web analytics
קטגוריות
ספרות פופולארית

כוחו של הרצל חקק-יואב עזרא

יואב עזרא מבקר ספר שירים של הרצל חקק.

 

הרצל חקק הוא לשעבר יושב ראש אגודת הסופרים . הוא פירסם כמה וכמה ספרי שירה .ובימים אלו יצא לאור ספר שירה חדש ומקיף שלו.

יואב עזרא עבר על הספר ואגב כך חש צורך לצאת בוידוי מרעיש על יחסו להרצל חקק.

.

כוחו של הרצל חקק

מאת יואב עזרא

 

 

על

 

אנא בכוח אנא בשיר הוצאת צור-הוד ושלהבת 2010.

. השם הרצל חקק הוא לא שם של מותג. אבלאם שם של משורר כמוהו כשם על שלט בדלת של חנות אז השם הרצל חקק הוא בהחלט הפתעה.
אתחיל בוידוי. את השם הרצל חקק שמעתי לראשונה איפשהו בשנות השמונים. הייתי חבר טוב של המשורר משה בן שאול ואחרים ובגללם ובגלל עוד משוררים ומשוררות השם הרצל חקק היה תמיד סימן שצריך לצחוק בבתי הקפה של המשוררים.
בכל פעם שהיו מזכירים את השם שלו בשולחן המשוררים והמשוררות היו צוחקים . . כששמעו שהוא והאח שלו תובעים לדין את אגודת הסופרים על שלא קיבלה אותם לשורותיה צחקו.
כששמעו כעבור כמה שנים שהרצל חקק התמנה ליושב ראש אגודת הסופרים השתוללו מצחוק. אני זוכר שכמה מהכוסות על השולחן נשברו מרוב שהאנשים צחקו. .
"זה צחוק שמעורב בבכי " הסביר ראש הצוחקים,מבקר ועורך ידוע למלצרית המבוהלת שהיגיעה למקום כדי לברר מה קרה. . .
הרצל ואחיו בלפור נודעו אז ככותבי מכתבים אובססיביים לעיתונים בכל נושא שאפשר להעלות על הדעת והפכו לשם דבר בתחום זה.
הרושם שנוצר בחוגים שהסתובבתי בהם בעולם הספרות היה שהמדובר בשני גרפומנים אובססיביים באופן מיוחד

 

.
גם קראתי את סיפורי הקומיקס של דודו גבע על "האחים מקק בפרשת הדיבידנד המונפק "  שהייתה בדיחה ברורה מאוד על האחים חקק.(  הערה האחים חקק תוארו שם כצמד מקקים בעלי כוחות על שיוצאים להציל את כלכלת ישראל.  אלי אשד).

,הבנתי שאחר כך האחים חקק תבעו לדין את גבע וזכו בארבעים ומש אלף ₪.שלושים וחמש אלף עבור האחים ועוד עשרת אלפים עבור עורך הדין.
ואני לא יכול להגיד שזה הוסיף להערכה שלי להרצל חקק ואחיו. על בדיחות לא תובעים. מצטרפים לבדיחה וצוחקים גם כן  גם עם חורקים שיניים בפנים .ובבוא היום נוקמים באבו אבוה  בעט מושחזת .

אבל לא עושים את זה  בבית המשפט.
כל אלה היו דברים שהשפיעו עלי כקורא ומשורר צעיר שכן לא התיחסתי אליו ואל שירתו ברצינות בגלל הצחוק של החברים והחברות בגלל הבדיחות של דודו גבע.
אפילו לא טרחתי לקרוא אותו ברצינות.
פתחתי את ספרו החדש של הרצל חקק כשאני חושב על דודו גבע ועל האחים מקק ועל התשלום של הארבעים וחמש אלף שקל והופתעתי.
היקפם ותוכנם של שירי הרצל חקק לא מעורר צחוק הדבר הראשון שעלה בראשי היה :
ווהאו שנים של טעות מצידי בנוגע ליצירתו.
איך אפשר להחזיר את כל הזמן שבוזבז?

 

בא הערב, באה החרב

עמוד 221
איך יותר בי געגוע
כשהיד כותבת תמונה
של גבור במחזה פצוע,
לוחש לאטו:
העולם עוצר, עשן, ערבך,
בוערת
נאנקה, נשמתו.
ואת נופלת
על חרבך, מלכה.

בשיר זה המשורר אמנם אינו מסביר געגוע למה. אבל, הוא כל כולו בטראנס היפנוטי
של מלאכת הכתיבה. הוא דמות יוצרת חלק אינטגרלי של מחזה פצוע שבור וחלקי של גבור חסר שם
מחזה חסר שם ועם מלכה חסרת שם. שיר מודרניסטי בעידן של גיבורים חסרי השמות. המופיעים במחזה חלקי לא גמור אבל פצוע.

אספרסו קצר

עמוד 128
בית הקפה החדש
הכל מובן.
מציאות חד ממדית.
שחור לבן.

דיזנגוף זה חדש ויש
תפריט מגוון
המעט נראה יותר.
ויש אספרסו קצר.
חריף, מעורר,
ולא צריך בכלל תמונת עבר.

הנחמה בעיר המודרנית זה לעיתים הדברים הקטנים,כמו אספרסו קצר.
יש אנשים הסובלים ואני חלק מהם אם אין להם אספרסו קצר.

ספרו של הרצל חקק הוא ספר שירים נכון. מאחר והוא מגיש לקורא את השירים כשירים
ולא כמשהו אחר. הספר אינו אחיד ברמתו אך זה לטובת מאחר שהוא מנגן בשכלו של הקורא כאקורדיון. כצופה על עולם הספרים אני מקבל את הרצל חקק כמו שהוא .הרצל חקק משורר בלי כל יחס לשם דבר. הוא סובסטאנץ.

שעת חצות, הכל בחוץ

עמוד 85

קשה לשכוח, קרוב לבית,
זו הרגשה של חצר
מוזנחת. התמצית בורחת.
מסביב נמוגים, הבית
נראה רחוק, נראה קרוב,
כמו בית קפה, בלי צמא
לאותו אינסוף.
מעבר לחלון יש חיים
שמחכים, יש אמונה
שמתנגנת בקצב טעמים,
ויפג ליבו, לאותיות,
כותב המשורר בחשיכה,
והמחברת בוכה,
מבקש שלא יקחו אותו שוב

לבור האפל, לשבר הגלות
שנמחקה

המשורר בשיר זה מרגיש שייך ולא שייך למולדת. אבל, כייף לו בארץ ישראל
כמו בית קפה. והוא המשורר כל כולו רוצה לנסוק במשנתו של בן גוריון. אל תקחו אתי
(אם אני אחליף גוף שלישי בגוף ראשון) שוב לשבר הגלות. שיר שכולו כאב וצמרמורת.

כאב הפרידה

עמוד 223
זמן הבכי יטהר אותך,
ועת תרצי לשוב. לא אני
שפתיך אפתח.
שמי עדייך:
לא אהיה עוד כנור לשיריך.
מחשה, הרצפה קשה, לא תהיה חדשה.
בחלומי את בוכה.
עתה, על מהות
שהיית. מהות שהיתה.

פסק הדין :

הרצל חקק מסוגל לכתוב שירים בעלי  כוח.

יש לו מידי פעם  עוצמה שירית  אמיתית .

אמנם הגודש בספר שיריו פוגם בכוח  מאחר שחלק גדול מהשירים אינם עומדים באותה הרמה.

.אבל מה שהוא חזק הוא חזק' מאוד.

Thumbs Up Clip Art

ראו גם על הרצל חקק
הרצל חקק בויקיפדיה

אתר הבית של הרצל ובלפור חקק

מאת אלי אשד

בלש תרבות וחוקר של תנ"ך, תרבות וספרות פופולארית

103 תגובות על “כוחו של הרצל חקק-יואב עזרא”

הינך מתבקש לפרט איזה בעיה יש לך עם השירים הנ"ל.
הכלל באתר זה הוא שאסור לקטול או לשבח שירים בלי להסביר למה

מהיכן אתה מוצא את המשוררים האלה.איש לא שמע איש לא ראה. יש לציין מענין ומפתיע.

ליואב יש אומץ להודות על חוסר הגינותו כלפי הרצל ורצונו לתקן את המעוות. שיריו של הרצל מורכבים ויש צורך לקרוא אותם מספר פעמים.

הדברים של יואב עזרא נשמעים אמיצים וכנים וחבל שאין הרבה משוררים ומבקרים עם גילוי לב כה מרשים. השירים שצוטטו באמת מעידים על יכולת לירית חזקה וחשוב שיקרא את השירה של התאומים חקק לגופה בלי כל שיקול זר, בלי שנאה לשמה. השירה העברית מחכה לסוג כזה של שירה שכותב הרצל חקק, ואני חושש שאמיצים מסוגו של יואב עזרא עלולים לחטוף חזק מכל אותה קליקה ששולטת בביקורת הספרותית

אין קליקה ששולטת בביקורת ספרותית.
בביקורת שירה באופן קבוע עוסקים היום רק חמישה אנשים ולא יותר.
אלי הירש
מנחם בן
אילן ברקוביץ
דפנה שחורי מידי פעם
ויואב עזרא.
ואף אחד מהם לא משתייך לקליקה.

דפנה שחורי משתייכת לקליקה. ולכל אחד מאלה שציינת יש קליקה וחבורה של מקורבים.

השירים של חקק נחמדים ולא מעצבנים גם זה משהו.
אבל הוא נשען יותר מדיי על הלשון המקראית.

מה שחשוב כאן שצריך לטפל באמת בעוולות
ספרותיות וכאן יואב יצא אמיתי- וכשאני קוראת
ציטוטים משירי חקק וכך קראתי בקישורית שהבאתם שבה
הובא מאמר על אנא בכוח אנא בשיר, יש שם
ציטוטי שירים מדהימים במאמר של דוקטור חלי איתן- צריך באמת לכתוב ביושר
כזה כמו יואב עזרא וחלי, בלי שנאה.

כלל יסוד בספרות שאיןלקרוא יצירותיו של יוצר מתוך שנאה כלפיו. גיורא לשם שנים שהוא שופך בכל שולחן את שנאתו לאחים חקק ולכתיבתם. בדיעבד זה פועל בכיוון ההפוך כי מי שנחשף לשירתם מגלה שירה חוויתית ומעוררת את החושים. חבריו של גיורא טועים שאיש לא אומר לו את האמת על שירתו שלו. הוא חוקר ספרות אבל הוא משורר רע , כותב דל והבעתו דלה ואנמית, עוברת לידך כמו אויר. הוא בודאי לא יכול לשפוט משוררים שהשנאה שלו אליהם מעבירה אותו על דעתו.

לאלי גל,
דבריך כלפי הם בגדר הסתה שיקרית. מעולם לא הבעתי את דעתי על שירתם של האחים חקק, לא בכתב ולא על-פה.
מעולם לא עסקתי בחקר ספרות.
קשה לי להביע דעה על קריאתך בשירתי, שכן אינני יודע מה קראת ומה לא קראת. אני גם פטור מהגנה על יצירתי. אינני סבור שזה תפקידי.
מעולם לא כתבתי על איש מתוך שנאה.
בדרך כלל, כאשר אמרתי בכתב ועל-פה דברים על מגבלות שירתם של אחרים הבעתי אותם על משוררים חשובים באמת כזך, עמיחי, גורי, דור, אבידן, סומק , עוזר רבין, סילביה פלאת, אלן גינסברג ואחרים.
לאלי אשד וליואב עזרא,
תחילה עלי לסלק מן השולחן שתי הנחות-יסוד שגויות: שהשירה היא ביטוי רגשות וששירה היא שיקוף מציאות.
לדעתי, שירה היא בריאת עולם מלולי הדוק כמערכת סגורה, שבה כל החמרים מתיחסים אלה לאלה באופן שיוצר משמעויות. בתפיסה הזאת ההבדל בין שירה לפרוזה הוא במידת הדחיסות של החומרים, ולאו דווקא בהבחנות מצלוליות, ריתמיות או עלילתיות.
בדברים המעטים שאעיר להלן אביא רק משיר שאחד שהוצב בפוסט, השיר שמתחיל במלים "שעת חצו, הכל בחוץ."
מה פירוש הביטוי "התמצית בורחת"?
באיזו תמצית מדובר? כלום אין הופעתה שרירותית בהקשר השיר, לפני השורה הזאת ואחריה?
והבית? קרוב כבית קפה? מה יתרונו בשיר של בית קפה על פני קיוסק, למשל? האם מתקיימת כאן הנחה מקדמית (שרירותית לחלוטין) שבית קפה נושא מטען ריגשי עמוק יותר מקיוסק?
ובהמשך, החמור מבכל הבחירות השרירותיות: "יש אמונה שמתנגנת בקצב טעמים." אילו טעמים? טעמי קפה הפוך או הטעמות על הברות? באיזו אמונה מדובר? כיצד אמונה מתנגנת? אולי היא מדברת? אולי היא שותקת?
ועוד "המחברת בוכה"! כדי לברוא מצב ריגשי אמין שבו מחברת בוכה על המשורר ליצור הקשר אמיתי שבו הפרכת טבעה של המחברת אכן תיצור רושם אמין.
ולבסוף: "שבר הגלות". מנין הופיעה הגלות הזאת? מן הבית? מבית הקפה? מן המחברת?

דפנה שחורי שייכת לקליקה של גבריאל מוקד. היא לא זזה בלי אישור ממנו. כולם יודעים את זה. לא דייקת.

מי שקורא מתוך שנאה בעקביות הוא קורא מנותק מההקשר. מי שקורא את השיר בהקשרו יודע שמדובר בטעמי המקרא ולא בטעמי קפה, כפי שמלגלג לשם. מי שקורא השיר במלואו יודע שהשיר עוסק במתח בין גלות וגאולה, ושבר גלות הוא בהחלט נובע מהשיר. תגובתו של לשם מאמתת את התזה של יואב עזרא שיש קבוצה, ולשם הוא חלק ממנה, שעושה דה לגיטימציה לחקקים בעקביות. אך לשמחת כולם לשם הוא פאסה, והאמת כרגיל מנצחת וצפה למעלה.

ויכוח ספרותי מנהלים בענייניות ולא בהטייה מלכתחילה.
אתה מיחס לי שנאה שאין לה בסיס בשום דבר שכתבתי אי-פעם או אמרתי, שכן מעודי לא כתבתי על האחים חקק ולא דיברתי על שירתם.
אתה רואה מהרהורי לבך מתח בין גלות וגאולה, שאין לו בסיס כלשהו בשיר עצמו, ככתיבתו.
מניין אתה יודע שמדובר בטעמי המקרא? האם המקרא מוזכר בכלל בשיר?
מה אומרת המלה אמונה בלא שהיא מוגדרת בשיר באופן כלשהו?
בדבר אחד אתה צודק. אני אכן קורא מנותק.
מנותק מן הצורך לאפוף את השיר בכל מיני השערות מפוקפקות המובאות מבית הקורא ואין להן סימוכין בשיר.
ובאשר לדה-לגיטימציה. שאל את יואב עזרא ישירות אם אי-פעם עשיתי דה-לגיטימציה לאחים חקק. הוא יידע מה להשיב לך.
באשר לשאלת הפאסה או לא, אני שמח בהיותי פאסה. זה הרגע שבו אדם חופשי מכל התחיבות לאופנה הרווחת והוא מסוגל לחשוב באופן עצמאי.
מכיוון שמעודי לא השתייכתי לשום כנופיה, הייתי פאסה כמעט מיום היוולדי, והתחושה היתה מצויינת.
ובאשר למי שחושב על אחרים שהם פאסה, ההיסטוריה עושה עמם צדק: הם מעודם לא היו קיימים כישות כלשהי. כל מה שחלף על פניהם היה פאסה עוד בטרם ראו אותו!

כך השאלה האם ילמדו את הרצל חקק בבתי ספר או האם ימשיכו להשתיק את קולו בקטע של צחוק ושטויות . האם הרצל ראוי , או לא ? לדעתי השנאה תמשיך לגבות מחיר.

אכן אתה הצופה רואה מה שאני רואה. לשם כותב עם רטיות לעיניו. הוא שואל מנין שזה טעמי המקרא. כתוב בשיר אמונה שמתנגנת בקצב טעמים. וכמובן לשם עושה מזה טעמים של קפה. כל מי שמכיר טקסטים שצומחים מתרבות מסורתית מבין שאמונה שמתנגנת בקצב טעמים אלה עם טעמי המקרא שהם המנגינה הקדומה. לשם לא יכול לראות זאת. הוא פשוט שם רטיות לעיניו, כי עליו לחפש איך לפסול את המשורר שפסול מעיניו מלכתחילה. ואפרופו תכנית לימודים, שאלתי ובדקתי כרגע. השירים של הרצל ובלפור חקק נמצאים בתוך תכנית הלימודים. כנראה שמכיני התכנית לא שעו לעצותיו של גיורא לשם.

עצוב לראות אדם במעמד של גיורא לשם כותב מתוך שנאה עיוורת. ועצוב יותר שהוצאת ספרים מכובדת מינתה אדם ששיקול דעתו אינו נקי במעמד של עורך ההוצאה. כדאי להרהר בדברים כי זה השם היוצא לספרותנו ולעורכי השירה. אני מציע להקשיב קשב.

שגיורא לשם כותב בשינאה עיוורת ?
כבודו מכיר אותו ?
גיורא לשם אומר שהוא אינו שונא את הרצל חקק וגם אינו מכיר אותו או מתעניין במיוחד בשירתו וזה צריך להספיק.
במקום לבלבל את המוח לגבי מה גיורא לשם מרגיש או שלא ,נסה לבקר עניינית את השירים לטוב או לרע.

כשאדם לועג לכתיבה של יוצר בלי להבין את החיבור
בין המלים והכל תוך הלעגה, זו פשוט שנאה. בשיר שעליו מדבר לשם מדובר על בית שמתרחק שאין בו צמא לאינסוף ומעבר לחלון יש אמונה שמתנגנת בקצב טעמים. מדובר על עולם חדש שבו יש ריחוק ויש צמא לאותה מנגינה ישנה בקצב הטעמים, ומיד בא הקטע מהפסוק ויפג ליבו. ממש מרגש. ובהמשך כתוב שהמשורר כותב בחשכה ולכן המחברת בוכה. לשם לועג לבכי הזה, וזה הבכי שלנו שכך מבקר אינו מבין מלים ושבר שמתואר בעומק.

לאלי גל ולירון הלוי,
לא זו בלבד שאתם עיוורים ומטופשים, אתם גם מרושעים.
לא היה שמץ שנאה בדברי. הערתי מה שהערתי מתוך קריאת השיר.
מנין לך, מר גל, שהשיר צומח מתרבות מסורתית? גם בית הקפה צמח בשיר מתרבות מסורתית?
אתה צריך לקחת בחשבון שמה שנדמה לך שכתוב בשיר אינו השיר עצמו אלא מה שנדמה לך.
חכם שכמותך, אלי גל, בדקת אם שירי חקק בתוכנית הלימודים?
ומי כתב לפניך ששירו של הרצל חקק בתוכנית הלימודים של החטיבה העליונה, אתה או אני?
בדרך כלל, אני מעדיף להיות אדיב. לא עוד.
למנוול כירון הלוי אכתוב כי שום הוצאת ספרים לא מינתה אותי לעורך. אני הוא זה שהקמתי עם חברי את ההוצאה ויכולתי לעשות בה כרצוני בתיאום עם רצונם.
אבוי לעורך סטרילי (נקי!). תפקידו של עורך לקדם ספרות שהוא מאמין בה. זאת עשתה הוצאת קשב אתי ובלעדי, כפי שהיא עושה בשנתיים האחרונות.
אחזור לאלי גל.
במקום לטעון שמשהו היה פסול בעיני מראש (לא היה ולא נברא, וזה שקר מתחילה ועד סוף!) יקרא את מלות השיר ואת את מה שנדמה לו שכתוב שם.
אני ניתחתי צירופי מלים וצירופי צירופיהם, ושאלתי שאלות שעליהן עדיין לא השיב לי איש.
בסופו של דבר, צריך לדעת לקרוא שירה ולא להעלות מאדי ההזייה סברות כרס.
לאלי,
לא אמרתי שאינני מכיר את הרצל חקק.
אני מכיר.
אך מעולם לא הבעתי את דעתי על יצירתו, לא בכתב ולא על פה.
כנ"ל ביחס לשירתו של בלפור חקק.
הרי אפשר לבדוק את הדברים, אם רוצים.

לשם אכן מנתח צירופי צירופים באזמל חלוד ומי
שקורא ומבין את החיבור בין המלים
רואה שניתוחיו 'מוצלחים' והשיר נרצח, ועל
כל כאשר הוא אומר טפשות ועוורון
מוטב לו שיזכור דברי חז'ל, כל הפוסל וגומר.

שאם יש לך ניתוח טוב יותר של השיר אז תביא אותו במקום להתלונן על ניתוחים של אחרים .
בסופו של דבר כל ניתוח הוא טוב כמו כל ניתוח אחר. ובמציאות הניתוחים הטובים ביותר הם לא דווקא אלו שקולעים לכוונות המחבר (שלעיתים לא ברורות אף לו עצמו )אלא אלו שיוצרים רושם עמוק ומתוחכם בפני עצמם על הקורא

לשיר שלשם ניתח יש נשמה אמיתית והצעתי קודם ניתוח שמסביר את הכאב של הכותב על אמונה שהתנגנה וטעמים קדומים שהיו משמעות החיים והנה הבית התרחק, הכל בגלות והוא מחפש את היופי שנעלם. התמצית הבורחת אינה תמצית תה והטעמים אינם טעמים בקפה. רק ניתוח עיוור ופוגע יכול היה לרצוח שיר כפי שלשם עשה. והכל משיקול זר, וחבל שכך נראית ביקורת ספרות. יואב עזרא דיבר על שנאה. הנה זה לב העניין. חבל.

למשה דוד רז,
עשית בדיוק את מה שאמרתי שאסור לעשות.
מה אתה יודע או לא יודע על כאבו של הכותב?
מה זה מעניין בכלל?
מה שקיים לנגד עינינו הוא השיר עצמו, כאובייקט אמנותי, ורגשותיו של הכותב אינם מענייננו.
לדוגמה: מה אנחנו יודעים על הומרוס?
מה באמת אנחנו יודעים על שקספיר?
ואף-על-פי-כן, אנחנו מסוגלים לומר דברים רבים על יצירתם.
יש לך עניין מיוחד לזרוק בי אשמה?
ובכן, לא זו בלבד שזה מופרך, זה גם פאתטי.
מעולם לא התבטאתי בשנאה כלשהי כלפי הרצל חקק או בלפור חקק.
כאשר מאשימים אדם במשהו מן הדין להביא הוכחות, ואתה, אין לך!
אין לך משום שאין.
אם אתה רוצה לכתוב משהו בזכות שירתו של בלפור חקק או הרצל, אנא כתוב.
הבלוג פתוח ואלי לא ימנע ממך כתיבה בעניין.
זה זמן רב שגיליתי כי הטחת האשמות באחר היא שיטה שהולמת מטומטמים שאין להם דעה אחרת להביע אלא רגשות על אחרים.

אנשים מוכשרים עם הרבה שכל שמשום מה חטפו על גופם חצי רעל. קנאה צרת עין של אשכנזים במזרחים מוכשרים

אתה אציל נפש ומשורר גדול והיסטרי, איזה אדם אציל נפש יקר וגדול אתה. יואב, אתה שובר לי את הלב. באמת.

מר גיורא לשם הנכבד והנעים,

דבריך שנכתבו על הרצל חקק אינם מלמדים על טעם טוב או מידה טובה. אתה מעריץ משוררים צעירים תפלים (אולי זה בגלל הסופר נחמדות המפורסמת שלך). מנגד, על בני דורך הגדולים אני לא שמעתי ממך מילות שבח והלל. מה עם משוררים דגולים דוגמת טוביה ריבנר, פסח מילין ויעקב בסר זצ"ל? ואת זה אני אומר לך בתור מישהו שמעריך מאוד את פועלך כמתרגם וכעסקן

מר גיורא לשם הנכבד והנעים,

דבריך שנכתבו על הרצל חקק אינם מלמדים על טעם טוב או מידה טובה. אתה מעריץ משוררים צעירים תפלים (אולי זה בגלל הסופר נחמדות המפורסמת שלך). מנגד, על בני דורך הגדולים אני לא שמעתי ממך מילות שבח והלל. מה עם משוררים דגולים דוגמת טוביה ריבנר, פסח מילין ויעקב בסר זצ"ל? ואת זה אני אומר לך בתור מישהו שמעריך מאוד את פועלך כמתרגם וכעסקן

הפרסית, כשבפועל הוא שונא פרסים ערקים מרוקאים. כדוגמת מואיז בן הרוש ויתר הפעילים פולטית תרבותית. במובן מסוים לשם רואה את עצמו משכיל וחכם יותר מכולכם הפרסים העירקים והמרוקאים. הצעה, אולי תלמד מלשם קצת דרך ארץ וכתיבה .

כששיר מבטא מצוקה וכאב הוא שואל מה מעניין אתכם הכאב שיש בשיר, כששיר מדבר על טעמים הוא מחפש טעמים של קפה, כשמבקרים אותו הוא קורא למבקריו מנוולים טפשים מטומטמים – וכךנראה מבקר הבית ועורך הבית של הוצאה ידועה, הספרות העברית מתביישת!!

על הניתוח שלי לשם לועג ואינו מבין מדוע צריך
להבין כאב של משורר, הוא מתעסק בטעמים של בית הקפה, כי זה מה שמעניין אותו, ואין לו מושג ברוחניות וזהות שיש בשירים- ואני מביא מהמאמר שהבאתם בקישורית למעלה משהו מעניין. המאמר של חלי איתן אברהם מצטט שיר שלם של הרצל חקק שמדבר על כאב ועל גלות ועל מולדת כשמדובר בכתיבה ובשיר, ואת זה לשם יצטרך להתאמץ להבין. זה השיר שמובא במאמר למעלה מפרי עטה של דוקטור איתן:
הֲיֵשׁ מוֹלֶדֶת לוֹ. לַשִּׁיר הַסּוֹבֵל בְּאֵלֶם.
יָדִי שְׁבוּרָה לְפֶצַע הַמִּלִּים. גּוֹנֶזֶת אוֹר.
נִצְרֶבֶת רֵיחַ עֵדֶן. נִסְפֶּגֶת שָׂפָה, נִכְחֶלֶת.

חוֹתָם חוֹצֶה בְּגָדִים. נוֹקֵב עוֹר.
כֹּחַ חִכִּיתִי לוֹ. עַד רוּחִי יָבְשָׁה. לָשִׁיר
מִסּוֹד הָאוֹר, לְהַתִּיר הַשְּׁתִיקָה הַצְּרוּרָה.
לָדַעַת מִמְּעַט. הַקְּדֻשָּׁה.

לָשׁוֹן עִבְרִית, לְשׁוֹן תְּהוֹמוֹת. נִבְחֶרֶת.
מִלְּבָבָהּ, וְעַד אָנָּא.
לִשְׁמֹר שְׁקִיפוּת כְּבָבַת. פֶּלֶא לְמַחְבֶּרֶת.
זֹךְ מֵי וְרָדִים. בְּכֹחַ חַיִּים
נוֹלָדִים. כְּאֶרֶץ, כַּחֲרוּזִים לְאֶבֶן
צְמֵאִים. לְהָבִין.

וְדַי לָנוּ בְּקַו הַשֶּׁבֶר, בְּקַב חָרוּבִים.
לִכְאֹב שְׁתִיקַת הַסָּדוּק. וְהָאֵין. וְאָמֵן.

למיקי,
צר לי שדברים נכתבים בלא לדעת עובדות.
זה כ-20 שנה שאינני עוסק בענייני ציבור של סופרים.
דומני שמעט אנשים כתבו על שירת יעקב בסר מתחילתה כפי שכתבתי אני, ולטובה.
כאשר ציפר ניאץ את זכרו של בסר לאחר מותו, תגותי הדהדה בכל מרחבי הרשת!
טוביה ריבנר?
כמה ספרים של ריבנר פורסמו בהוצאת "קשב" בשנים שבה הייתי בה עורך? כבר אינני זוכר.
אינני מחשיב במיוחד את שירת פסח מיילין.
ועכשיו, בוא ונדבר על בני דורי החשובים והמהוללים.
כתבתי על יאיר הורביץ?
לך תספור מה וכמה!
כתבתי על מאיר ויזלטיר?
לך תבדוק.
כתבתי על אשר רייך?
תבדוק מה וכמה.
בצד, ערכתי את "עתיד דומם" שזיכה אותו בפרס יוקרתי.
ובאשר לנאצות העדתיות והאישיות אני בז למגיבים מקרב לב.

ולמשה דוד רז,
אתה מתעקש לשווא.
כאשר משורר כותב בשיר "בית קפה" או "מחברת בוכה" אני אמור לבדוק את אמינות התיאור ולא לסמוך על תחושות עמומות שקיימות או אינן קיימות בשיר.

דוגמה נוספת לשילוב חומר ורוח, תיאורים קונקרטיים היפריאלסטיים מחד ותיאורים מטאפיסיים מאידך, לעתים בנשימה אחת:
"בֵּיצֵי חַמִּין מְטַפְטְפוֹת
זְמָן אִטִּי. נִשְׁלָקוֹת….
טַעַם בְּצָלִים וָמֶלַח.
בְּצֶלֶם אֱלֹהִים
וַאֲנָשִׁים". ( עמוד 29).
מחד תיאור קונקרטי של פריטים מוחשיים מעולם המטבח ומנגד יישות מטאפיסית, "צלם אלוהים".
——————–
עד כאן ציטוט ממאמרה של חלי איתן אברהם.
כל מה שאני שואל הוא האם "ביצי החמין" ו"צלם אלוהים" אכן יוצרים ישות שהשיר מצליח "להדביק" יחד כאמת פיוטית?
אני, למשל, סבור, שחוסר השליטה בחומרים יוצר תחושת זילות ב"צלם האלוהים".

לשם אינו מרגיש כיצד היכולת של המשורר לשלב את השבת הירושלמית של ביצי חמין עם אותה נשמה יתרה של בצלם אלוהים היא היוצרת את המיזוג
בין חומר לרוח, בין ירושלים של מעלה
לבין ירושלים של מטה. ההתנשאות של לשם בועטת בכולם ורוצה שכולם יחשבו כמוהו ויכתבו כמוהו ויבינו כמוהו, ומי שמעיז לבקר אותו מקבל לקסיקון של נאצות כמו רשעים וטפשים ומנוולים. ועל הזילות הזו של השפה, הוא שוכח לדבר, וחבל שהוא קורא לעצמו הוצאת קשב. קודם כל שילמד להקשיב.

למשה דוד רז,
סלח לי, מאיפה הבאת את ירושלים?
האם יש ירושלים בשיר?
איפה היא?
אינני קורא לעצמי הוצאת "קשב".
פרשתי מן ההוצאה לפני כשנתיים ואינני נושא עוד בשום תפקיד בהוצאה.
ובאשר להתנשאות, זאת אמת.
כאשר אני קורא מה שכותבים אחרים ההתנשאות נהפכת לטבע שני.
כל מי שלא התחיל לקרוא כהלכה אפילו שורה אחת, וכל מה שהוא מביא עמו הוא "התרשמות" שטחית, ראוי לזלזול.
אני גם מבקש להסב את תשומת הלב לעובדה שאינני תומך של תקינות פוליטית מכל סוג שהוא.
אני אומר את מה שאני חושב.

לשם מצטט מרשימה של חלי איתן של שירי ילדות ירושלמיים של חקק ולא מבין מה כתוב. הוא פשוט המציא ספרות שבה מה שלא נראה לך מותר לך לקלל ולגדף ולזלזל ולומר בריש גלי שהוא מתנשא. כך מטפחים ספרות עברית, אנו בצרות.
האם זו דרך לחנך לאהבת ספרות או לבריונות מילולית וגסות רוח? ואני מתאר לעצמי כמה משוררים מקוריים הגיעו להוצאת קשב וחטפו בליסטראות ממר לשם, עד שהפסיקו לכתוב. אוי לכולנו. התיאור של יואב עזרא בהתחלת מאמרו מספר הכל: שנאה, התנשאות וגסות רוח והכל בשם אהבת הספרות.

אני צריך לחנך אחרים לאהבת הספרות?
די בכך שאני אוהב אותה!
אינני מורה ואינני פטרון.
אינני מועסק בתפקיד כלשהו שמטיל עלי חובת טיפוח.
תפקידי לכתוב היטב, להביע את דעותי, לא להתפשר, לא למרוח, לא להתחנף.
מאיפה אתה יודע מה נאמר ביני לבין "משוררים מקוריים", כפי שאתה קורא להם.
האם אתה מכיר את רשימת המשוררים שהוצאתי את כתביהם ואת המשוררים שאת שיריהם ערכתי?
לתאר כל ביקורת שחושפת ליקויים בשם שנאה זאת עבודה קלה מאוד, קלה מדי.
מה לעשות, הגב' ד"ר חלי איתן אברהם לא שיכנעה אותי כמבקרת מוכשרת.
סגנון הכתיבה הוא של עבודת גמר, וזה יתרונה.
אך עבודת גמר היא עבודת גמר וביקורת ספרות היא דבר שונה בתכלית.

גיורא לשם הוכיח שאינו יודע לקרוא טקסט וכאשר ראה
את המלה טעמים כבר חשב על טעם של קפה, כאשר ראה מחברת בוכה שאל מה הקשר, בלי להבין שמחברת זו מטאפורה והבכי בגלל החשיכה והחוסר שמתוארים. מי שאין לו מוח כמו של לשם צפוי לחטוף ממנו גידופים. מבחינתו צריך להעביר את כל המשוררים והמבקרים ניתוח מוח שיחשבו בדיוק כמוהו. הוא הוכיח שאינו יודע לקרוא טקסטים ולבין קוד של משורר שחושב ומרגיש אחר, והוא גם הוכיח שהוא גס רוח כלפי מבקריו: טיפשים, שקרנים, מנוולים. מה לא. והוא עדיין מתיימר להציג עצמו כאיש ספרות. אם מבקרת מתארת דברים אחרת הוא מכפיש אותה כלא מוכשרת. וזאת אחרי שראינו שאינו יודע לקרוא טקסטים ולהבין מה זו התנגנות של טעמים ושל יהדות קדומה. ממש בושה
שאדם כזה מציג עצמו כמבקר ספרותי וכאיש רוח. השנאה שבו ואהבת העצמי שלו מעוררים בחילה.

למשה דוד רז,
מכיוון שאינך מנמק את עמדותיך, אין בינינו ויכוח.
מחברת היא מטאפורה?
התנגנות של יהדות קדומה?
היכן, בבית הקפה?
הרי, למען האמת, אין לך ולו מלה אחת לומר על הטקסט של השיר, ועל כן אתה מקלל כל הזמן.
ועוד מכשלה: מעולם לא היצגתי את עצמי כאיש רוח.
יתר על כן, מעולם לא היצגתי את עצמי.
פשוט עשיתי.
אבל אצלנו, כרגיל, פטפוטים מחליפים מעשים
הוויכוח תם.

ועדיין נותרה אמת אחת שעליה אין להתפשר. ואין זה נוגע למבקר מסוים זה או אחר. ברגע שאדם ניגש ליצירת ספרות, ליצירתו של יוצר, עליו לבוא בידיים נקיות ובעדשות נקיות. אם העדשות שלו פגומות או מלוכלכות, הוא יראה פגמים ולכלוך, ולא יראה עוד דברים כהוויתם. הלכלוך הוא בו ובעדשותיו ולא במציאות עצמה. ברגע שקוראים יצירותו מתוך דעה קדומה, מתוך עמדה מקדמית ש"עליי למצוא פגמים" כך זה נשמע ונראה. הויכוח הזה האיר במשהו אמת זו. ובבניין הספרות העברית ננוחם.

לשם אינו נותן כבוד למשורר ואינו נותן למבקר יואב עזרא, הוא פשוט השתלט על הטור כדי להתנשא ולחבוט בכולם ובגסות רוח.
השיר מדבר בעד עצמו והוא שואל איזו יהדות קדומה ואיזו מחברת, ואיך המחברת היא מטאפורה.
השיר כתוב למעלה במפורש:
הבית
נראה רחוק, נראה קרוב,
כמו בית קפה, בלי צמא
לאותו אינסוף.
מעבר לחלון יש חיים
שמחכים, יש אמונה
שמתנגנת בקצב טעמים,
ויפג ליבו, לאותיות,
כותב המשורר בחשיכה,
והמחברת בוכה,

הוא שואל שוב ושוב על טעמים של קפה ועל בית קפה
ואינו מבין שיש כאן בית שהתרחק, שיש כאן אמונה שהיתה מלאה ומשמעותית כי היו בה טעמים
של מסורת, טעמים מתנגנים
והמשורר שחש שהמציאות השתנתה
והכל חשיכה
רוצה לכתוב אבל המחברת
במצב של חוסר, המחברת בוכה.

לצערנו לשם המבקר אינו מבקר ואינו מבין שירה
הוא רק יודע שהוא החכם מכולם
ומותר לו לקלל את כולם
ולראות בכולם בורים ומנוולים וטיפשים
והצרה היא שאדם כזה עורך ספרים בהוצאות ספרים
והיה איש מרכזי בהוצאה מרכזית –
וכל כל הספרות העברית בוכה.
זו באמת חשיכה.
ראוי שנפסיק להתייחס אליו, ונקרא שירים טובים
בלי לקחת את דיעותיו ואת גידופיו ברצינות.

המאמר של יואב עזרא התחיל בעדות מרגשת על
חבורת אנשי ספרות שעסוקה בליבוי שנאה נגד הרצל
ובלפור חקק – והייתי בהרגשה שנשמע בהמשך
התנצלות, דברים שיחזקו ויעודדו אווירה
של קריאה מתוך פתיחות ונסיון להבין קודים של כתיבה
אחרת, לא לעג ושנאה. לצערי ההשתלחויות והקללות הפראיות של גיורא לשם החזירו לתודעה את שולחן
המסיתים שיואב עזרא תאר בהתחלה. במקום לדבר על
ספרות צפינו בסרט זוועה שבו משחק
גיורא לשם והוא נראה כלקוח מאותו
סרט אימה שתיאר יואב עזרא בהתחלה. מגדף, מקלל, אומר לאחד הכותבים, אתה לא עושה מה שאמרתי לך לעשות, והוא מעוות טקסטים ולועג לכותבים ולמשורר
וכך נראית הספרות העברית. ממש נורא,
האם משהו ישתנה והשנאה הזו תיפסק ???

סליחה, הבית התרחק או התקרב?
כיצד אתה קובע שהוא התרחק אם השיר אינו יודע לקבוע זאת?
הבית נראה בלי צמא?
מה ההיגיון במשפט הזה?
אני חוזר ומטעים, שיר נדבק על-פי מה שכתוב בו ולא על-פי מה שאתה רוצה לפרש ומוסיף לעצמך דברים שאינם כתובים בשיר.
בשיר כתוב "יהדות קדומה"?
מה זאת יהדות קדומה?
לפני חורבן הבית השני?
ובכלל, מנין יודע מישהו שהשיר מתרחש בירושלים, כפי שכתבת באחת מנוסחאות ה"פרשנות" שלך ואחר-כך שכחת שכתבת.
שים לב שלא גידפתי, לא את השיר ולא את כותבו.
לא אמרתי מלה על יואב עזרא שאני, בפשטות, חולק על גישתו.
ואתה, משה דוד רז, כאשר תוציא לאור כ-110 ספרים כמו"ל, תכתוב כמה מאות מאמרי ביקורת, תוציא לאור 30 ספרים ותעבוד ותעבוד, חזור ואמור מלים אחדות על ספרות, בדחילו וברחימו.
הערכת ספרות אינה אקט דמוקרטי. היא צריכה להיות נתונה בידיהם של הטובים ביותר, ואתה אינך נמנה עמם משום שאינך יודע לקרוא.
זה פשוט עד כדי כך.

לא אמרתי מלה על האחים חקק, לא ליד שולחנות ולא הרחק משולחנות.
לא אני התחלתי בפרשת הגידופים.
גידפתי את מי שגידף אותי והאשים אותי בשנאה כמעט בטרם סיים לקרוא את הערתי הראשונה.
כל חלקי בתחילת הדיון היה שאני חולק על דבריו של יואב עזרא.
או-אז ביקש ממני אלי אשד לנמק ואנוכי נימקתי במלים של ביקורת שירה, ותו לא.
ואז, כן, רק אז, החלה ההתנפלות, עלי, ורק עלי.
ומה אתה חושב, שאני אשתוק ואתן לזדים לקלל אותי?
מה אתה חושב, שאני בובה שכל ריק ופוחז יבעט בה ללא תגובה?
קרא את השתלשלות הדברים וראה מתי החלה מסכת הגידופים והקללות ומי התחיל בה.
אכן, אני יודע שזה נשמע קטנוני, אך בחברה הישראלית גדלות נפש אינה נחשב עוד כלל.
רק בעלי פה גדול מצליחים להביע את דבריהם.
זאת ועוד. לא הערתי דבר על האחים חקק, הגם שיכולתי גם יכולתי להעיר דברים אחדים על התנהלותם הציבורית.
אולם זה לא שייך ברגע זה לעניין השירים, ועל כן הינחתי לדבר הזה לחלוף על פני בלא לאזכר.

האמת היא שאני לא חושב שקיים שיר טוב שאינו עושה שימוש ומניפולציה בסמלים ואסוציאציות השייכים לעולמם התרבותי והרוחני של הכותב ו-או של הקוראים – ושאינם מפורטים לפרטים ומנומקים בתוך השיר עצמו. לעיתים קרובות זה דווקא כל קסמו של שיר: הרמזים, הקודים הסמויים, האסוציאציות…

כך למשל העניין של "אמונה
שמתנגנת בקצב טעמים" דווקא די מובן למי שחי באותו עולם יהודי של הרצל חקק, וכך גם עניין החמינדוס של שבת וערבוב הגשמי והרוחני (ירושלים של מעלה ושל מטה) בשיר של חלי אברהם…

ומה היית אומר על השיר הבא של חנה סנש אלמלא ידעת את הקשרו:

אַשְׁרֵי הַגַּפְרוּר שֶׁנִּשְׂרַף וְהִצִּית לֶהָבוֹת,

אַשְׁרֵי הַלְּהָבָה שֶׁבָּעֲרָה בְּסִתְרֵי לְבָבוֹת.

אַשְׁרֵי הַלְבָבוֹת שֶׁיָדְעוּ לַחְדֹל בְּכָבוֹד…

אַשְׁרֵי הַגַּפְרוּר שֶׁנִּשְׂרַף וְהִצִּית לֶהָבוֹת.

הוכיחו את עצמם כעסקני ספרות למטה מבינוניים .
עובדה אגודת הסופרים היגיעה תחת ידיהם למצב של קריסה טוטאלית עד שהיום היא בקושי מתפקדת.
טוב יעשו השניים אם במקום להאשים את כל העולם באפליה כנגדם והסתה כנגדם שיבדקו בעצמם איך הביאו אירגון שהיה פעם מפואר למצב של פשיטת רגל טוטאלית.
את נקמתם באגודת הסופרים שפעם סירבה לקבל אותם כחברים הם נקמו בהחרבתה השיטתית.אבל שלא יתחילו לצעוק שמפלים אותם ורודפים אותם.

הנושא שמעסיק את כל מי שעולם הספרות יקר לו :
הוא מה קורה עם מכון גנזים שמשמר את כתבי היד של סופרי ישראל וחומרים עליהם.
משרד האוצר מסרב להעביר לשם כספים כנראה בגלל קשרי המקום לאגודה.
עם הסיבה לשיתוק פעילויות המכון היא קשריו עם האגודה אז אולי היגיע הזמן לנתק את קשריו לאגודה ולהפכו לעמותה עצמאית או כזאת שנמצאת בקשר גם עם האגודה וגם עם איגוד הסופרים .

לעודד ישראלי,
כן, שירים עורכים מניפולציות בדימויים, סמלים וכו'.
הבעייה היא שהשיר הזה אינו עורלך מניפולציות אלא אינו מדייק מבחינה טקסטאלית.
מניפולציה אינה יכולה להיעשות מחוץ לשיר.
לא צריך להיווצר מצב שבו משהו מובן ל"מי שחי בעולמו של חקק".
"עולמו של חקק" חייב להיבנות בשיר ולהשתמע רק ממנו.

ראה, איש מאתנו אינו חי בעולמו של הומרוס ואף-על-פי-כן אנחנו מבינים את שירתו.

וירושלים כלל אינה מוזכרת בשיר…

בשליש האחרון של שנות ה-80, בימי יו"רותו של יעקב אורלנד ז"ל, "גנזים" הופרד מן האגודה כעמותה נפרדת, עם ועד משלו ועם תקציב נפרד, לרבות תמיכה ציבורית.
"גנזים" אף קיבל בעבור תורמים היתר לנכות דמי תרומה מהכנסה.
לא ברור לי מי העלים את עצמאותו של "גנזים" ולשם מה צריך לבצע את ההפרדה כיום, לאחר שהדבר נעשה לפני יותר מ-20 שנה באופן החוקי ביותר.

יואב עזרא סיפר על מערכת התקפה מלאת ארס נגד שני אחים יוצרים, ובמקום להתייחס לשירים היפים שיואב ציטט, קורה כאן משהו מכוער ויש כאן אנשים
חסרי צלם אנוש שממשיכים את מתקפת השיכורים נגד האחים. מתעסקים פתאום ברכילות ובהפצת פטפוטי סרק כדי לפגוע באנשים מאחורי גבם. שוב לא מתייחסים לאיכות הספרותית המיוחדת שלהם. זה נראה עלוב. הרי מי שנכנס לאיטרנט מגלה שמשרד התרבות בעצמו רצה לקחת את גנזים ואחרי שגנזים כעצמאי נכנס לגרעון פנו לאגודת הסופרים שתציל את גנזים. מיכה ינון ראש מינהל התרבות פנה לאגודה שתקח שוב את גנזים ותשקם אותו. במקום להתייחס לדברים היפים שנעשים באגודה ומי שהגיע לערבי ספרות שם רואה זאת. עושים כאן מעשה
מכוער ושוב מנהלים מתקפה של שיכורים. מה שיואב עזרא תיאר בתחילת המאמר הוא סימפטום. וכך לא נראית ספרות.

אני כמשורר שייך לאגודת הסופרים, ולא כל שכן משוררים וסופרים אבות המייסדים של התרבות העברית שהורישו את יצירותיהם לאגודת הסופרים העברית. הבנתם את זה אגודת הסופרים העברית. הם הורישו כשם שאול טשרניחובסקי הוריש את ביתו לאגודת הסופרים והמשוררים העברית. כך גנזים היה ויהיה שייך אך ורק לאגודת הסופרים העברית. זו הצוואה של המורישים הם הורישו את יצירותיהם לאגודה וזה מה שיהיה.

שהורישו את יצירותיהם לאוגודה הסופרים, מתוך תקווה ושייכות ליצירה העברית ולאגודה. לשאול אותם אם הם מעונינים בנתק

מי שקרא את מאמרה של חלי איתן אברהם שנמצא למעלה בקישורית קרא על שירי הילדות הירושלמיים של הרצל חקק ומבין שהשיר על ירושלים בשבת ועל ביצי החמין המטפטפות הוא חלק מילדותו. לאחרונה נערכה תערוכה של ציורים על שירי בלפור ורכשתי שם את ספריהם של התאומים. ובאמת השיר על ביצי החמין המטפטפות הוא חלק ממחזור שירים שנקרא שבת קסומה מלב העולם, והשיר על ירושלים מקסים. גיורא לשם שטעה בהבנת הטעמים הקסומים של המנגינה העתיקה שוב מנסה לבלבל את המוח מדוע ירושלים לא נזכרת ממש בשיר. הוא כנראה שכח שבשירה אמיתית יש סמלים ושמות צופן, ולב העולם זו ירושלים. מספיק לקרוא את כל הקישוריות למעלה על יצירת האחים להראות שגיורא לשם מדבר משנאה והיצירה האמיתית מדברת בעד עצמה. חבל שתיאורו של יואב עזרא על שנאה מתגלה כמוחשי במסע ההסתה של לשם שמפטפט את עצמו לדעת.

מסע השיסוי נמשך, זו המציאות, ואני שאוהב חתולי רחוב יכול רק לומר. מיאוווווו, מיאוווו.

למר ווסט, אכן חתולי הרחוב יכולים להתחבר
לגיורא לשם. הוא שהיה מזכ'ל אגודת הסופרים ידע לקבל משכורות מזה בשעה שכל חבר אגודה יודע
שהרצל חקק כיושב ראש האגודה ובלפור חקק כיושב ראש שניהם עושים הכל בהתנדבות. וכמי שמקבלת מאזנים אני רואה שיש מפעלי התנדבות של סופרים
בערי פיתוח. אנשים ענוים ואציליים שעושים הכל בהתנדבות לא מתאימים לגיורא לשם. שולחן שיכורים שתיאר יואב עזרא נראה לו כנראה מתאים להצטרף אליו להמשך השיסוי. ממש בושה.

לשלומית רזיאל!
זומנתי על-ידי נתן יונתן להיות מזכ"ל האגודה.
התפקיד המינהלי הזה תמיד היה בשכר.
לפני כן עבדתי בבית תוכנה ובואי לאגודה היה, מבחינתי, התנדבות.
שכרו של מזכ"ל בעת ההיא היה כשני-שלישים מן השכר הממוצע במשק.
בתקופת כהונתי תכננתי את מערכת הנהלת החשבונות, החזרתי לאגודה רכוש שאבד לה ברבות השנים ועוד.
עם פרישתי מהתפקיד באגודה לאחר כשנה וחצי חזרתי לעבוד בתוכנת מחשבים, והכנסתי היתה כ-60 דולר לשעה!
מזכ"ל האגודה מעולם לא היה תפקיד התנדבותי. המזכ"ל ששירת לפני אפילו לא היה איש ספרות, אלא איש מינהל בלבד.
מרבית היו"רים באגודה פעלו בלא תמורת שכר, וכך היה מקובל באגודה. ידוע לי כי בתקופה מסויימת הופר הנוהג הזה.

לצחוק. מואיז בן הרוש יש בו משהו מצחיק. כתבה מוזרה באתר של אלי אשד, הקטע הזה עם הצחוק. אפילו מואיז בן הרוש מצחיק. מצחיק שזה מצחיק.

כפי שציינתי, לקראת סוף שנות ה-80 נהפך "גנזים לעמותת-בת של אגודת הסופרים.
המהלך הזה נועד לאפשר לתורמים ל"גנזים" לרשום את תרומתם כהוצאה מוכרת לצורכי מס.
חברי ועד עמותת הבת "גנזים" היו חברי אגודת הסופרים.
משום מה, ולא ידוע לי כיצד ולמה, הועלם דבר קיומה של עמותת-הבת "גנזים" ובטלו היתרונות שהיו בכך.
לא ברור לי כיצד מתכוונת אגודת הסופרים, שתקציבה זעום כל-כך, לנהל את עמותת "גנזים" תחת קורת גג עמותית אחת, כאשר לפיתוח "גנזים" דרוש תקציב גדול בהרבה.

ההודעה הגזענית שלך הייתה על סף המחיקה.
לבסוף החלטתי לא למחוק אבל כל הודעה נוספת מהסוג הזה תימחק.

גיורא, הופתעתי מהתייחסותך למאמרי על שירתו של הרצל חקק. לשמחתי, קראתי את הספר במלואו ואת השירים במלואם, (כמו גם את כל ספריו הקודמים). זו דרכי במחקר, להתייחס אל יצירה מסוימת מתוך ידיעת מכלול היצירה של היוצר, אליו אני מתייחסת בבקורתי. רק כך, ניתן לדייק בבחינתה ובפרשנותה של יצירה מסוימת, שאם לא כן נחטא לה ונחטא עוד יותר לעבודתנו כמבקרים.
(ניתקת את דבריי מהקשרם, ובכך נפגמו גם דבריך שלך).
התייחסת לציטוטים מן השירים גרידא, ועל פי דבריך ניכר, כי באת אליהם מתוך עמדה מוקדמת. אריה לודוויג שטראוס, מגדולי החוקרים והמבקרים של הספרות העברית, ציין ש"הקורא המבקש ביצירה השכלה, לקח ועיצוב דמות עצמו – לבו אינו פתוח ואינו פנוי לשמיעת היצירה ולהחייאתה בקרבו…" (ל.א. שטראוס, בדרכי הספרות, ירושלים, מוסד ביאליק, תשל"ו). על המבקר המשכיל לגלות פתיחות אל היצירה המבטאת תמונת עולם רחוקה במהותה מתמונת עולמו שלו, ורק מתוך עמדה כזאת הוא יכול לבחון אותה בחינה אובייקטיבית ומדוקדקת, ללא דעה מוקדמת, על אחת כמה וכמה, שעה שלא קרא את מכלול יצירת הסופר / המשורר אליו הוא מתייחס בדבריו.
שיריו של הרצל (ושל בלפור) נבחנו על ידי בחינה מדוקדקת במחקרים שונים (אחד מהם מופיע ב – Hebrew Studies וכן בספר המחקר שלי "כאב השורשים הכפולים" (עקד, 2008) הם ישרדו וימשיכו לגעת בלבבות על אף כל דברי השיסוי של שולחנות הקפה, שתאר יואב עזרא בפתח מאמרו. הם כותבים מתוך עולם אמוציונלי, מורשתי, רוחני, לשוני עשיר ומתוך פרספקטיבה וידע עולם רחב, ובפרט בתחומי התרבות והספרות העברית. אני מאמינה ששירה צריך לקרוא מתוך פתיחות הלב ולא מתוך עמדה מוקדמת.
גיורא, תמיד הערכתי את פעליך הספרותיים. אני מזמינה אותך לקרוא קריאה מקפת ביצירתו של הרצל. לפחות קרא, בבקשה, את כל ספרו החדש "אנא בכוח, אנא בשיר". בטוחני שתשנה ותמתן את עמדתך.

המניפסט נעים ההליכות של דוקטור חלי איתן אברהם מלא השראה ומלא רוח תרבות, פתיחות, רצון להבין ספרות באמת. כשמשווים את דבריה הנאצלים מול הגישה המכפישה וחסרת הפתיחות של גיורא לשם, מבינים מה ההבדל בין מלומדת בספרות לבין מתנשא שמרגיש אני ואפסי עוד. לאחד הכותבים שהציע פירוש יפה לשירים כתב לשם – ,עשית מה שאמרתי שאסור לך לעשות'. עד כדי כך הגישה שלו מלאת עריצות וסגירות מחשבתית.ובשם אותה סגירות ושחצנות הוא גם מרשה לעצמו לזלזל ולקלל. השבח והתהילה לחוקרת הדגולה והאצילה חלי איתן אברהם.

חלי אברהם איתן.
אכן, זה מה שכתבתי, שהספר שלך הוא מחקר ספרות ולא ביקורת ספרות.
והנה אני מעתיק את מה שכתבתי:
מה לעשות, הגב' ד"ר חלי איתן אברהם לא שיכנעה אותי כמבקרת מוכשרת.
סגנון הכתיבה הוא של עבודת גמר, וזה יתרונה.
אך עבודת גמר היא עבודת גמר וביקורת ספרות היא דבר שונה בתכלית.
הצרה בתגובות היא שלא קרואים את מה שאתה כותב אלא מסיקים מסקנות לפי הרוח הנושבת.
שמא, להפתעת כל הכותבים כאן
קראתי במשך כל השנים בכל מה שפירסמו הרצל ובלפור חקק.
שירתם אינה בגדר חידוש בשבילי.
אני מכיר אותה היטב.
יתר על כן, לא הסתופפתי בקרב האנשים שהתבדחו על שירתם של האחים חקק.

לשלומית רזיאל,
לא קיללתי את חלי אברהם איתן.
היא אכן כתבה עבודה אקדמית ולא ביקורת ספרות.
אלה שני עיסוקים שונים לחלוטין.
צר לי, אולם לעומת חלק מן התגובות כאן אני אכן מרגיש "אני ואפסי עוד".
כנראה שהבעייה נעוצה במגיבים.

אז לאשד ולעזרא ולחלי כל הכבוד שאתם מעוררים כזה דיון סועק בספרות. או לפחות בחלקו על ספרות.

אני אקח צעד אחורה ואכנס לנושא שמסביב לדיון הזה, והוא שכל פעם שמעלים שם של משורר מזרחי יש כל מיני שמועות עליו וכל מיני דברים עולים עליו על מה שהוא עשה או לא עשה, חלקם נכונים וחלקם רכילויות וחלקם שקר. למשל מזה שנים מסתובבת שמועה על איזה סופר מזרחי מאוד מפורסם שתמיד צריך לערוך את ספריו כי הוא לא יודע עברית! אחר כך מעלים שם של משורר ומישהו מתחיל עם אתה יודע מה הוא עשה בכאן או בשם, או שהוא ישב בכלא על סחר בסמים, או שהוא הסתכסך עם המוציא לאור שלו, או שהיא שכבה עם ההוא ואחר כך הוא עזב את הבעל, וכן הלאה בלי סוף.

ואני תמיד צריך לשאול, איל ובמה זה קשור לשיריו? ללשם (אבל אין בזה שום דבר מיוחד, הוא לא היחיד) יש נטיה מאוד חזקה להכניס דברים כאלה לכול דיון.

איך בדיוק זיון מהצד או סיכסוך או חצי קריירה פוליטית נלוזה קשורה ליצירה ספרותית?

ההערות האלה אינן נאמרות רק על מזרחים, יש גם אשכנזים שסובלים מזה אבל, וזה אבל גדול. א. הם תמיד מופרחות לאוויר על כל יוצר מזרחי שקצת בולט במרחב התרבות הישראלית. וב. משום מה כשמדובר במזרחי העניין הוא ממש כבד משקל ויש לשקול את איכות יצירתו על פי כל מיני מעשים שעשה או לא עשה ועל פי השמועה ועל פי כל מיני אנקדוטות.

קצת יותר רחו מזה אבל קשור לעניין יש גם סוג של סטיגמה שאם מזרחי כותב הוא בטח לא יודע בעברית ולא יודע להשתמש בשפה, אפילו כשמדובר בשפת האם שלו. אבל זה נושא שקשור לדיון כאן אבל הוא גם נוגע בנושא הרבה יותר חשוב וראוי לדיון אחר ומעמיק.

לדעתך כור ההיתוך בין העדות עשה את שלו, או שעדיין יש הבדלים בין העדות השונות? ואם לדעתך מסע השיסוי של האחים הרצל ובלפור נובע על רקע עדתי? או שזה משהו אחר כמו חברתי?

המילה "אשכנזי " על כל נגזרותיה אסורה זה מכבר באתר זה כמילת ניבול פה .
ביחד עם מילות ניבול פה בהמיות אחרות כמו :
"מרוקני סכין
כוזרי
"פרנק
"כוסית
"נאצי
"פשיסט
ערבוש
מדכא פטריארכלי
הקפד מכאן ואילך להחליף מילה זאת במילה תקינה כמו "יהודי ממוצא מזרח אירופי" .אם לא תעשה זאת אאלץ להמחוק כל הודעה שלך כזאת לאחר הזהרה אחת.
אז חסוך לי ולך את הטירחה.
כנ"ל לשאר הכותבים .
תודה

למואיז,
לא הערתי דבר על הרצל ובלפור חקק כאנשי ציבור.
יש לי תהיות משלי על עצם שירתם, וזה לגיטימי.
באופן משונה, אני צריך למצוא את עצמי כל העת בעמדת התגוננות אולם איש לא טורח, למשל, לבדוק מה כתבתי על ספר שיריו הראשון של יוסי שריד שראה אור בראשית שנות ה-60.
לאיש כבר לו משנה שיצאתי נגד הפואטיקה של זך בראשית שנות ה-60.
לאיש לא משנה מה כתבתי על הממסד ספרותי בשנות ה-60, בטרם יבש החלב על שפתיהם של מרבית הכותבים כיום.
אבל דעות קדומות הושמעו פה למכביר!
דרך אגב, כאשר ניגשים אל יצירה חדשה אי-אפשר ל"התנתק" ממה שקדם לה וממה שנמצא בצדייה.
משקלה של יצירה חדשה הוא בהקשר העבר וגם בהקשר ההווה.

לגבי מוצאו של מר יואב עזרא. ונאלצתי למחוק אותה.
לא מן הנמנע שכמה הערות גזעניות כאלו שפורסמו בתגובה לרשימה זאת נכתבו כולן בידי אדם אחד המשתמש בשמות שונים .
כל הערה כזאת תימחק .
תודה.

אשכנז זה מקום גיאוגרפי, וההגדרה של אשכנזים הלכה והתפשטה למזרח אירופה, אבל אשכנז כוללת גם את מרכז אירופה משם זה יוצא ואת גרמניה כמובן. אלה לא מזרח אירופאים, לכן יהודים ממוצא מזרח אירופאי אינו מונח מדויק.

לאזר פשוט, אני אכן חושב שרבות מן הטענות כנגד חקק או כנגד משוררים מזרחים הם עניין עדתי ועניין של פוליטיקה אנטי מזרחית מצד האליטה ממוצא מזרח אירופאי (כאן זה די מדויי דווקא,ה אי מזרח אירואפית ולא מרכז אירופאית) ששולטת בספרות

זה מה שאני חושב. אני גם חושב שהגזענות האנטי מזרחית מאוד מושרשת ונפוצה בחוגים אדקמאיים , ובחוגי הספרות והאומנות.

לא בכול תחום זה כך ומובן שלא כל התקפה על יצירה מזרחית היא בהכרח נובעת מפוליטיקה עדתית, אבל יש רבות כאלה שבמסווה של ביקורת פשוט פוסלת כל דבר מזרחי. יש לראות את העניין על פי ההקשר וגם על פי המבקר, אם למשל תמצא מבקר שתמיד יש לו ביקורת מאוד עניינית על כל המזרחים שהוא מבקר ומצד שני כלפי השאר הוא נוטה לכאן ולכאן, זה כבר צריך להדליק נורה אדומה. דווקא זה לא המקרה של אשד.

ואשד הפעם בכלל לא תקפתי אותך. וגם אני לא אמרתי כאן דבר על שירת הרצל ובלפור חקק.

מואיז
כאמור מאחר שהמילה "אשכנזי " הפכה בעשרות
השנים האחרונות למילת ניבול פה כמו המילה "פערנק" לפניה ( שגם היא במקורה הייתה מילה נייטרלית לחלוטין ) השימוש בה אסור .
אפשר להשתמש במונח "יהודים ממוצא מזרח ומרכז אירופאי" כדי להבהיר את המסר.
כל שימוש נוסף, במילה זאת אסור מלבד היוצא מהכלל היחיד של הבהרת ההיסטוריה של השימוש בה ועד להפיכתה לניבול הפה הגזעני שהיא היום
שימוש כזה מותר גם לגבי ניבולי הפה האחרים "פערנק " כוזרי "וכו' ,אבל לא מעבר לכך. .
תודה

לאלי ,
מעיון במאמר ובתגובות עולה בי שאלה אחת. מהי הלגיטימיות של המאמר? מהי הלגיטימיות של התגובות? העלית בעבור יואב עזרא
מאמר "(סליחה, איני מכירה אותו…) מוזר בעיניי לפרסם מאמר שהופך לחגיגה נלעגת.
האם חוקר תרבות כמוך מעודד הולכת שולל?. רוב התגובות מלוות באווירה ביריונית. ההרגשה מחליאה, תחושה של ביצה. הגעתי למאמר במקרה,ֿ והאמת, מרגע שנתקלתי בו הצטערתי שהגעתי אליו. הצטערתי על הויכוחים המיותרים, ויותר מכל הצטערתי שאף אחד מן המגיבים לא מתייחס ליצירתו של הרצל חקק, גם המאמר כאן של יואב עזרא חוטא למטרה.

האם האינטרנט סובל הכל?

מהי הלגיטימיות של המאמר? האם בזכות הזנב הארוך של המגיבים???

שושנה

ושוב למואיז,
נוח מאוד להתעלם ממה שתכבתי מעליך.
בלא מורא ופחד התנגחתי עם גדולי העתודים ה"אשכנזים" בשנים שבהם כל ההיזק היה יכול להיות שלי ושלי בלבד.
הערב גם נזכר שלא כל-כך במקרה התנגחתי בשנות ה-80 עם עתודי הבקר מנחם פרי ודוד גרוסמן, עם פרסומו של "עיין ערך: אהבה" ש"חיפצן", כמו שאומרים, את השואה.
דרך אגב, מי שהוא טוטאלית יליד הארץ ואין לו מושג איך נראית אשכנז זו שלך, גם הוא אשכנזי?

לא רק מצטערת גם יתר הבלוגים והאתרים האחרים מצטערים. יואב עזרא עושה באלאגן. יאללה באלאגןןןן…אאןןן…אאןן

למה שגיורא לשם לא יכנוס את כל הטוקבקים שהוא כותב באתרו של אלי אשד לספר ויפרסם אותו בהוצאה מכובדת כמו קשב או מאגנס? הוא גם יוכל לתרום לספרות העברית וגם לעשות כמו ג'ובות.

כל מי שעושה משהו למען הספרות העברית הוא בחזקת תורם בלבד.
ג'ובות לא נמצאות בזה.
האמת היא שאני אוהב לתרגם יותר מאשר לטקבק.
גם בתרגום לא עושים מי יודע כמה ג'ובות אבל לפחות חלק ניכר מהמתורגמים כבר מת ויש לי שקט בעבודה עליהם.
באשר לספרות העברית המקורית, מה חבל שאינני יכול לתרגם חלק ממנה לשפה אחרת. אולי הייתי מוצא את חלקה המת נעים וחביב!

יואב עזרא הוא משורר מוכר שכבר פירסם כמה וכמה מאמרים של ביקורת שירה ומשוררים.
תגובתך ניראית לי מוזרה את מציינת שהתגובות והמאמר מעוררים בך תחושה "מחליאה".
אולי כדאי שתציני מה בדיוק עורר בך תחושה מחליאה במאמר עצמו שכידוע לך אינו עוין כלל וכלל למושאו.
לגבי התגובות אין מה לעשות כל זמן שלא מבוטאים ניבולי פה גזעניים עדתיים וסקסיסטיים לכותבים יש חופש דיבור .שאין לי כוונה לפגוע בו .

אני אפילו חושב שהגדרתו טובה יותר, אם אתה נולדת בארץ וכולי אתה איש ממוצא מזרח אירופאי, או יוצא מזרח אירופה.

בסוף תראה שזה לא יהיה כל כך נורא.

אלי המילה שהיא מילת גנאי עדיין במקומות רבים ודווקא בספרות ובאקדמיה היא מזרחי, והיא היתה מילת גנאי לאורך רוב שנות קיום מדינת ישראל במידה זו או אחרת. באו המזרחים לפני עשור או שניים ואמרו נמאס לנו, אנחנו מזרחים אז מה? ומאז אתה צודק שבמקומות רבים המילה אשכנזי הפכה למילת גנאי, וזה מאוד חבל לדעתי. אבל בסוף זה יסתדר ושתי המילים האלה לא יהיו מילות גנאי. אני דווקא רוצה שהאשכנזים יתגאו במורשתם ובזה שהם אשכנזים, יש להם הרבה במה להתגאות, וגם שיקבלו את הביקורת עליהם ברוח טובה ולא כהטחת האשמות. זו דעתי, כמובן, ואתה תעשה מה שאתה רוצה בבלוג.

היה אי איזון כלפי המזרחים והגדרתו ועכשיו יש חוסר איזון לצד השני, ובסוף נגלה שיש אשכנזים ומזרחים (אני מעדיף ספרדים אבל עוד חזון למועד) והעולם לא מתמוטט בגלל זה.

לשם, לא כל דבר שאומרים נאמר עליך ולא כל פעם שמזכירים את שימך זה אומר שתוקפים אותך. אני אומר את זה במלוא הרצינות. נראה לי שלעיתים אתה לוקח על עצמיך דברים שלא הטיחו בך.

חג שמח לכולם

אני מסכי0 שיש להתייחס למילה "מזרחי " כמילתגנאי בגלל כל האסוציאציות השליליות שנדבקו בה.
ומכאן ואילך בהשראתך היא תוכנס לרשימת ניבולי הפה הגזעניים ביחד עם "אשכנזי " פערנק "כוזרי "מרוקני סכין " "מדכא פטריארכלי ""פלאשי " וכל השאר.
הציבור מתבקש לא להשתמש יותר במילה זאת אל במונחים טעונים פחות רגשית כמו "יהודי ממוצא מזרח תיכוני"
או עדיף פשוט "יהודי מרוקני " יהודי אלג'ירי " וכו'.
צר לי שאני נאלץ להשתמש בצעד זה אולם יש קהילות שלמות של קוראים שנפגעות מביטויים כאלו ועלי להתחשב ברגשותיהם .

האיסור על המילה "מזרחי " נראה גורף מידי מאחר שזאת מילה רחבה במשמעויותיה.בניגוד לשאר המילים שצויינו למעלה שהן מאוד ספציפיות במשמעויותיהם הגזעניות הסטריאוטיפיות וכלפי הציבור שכנגדו הן מכוונות.
כך שבכל פעם שמישהו אומר "מזרחי " הוא באותה מידה יכול להתכוון למזרח אירופים למשל " ואי אפשר לצאת מזה.
אז נשאיר זאת כך אין איסור על שימוש במילה "מזרחי" על כל אינספור משמעויותיה.
אבל לציבור מומלץ להשתמש במקומה במונחים ברורים שאי אפשר להשתמש בהם למטרות ניבול פה כמו "יהודים מזרח תיכונים " או "מזרח אירופים " וכו'.

כמו שיואב עזרא המליץ באחת מרשימותיו. וקראתי, וקראתי. במידה ואת פונה לעזרא מה הלגיטימיות לרשימתו, אז אני פונה אליך מה הלגיטימיות של מאמריך? הם עמוסים מידי , צפופים מידי, ואינם מתקשרים עם קהל הקוראים של האינטרנט. מאחר ואני מעריצה של עזרא אפנה אליך בשאלה שלו. למי את מפנה את מאמריך ? במידה ולקהל האקדמיה אז את מפנה את המאמרים לקהל של יותר מ-20 איש במקרה הטוב. דוקא מאמריך אינם לגיטימיים , את מרחיקה את הקהל מן הבלוגים והאתרים שאת כותבת בהם. את לא נמצאת בקהל, את נמצאת מחוץ לקהל. אבל דבר אחד טוב יצא מזה, למדתי להכריך. שוש ויג, גם שם ולא כותרת משנה.

למואיז,
אז, זהו שלא.
המוצא שלי כל-כך מעורבב שלכל החלוקות המקובלות אין ערך.
אף אינני יוצא מזרח אירופה, אלא יוצא דרום תל-אביב.
אז זהו, שתמונת נוף המולדת שלי היא ארץ-ישראל, ובתודעתי אני ישראלי בלבד.
יתר על כן, דרכי לא דרכה מעולם במקום שבו הסתובבו הורי והורי הורי מן המאה ה-16.
המקום היחיד באירופה שבו היתה למשפחתי נוכחות ובו ביקרתי הוא דווקא המקום שאותו עזבו הורי-הורי אמי ב-1500: ספרד.
בביקורי הקצרים בחו"ל תמיד הרגשתי תייר.
מדוע אני מתעקש על ההגדרות הללו?
כל הגדרה אחרת מעוותת את תיאור תמונת עולמי.
מה לעשות, ותמונת היהודי הנודד אינה הולמת אותי.

לאלי אשד,
יש אנשים שגם אם תיפח נשימתם האחרונה לא יוציאו מן הפה את המלה "ישראלים".
יש לי הרושם שבעיני אנשים רבים המלה "ישראלי" היא הקללה הגדולה ביותר.
כפי שאמר פעם מישהו, אתה יכול להוציא את היהודי מן הגולה אך אינך יכול להוציא את הגולה ממנו.
אולם אני סרבן גלות. זאת ארצי, זה עמי וזה מקומי.
איך אמר ברנר? אין מקום אחר.
דרך אגב, נולדתי קרוב מאוד למקום הירצחו.

לאלי,

החמצה.

חבל שכך משיגים רייטינג ופופלאריות. אבל זכיתי אי אפשר לומר שלא..עשו עליי גוגל וסרצ'.. פסססססססססססס

כל הכבוד, ואני מקווה שיואב עזרא יצליח לכתוב על בלפור חקק מאמר קצת יותר משובב נפש, לא רק להכתיר אותו כמשורר נכון, כספר נכון וכדומה, לא רק לספר ש'גילה את אמריקה' בספרים החדשים ועד כמה החמיץ את הכרתם והכרת יצירתם . בכתיבה מעין זו, אולי מעוררים את החבר'ה להגיב אבל השאלה האם נשאר מזה משהו…חיפשתי מה לצטט ולא מצאתי..
ומהכרותי הוירטואלית את אלי אשד, לו היה נוטל את הספר וכותב עליו הוא היה מוציא מתחת שרביטו צפיחית מתוקה מדבש…

שוב, החמצה..אבל או…הו…חגיגה…
🙂
שוש

לשם אני מפנה אותך למאמר שלי

http://www.notes.co.il/benarroch/8247.asp

זה שאתה ישראלי עדיין לא עומד בסטירה להיותך שייך לתתי קבוצות אחרות, כולל אלה של יוצאי מזרח אירופה, שיש להם זכויות יתר בחברתנו. כולל הזכות המיוחדת ששמורה רק להם להגדיר את עצמם בלי שיקראו להם מרוקאים, בני עדות המזרח, מזרחים, ויכנו אותם. אכן לפני בן גוריון היתה הזדמנות כזו שכולם יהיו ישראלים, אבל מאחר שמאז הקמת המדינה ממשלות ישראל מנהלות מדיניות גזענית האפשרות הזו הולכת ונלעמת מהמפה, או היא קיימת גבי רבים רק במחיר של מחחיקה עצמית מרחיקת לחם

לדעתי אנחנו רק רואים חלקיק של התגובה למדיניות הזו שנמשכת מאז בן גוריון שעוד יהיו לה תוצאות מרחיקות לכת על חיינו

גם 666 לא מבין מדוע כולם,מתוך אובססיה נכנסים לרשימותיו של עזרא. ולראיה, 666 מפנה חלק מהם כמו מואיז בן הרוש לרשימות אחרות. 666 פונה למואיז בן הרוש כמעט מתחנן, שיכנס לרשימות אחרות. אבל, מואיז בן הרוש לא זורק דהם. פשוט גם מואיז אוהב את עזרא. יקח זמן , וגם את תתרגלי. ככה זה כשבחורה בוגרת אקדמיה.

סגנון כתיבה שלך וגם מטרותייך הם אינם דומים לסגנון או למטרות של יואב עזרא. את היית ניגשת לכתיבת רשימה באופן אחר לגמרי. זכותך. יואב כותב בגובה עיניים. יש לו עין בוחנת, חוש הומור וכשרון כתיבה רב. אנשים נהנים ומבינים את הכתוב. הוא עושה שרות מעולה לכותב ולקורא. הקוראים מתעניינים במשוררים ומגיבים. אני שואלת אותך, האם אנשים מחפשים וקוראים את המאמרים שלך? האם את מעוררת סקרנות בקרב הקוראים? יואב הוא אדם נבון מאוד ובעל כשרון המסוגל להתאים את סגנונו לקורא. הוא בוחר דרך היחודיות שלו להפגיש את האמנות לעם. התגובה הלעגלניות שלך מעיד על חוסר קבלה וזחוח ראש ודעת.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

four + five =