web analytics
קטגוריות
תנ'ך

סופר המלך דוד :החלק הראשון

על פי המסורת חג השבועות הוא יום הולדתו וגם יום מותו של דוד בן ישי .
אז לכבוד זה הנה מאמר שלי שבו אני מנסה לברר האם יש מציאות היסטורית כלשהיא מאחורי סיפור דוד כפי שהוא מסופר בספר שמואל ?
ודעתי היא שהסיפור המסופר בספר שמואל התבסס על כתובת קדומה שנכתבה בידי סופר המלך דוד ובה חייו תוארו בגוף ראשון בדומה למה שהיה מקובל על מלכים חיתיים ומצריים .
הכתובת התגלתה מחדש כעבור מאות שנים כאשר ביהודה התפשטה ידיעת הקרוא וכתוב. .
וכל המסופר בה הורחב בצורה גרנדיוזית בידי מחבר ספר שמואל שהתבסס הן על הכתובת והן על מסורות בעל פה.

פסל סופר מצרי

תודה לגיורא לשם על העריכה.

לרגל חג השבועות חג  משפחתו של דוד המלך להלן מאמר מקיף שבו נעשה ניסיון  לעמוד על קנקנו של הסופר שכתב את סיפורו של דוד המלך והפך אותו מעוד עריץ  מזרח תיכוני צמא דם  לדמות נצחית מקור השראה למיליארדי אנשים התפללים ומיחלים לשובו בדמות צאצא המשיח. . .
כיום מועלות טענות שונות שכל סיפור דוד המלך הוא בדוי ומומצא מתקופה מאוחרת. אולם במאמר זה אראה שבין סיפור דוד המלך ויצירות שונות שהיו קיימות באימפריה החיתית הקדומה יש נקודות דמיון ברורות והן מהוות הוכחה לקדמותו של הסיפוראז מי היה אותו  סופר קדמון שיצר את הבסיס ליצירה הגאונית "ספר שמואל " יצירה ששינתה את מהלך ההיסטוריה פשוטו כמשמעו ?  .


ספר שמואל בתנ"ך המגולל את סיפורם של שני מלכים ישראל הראשונים, שאול ודוד, נחשב לאחת היצירות ההיסטוריוגרפיות האמיתיות הקדומות ביותר. יש שרואים בספר את היצירה הראשונה בהיסטוריה שבה משורטטים דיוקנים ריאליסטיים של דמויות היסטוריות באופן שחורג מתעמולה גרידא.
אך נשאלת השאלה מתי נכתב הספר? האם היה זה סמוך להתרחשויות במאה העשירית לפני הספירה? שמא מדובר ביצירה בדיונית מאוחרת שנכתבה מאות שנים לאחר מכן, בימי שלטון הפרסי, וכל קשר בינה לבין מציאות היסטורית הוא מקרי בהחלט?
במאמר אנסה להוכיח כי יש סיבה לחשוב שהרעיון הבסיסי של ספר שמואל אכן מבוסס על מקורות קדומים ביותר שלא היו יכולים להיות ידועים לאחר גלות בבל ובתקופה הפרסית. כמו כן לדעתי יש סיבה טובה לחשוב  שסופרו של המלך דוד עצמו הוא שחיבר גירסה ראשונה של מה שנהפך לאחד ממקורות ספר שמואל שבידינו.

הערה :המאמר מורכב משני חלקים החלק הראשון שהוא לכאורה לא קשור עוסק ברובו בתרבות החיתית הקדומה זהו חלק מפורט מאוד על מנת שאוכל להציג בצורה ברורה ואמינה ומשכנעת את התזה שאציג בחלק השני לגבי  זהותו של סופר המלך דוד.

הרלבנטיות של הפרטים "הקטנים " שבו תתברר רק בהמשך כהוכחה לתזה שאותה אציג..

עם הקוראים הסליחה.

הרביזיוניסט

באחרונה ראה אור ספרו של חוקר התנ"ך John Van Seters

, The Biblical Saga of King David


הוא טוען שספר שמואל, כפי שהוא בידינו, יכול היה להיכתב בתקופה הפרסית ולא לפני כן. ואן סטרס מטיל ספק בעובדה שהמלך דוד היה קיים אי-פעם. לדעתו, תיאור המלך דוד מבוסס על המלכים הפרסיים דריוש (דריווש) וכסרכסס ( אחשורוש) על האירועים בחצרם ועל הכתובות האוטוביוגרפיות שהשאירו אחריהם,  באלו השתמש סופר עברי קדום כדי ליצור סיפור משלו על חיי המלך הדמיוני דוד.

לדעתו של ואן סטרס בלתי אפשרי היה לכתוב את ספר שמואל לפני התקופה הפרסית.

ג'ון ואן סטרס 

עד לנקודה מסויימת ספרו של ואן סטרס עושה רושם הגיוני. אך בפרק האחרון הוא "נשבר"  ומרסק לחלוטין את אמינותו בתיזה מגוחכת פשוטו כמשמעו  שסופר ספר שמואל חשב כסגנונם של אינטלקטואליים אחדים בשנת 2010 וכתב את הספר כמתקפה הגותית על רעיונות שהיו רווחים בעם ישראל בימי האימפריה הפרסית, ימי עזרא ונחמיה וכנסת גדולה, על אחדות עם ישראל ובכירותו על עמים אחרים כעם נבחר. בניסיון להוכיח שעם ישראל מורכב מעממים שונים. מטרתו של מחבר ספר שמואל הייתה , לדעת ואן סטרס, לתקוע סיכות ארסיות ברעיונות משיחיים בהראותו בצורה מתוחכמת שהמלך דוד היה למעשה נבל אכזרי אך אין בסיס היסטורי ליצירתו חוץ מהצדקה רעיונית דורות לאחר מעשה.

לדעת ואן סטרס, מחבר ספר שמואל חי במאה הרביעית לפני הספירה וחשב בצורה דומה לזו של ואן סטרס ואינטלקטואלים מן השמאל הקיצוני בעשור הראשון של המאה ה-21.
אני חש עצב על כך שאדם שמתיימר להיות חוקר רציני והגיוני אינו מסוגל להבחין בין דעותיו הפוליטיות והדעות הרווחות באקדמיה בת-זמננו לבין הדעות והרעיונות של מושאי מחקרו, שבינו לביניהם מפרידות 2,400 עד 3,000 שנה.
כמו כן נשאלת השאלה אם חרף טענותיו של ואן סטרס אפשר להוכיח שלספר שמואל היו מקורות אף במאה העשירית לפני הספירה, זמנו המשוער של דוד המלך?
לדעתי, אפשר להוכיח זאת.

וכאן נשאלת השאלה: מי היה כותבו של הספר ומה היו מקורותיו?

מי כתב את ספר שמואל?

ספר שמואל נחשב לאחד הספרים החשובים בספרות העולם. יש הטוענים שזה הספר הראשון בספרות העולם שמתאר אנשים אמיתיים וחיים ללא כחל וסרק.
אך מי כתב ספר כל-כך מתוחכם?
במסורת יוחס ספר שמואל יוחס לאנשים שונים שהיו קשורים לדוד: חלקו הראשון מיוחס במדרשים לשמואל הרואה, עד הפרק המתאר את מותו של שמואל, והשאר לנתן הנביא ולגד החוזה, על-פי גירסת המדרשים. חוקרים מודרניים הציעו הצעות שונות, החל בשמות אישים המוזכרים בספר: אביתר הכהן, אחימעץ בן צדוק ויהושפט בן אחילוד, מזכירו של דוד ושל בנו שלמה, שריה סופר המלך דוד , או סופריו של שלמה, אליחרף ואחיו אחיה בני שישא (מלכים א', ד', ג').

מתעדים נוספים של ימי שלמה וממשיכיו בימי רחבעם ואביה היו אחיה השילוני, עידו (או יעדו או יעדי) הנביא-החוזה ושמעיה הנביא. לא מן הנמנע שהיתה להם יד בכתיבת הספר הזה או בכתיבת מקורותיו. כל אלה הם מועמדים הגיוניים לכתיבת החומרים שעליהם התבסס ספר שמואל.

הסופר היהודי גרמני סטפן היים בספרו המעולה דו"ח המלך דוד, אולי הרומן ההיסטורי הטוב ביותר על תקופת דוד המלך  דן בתהליך היצירה של ספר שמואל כספר תעמולה שהזמין שלמה המלך. על-פי הסיפור הזה המחבר היה איתן האזרחי. הוא מוזכר בספר מלכים א', ה', י"א, ומצויין ששלמה המלך היה אף חכם ממנו. איתן האזרחי מוזכר גם כמשורר, בתהילים, פ"ט, א'.
כל אלו הם ניחושים בלבד. אמנם ברור לנו הוא שספר שמואל הוא שילוב מקורות שונים ביד אמן גאוני שיצר ממקורותיו השונים יצירת מופת חסרת תקדים.

אך מתי בדיוק נוצר ספר שמואל? האם היו לו מקורות קדומים?

אולי הכל הוא המצאה בדיונית מאוחרת, כטענתו של ואן סטרס?
היסטוריון תקופת המקרא, פרופ' נדב נאמן, בספרו העבר המכונן את ההווה: עיצובה של ההיסטוריוגרפיה המקראית בסוף ימי הבית הראשון ולאחר החורבן, (ירושלים: הס, תשס"ב 2002), טוען, כי לא יתכן שיצירה מתוחכמת כספר שמואל נוצרה בימי דוד ושלמה במאה העשירית לפני הספירה.

הוא מציין כי החפירות הארכיאולוגיות מעידות שבמאה העשירית לפני הספירה, בימי המלך דוד, ירושלים היתה עיר קטנה, פרימיטיבית ודלת אוכלוסין. הוא תמה כיצד בעיר קטנה ופרימיטיבית צץ בימי דוד ושלמה, כמעין יש מאין, חוג סופרים שהחל לחבר יצירות היסטוריוגרפיות ברמה גבוהה כספר שמואל, שלא שירתו מטרה כלשהי בחי היום-יום של הממלכה.
נאמן מעיר שעצם קיומה של יצירה היסטוריוגרפית רחבת הקף ובעלת איכות ספרותית מצריך חוג קוראים משכיל, ולוּ מצומצם, שיהיה מסוגל להעריך את איכותה, לעמוד על דקויות מגמותיה ומסריה ולהשתכנע מנימוקיה.
לדעתו של נאמן אין זה סביר שחוג כזה היה קיים בארץ יהודה במאה העשירית לפה"ס. נאמן מביא כהקבלה את העם החיתי שכונן קיסרות באנטוליה. החיתים יצרו יצירות היסטורה י ספרותיות המזכירות מאוד את ספר שמואל. נאמן קובע שהיתה להם מסורת ארוכה של שימוש בכתב ושל מגע עם תרבויות בבל ואשור המתוחכמות בטרם החלו לכתוב את יצירותיהם ההיסטוריות.
לדעתי, אפשר לפתור את הבעיה הזאת בדרך אחרת.

יתכן שבימי דוד ושלמה היה העם  הישראלי פרימיטיבי ויודעי קרוא וכתוב היו מתי מעט. על כן לא שררו בו תנאים הולמים ליצירה מתוחכמת כספר שמואל. אך אין סיבה לחשוב שכותבי המקורות של ספר שמואל היו פרימיטיביים. יתכן שהכותבים היו אנשים שהיה להם מגע עם תרבויות אחרות מפותחות, ובמיוחד עם התרבות החיתית-החורית והם השתמשו ביצירות התרבות ההיא כדגם לסיפורו של דוד המלך.

אם היה בחצרותיהם של דוד ושלמה מישהו שהיתה לו היכרות עם תרבות מפותחת כמו התרבות החיתית וספרותה ההיסטורית, נוכחותו עשויה להסביר כיצד נוצרו המקורות השונים של ספר שמואל..
בטרם אדון בשאלה הזאת מוטל עלי לבדוק מי היו החיתים שכתבו יצירות היסטוריות מתוחכמות בימי קדם. כמו כן עלי לדון בשאלה אם יצירותיהם יכלו לשמש כדגם יחודי לסיפור בספר שמואל, לא פחות, ואולי יותר, מיצירות מצריות, אשוריות פרסיות ויווניות מאוחרות יותר שעליהן מבסס ואן סטרס את טיעוניו.

החיתים

החיתים היו אחד העמים החשובים ביותר במזרח התיכון באלף השני לפני הספירה, עם שהקים אימפריה אדירה באיזור אנטוליה ועד לאזורי סוריה, אימפריה שדמתה בגודלה לאימפריות מצרים, בבל ואשור. הם היו האויב הגדול של מצרים בשיא תפארתה, בימי פרעה רעמסס השני (שיש שרואים בו את המלך פרעה שבימיו התרחשה יציאת מצרים). הם הגיעו לשיאם בימי המלך חתושיליש השלישי, שנהיה לשותפו של פרעה רעמסס השני. הם היו הכוח הדומיננטי באיזור שבו התחוללה מלחמת טרויה. גם היא התקיימה בערך בימי רעמסס השני ובתקופת שלטונו של המלך חתושיליש השלישי.

המצרים נלחמים בפלישתים ומביסים אותם. משימה שבה כשלו החיתים.

במאה ה-12 לפני הספירה נפלה אימפריית החיתים בעקבות פלישותיהם של גויי הים, ובהם הפלישתים, ולא קמה עוד,

אך  התרבות החיתית לא נכחדה. את הממלכה ירשו מדינות קטנות שקמו במזרח בממלכת אררט, ובמערב מפריגיה עד לחמת בסוריה. המדינות האלה השתמשו בכתב החרטומים החיתי ומלכיהם נקראו בשמות חיתיים. תרבותן היתה חיתית,

אולם האוכלוסיה, בניגוד לשליטיה, לא היתה של צאצאי החיתים מאנטוליה ולשונה לא היתה חיתית. הממלכות הללו קרויות היום ניאו-חיתיות והאשורים הוסיפו לקרוא לסוריה בשם "חתי". לבסוף, כל הממלכות נכבשו בידי אשור בשלהי המאה השמינית ─ כיבוש כרכמיש בידי סרגון השני ב-717 לפני הספירה, תאריך שניתן לחושבו כתאריך סיומה של ההיסטוריה החיתית. לאחר מכן, התרבות וההיסטוריה החיתית נמחקו  מאז לכאורה מן הזיכרון האנושי.

זכר העם החיתי חזר לתודעה רק  במאה ה-19 עם התגליות הארכיאולוגיות שחשפו את קיומה של אינמפריה שנמחקה מההיסטוריה לעולם משתאה.

[Hittites.jpg]

לוחמים חיתיים

נראה שהצלחותיו של העם החיתי היו בתחומי החוקה, הצבא והניהול, אך ההישגים בתחום הספרות והתרבות היו נחותים. החיתים הסתמכו בעיקר על התרבות המסופוטמית, שממנה תרגמו והעתיקו כתבים. יתכן שזאת אחת הסיבות לשכחת שמעם של החיתים מכיוון שהם לא השאירו אחריהם יצירות תרבות. עם זאת, כיום אנחנו יודעים שהיה תחום תרבותי אחד שבו הצטיינו החיתים יותר מן העמים בני זמנם. היה זה בהיסטוריוגרפיה שלהם שבה, עסקו סופרי המלכים שכתבו בשם מלכיהם אוטוביוגרפיות, מהראשונות שידועות לנו. נראה שמכל עמי המזרח הקדומים היו אלה החיתים שדמו לנו ביותר בכתיבה היסטורית אובייקטיבית כפי שאנו מכירים אותה. הם תיארו מאורעות קונקרטיים כפי שהתרחשו בלא שניסו להפוך אותם למיתוסים. ספרי דברי-הימים שלהם עולים על כתבי שאר העמים בתקופתם. הם אינם מתלהמים בתיאור קרבות ונצחונות ובנכונותם לדון ביושר את המשתתפים הלא-חיתיים וניכרים אפילו בניצוצות של כישרון ספרותי.
אמנם גם הכרוניקות החיתיות הקרויות בפיהם "מעשי הגבורה של המלך" גדושים בתעמולה אך הם עניניים יותר ומליציים פחות מהכתבים המקבילים של מלכי מצרים ואשור. יש בהם אף קורטוב של ביקורת עצמית ואפילו הודאות בכשלונות, ואלה תופעות ספרותיות שהן בגדר בלתי קיימות בכתבי מלכי מצרים ואשור.
ביצירות האלה יכולת ליצור דמויות חיות של מלכים, לרבות קווי אופי בולטים ויכולת ליצור מתח דרמטי. מאפיינים כאלה לא יימצאו בתעמולה היבשותית הרווחת בספרות אשור ומצרים.
עניינם האמיתי של החיתים בעבר התגלה ביחסם לגנזכים שבהם שימרו מסמכים קדומים. נראה שרק הם, בניגוד לשאר העמים הקדומים במזרח, טרחו לשמור גנזכים מקיפים ומסודרים בעיר הבירה חתושש, במקדשים שנבנו בסוף ימי האימפריה בימי תודחליה הרביעי (1245-1220 לפה"ס) תקופה שאולי היתה תקופת שיא של התעניינות החיתים בעברם, אף כי היו קרובים, באופן פרדוקסלי, לקץ ממלכתם. בגנזכים האלה נמצאו תעודות וחותמות מתקופת הממלכה החיתית הקדומה. הדבר מוכיח שהיה מאמץ מרוכז להעביר גנזכים, שקצתם בני מאות שנים, למבנים חדשים. הדבר מעיד על עניין שלטוני וציבורי גדול שיש בו כדי להצדיק מפעל כזה.
מסתבר שהגנזכים החיתיים היו כה חשובים שנהגו לשמור אותם בסדר מדוקדק כדי שיהיו נגישים לציבור רחב. החיתים נהגו לשמור על התעודות והטבלאות שלהם כדי שיהיה אפשר לעיין בהם גם כעבור עשרות ומאות שנים. הם נשמרו בשיטה מיוחדת, מסודרים בשורות, כשתוכנו של כל מדף מצויין ברשימות מיוחדות שבהן אף יש הערה על חסר כלשהו.

ידוע לנו, למשל, שהמלך מורשיליש השני (1321-1297 לפה"ס) היה בעל תודעה היסטורית מפותחת. בתקופתו נכתבו תולדות אביו ותולדות מלכותו שלו. כמו כן מסופר שם כי נכתבה תפילה על מגיפה שפרצה בארצו בימי אביו וניסו לתהות על מקורותיה. כדי לאסוף חומר נערך חיפוש בארכיון ונמצאו שני לוחות קדומים שיכלו להסביר את הסיבות למגיפה.
במבואות לחוזים והסכמים עם ארצות אחרות הסופרים החיתיים מזכירים באופן תדיר ומפורט מאורעות שאירעו בעבר. סביר להניח, כי לכתיבת הפרטים האלה נהגו הסופרים החיתיים נהגו לחפש תעודות ומסמכים בגנזכים. כל זה מצביע על תודעה היסטורית מפותחת שאולי החלה להתקיים בעמים אחרים כמו היוונים והעברים רק מאות שנים מאוחר יותר.

קודמיו החיתיים של דוד בן ישי

 

 

שתי יצירות חיתיות קדומות שהשתמרו הן זכרונות של מלך חיתי. הן בעלות עניין מיוחד לכל מי שקורא את ספר שמואל וסיפור דוד המלך. ומבחינה זאת הן חשובות יותר מכל יצירה אחרת שהתחברה אי פעם במזרח הקדום.
היצירה הראשונה היא הכרזת המלך תלפינוש  ( 15251500 לפה"ס) שהשתמרה בגירסה מהמאה ה-13 לפה"ס בחיתית ובאכדית.

היצירה הזאת נחשבת בעיני בידי חוקר התרבות החיתית איתמר זינגר לאחת התעודות החשובות ביותר בספרות החיתית ובספרות המזרח הקדום משום שבה לראשונה מתחיל להיראות עניין לא רק בדורות האחרונים אלא גם במה שקרה לפני מאות שנים.

במסמך מתאר סופרו של תלפינו  את ההיסטוריה של המאה שקדמה למלכו, החל במייסד השושלת לאבראנה וכלה בקודמו של תלפינוש המלך הוזיה הראשון. לפי התיאור הזה שרר בשושלת הממלכתית שלום וכתוצאה ממנו התפתחה הממלכה ושיגשגה. אולם בהדרגה, השאיפה לכוח השחיתה את בני השושלת בתקופת ששת המלכים האחרונים שקדמו ל,תלפינו, וכתוצאה מכך החלה מלחמה בלתי פוסקת בין בני השושלת השונים. זו גרמה לשקיעת הממלכה.
התיאור ההיסטורי של תלפינו מסתיים בעלייתו לשלטון של תלפינוש ואז מתחיל תיאור חייו שלו..

הוא טוען שנאלץ לתפוס את השלטון מחוסר ברירה משום שקודמו חוזיה ניסה לרצוח אותו ואת בני משפחתו. טלפינו טוען שהוא נמנע לגמול לחוזיה ברצח ורק הגלה אותו. טלפינו ממשיך וטוען, כי לא היה לו קשר לרצח הוזיה ואחיו אך הוא לא הוציא להורג את הרוצחים מאחר שהגיע למסקנה שאין בכך טעם. הוא העניש את הרוצחים כאשר שלח אותם לעבוד עבודת פרך חקלאית.
בשאר הדברים יש תיאור מפורט של חוקים המגדירים כיצד מעבירים שלטון, וזאת במסגרת חנינת יריבי המלך שהוכרעו. המטרה של ההכרזה היא לשים קץ לסכסוכים השושלתיים שפגעו באימפריה החיתית במשך שנים רבות, באמצעות העברת שלטון מסודרת, אם כי קשה לומר שלכך נשקפה הצלחה שלמה.
הכרזת טלפינו היא התנצלות המלך, שמטרתה להצדיק את תפיסת השלטון על ידו ומיועדת למעמד העליון החיתי שהתעניין והתמצא בהיסטוריה של ארצו. טלפינו לא נרתע מלבקר את מלכי העבר את חולשתם ואת מעשיהם. תפיסה ביקורתית כזאת של העבר אינה מוכרת כמעט ממקורות בתרבויות אחרות באותה התקופה. היא, כמובן, מוכרת לנו מהתנ"ך.
במצרים, למשל, נהגו רק לפאר ולהלל את שליטי העבר ולא נמצאה בה כתיבה ביקורתית כלשהי.
במקרים של דמויות שהיו "בעייתיות"במיוחד, כמו המלכה חתשפסות שמלכה כגבר, או המלך הכופר אחנתון שפגע באלי הממלכה וכוהניהם, העדיפו למחוק אותן מן הכתבים בדורות מאוחרים יותר ולהימנע מעיסוק בהן.

חתושיליש השלישי המודל לדוד בן ישי ?

חתושיליש השלישי ואישתו פודפאה  ביחד עם שני אלים בתבליט הסלע תבליט פירקטין

באופן אירוני, כעבור זמן הופיע אדם שהפר את חוקיו של טלפינו. הוא נהפך למלך החיתי המפורסם מכולם  חתושיליש השלישי  שחי בערך בימי יציאת מצרים ומלחמת טרויה , וכתב, אולי במכוון ובמודע, יצירה אפולוגטית שדומה לזו של טלפינוש ומבוססת בבירור על יצירתו.

היצירה הזאת, "האפולוגיה של חתושיליש השלישי", היא המרשימה ביצירות ההיסטוריוגרפיות של החיתים. היא גם הפופולרית והמוכרת  שבכולן, בזמנה ובזמננו.
אמנם גם מלכים קודמים, מימי סרגון הראשון מלך אכד, נהגו לתאר את תולדות חייהם אולם איש מהם לא עשה זאת בפירוט ובעמקות של חתושיליש השלישי שדאג לכתוב גם על הפרטים, הלא חשובים לכאורה, של חייו. על כן אפשר לראות ביצירתו אוטוביוגרפיה אמיתית ראשונה בספרות העולם.
חתושיליש השלישי היה בנו של המלך מורשיליש השני אך על-פי חוקי תלפינוש הוא לא היה ראוי למלוך ונועד לו מילדותו תפקיד של כהן. כאשר עלה אחיו הבכור מואטווילי לשלטון, חתושליש הועבר לשירות צבאי ואף השתתף בקרב קדש שבו הביסו החיתים את רעמסס השני. משום מה אין תיאור מפורט של הקרב ואין ציון שהחיתים ניצחו בו, אולי משום שלחתושיליש לא היה עניין לפאר את מעשי אחיו מואטווילי.
חתושיליש השלישי השכיל להערים על אחינו, המלך החוקי אורחי תשוב, שהיה היורש שמואטולי העדיף בשל התאמתו לחוקי תלפינוש. זה חשד בו, באופן מוצדק, כפי שהתברר, כי הוא זומם להשתלט על הממלכה. חתושיליש תפס את רסן השלטון והכתיר את עצמו כמלך שלא כדין. כדי ללמד זכות על עצמו בעיני הדורות הבאים ובעיני האלים חיבר אוטוביוגרפיה שהיא מעין התנצלות שבה הראה כי נעשו נגדו מעשי עוול שונים, חרף צדקתו והתנהגותו המופתית, שלא השאירו בידו ברירה אלא לעשות את אשר עשה למען ארצו ועמו.

לדבריו, השתלטותו על הממלכה היתה בגיבוי אלוהי. חתושיליש מסביר שעלייתו לשלטון הודרכה מראשיתה בידי ידה האלוהית של עישתר, שהתערבה בחייו עוד מילדותו כשהצילה אותו ממחלה קשה. חתושיליש סבל כל חייו ממחלות קשות אך התגבר עליהן. האלה עישתר גם חזתה את עתידו כמלך ושלחה אליו ולאחרים, לרבות אישתו פדחופה ( הכונהת הגדולה של עישתר שיש מקום לחשוב שהיא העבירה לו מסרים שונים של האלה מהשראתה שלה ) , שבהם בישרה בנבואות על עתידו הנשגב של חתושיליש.
הוא כרת ברית עם האלה עישתר. בברית הזאת תפקידה להעלות אותו אל כס המלכות ולהגן עליו ובתמורה הוא מעלה אותה למדרגת מנהיגת האלים. בין השאר הכריז חתושיליש על טקסים חדשים לכבוד עישתר והעניק למקדשה פטור ממיסים.
.חתושיליש מספר כי בצעירותו, לאחר נצחונו הראשון, קראה לו האלה עישתר בשמו והבטיחה לו ניצחונות נוספים בתמורה. הסיפור דומה לסיפור בתנ"ך ששם מסופר שהאל קורא בשמו של המלך המשיח, מלך בשר ודם החביב עליו במיוחד, כורש (ישעיהו מ"ה). בין השאר הוא מספר כיצד נשלח בשליחות מוטאלי בראש כוח בן 120 כרכרות לעצור כוח פולש ובו 800 כרכרות. הוא הביס אותם לאחר שהרג במו ידיו אלוף, שליח הכוח הפולש. הסיפור מזכיר את סיפור דוד וגולית.

חתושיליש השלישי ואל הסער האנטולי בתבליט פירקטין

חתושיליש מספר שהוא היה חביבו של אחיו היקר שסמך עליו בכל. יכולותיו המינהליות, הישגיו והצלחותיו הצבאיות מתוארות בפירוט. הוא מוצג כמי מעולם לא פעל מאינטרסים אישיים אלא רק למען הממלכה, אם כי היו לו הזדמנויות לקדם את ענייניו, וזאת כמזכרת קודש לאחיו.

חתושיליש מסביר חזור והסבר ביצירה כי מעולם לא רצה את הכתר לעצמו, אלא למען אחיינו, אם כי זה לא היה ראוי לו מסיבות שונות שאותן הוא מתאר בפירוט..

כן מסביר חתושיליש כי הסכסוך בינו לאחיינו לא היה ביוזמתו אלא יוזמה של אנשים שונים בחצר המלכות, במיוחד סכסכו פקיד בכיר ואדם בשם ארמתוחתונה בן זדה, שקינא בו, וחשדותיו חסרי הבסיס של המלך עצמו אור תשוב. בחשדות האלה גרם אור תשוב לאסונו שלו במו ידיו מאחר שהאלה עישתר הגנה על חתושיליש וגרמה לו להצליח בכל מעשיו.

המלך הצעיר ניסה להגביל את סמכויותיו הרחבות של דודו חתושיליש, שמשל בחלק הצפוני של הממלכה. חתושיליש נשאר כל העת נאמן לאחיינו עד אשר הגיעו מים עד נפש ואיימו לגזול ממנו את מעוזיו האחרונים, הבירה חכפשה ועיר הקודש נרך. בלית ברירה מרד חתושיליש ויצא למלחמה נגד המלך אור תשוב. עישתר הצליחה להטות לצידו את מרבית האצולה החיתית וחילות עזר מקרב שבטים שונים.

הוא לכד את המלך בעיר שמחה כ"חזיר בדיר" אך לא הרג אותו. במקום הוצאה להורג הגלה אותו לסוריה והעניק לו שם נחלה. הגולה כפוי הטובה אכן ניסה לגייס סיוע משליטי בבל ואשור ושלח אליהם מכתבים חשאיים בניסיון לגייס את תמיכתן לשובו אל כס השלטון החיתי. כל נסיונותיו עלו בתוהו. הוא סיים את חייו כגולה פוליטי במצרים של רעמסס השני, גלות אירונית במיוחד שכן בעבר היה רם מעלה כרעמסס השני.
חתושיליש מציג שאלה: והיה אם ישאל מישהו מדוע העלה את אור תשוב לשלטון ואחר-כך הכריז עליו מלחמה התשובה היא כי אם אור תשוב לא היה מתחיל במעשי עוינות האם אפשר להעלות על הדעת שהאלים היו מדיחים מכסאו מלך נשגב עד לדרגה של מלך זוטר? על-פי גירסתו של חתושילי, אחיינו היה אחראי לכל מה שקרה לו.
קל להיווכח שהאפולוגיה קרובה מאוד בנושאיה בצורתה, במבניה ובתפקודיה לאפולוגיה הקודמת של טלפינו, שאת חוקיו הפר חתושיליש.
שתי היצירות מקבילות בהקדמתן הארוכה. סקירות היסטוריות על מוצאו המלכותי ומעמדו המלכותי של גיבור היצירה ועל המלך הקודם ואי-התאמתו לשלטון, תיאור ההפיכה. תיאור הניצחון הרחום של הגיבור המנצח הצדיק והרחום. סביר להניח שאין זה מקרה. חתושיליש רצה מן הסתם שיצירתו תוקבל לזו של טלפינו. כנראה שזה חיקוי מודע של האפולוגיה של טלפינו, בהיכרות עמוקה עם יצירתו הקודמת של חתושיליש או של סופרו. כמו כן סביר להניח שבין השיטין יכול הקורא החיתי המיומן והמודע לאירועים וליצירה הקודמת לזהות אירוניה מוסווה היטב כלפי האיש שאת חוקיו חתושיליש הפר.
מכל מקום, אפשר גם לחוש כאן בקיומה של מסורת ספרותית.
האם היו יצירות נוספות מסוג זה בספרות החיתית והאם אפשר לדבר על ז'אנר ספרותי?
לא ידוע לנו.
יתכן שמדובר בשתי יצירות מיוחדות במינן, שהרי הממלכה החיתית היתה יציבה למדי ולא היו בה הרבה השתלטויות על השלטון אין ספק שהיצירות הללו היו בעלות השפעה רבה. האוטוביוגרפיה של חתושליש היתה פופולרית וחשובה בעיני החיתים והתגלו לפחות שמונה עותקים שלה במקדש גדול בחתושש.
יתכן שהיצירות האלו המשיכו להתקיים בהעתקות ונלמדו בבתי-הספר בממלכות הניאו חיתיות עד למאה השמינית לפה"ס. שליטי הממלכות החדשות ראו את עצמם כקרוביה של השושלת שעמה נמנה חתושיליש והיה להם עניין להפיץ את סיפור חייו של קדמונם הדגול.
האם יתכן ששתי היצירות הללו השפיעו על ספר שמואל, שתוכנו מקביל?
אם נניח שהיוצר המקורי של מה שנהפך לספר שמואל היה מישהו מחוג התרבות החיתית-חורית, שהתחנך על יצירות כהכרזת טלפינו וההתנצלותו של חתושיליש השלישי, כי אז יקל להסביר כיצד היה יכול לכתוב כבר במאה העשירית לפה"ס בארץ פרימיטיבית יחסית כארץ יהודה יצירה מתוחכמת כסיפור חיי דוד.

או-אז נשאלת השאלה האם לפי המקורות שבידינו היה מישהו בחוגו של דוד המלך שהכיר יצירות חיתיות קדומות כאלו כדי להשתמש בהן כמעין מודל ספרותי?
התשובה חיובית.
וראו אותה בחלק ב' של המאמר

סופר המלך דוד –החלק השני

ראו גם

הסאגה של המלך דוד מאת ואן סטרס :ביקורת

 

למה צחקה מיכל :על רומן היסטורי על ימי דוד

דיקטטורת שלמה :יוסי גורביץ על דו"ח המלך דוד

הספרים האבודים של המקרא

הספר האבוד של בלעם

את והב בסופה : התעלומה של ספר מלחמות ה'

התעלומה של ספר הישר

הביוגרפיות האבודות של המקרא

 משפט המלוכה של שמואל הנביא

הספריה של שלמה המלך

 עידו החוזה והנביא

הסופרים והחוזים של עידן התנ"ך

ancient writer egypt 1

סופר בימי קדם.

מאת אלי אשד

בלש תרבות וחוקר של תנ"ך, תרבות וספרות פופולארית

10 תגובות על “סופר המלך דוד :החלק הראשון”

הארכיאולוג ישראל פינקלשטיין ועמיתו ניל סילברמן פירסמו שני ספרים על תולדות בישראל בתקופת המקרא .שני ספרים שבהם הם טוענים שיש להתייחס בזהירות רבה לגבי כל מה שמסופר לנו בתנ"ך על ימי דוד ושלמה שלא לדבר על תקופות מוקדמות יותר וזאת כתוצאה מממצאי הארכיאולוגיה.
משה גרנות סופר וחוקר מקרא יוצא כנגד טענה זאת בביקורת מפורטת על הספר הראשון של השניים .
משה גרנות סופר וחוקר שהופיע רבות באתר זה יקבל ביום שלישי 8.6 . בשעה 8.30 בבית אגודת הסופרים בתל אביב אות הוקרה מאגודת הסופרים שלה תרם בין השאר את שני לקסיקוני הסופרים העבריים שלה .
והרי ביקורתו של גרנות על הספר של פינקלשטיין וסילברמן " ראשית ישראל
ראו
http://www.notes.co.il/eshed/67534.asp

בארכיאולוגיה יש דבר כזה שנקרא "מאובן מנחה". זה יכול להיות כל-דבר שאנחנו יודעים שניתן למצוא אותו בתקופה מסויימת – אבל לא לפניה או אחריה.

את אותו עיקרון אפשר לפעמים להכיל גם על טקסט היסטוריוגרפי קדום. למשל, אם אנחנו יודעים שממלכות החיתים החדשות (הנאו-חיתים) נבלעו על ידי האשורים ונעלמו כליל בסוף המאה השמינית (סביב ימי סרגון ה-II) – כפי שהוזכר במאמר – אזי אין הרבה סיכוי שמשפט כמו "הִנֵּה שָׂכַר-עָלֵינוּ מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל אֶת-*מַלְכֵי הַחִתִּים* וְאֶת-מַלְכֵי מִצְרַיִם–לָבוֹא עָלֵינוּ" (מל"ב ז' 6) נכתב בתקופה הפרסית, בסוף המאה השישית לפסה"נ (כלומר, כ-200 שנה אחרי היעלמותם) – וגם המשפט "מֵהַמִּדְבָּר וְהַלְּבָנוֹן הַזֶּה וְעַד-הַנָּהָר הַגָּדוֹל נְהַר-פְּרָת כֹּל *אֶרֶץ הַחִתִּים* וְעַד-הַיָּם הַגָּדוֹל מְבוֹא הַשָּׁמֶשׁ יִהְיֶה גְּבוּלְכֶם" (יהושע א' 4), לא נראה ככזה שנכתב בתקופה שבה כבר 200 שנה לא היתה אף "ארץ חיתים"…

מבחינה זו גם המשפט "וַיֵּלֶךְ הָאִישׁ *אֶרֶץ הַחִתִּים* וַיִּבֶן עִיר וַיִּקְרָא שְׁמָהּ לוּז הוּא שְׁמָהּ עַד הַיּוֹם הַזֶּה" (שופטים א' 26) לא נראה כמו המצאה מהתקופה הפרסית, וגם לא המשפט מסיפור שלמה "וַתַּעֲלֶה וַתֵּצֵא מֶרְכָּבָה מִמִּצְרַיִם בְּשֵׁשׁ מֵאוֹת כֶּסֶף וְסוּס בַּחֲמִשִּׁים וּמֵאָה וְכֵן לְכָל-*מַלְכֵי הַחִתִּים* וּלְמַלְכֵי אֲרָם בְּיָדָם יֹצִאוּ" (מל"א י 29)…

בספר שמואל באופן ספציפי החיתים אינם נזכרים במפורש כדיירים של איזו ארץ או ממלכות, אבל בסיפורי דוד יש לנו את אחימלך החיתי ואוריה החיתי – כלומר נציגים של איזו קבוצה אתנית – ועל זה אני רואה שהמחבר כבר מדבר במסגרת הפרק הבא, אז דיינו…

והנה מאמר חדש של גרשון גליל ששופך אור על עוד כמה התאמות בין סיפורים מספר שמואל למציאות של סוף המאה ה-11 ותחילת המאה ה-10 לפסה"נ:

http://wordpress.haifa.ac.il/?p=4623

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

12 − 4 =