נכתבו מאות שנים אחרי דוד, מהטעם הפשוט שאז היו חוקי התורה ידועים (מימי יאשיהו לפחות), ולא ייתכן שסופר יכתוב שדוד בא טמא מת למקדש, או שהחזיר לעצמו את מיכל שהייתה נשואה לפלטי בן ליש. לא ייתכן שהמספר "יאפשר" לדוד לתות את צאצאי שאול מבלי לקבור אותם בו ביום כפי שהתורה דורשת. אין לי ספק שמדובר בסופר קדום מאוד, שלא היה לו מושג מה כתוב בתורה.
בברכה,

משה גרנות

רעיון די אידיוטי, מתחילתו ועד סופו. אפשר לתהות בנעימות אם יש מצב שהעם הקטן הזה – לקורא זנד, הדת הקטנה הזו – יהיה המקור ל 30% מפרסי הנובל בעולם. זה לא דבר סביר, לכן ברור יהיה, להסטוריון עתידי, שרשומות פרסי נובל זויפו על ידי קבוצה פרו-יהודית רדיקאלית. יתכן ששמותיהם המקוריים של הזוכים הושארו – שמות כמו "איינשטיין" שהם בעלי מצלול גרמני מובהק – ורק השיוך הדתי זויף. אין לדעת,, יסכם ההיסטוריון העתידי, אבל ברור שלא יתכן שהקבוצה היהודית הפעוטה תרמה כל כך הרבה למדע של המאה העשרים.

ככל הנראה לא קלטת את דברי אז חבל שאתה מבזבז מילים דברים סתם.
אני בהחלט חושב שעם קטן כמו הישראלים יכול היה ליצור ויצר יצירות מופ]ת.
רק שאני לא חושב שיצירות המופת כשלעצמן נוצרו כבר המאה העשירית לפני הספירה אלא שהן נוצרו בשלב קצת יותר מאוחר.
במאה העשירית לפני הספירה רק הונחו עבור יצירות המופת היסודות.
אפשר להכביר מילים ומליצות סתם אבל אין לכך כל קשר לנושא הכתבה.

עזרתי מהיציע. הטענה המוזרה שעם קטן לא יכול ליצור משהו גדול… די מפליאה, מאנשים שטבולים עד האוזניים בתרבות הנוצרית. שגם היא נולדה על ידי קבוצה קטנה של אנשים, שקראו בעיון את מה שיצר העם הקטן ההוא. למעשה, מפליא שמישהו בכלל חושב את המחשבה המוזרה הזו.

למשה גרנות,

על-פי תגובתך אפשר לחשוב שעם ישראל חי בימי המקרא על-פי דיני התורה.
אפשר לחשוב שהוא לא עבד גם את הבעל ואת הכמוש ולא יצר עגלי זהב.
השפה העברית משמשת עד היום דוגמה למאות מלים שחדרו לשפה מכל מיני מנהגים אליליים ותיארו פעולות יומיומיות.

אוף טופיק לגמרי: נקרה בדרכי – ממש ככה – מאמר של יצחק בן-צבי בשם "לא-יסור שבט מיהודה".
הנה הלינק:

http://img2.tapuz.co.il/CommunaFiles/42247351.pdf

אני, קראו לי פאראנואיד, שונא אנטי ציונים, ולא אוהב אנשים בשם "שלמה", הכל נכון. אבל נראה לי שהמאמר הזה, ועוד יותר הספר שהוא כנראה חלק ממנו, מסבירים את מקורות התיאוריה של שלמה זנד.

כזכור, שלמה זנד העלה תיאוריה. אולם ברם, לתיאוריה היו כמה מאפיינים מוזרים. ראשית, היא היתה סינתיזה רחבה ונועזת, שזנד לא בדיוק מתאים לה. שנית, היא היתה רחוקה מתחום ההתמחות שלו. שלישית, הוא לא היה מסוגל להגן עליה בשום צורה סבירה. רביעית, הוא מעולם לא תיאר כיצד הוא חשב על הרעיונות הללו – בכל זאת אוסף מכובד של ספקולציות שונות זו מזו – למעט תיאור של תחושת "שיחרור" בזמן הכתיבה.

מכל הדברים האלו עולה האפשרות שהוא פשוט העתיק אותה. אני חושש שבן-צבי הוא הוא המקור הזה.

המחקרים של בן צבי היו כמובן מעמיקים ונרחבים, וקשה לומר שבן צבי, כאדם, התקשה בסינתיזות מקיפות. הספר "נדחי ישראל", שממנו כנראה מגיע הפרק הזה, זכה בפרס ביאליק. לתשומת לב הקורא זנד, בן-צבי מצוטט ב"מי המציא את העם היהודי", עמ, 329, הערה 402, (הערה שולית על כוזרים): כך שברור שזנד קרא את הספר. האין זה משעשע, שהספר שזנד קרא כולל תיאוריה זהה לשלו, שהוא לא נותן לה קרדיט ? (אפרופו קרדיט, הציונים חוקקו את חוק זכויות היוצרים תשסח-2007, שעל פניו ולכאורה, נראה שתומך במתן קרדיטים כאלו, כלומר מחייב אותם).

(בקיצור, ניסיתי לכתוב כמו בתחקירים שכאן. אבל השאלה היא בעינה. האם יכול להיות שזנד איכשהו שאל את הנארטיב שלו ממקורות אחרים ? האם בן-צבי ממש לא קשור לתיזה של זנד ? גם מדינות יהודיות, גם התגיירות, תמהני)

תגובה לסמולן – באיחור קל של 4 שנים…

מה שיצחק בן צבי כותב שם בספר שלו זה בדיוק הפוך ממה שמנסה לטעון זנד.

והרי, מה שזנד מנסה לטעון זה, שהיהודים מעולם לא היו לאום אלא "רק דת" עד שהציונים לא "המציאו את הלאום/עם היהודי" במאה ה-19 – ועל כן הם בטח שלא ניחנו בתכונות "לאומיות", הכוללות רצון לכונן לעצמם מדינה עצמאית, עד שבאו "המחדשים" הקולוניאליסטים הציונים… לעומת זאת, בן-צבי דווקא טוען שהיהודים תמיד היו לאום – משחר ראשיתם – והוא אף מביא לכך כראיה את מה שכתוב במכתבו הקדום של חסדאי איבן שפרוט…

לפי מה שכותב איבן שפרוט:

"הַבּוֹחֵן לִבּוֹת וּכְלָיוֹת וְהַחוֹקֵר כְּלָיוֹת יוֹדֵעַ, כִּי לֹא עָשִׂיתִי כָּל זֹאת לִכְבוֹדִי כִּי אִם לִדְרשׁ וְלָדַעַת הָאֱמֶת, אִם יֵשׁ מָקוֹם, שֶׁיֵּשׁ נִיר וּמַמְלֶכֶת לְגוֹלַת יִשְׁרָאֵל וְאֵין רוֹדִים בָּהֶם וְלֹא מוֹשְׁלִים עֲלֵיהֶם. וְאִלּוּ יָדַעְתִּי כִּי נָכוֹן הַדָּבָר, הָיִיתִי מוֹאֵס בִּכְבוֹדִי וְעוֹזֵב גְּדֻלָּתִי וְנוֹטֵשׁ מִשְׁפַּחְתִּי וְהָיִיתִי הוֹלֵךְ מָהֵר אֶל גִּבְעָה בַּיָם וּבַיַּבָּשָׁה עַד בּוֹאִי אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אֲדוֹנִי הַמֶּלֶךְ חוֹנֶה שָׁם לִרְאוֹת גְּדֻלָּתוֹ וּכְבוֹד מַעֲלָתוֹ וּמוֹשַב עֲבָדָיו וּמַעֲמַד מְשָׁרְתָיו וּמְנוּחַת פְּלֵיטַת יִשְרָאֵל.."

http://benyehuda.org/rihal/kuzari_xasdai.html

נן צבי עצמו אף מדגיש שם את מה שעולה מהמכתב – השאיפות הלאומיות היהודיות אינן מתבטאות רק בכיסופים לארץ ישראל ובתקוות משיחיות מהסוג הריליגיוזי-אפוקליפטי, אלא שיש בהם יסוד של רצון פשוט לכונן ממלכה עם שלטון עצמי כדוגמת עמים אחרים הנהנים משלטון עצמי, ואפילו אם הממלכה והשלטון הזה לא יהיו כרוכים בשיבה לארץ ישראל אלא יתגשמו במקום אחר בעולם, כדוגמת כוזריסטאן או אוגנדה…

ואכן, בניגוד לזנד, צודק בן צבי בטענותיו: המכתב של איבן שפרוט נוטף לאומיות יהודית יוקדת של ימי הביניים – ודבר זה עולה גם בהמשך המכתב:

"וְעוֹד בַּקָּשָׁתִי הַפְּלִיאָה מֵאֵת אֲדוֹנִי לְהוֹדִיעֵנִי אִם יֵשׁ אֶצְלְכֶם זֵכֶר לְחֶשְׁבּוֹן קֵץ הַפְּלָאוֹת, אֲשֶׁר אָנוּ מְחַכִּים זֶה כַּמָּה שָׁנִים וַנֵּצֵא מִשְּׁבִי אֶל שֶׁבִי וּמִגּוֹלָה אֶל גּוֹלָה. וּמַה כֹּחַ תּוֹחֶלֶת הַמְצַפֶּה לְהִתְאַפֵּק עַל זֹאת וְאֵיכָכָה אוּכַל לָתֵת דֳּמִי עַל חֻרְבַּן בֵּית תִּפְאַרְתֵּנוּ וְעַל פְּלֵיטַת חֶרֶב אֲשֶׁר בָּאוּ בָּאֵשׁ וּבַמַּיִם, אֲשֶׁר נִשְׁאַרְנוּ מְעַט מֵהַרְבֵּה וַנֵּרֶד מִכָּבוֹד וַנֵּשֶב בַּגּוֹלָה וְאֵין לְאֵל יָדֵינוּ, בְּאָמְרָם לָנוּ כָּל הַיּוֹם: לְכָל עַם וְעַם יֵשׁ מַלְכוּת וְלָכֶם אֵין זֵכֶר בָּאָרֶץ. וְכַאֲשֶׁר שָׁמַענוּ אֶת שֵׁמַע אֲדוֹנִי הַמֶּלֶךְ וְתֹקֶף מַלְכוּתוֹ וְרֹב חֲיָלָיו, תָּמַהְנוּ בַּזֹאת, נָשָׂאנוּ רֹאשׁ, וַתְּחִי רוּחֵנוּ, וַתֶּחֱזַקְנָה יָדֵינוּ וַתְּהִי מַמְלֶכֶת אֲדוֹנִי לָנוּ לְפִתְחוֹן פֶּה. וּמִי יִתֵּן סְפוֹת הַשְּׁמוּעָה הַזֹּאת כֹּחַ, כִּי בָּזֹאת תִּרְבֶּה גְדֻלָּתֵנוּ. וּבָרוּךְ ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר לֹא הִשְׁבִּית לָנוּ גּוֹאֵל וְלֹא הִשְׁבִּית נִיר וּמַמְלֶכֶת מִשִּׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל, יְחִי אֲדוֹנֵנוּ הַמֶּלֶךְ לְעוֹלָם."

בקיצור, אילו זנד היה יכול להעלים בלחיצת כפתור את העמודים הללו של בן-צבי ואת מכתבו הלאומני של איבן שפרוט הוא היה עושה זאת ללא היסוס – ועובדה שהיסודות הלאומניים המובהקים שעליהם מדברים איבן שפרוט ובן צבי לא ממש נזכרים בספרו של זנד, ולא בכדי (כי לאורם אפשר להשליך לפח את כל התזה של זנד על המצאת הלאומיות היהודית במאה ה-19)…

לאומן בודד או תנועה איננה מהווה הוכחה לקיומו של עם ממש כמו שכת אחת איננה מייצגת את האדם בעולם . זנד מצביע על עובדה -אין עם יהודי .

ודאי שדבריו של הרב חסדאי בן יצחק איבן שפרוט אינם מיצגים רק אידיאולוגיה של אדם בודד, אלא הם מיצגים את רוח כתבי היהדות שלאורם הוא חי, ואת הלכי הרוח של בני העם ביניהם הוא מתהלך. ניכר בדבריו שהוא לא מדבר כאדם המנסה להטיף לאיזה דבר יוצא דופן, אלא הוא פשוט מספר לפי תומו את הלכי הרוח בקרב בני עמו שבשמם הוא מדבר בלשון רבים:

*"..אֲשֶׁר אָנוּ מְחַכִּים זֶה כַּמָּה שָׁנִים וַנֵּצֵא מִשְּׁבִי אֶל שֶׁבִי וּמִגּוֹלָה אֶל גּוֹלָה. וּמַה כֹּחַ תּוֹחֶלֶת הַמְצַפֶּה לְהִתְאַפֵּק עַל זֹאת וְאֵיכָכָה אוּכַל לָתֵת דֳּמִי עַל חֻרְבַּן בֵּית תִּפְאַרְתֵּנוּ וְעַל פְּלֵיטַת חֶרֶב אֲשֶׁר בָּאוּ בָּאֵשׁ וּבַמַּיִם, אֲשֶׁר נִשְׁאַרְנוּ מְעַט מֵהַרְבֵּה וַנֵּרֶד מִכָּבוֹד וַנֵּשֶב בַּגּוֹלָה וְאֵין לְאֵל יָדֵינוּ, בְּאָמְרָם לָנוּ כָּל הַיּוֹם: לְכָל עַם וְעַם יֵשׁ מַלְכוּת וְלָכֶם אֵין זֵכֶר בָּאָרֶץ. וְכַאֲשֶׁר שָׁמַענוּ אֶת שֵׁמַע אֲדוֹנִי הַמֶּלֶךְ וְתֹקֶף מַלְכוּתוֹ וְרֹב חֲיָלָיו, תָּמַהְנוּ בַּזֹאת, נָשָׂאנוּ רֹאשׁ, וַתְּחִי רוּחֵנוּ, וַתֶּחֱזַקְנָה יָדֵינוּ וַתְּהִי מַמְלֶכֶת אֲדוֹנִי לָנוּ לְפִתְחוֹן פֶּה. וּמִי יִתֵּן סְפוֹת הַשְּׁמוּעָה הַזֹּאת כֹּחַ, כִּי בָּזֹאת תִּרְבֶּה גְדֻלָּתֵנוּ. וּבָרוּךְ ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר לֹא הִשְׁבִּית לָנוּ גּוֹאֵל וְלֹא הִשְׁבִּית נִיר וּמַמְלֶכֶת מִשִּׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל, יְחִי אֲדוֹנֵנוּ הַמֶּלֶךְ לְעוֹלָם."*

http://benyehuda.org/rihal/kuzari_xasdai.html

לעומת רבנים המחוברים למסורת ולקהילה כמו איבן-שפרוט, זנד הוא אינטלקטואל אנטי-לאומן בודד, ואולי יש לו עוד כמה חסידים שוטים שיכולים להקים איזה תנועה או (עדיף) כת. אבל זה שהוא כותב מה שהוא כותב, וזה שהם מאמינים לו, ממש לא אומר שזה נכון או "עובדה". עובדה היא שיש עם יהודי שבניו קראו לעצמם "עם-ישראל/בני-ישראל" לאורך אלפי שנים; ועובדה שכל בני העם היהודי הזה שמרו על הנרטיב/זיכרון ההיסטורי הלאומי בדבר קורות אבותיהם, ממלכתם וארצם; ועובדה שהם אמרו בכל ברכת חודש מילים כמו: *"מִי שֶׁעָשָׂה נִסִּים לַאֲבותֵינוּ וְגָאַל אותָם מֵעַבְדוּת לְחֵרוּת, הוּא יִגְאַל אותָנוּ בְּקָרוב וִיקַבֵּץ נִדָּחֵינוּ מֵאַרְבַּע כַּנְפות הָאָרֶץ. חֲבֵרִים כָּל יִשְׂרָאֵל"*; ובפסח, מילים כמו: *"השתא הכא, לשנה הבאה בארעא דישראל; השתא עבדי, לשנה הבאה בני חורין"*; ועובדה שהם התפללו בכל יום לשוב ולכונן מדינה יהודית חופשית בארץ זו – כפי שאמרו שלוש פעמים ביום במסגרת ברכת קיבוץ-גלויות:

*"תְקַ‏ע בְשׁוֹ‏פָ‏ר גָ‏דוֹ‏ל לְחֵרוּ‏תֵנוּ‏ וְשָׂ‏א נֵס לְקָ‏בֵץ גָ‏לֻיוֹ‏תֵינוּ‏ וְקַ‏בּ‏צֵנוּ‏ יַ‏חַ‏ד מְהֵרָ‏ה מֵאַ‏רְבַ‏ע כַ‏נְפוֹ‏ת הָ‏אָ‏רֶ‏ץ לְאַ‏רְצֵנוּ‏. בָ‏רוּ‏ךְ אַ‏תָ‏ה ה', מְקַ‏בֵץ נִדְחֵי עַ‏מּ‏וֹ‏ יִשְׂרָ‏אֵל."*

עוד עובדה היא, שהיו יהודים רפורמים שניסו להתכחש ללאומיות הזו בכל כוחם עוד לפני שהיא כביכול "הומצאה על ידי ציונים" – אליבא דה-זנד.דוגמא כזו להתנערות מתקוות השיבה לארץ ישראל ולחידוש חרות לאומית יהודית ניתן למצוא במעשי הרפורמים בגרמניה, שמתוך תקווה להשתלב בלאומיות הגרמנית בעקבות האמנציפציה, העדיפו למחוק מסידור התפילה שלהם כל אזכור של "ירושלים", "ציון" ו"ארץ ישראל" – וכן בהצהרות מפורשות שהוציאו מפיהם.

לדוגמא, בועידת הרבנים הרפורמים פרנקפורט 1845, נאמר בפירוש כי:

*"By considering Hebrew as being of central importance to Judaism, moreover, one would define it as a national religion. Because a separate language is a characteristic element of a separate nation. But no member of this conference, the speaker concluded, would wish to link Judaism to a particular nation.

The hope for national restoration contradicts our feelings for the fatherland…The wish to return to Palestine in order to create there a political empire is superfluous…But Messianic hope, truly understood is religious…This later religious hope can be renounced only by those who have a more sublime conception of Judaism, and who believe that the fulfillment of Judaism’s mission is not dependent on the establishment of a Jewish state, but rather by the merging of Jewry into the political constellation of the fatherland."*

http://www.simpletoremember.com/articles/a/reform_movement/

הנה כי כן, ההתכחשות ללאומיות של היהדות רק מסגירה ביתר שאת את הלאומיות הזו – ויתרה מזאת, יש לציין כי בעת שנאמרו הדברים, בשנת 1845, טרם פעלו הוגים "ציונים" כלשהם – כגון אלו "שהמציאו את העם היהודי" לפי הפנטזיה של זנד – ולכן ברור שהמילים "The hope for national restoration", "The wish to return to Palestine in order to create there a political empire" וגו', מכוונות לתקוות הגאולה המסורתית של כלל היהודים לאורך הדורות, ולא לשום דבר שכתב אף הוגה ציוני שטרם נולד.

עובדה: הטקסט שם מזכיר "the establishment of a Jewish state" הרבה לפני שהרצל נולד. עובדה – היה עם יהודי, ורובו רצה מדינה. עובדה.

ודאי שדבריו של הרב חסדאי בן יצחק איבן שפרוט אינם מיצגים רק אידיאולוגיה של אדם בודד, אלא הם מיצגים את רוח כתבי היהדות שלאורם הוא חי, ואת הלכי הרוח של בני העם ביניהם הוא מתהלך. ניכר בדבריו שהוא לא מדבר כאדם המנסה להטיף לאיזה דבר יוצא דופן, אלא הוא פשוט מספר לפי תומו את הלכי הרוח בקרב בני עמו שבשמם הוא מדבר בלשון רבים:
*"..אֲשֶׁר אָנוּ מְחַכִּים זֶה כַּמָּה שָׁנִים וַנֵּצֵא מִשְּׁבִי אֶל שֶׁבִי וּמִגּוֹלָה אֶל גּוֹלָה. וּמַה כֹּחַ תּוֹחֶלֶת הַמְצַפֶּה לְהִתְאַפֵּק עַל זֹאת וְאֵיכָכָה אוּכַל לָתֵת דֳּמִי עַל חֻרְבַּן בֵּית תִּפְאַרְתֵּנוּ וְעַל פְּלֵיטַת חֶרֶב אֲשֶׁר בָּאוּ בָּאֵשׁ וּבַמַּיִם, אֲשֶׁר נִשְׁאַרְנוּ מְעַט מֵהַרְבֵּה וַנֵּרֶד מִכָּבוֹד וַנֵּשֶב בַּגּוֹלָה וְאֵין לְאֵל יָדֵינוּ, בְּאָמְרָם לָנוּ כָּל הַיּוֹם: לְכָל עַם וְעַם יֵשׁ מַלְכוּת וְלָכֶם אֵין זֵכֶר בָּאָרֶץ. וְכַאֲשֶׁר שָׁמַענוּ אֶת שֵׁמַע אֲדוֹנִי הַמֶּלֶךְ וְתֹקֶף מַלְכוּתוֹ וְרֹב חֲיָלָיו, תָּמַהְנוּ בַּזֹאת, נָשָׂאנוּ רֹאשׁ, וַתְּחִי רוּחֵנוּ, וַתֶּחֱזַקְנָה יָדֵינוּ וַתְּהִי מַמְלֶכֶת אֲדוֹנִי לָנוּ לְפִתְחוֹן פֶּה. וּמִי יִתֵּן סְפוֹת הַשְּׁמוּעָה הַזֹּאת כֹּחַ, כִּי בָּזֹאת תִּרְבֶּה גְדֻלָּתֵנוּ. וּבָרוּךְ ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר לֹא הִשְׁבִּית לָנוּ גּוֹאֵל וְלֹא הִשְׁבִּית נִיר וּמַמְלֶכֶת מִשִּׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל, יְחִי אֲדוֹנֵנוּ הַמֶּלֶךְ לְעוֹלָם."*
http://benyehuda.org/rihal/kuzari_xasdai.html
לעומת רבנים המחוברים למסורת ולקהילה כמו איבן-שפרוט, זנד הוא אינטלקטואל אנטי-לאומן בודד, ואולי יש לו עוד כמה חסידים שוטים שיכולים להקים איזה תנועה או (עדיף) כת. אבל זה שהוא כותב מה שהוא כותב, וזה שהם מאמינים לו, ממש לא אומר שזה נכון או "עובדה". עובדה היא שיש עם יהודי שבניו קראו לעצמם "עם-ישראל/בני-ישראל" לאורך אלפי שנים; ועובדה שכל בני העם היהודי הזה שמרו על הנרטיב/זיכרון ההיסטורי הלאומי בדבר קורות אבותיהם, ממלכתם וארצם; ועובדה שהם אמרו בכל ברכת חודש מילים כמו: *"מִי שֶׁעָשָׂה נִסִּים לַאֲבותֵינוּ וְגָאַל אותָם מֵעַבְדוּת לְחֵרוּת, הוּא יִגְאַל אותָנוּ בְּקָרוב וִיקַבֵּץ נִדָּחֵינוּ מֵאַרְבַּע כַּנְפות הָאָרֶץ. חֲבֵרִים כָּל יִשְׂרָאֵל"*; ובפסח, מילים כמו: *"השתא הכא, לשנה הבאה בארעא דישראל; השתא עבדי, לשנה הבאה בני חורין"*; ועובדה שהם התפללו בכל יום לשוב ולכונן מדינה יהודית חופשית בארץ זו – כפי שאמרו שלוש פעמים ביום במסגרת ברכת קיבוץ-גלויות:
*"תְקַ‏ע בְשׁוֹ‏פָ‏ר גָ‏דוֹ‏ל לְחֵרוּ‏תֵנוּ‏ וְשָׂ‏א נֵס לְקָ‏בֵץ גָ‏לֻיוֹ‏תֵינוּ‏ וְקַ‏בּ‏צֵנוּ‏ יַ‏חַ‏ד מְהֵרָ‏ה מֵאַ‏רְבַ‏ע כַ‏נְפוֹ‏ת הָ‏אָ‏רֶ‏ץ לְאַ‏רְצֵנוּ‏. בָ‏רוּ‏ךְ אַ‏תָ‏ה ה', מְקַ‏בֵץ נִדְחֵי עַ‏מּ‏וֹ‏ יִשְׂרָ‏אֵל."*

עוד עובדה היא, שהיו יהודים רפורמים שניסו להתכחש ללאומיות הזו בכל כוחם עוד לפני שהיא כביכול "הומצאה על ידי ציונים" – אליבא דה-זנד.דוגמא כזו להתנערות מתקוות השיבה לארץ ישראל ולחידוש חרות לאומית יהודית ניתן למצוא במעשי הרפורמים בגרמניה, שמתוך תקווה להשתלב בלאומיות הגרמנית בעקבות האמנציפציה, העדיפו למחוק מסידור התפילה שלהם כל אזכור של "ירושלים", "ציון" ו"ארץ ישראל" – וכן בהצהרות מפורשות שהוציאו מפיהם.
לדוגמא, בועידת הרבנים הרפורמים פרנקפורט 1845, נאמר בפירוש כי:

*"By considering Hebrew as being of central importance to Judaism, moreover, one would define it as a national religion. Because a separate language is a characteristic element of a separate nation. But no member of this conference, the speaker concluded, would wish to link Judaism to a particular nation.
The hope for national restoration contradicts our feelings for the fatherland…The wish to return to Palestine in order to create there a political empire is superfluous…But Messianic hope, truly understood is religious…This later religious hope can be renounced only by those who have a more sublime conception of Judaism, and who believe that the fulfillment of Judaism’s mission is not dependent on the establishment of a Jewish state, but rather by the merging of Jewry into the political constellation of the fatherland."*

http://www.simpletoremember.com/articles/a/reform_movement/

הנה כי כן, ההתכחשות ללאומיות של היהדות רק מסגירה ביתר שאת את הלאומיות הזו – ויתרה מזאת, יש לציין כי בעת שנאמרו הדברים, בשנת 1845, טרם פעלו הוגים "ציונים" כלשהם – כגון אלו "שהמציאו את העם היהודי" לפי הפנטזיה של זנד – ולכן ברור שהמילים "The hope for national restoration", "The wish to return to Palestine in order to create there a political empire" וגו', מכוונות לתקוות הגאולה המסורתית של כלל היהודים לאורך הדורות, ולא לשום דבר שכתב אף הוגה ציוני שטרם נולד.

עובדה: הטקסט שם מזכיר "the establishment of a Jewish state" הרבה לפני שהרצל נולד. עובדה – היה עם יהודי, ורובו רצה מדינה. עובדה.

הארכיאולוג ישראל פינקלשטיין ועמיתו ניל סילברמן פירסמו שני ספרים על תולדות בישראל בתקופת המקרא .שני ספרים שבהם הם טוענים שיש להתייחס בזהירות רבה לגבי כל מה שמסופר לנו בתנ"ך על ימי דוד ושלמה שלא לדבר על תקופות מוקדמות יותר וזאת כתוצאה מממצאי הארכיאולוגיה.
משה גרנות סופר וחוקר מקרא יוצא כנגד טענה זאת בביקורת מפורטת על הספר הראשון של השניים .
משה גרנות סופר וחוקר שהופיע רבות באתר זה יקבל ביום שלישי 8.6 . בשעה 8.30 בבית אגודת הסופרים בתל אביב אות הוקרה מאגודת הסופרים שלה תרם בין השאר את שני לקסיקוני הסופרים העבריים שלה .
והרי ביקורתו של גרנות על הספר של פינקלשטיין וסילברמן " ראשית ישראל
ראו
http://www.notes.co.il/eshed/67534.asp

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

sixteen − seven =