web analytics
קטגוריות
ספרות פופולארית

צעקנותו של אלי הירש-עמוס אדלהייט

המבקר עמוס אדלהייט בוחן ומנתח את שירתו של אלי הירש.

אלי הירש.

      

      אלי הירש  הוא מבקר השירה של ידיעות אחרונות  וכתוצאה אחד מהאנשים המשפיעים ביותר כיום בתחום השירה .הוא גם משורר ותיק שפירסם לאחרונה ספר שירה חדש.עמוס אדלהייט משורר ומבקר גם הוא לקח על עצמו לבחון ביסודיות מחמירה את שירתו של אלי הירש.

צרחנותו של אלי הירש

מאת עמוס אדלהייט

אלי הירש  הידוע היום בעיקר במבקר השירה של "ידיעות אחרונות " הוא גם משורר שראשית הופעתו לקראת אמצע שנות השמונים בכתבי העת "סימן קריאה" ו"עכשיו".

ספרו הראשון "רעש" ראה אור בהוצאת "עכשיו" בשנת 1986 ושיריו נכללו בקובץ "מקום" עליו הוא חתום כעורך עם יתר חבריו לקבוצת "מקום".

 כבר בספרו הראשון בלטה בשירי הירש איזו צרימה אכספרסיבית מועצמת, פוזאיסטית במהותה ולא אמינה.

העולם הרוחני שנקבע כנקודת מוצא הוא העולם של "חדר המורים", ספרו הראשון של אהרן שבתאי.

זהו עולמו של מתבגר, אליו הותכה מנה גדושה של אלימות בנוסח מאיר ויזלטיר, למשל:

"אני נסער כי בחורה יפה חיכה אלי/בבית הספר בהפסקות הסתכלתי עליה בעינים כלות/(מבעד למשקפים והמון של פצעונים, עד היום עיני כלות והפרצוף/שלי סומר) עכשיו היא בהשג יד, מטומטמת, ואין לי כוח להגיד לה: תלכי מפה… בין הגבר והילד/נפלתי בין הכסאות על הראש ושברתי את הראש/אז הלכתי אל ככר העיר ועשיתי הצגה בעבור שנאת עצמי ושגעון גדלות" (עמ' 24). 

 התוצאה ברוב המקרים אינה משכנעת, לא ברמה הלשונית ולא ברמה החווייתית, הריגשית או האינטלקטואלית.

 לאורך הקריאה ב"רעש" מתגברת הרגשת זיוף וחוסר אמינות שמקורן בפער עמוק שקיים בין דימויים רומנטיים מוגזמים ומופרכים, למעשה קלישאות רומנטיות, לבין אותה צרימה היפר-אכספרסיבית וטון צעקני-היסטרי:

"אשתי תופרת והילדים שלי צועקים "לחם!/בגד! בית!" אבל באמת אני, כמו חרא,/שוכב על הגב ומצפה לישועה…" (עמ' 15),

או

"כבשתי הר בסערה, חרבי בעננים. גופי יפה ומפורסם בכל העמקים./אני כובש ההר, דורך בסלע. אני מצהיב את המדבר ומעורר סופות. / ויש לי זין שמצמיח בנשים את השדיים ומשחיר את הפטמות…" (עמ' 33),

 או

 "בני אדם שהם כמוני/בתואר; בעינים; בשיניים; בצואר;/אם אני פוגש אחד מכם/בהתחלה אני לא נותן ערך/ אחר כך אני נעשה מאושר. / נדחף זה לזה אצבע/או זין עמוק בתחת;/ונפלה זה לזה כינים של ערווה/משרשי שערות הרגלים;/ונחבוק זה את זה בגוף…" (עמ' 47)

תת הכותרת "שירה חדשה" (עמ' 14) או כותרת השיר "חיים חדשים" (עמ' 47), מהוות כבר מעין מבוא לספרו האחרון של הירש "מוזיקה חדשה" ("חרגול/עם עובד" 2008), שראה אור 22 שנה לאחר ספרו הראשון ו-11 שנה לאחר ספרו השני "טיול בשלושה" ("הקיבוץ המאוחד/סימן קריאה" 1997). כפי שנראה מייד השימוש בשם התואר "חדש" איננו בשום פנים מתכון לחידוש פואטי ממשי .

למרות יומרנותו הגדולה של אלי הירש,  קצב פרסומיו האיטי הוא בהחלט ברכה בעידן זה שבו הסיסמה האבידנית "במייד ובנייד" נעשתה מנטרה קדושה עבור דור שלם של כתבנים.

דומה שבספרו האחרון של הירש השתמרו אותו טון צרחני ואותה צרימה אכספרסיבית שנעשו כבר סימן היכר לפואטיקה שלו, אולם באופן מעט מעודן יותר, וכך זכו לאיזון מסויים עם הדימויים הרומנטיים המועצמים:

"אצא אל שדה החיטה לבקש לרוחי בעל/השדה קטן ורחוק ובעל לא ימצא/אעמוד בלב השממה ואקרא – איה בעלי/איה הכוכב שיאיר את חיי הכבים/מי יחבק את רוחי ברחם הלילה? / אצא אל הים בסירה לבקש לגופי בעל/הים רדוד וצמא ובעל לא ימצא/קולי יתנפץ אל החוף ויקונן – איה בעלי/איה הכוכב שיאיר את חיי הכבים/מי יאביק את גופי בפרח הלילה? / אשאל את הדוכיפת איה בעלי/אלטף את ציצת ראשה במבט תועה./יחד נשוט בשחקים להשחיז את קרני הלבנה/להפיל כוכב שיאיר את חיי הכבים./הרוח תחרוק בלבי בקבר הלילה" (עמ' 9).

אלי הירש by dafna talmon.

זהו השיר הפותח את הספר והוא מובא כאן בשלמותו כי הוא מדגים את מרבית הבעיות בשירי הירש. המשורר (כנראה בדמות אשה) יוצא בשיר זה לבקש לו בעל והוא נודד בשדה, בים ובשחקים. הלשון איננה חורגת מצירופים שגורים, למעט הגבהה ספרותית מסויימת והעצמה רומנטית שמעמידה בסימן שאלה את אמינות השיר כולו. הכוכב "שיאיר את חיי הכבים" חוזר שוב ושוב למרות שמדובר בקלישאה מצוצה מהאצבע ולמרות שלא נבנה סביבה הקשר מקורי כלשהו.

 השורות "מי יאביק את גופי בפרח הלילה" או "יחד נשוט בשחקים להשחיז את קרני הלבנה" ספרותיות מדי, מופרכות מדי, ורק השורה המסיימת "הרוח תחרוק בלבי בקבר הלילה" עוד מצילה שרידים של אמינות בתוך השבלונה של הקלישאה הרומנטית השגורה.

כי שירה איננה אוסף קלישאות המוגשות בלשון ספרותית נמלצת אלה בדיוק להפך, שירה במיטבה היא בריחה והמנעות מן הקלישאה ומן הדימוי הרומנטי המופרך וחתירה אל הלא צפוי, החריג והמקורי. השיר "קרחת היער" (עמ' 10) מעט מוצלח יותר בזכות איזו דינמיות המתחוללת במעבר בין בית לבית אבל שוב הטון ההיסטרי והקלישאה הרומנטית מתגברים וחונקים באיבם כל מקוריות וחידוש; הנה הבית המסיים: "

שמעתי מספרים על איש שזחל פצוע/רדוף ומדמם ראה כוכב מנצנץ/נזכר בשיר ישן ולפתע (מה זה היה?)/השיג אותו רודפו שיסה בו קורה ואבן/ניקר לבבו בחרב טרף נפשו ופרח". תיאור האלימות הוא חסר ממשות, רומנטי ועקר ביחס לתיאורי אלימות מוצלחים של אבידן, ומוצלחים פחות של ויזלטיר ולאור, והפתיחה החוזרת בכל בית "שמעתי מספרים" מסורבלת להחריד.

   השפעה ברורה של דליה רביקוביץ' ניכרת בשירים כמו "לימוני נדם" (עמ' 11), "חותכת תות" (עמ' 12), או "ביריעות השחקים" (עמ' 14), אלא שכאן הלשון אינה חורגת מן המליצה, למשל: "…כי בליל שבת אחוג במחולות הכרם./איני רוצה להמתין לך עד בוש./ימיך בגן לבי נמנו עד תום./לימוני נדם." (עמ' 11), או "ועוד מספרים על איש שנפל בלילה/ממטוס או מרכב אש וכל איבריו שלמים…" (עמ' 14). ש

וב אנו מגלים את אותם "מספרים" החוזרים בפתיחת כל בית, והנפילה הידועה ממטוס בלילה שאף היא חוזרת, כאילו שמדובר בחידוש או הברקה מקורית ולא באחת השורות הידועות ביותר של דליה רביקוביץ'. כל מה שהירש מוסיף מעצמו הם עוד ועוד קלישאות: "..

איך נפלה באמצע הלילה/ממטוס או מרכב אש וכל איבריה שלמים/חרבה למתנה ואשפת החיצים על כתפיה/ואיש שאספה בדרכה מכוכב לכוכב/יפיו זוהר כשמש שקוף כאור הירח/עמוק כמצולות החושך פוסע לצידה…" (עמ' 14).

   חוסר עקביות לשונית ופואטית בולטת במעבר מהשער הראשון "רחם הלילה" לשער השני "מוזיקה חדשה": לאחר שהעתיר על קוראיו שפע קלישאות רומנטיות בטון ספרותי גבוה ומליצי פותח אלי הירש את השער השני בשורה "בני זונות אולי תתחילו לשיר" (עמ' 22). פגם זה מגביר את חוסר האמינות בשירי הירש.

 

 

פסק הדין

 

 שירתו של אלי הירש מעלה שאלה חמורה : האם מדובר רק במשחק או  בשירה שנכתבת מתוך מחוייבות אמיתית?

אלי הירש עלה גבוה מדי בשירי השער הראשון וכעת הוא צונח למטה

ומתחיל לקלל כתגרן רברבן וצרחני בשוק הכרמל.

. השאלה היא שאלה של מידה נכונה ואיזון: אהרן שבתאי של "אהבה" פתר זאת באופן מוצלח למדי, אולם אלי הירש של "מוזיקה חדשה" נכשל ובגדול. 

לחובבי השירה האמיתיים אין מה לחפש בספרו זה.            

 

ראו גם

ירון ליבוביץ' -המוטו של אלי הירש 

מאת אלי אשד

בלש תרבות וחוקר של תנ"ך, תרבות וספרות פופולארית

67 תגובות על “צעקנותו של אלי הירש-עמוס אדלהייט”

סערה בעולם הספרות. תביעת לשון הרע על מיליון שח נגד פרופ' מנחם פרי, חביבו של אשד, נגד ידיעות YNET מעריב והארץ.
אתם לא יודעים על זה אך ביהמ"ש יכריח העיתונים לציית לחוק ולפרסם האמת על פי הכתוב בחוק.
בית משפט השלום: ת"א 09-12-7399

התובע: עזיז ליאור.

נגד

הנתבעים:

פרי מנחם. כתובת: בוסתנאי 23 ת"א .
פרי יערה. כתובת: עזריה מן האדומים 7 ת"א .
עיתון מעריב. בעלים:נימרודי עופר. כתובת: קרליבך 2 ת"א.
דנקנר אמנון – עורך מעריב דאז.
גור אסף – עיתונאי מעריב.
עיתון ידיעות אחרונות. בעלים מוזס ארנון. כתובת: מוזס 2 ת"א.
עורך ידיעות אחרונות.
נאה בוקי – עיתונאי ידיעות אחרונות.
לוי יעל – עיתונאית ידיעות אחרונות.
עיתון הארץ ואתר HAARETZ. בעלים:שוקן עמוס. כתובת: שוקן 21 ת"א.
עורך הארץ.
עורך HAARETZ.
רוני זינגר – עיתונאית הארץ.
וואלה – אתר אינטרנט.

מהות התביעה: עבירות על חוק איסור לשון הרע.
עבירות על חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, ס' 2 וס' 4.
עבירה על חוק עשיית עושר ולא במשפט.

סכום התביעה: 900,000 ש"ח.

כתב התביעה

חלק מקדמי:

1. אני סופר מוכר וידוע לציבור. פירסמתי שני ספרים בהוצאת זמורה ביתן
ובהוצאת הקיבוץ המאוחד, שזכו לביקורות מהללות וטובות בעיתון הארץ
ובעיתון ידיעות אחרונות. נערכו עימי ראיונות ענק בעיתונות הכתובה
והמשודרת.
סיפורים שלי נכללו באנתולוגיות יוקרתיות בישראל ובארגנטינה.

2. יש לי תואר בהצטיינות מהחוג לקולנוע וטלביזיה באונ' ת"א.
בעת האירוע, הייתי סטודנט שנה ד' למשפטים, בתוכנית למצטיינים, במרכז
הבינתחומי בהרצליה.

3. שם משפחתי מהולל מהבחינה הצבאית. דודי, נסים עזיז, הוא ההרוג הראשון
בקרב הגדול על ת"א בשנת 1947. זה היה הקרב הפותח של מלחמת העצמאות,
ודודי הוא ההרוג הראשון של מלחמה זו. על שמו של נסים עזיז ושניים
מחבריו שנפלו בקרב זה, השלושה, יש בתל אביב כיכר ואנדרטה, ברחוב ויצמן,
סמוך לגדות הירקון.

הפרסומים שהם לשון הרע (כל הנספחים מצורפים):

הפרסום הראשון:

4. ב-14.11.2005 נכתב עלי בעמוד הראשון בעיתון מעריב:

"ההודעה שהמתינה לפרופ' מנחם פרי היתה חד משמעית: יש לך שעתיים
לחיות. גם בתו קיבלה איומים. ברור קצר העלה: מדובר בסופר מתסוכל,
שנעצר."

5. מדובר בלשון הרע. הכותרת מפנה לכתבה בעיתון, ופה יוחסו לו עבירות פליליות
חמורות, וגם כינו אותי 'סופר מתוסכל'. התיק הפלילי בעניני נסגר, יום לאחר
האירוע. לא היו ראיות לאיומים שלי. מדובר בעדות שקר של פרי מנחם ויערה
במשטרה.

6. באותו תאריך בעמוד ראשי במעריב נכתב עלי כך:

בכותרת משנית: "ראש החוג לספרות באונ' ת"א, פרופ' מנחם פרי, מצא את
עצמו בסוף השבוע לכוד בתוך מותחן אימה מציאותי כשסופר מתסוכל שאת
כתביו הוא דחה הודיע לו: "יש לך שעתיים לחיות" ואיים גם על חיי בתו
ונכדתו".

מתחת לתמונה שלי נכתב : "איים על הבת של פרי מול עיני השוטרים".

בגוף הכתבה נכתב כך: "… הפרופסור מחליט לדחות בנימוס את כתב היד, אבל
אז הוא חוזר הביתה ושומע במשיבון שלו הודעה שאינה משתמעת לשני פנים:
יש לך שעתיים לחיות".

ציטוט נוסף: "עוד באותו הלילה קיבלה בתו, יערה פרי, שהיא במקרה גם
שכנה של הסופר המתוסכל, שיחה מאיימת אפילו יותר שבה נאמר לה בין
היתר: "הוצאתי הוצאה להורג של אביך, אני יודע מי את ואיפה את גרה, ואני
מודיע לך שאני ארצח גם אותך. תודה."

ציטוט נוסף: " בנוסח האחרון של הספר שלו, עזיז כבר התייחס למותי בפואמה
'בשוך יומך', וגם שלח לי מכתב נלווה ובו הוא מפנה את תשומת לבי לשיר הזה.
ביום שישי הוא השאיר לי הודעה טלפונית במשיבון שנותרו לי שעתיים
לחיות … רק אחרי שהוא השאיר הודעה לבתי יערה, ובה טען שמשום שאני
מסרב להוציא לאור את היצירה שלו היא ובתה ירצחו…"

פרי יערה אומרת כך: "השוטרים הגיעו, ופתאום עזיז הופיע למטה בלי חולצה
ואיים לרצוח אותי שוב בנוכחותם, אך הם לא הספיקו לעצור אותו".

7. מדובר בלשון הרע חמורה ביותר. מיוחסים לי עבירות פליליות חמורות. מעולם
לא השארתי הודעות מאיימות על המשיבון של הנתבעים, לא הוצגו לשוטרים
הודעות כאלה. מעולם לא איימתי על הנתבעת, ואפילו לא ראיתי אותה.
לא יתכן שברחתי משלושה שוטרים, כמו שהנתבעת טוענת, כי לא נרשם דו"ח
משטרתי על כך. כאמור, התיק הפלילי נסגר עוד יום קודם לפרסום!

הפרסום השני:

8. ב-14.11.2005 נכתב עלי בעמוד ראשי בעיתון ידיעות אחרונות:

בכותרת ראשית: "איומי רצח בחוג לספרות". משמע האדם הסביר מבין, כי
איימתי וביצעתי עבירה פלילית חמורה.

בגוף הכתבה נכתב עלי מפיו של פרי מנחם: " ביום שישי האחרון הושארה לי
ההודעה המאיימת במשיבון. לא ייחסתי לה יותר מדי חשיבות, אבל בתי
צילצלה בשבת ואמרה שגם לה השאירו איומים במשיבון כמו 'אני בא לרצוח
אותך' … אבל כשבתי שהתה מחוץ לבית, השכנים התקשרו לספר לה שהבחור
ממש מנסה לשבור לה את הדלת. אדם כמוהו אסור לשחרר. הוא צריך טיפול
ולא שחרור".

9. מדובר בלשון הרע חמורה המייחסת לי ביצוע עבירות פליליות, וקובעת, כי אני
צריך טיפול. משמע, כי אני לוקה בנפשי.

הפרסום השלישי:

10. ב-13.11.2005 נכתב עלי באתר YNET :

מפיו של פרי מנחם: "ביום שישי כאשר שמעתי את ההודעות במזכירה
האלקטרונית שלי, שמעתי הודעה ובה הוא מאיים עליי ואומר לי שיש לי עוד
שעתיים לחיות. אתמול כבר היו איומים קונקרטיים כאשר הגיע החשוד
לדירתה של בתי ושבר את הדלת", אמר פרופ' פרי ל-ynet."

11. מדובר בלשון הרע חמורה. דברי בלע ונאצה. איך פרי יודע כי אני שברתי את
דלת ביתה של בתו בלא שראה אותי?
מיוחסים לי פה עבירות חמורות של איומים ופגיעה ברכוש.

הפרסום הרביעי:

12. ב- 14.11.2005 נכתב עלי בעיתון הארץ:

מפיו של פרי מנחם: "בתגובה החל עזיז להשאיר הודעות במשיבון שבביתו
של פרי, ואיים כי יפגע בחייו. אתמול הוא השאיר הודעה נוספת, ובה אמר
שגילה כי בתי היא שכנה שלו וגרה באותו רחוב, ואיים לפגוע גם בה."

13. מדובר בלשון הרע. דבריו של פרי מנחם הם שקר וכזב.

הפרסום החמישי:

14. ב- 13.11.2005 נכתב עלי באתר haaretz:
" לאחרונה השיב פרי פעם נוספת את כתב היד לעזיז, והודיע לו שאין ברצונו
לפרסמו. בתגובה החל עזיז להשאיר הודעות במשיבון שבביתו של פרי,
ואיים כי יפגע בחייו."
העיתונאית פה מדווחת כאילו הכל אמת, והיא שמעה בעצמה את ההודעות
המאיימות.

ציטוט נוסף מפיו של פרי מנחם: "אתמול הוא השאיר הודעה נוספת, ובה אמר
שגילה כי בתי היא שכנה שלו וגרה באותו רחוב, ואיים לפגוע גם בה", סיפר
פרי אתמול. במקביל התקבלו הודעות גם בביתה של הבת, שבהן איים עזיז כי
ירצח אותה ואת בתה."

15. מדובר בפירסום שקרי, שרחוק מן האמת כרחוק מזרח מן המערב.

הפרסום השישי:

16. ב-13.12.2005 בעיתון מעריב בכתבת ענק נכתב עלי בכותרת ראשית:

"סופר צללים". מי שהוציא שני ספרים בהוצאות מובחרות ושספריו זכו
לביקורות מהללות וטובות, הינו סופר צללים?
מדובר בלשון הרע וביזוי שמי, ופגיעה במשלח ידי.

בגוף הכתבה נכתב עלי:

"הסופר הזועם, שהיה תלמידו של פרי באוניברסיטה, אף הגיע לדירת בתו
של פרי, יערה פרי, המתגוררת בשכנות אליו, איים עליה ברצח, שבר את
פעמון הכניסה וניסה לשבור את דלת ביתה".
למרות שהתיק הפלילי כבר היה סגור, הכתב מוסר, כי עברתי עבירות
פליליות.

ציטוט נוסף מפיה של פרי יערה: "…השוטרים הגיעו ועדכנתי אותם
במתרחש, ופתאום הוא הופיע למטה בלי חולצה ואיים לרצוח אותי שוב."

17. מדובר בלשון הרע. דברי עורבא פרח. שוטרים לא ראו אותי מאיים על פרי
יערה, כי מעולם לא איימתי על פרי יערה. ואיך בדיוק פרי יערה יודעת איך אני
נראה? יש לה תמונות שלי מן העיתונות מלפני ארבע שנים קודם לאירוע?

הפרסום השביעי:

18. ב-13.11.2005 פורסם עלי באתר וואלה:

"לאחרונה השיב פרי פעם נוספת את כתב היד והודיע שאין ברצונו לפרסמו.
בתגובה, החל הכותב להשאיר הודעות במשיבון האלקטרוני שבביתו של פרי,
כשהוא מאיים כי יפגע בחייו של העורך. "אתמול הוא השאיר הודעה נוספת,
ובה נאמר שהוא גילה שבתי שכנה שלו וגרה באותו רחוב, ואיים לפגוע גם
בה", סיפר פרי. במקביל התקבלו הודעות גם בביתה של הבת, בהן איים
הכותב כי ירצח אותה ואת בתה כי "אני יודע שאת בתו של מנחם פרי".

19. מדובר בלשון הרע חמורה המייחסת לי ביצוע עבירות פליליות. הכל שקר וכזב.

התנהגות הנתבעים:

20. פרי מנחם ופרי יערה פירסמו את הדברים בזדון, מתוך כוונה לפגוע, לבזות,
ולהכפיש את שמי הטוב, ולפגוע במשלח ידי כסופר, תוך ידיעה, שהם מוסרים
לעיתונות דברי שקר, שאין בהם תום לב.

21. ראיות תומכות לכוונת הזדון: פרי מנחם זימן בעצמו לתחנת המשטרה
עיתונאים ממרבית גופי השידור הכתובה והאלקטרונית בארץ, לשם עשיית הון
תעמולתי ורווח פירסומי לו ולהוצאתו.
מלבד פרסום הלשון הרע החמורה כנגדי, פרי מנחם מכפיש בעיתונות את
ספרי החדש, שטרם אפילו ראה אור. הוא טוען שאינו מבין מה כתוב בו. מספר
שמדובר בחזיונות נבואיים וכו', פרי מנחם עשה הכל בכדי להעמיק את ביזוי
שמי הטוב ובכדי לפגוע במשלח ידי כסופר.
פרי מנחם מספר בעיתונות, כי דחה את ספרי כמה עשרות פעמים. שקר וכזב.
קיבלתי תשובה בודדה מפרי מנחם על ספרי, רק אחרי שלוש שנות המתנה.
פרי מנחם שלח לי מכתב בכתב ידו, בו הוא כותב, כי לקטורית קראה את
הספר, ולא הוא, וכי אין בכוונתו לקרוא את הספר.
כל הדיוט בתחום הספרות גם יודע, כי הוצאה לאור משיבה תשובות לכתבי יד
הנשלחים אליה, חודשים ארוכים מיום המשלוח. ואין דבר כזה, מתן תשובות
שליליות 'כמה עשרות פעמים' כמו שפרי מנחם טוען בעיתונות.
מן המפורסמות הוא, כי פרי מנחם לא קורא כתבי יד המוגשים להוצאתו
'הספריה החדשה', אלא לקטורים מטעמו.

פרי מנחם, כדי לרומם את שמו, טוען, כי שלחתי לו מכתבים, בהם כינתי אותו
"מורי הנערץ והאהוב".
איך יתכן כי אדם המכנה את פרי מנחם, שלמרות שדחה את ספרו כמה
עשרות פעמים, "מורי הנערץ והאהוב", דוקא אדם זה יאיים ברצח על "מורו
הנערץ והאהוב"?
כל דבריו של פרי מנחם מעידים על כוונה ברורה להאדיר את שמו ולבזות בזדון
את שמי הטוב.

22. לגבי עיתון מעריב: שלחתי ליועץ המשפטי של מעריב, מאיר בלייך, אימיילים
רבים, וביקשתי בהם תיקון והכחשה לפרסום הלשון הרע כנגדי בעיתון, כמנוי
בס' 17 לחוק איסור לשון הרע או כמנוי בס' 25א(א) לחוק.
מאיר בלייך הבטיח לי תיקון. אחרי שבוע שוחחנו, והוא חזר והבטיח פירסום
האמת. שבוע אחר כך, הוא טען שבמעריב אוספים חומרים לפירסום הכתבה
בנושא. שבוע אח"כ, בשיחה אחרונה, הוא אמר, כי מעריב לא יפרסמו את
האמת.

23. לגבי ידיעות אחרונות: שלחתי בפקס למזכירה של ארנון מוזס את הכתבה
המהווה לשון הרע, ובקשתי תיקון ופירסום האמת. ידיעות אחרונות סירב
לפרסם התיקון או העידכון.

24. לגבי ynet: שוחחתי עם מפרסם הכתבה, העיתונאי אבי כהן. הוא הבטיח לי
פירסום. אח"כ הוא אמר לי, כי במערכת העבירו את העניין לכתב ספרות.
שלחתי הודעות אימייל ליועצת המשפטית של ynet, נעה ספיר, בכדי למנוע
תביעה כנגד ynet . כתב ספרות הודיע לי, כי ynet לא יפרסמו התיקון ללשון
הרע. שוחחתי עם נעה ספיר.
בשיחה המזעזעת איתה, היא כינתה אותי חולה נפש, ואף דרשה מספר טלפון
של קרובי, כדי לספר להם כי אני זקוק לטיפול!
מסרתי לה מספר טלפון, והיא אכן התקשרה לקרוב משפחתי!
חמור מכך: נעה ספיר, כתב הספרות, וכתבת התרבות של ynet (עימה לא
שוחחתי מעולם), התלוננו כנגדי משטרה, כאילו אני מטריד אותם, והביאו
לשוטרים את הידיעה עלי מ-ynet כדי לשכנעם, כי אני חולה נפש, ויש לי רקע
פלילי.
Ynet לא פירסמו האמת בעניני, כנדרש על פי חוק איסור לשון הרע.

25. לגבי עיתון הארץ ואתר haaretz: שלחתי אימיילים, ואף דיברתי עם בן ברק
אור, עורך בהארץ. עם שר ברק, סגן עורך בהארץ. עם רותי זוטא, ראש מחלקת
הכתבים בהארץ. ביקשתי מהם לפרסם תיקון או עידכון ללשון הרע.
ביקשתי גם לשוחח עם עורך הדין של עיתון הארץ. השלושה צחקו בפני, אמרו
כי אינם מכירים את העורך דין של עיתון הארץ.
רוטי זוטא אף אמרה לי כך: "הארץ הוא גוף פרטי ולכן הוא לא כפוף לחוק!"
התיקון ללשון הרע לא פורסם בעיתון ולא באתר העיתון.

26. פרי מנחם והוצאת הספרים שלו 'הספריה החדשה', קיבלו במקרה זה, שלא
על פי זכות שבדין, שירות וטובת הנאה, שבאו אליהם ממני, המזכה, וזאת על
פי ס' 1 לחוק עשיית עושר ולא במשפט.
פרי מנחם כונה בפירסומים: "עורך נחשב" ו-"בכיר אנשי הספרות בארץ".
בעוד אני כונתי "סופר מתוסכל" ו-"סופר צללים".
פרי מנחם זכה לכבוד ויוקרה, בעוד אני זכיתי לבוז והשפלה.

סיכום:

27. סכום הפיצוי המבוקש מבוסס על שבעה פרסומים בכוונת זדון של לשון הרע
כנגדי, בה יוחסו לי קיומם של עבירות פליליות חמורות.
כמו כן נגרם לי נזק ממון בצפי העתיד, שכן מי ירצה לקבל יעוץ משפטי
ממשפטן שפורסם עליו כי איים על אחרים?
מי ירצה לקרוא או להוציא לאור ספר של סופר שאיים על אחרים?
מאז האירוע, יש עורכי ספרות בכירים, שמסרבים לקבל אפילו לקריאה את
כתב היד שלי. אני משול לסופר מת בישראל. סופר בזוי ונקלה.

28. בהתאם לזאת, אבקש מכב' בית המשפט לתת לי את הסעד המבוקש, כפיצוי
על הפגיעה בשמי הטוב, בשמה הטוב של משפחתי, ובמשלח ידי.

29. אבקש מכב' בית המשפט לצוות על גופי התקשורת הנתבעים לפרסם את
האמת בעניני, כאשר הפרסום יהיה בהבלטה, ובדיוק בדרך שבה פורסמה לשון
הרע כנגדי. כלומר, באותם מדורים ועמודים ראשיים בהם פורסמה לשון הרע,
כולל תמונות של פרי מנחם ויערה, ותמונה לא מבזה שלי, אותה אמסור
לתקשורת.

בכבוד רב,
ליאור עזיז

אלי אשד אתה חי בבועה וחושב שביקורות משפיעות על מישהו. חוץ מגלי רפש בביצה הספרותית הביקורות לא משפיעות על ההמון

שירתו של אלי הירש מעלה שאלה חמורה : האם מדובר רק במשחק או בשירה שנכתבת מתוך מחוייבות אמיתית?

אכן שאלה חמורה. אותו לחנה בית הלחמי.

מרבית מבקרי השירה היום אינם כותבי שירה ולכן הביקורת הכתובה למעלה מדוייקת ונכונה. גם לאור הוא לא יותר מקשקשן פרובוקטיבי אלים וכך גם רבים מהכותבים המוציאים ספרים בהוצאת הקיבוץ המאוחד, לא רק שאינם משוררים, הם גם לא סופרים
ואת המקום שלהם הם קיבלו בגלל הסחבקיות והחברות והמון מרפקים והתחנפויות למי שצריך ולא צריך. יתרה מכך אין היום כמעט משוררים או משוררות בישראל, ואם יש הם יושבים בקרן זוית ולא עושים רעש.

זה מין "בון טון" כיום לדבר בגנותו של לאור, אך זה מחוסר טעם ומרושע בצורה שירון כתב את זה.
יש ללאור שירים טובים וטובים מאוד, ויש שירים פחות טובים ורעים.
לומר על לאור המשורר שהוא קשקשן פרובוקטי אלים זאת אי-בנה גמורה שנגרמת בשל שנאת חינם.

מהטובים ביותר. מהיכרות אישית אני יכול להעיד שרוב מה שאומרים על אופיו נכון. הוא איש רע עם כשרון גדול. אוטוטו הוא יהיה איש רע עם תעודת יושר מהמשטרה ולא מעט כסף.

ביקורת שירה זה דבר מוזר לפעמים. במקום לבזבז זמן על הסבריהם של המבקרים, עדיף לקרוא שיר אחד של המשורר ולדעת מייד אם אוהבים את זה או לא.

אני תמיד חוסך זמן, מדלג מייד לאחת הדוגמאות וכך אני יודע אם יש פוטנציאל. מעדיף לסמוך על הנאתי האישית מהשירים מאשר על המבקרים ה"מבינים" וה"מומחים".

חבל שהעיתונים לא מוותרים על ביקורות השירה ובמקומן נותנים עמוד או שניים מלאים בדוגמאות של שירים שיצאו לאחרונה. כך ייתפנה יותר מקום ליותר משוררים – והקוראים יוכלו לבדוק בקלות מה טוב להם ובמה כדאי להשקיע.

איש רע יוציא תחת ידיו דברים רעים.
אין הכוונה כאן לאיש זה או אחר.
יש גם פוליטיקאים שהם אנשים מצויינים אך מעשי ידיהם רעים.

ואני מאמין שהוא יודע את זה, כמו כן הוא אכול קנאה לטובים ממנו כמו עמוס עוז בגלל זה הוא כול הזמן מבקר אותו.

לא לחרוץ פסקי דין על כך שמשורר הוא "אפס של משורר או גאון שירי וכו' בלי להביא הוכחות ברורות לכל אחת מההצהרות .
טענהאינה יכולה להיות מובאת כאן בלי ביסוס דקדקני וקפדני.
כל מי שלא יעמוד בסטנדרט הזה נמצא תחת סכנת מחיקה.

הטענה לא אמין או מזויף ללא הסבר הינה רק סובייקטיבית והיא מעידה על קלות ראש או חוסר יכולת לבסס טיעון של המבקר. אלי הירש משורר מצוין, והוא ראוי לכך שגם ביקורת שלילית תהיה מנומקת, לפחות כמו הביקורות שלו.

אבל דבר אחד בטוח. אלי הירש הוא מבקר שירה טוב פי אלף מונים מהמבקר הזה פה.

תהיה גבר כמו אלה שפנו לראש המוסד דגן, ותאמר השחיטה של עמוס אדלהייט . היא שחיטה כשרה . קבל את דין עמוס אדלהייט כותב חריף מקיף יודע הרבה ובמיוחד פוגע. נגמרו המשחקים וליתר הכותבים ריקושטים ויריות מכל הכיוונים. עמוס אדלהייט כמו שווצנגר . המחסל.

אלו שני דברים שונים.ושני כשרים שונים

אדם יכול להיות משורר לא מי יודע מה ומבקר מעולה.
ולהפך.

עמוס אלדלהייט הוא גרפומן פתטי , מעמיס מילים על העגלה ובטוח שהוא כותב שירה . השירים שלו לא זורמים , תקועים והטקסטים נקראים כמו פרוזה לעניים משעממים ומייבשים את המוח.

תגובתו של מר גיורא לשם לגבי לאור מדוייקת.
אני מסכימה עמה בכל ואם יורשה לי – אצטרף אליה.

כול אדם אם טיפת שאר רוח יודע בכול חושיו שלאור הוא משורר בינוני לחלוטין אם סיגנון של גפן ביבים עלוב, אני מציע לך להתעלות על עצמך ולהיפתח לשירה קצת יותר טובה.

זו הפעם השניה שאני קורא כאן "שחיטה" של משורר
שעמוס אדלהייט איננו אוהב
קראתי כמה שירים של אלי הירש
למען האמת אני לא במיוחד אוהב אותו.
אבל נראה נראה לי שכמשורר הוא מצליח הרבה יותר מעמוס אדלהייט
לי זה נראה ממש מגוחך – כל ההתנפלות הזו
מעטים בכלל קוראים שירה בארץ
יש הרגשה שיש כאן מין שלולית קטנה שהולכת ומתייבשת
שבה יבחושים מקנאים אחד בשני
למי יהיו עוד כמה טיפות של שלולית
לא זו הדרך להביא את השירה לקהל הרחב.

בלא טיפה של שאר רוח העניין כנראה אבוד לי, אבל הבנת הנקרא זה אולי מן האפשר עוד ללמוד כזית, ולכן שים לב – נכתב כי שיריו של לאור נעים בכל המנעד הרוטט בין טובים מאוד לרעים.
כמה מהם קראת בכלל? אולי נקרו לפניך אלה מצדו האחד של הספקטרום בלבד?

וגם המעט שירים שלו שאהבתי לא הייתי מגדיר אותם כטובים מאוד, אני חושב שזקנתו של האיש מביישת את יומרותיו, האיש חושב שהוא משורר בחסד אבל מה לעשות הוא לא… רחוק מזה הוא בינוני לחלוטין וזה אוכל אותו מבפנים, אבל העיקר שיש תמהונים מהסוג של לשם שקושרים לו כתרים גם זה משהו אני מניח.

טוב.קראתי את כולם.
לפחות מה שמופיע בספרי השירה.וגם את הפרוזה קראתי.
אני יכול לומר שאכן,שיריו נעים על ספקטרום נרחב של טיב וערך.
לאור אינו ברמת המרכזיים של דור המדינה – זך,אבידן,עמיחי ויזלטיר,יונה וולך) הוא עובד בטווח הלשוני והמושגי שלהם – בעיקר הוא מושפע מויזלטיר – האלימות הרבה שבשיריו הן בהתייחסות ל'נשוא' השירי והן בהתייחסות הלשונית נועדה לפרוץ את המגבלות האלה.הוא משחרר כוחות רבים,אבל סדק בחומה התודעתית שיצר הקורפוס – של דור המדינה הוא אינו מסו
גל לפרוץ ומכאן אולי נובע תסכול עמוק שגם הוא מוחש בשיריו המאוחרים יותר.
לאור אינו מסוגל לצאת מן הפורמולות הבורגניות שהוא מתעב כל כך,האירוניה הברכטיאנית שהוא לא פעם מנסה לסגל לעצמו אינה מתפקדת בשיריו.הכל שם רציני ומר עד כלות.
ועדיין א י ן לזלזל בו,משום שהוא לא רק משורר 'כוחני',אלא גם משורר עוצמתי,לפחות בשירים מסויימים
וגם שאלת הרלוואנטיות של משורר המצוי בעמדת קיצון לעומתית,משורר השולל באורח טוטאלי את הקיום כאן ועכשיו היא שאלה לא פשוטה- נקודת החיבור שלו עם המציאות היא שוללנית מראש ובכך הוא חופר תחת יסודות הנוף וההוויה שהוא עצמו מתקיים בה-מה שלא מאפשר הזדהות מורכבת אלא שלילה פשטנית מראש.
.

ליצחק לאור
חוסר הכבוד ללאור ,הוא לא הנושא כאן.
וזה די מטריד שרק בגלל פרשת אונס שהיה או לא היה פתאום נזכרים גם בשירים שלו.
אני ממליץ שאנשים ידונו בנושא הרשימה ולא יסטו מכך..
אני ממליץ שאם למישהו יש משהו להגיד על לאור הוא יאמר זאת כאן :
יצחק לאור הלורד ביירון והערפדים

http://www.notes.co.il/eshed/65210.asp

אני חושב שהתפתחותו של עמוס אדלהייט כמשורר ומבקר ספרות לא נהירה למגיב דן.
ראוי לעקוב מתחילה, לפני כ-15 שנה, ועד היום כדי לראות כיצד האישיות השירית והביקורתית של עמוס אדלהייט מתפתחת ומקבלת ממדים ערכיים בעלי יחוד.

אותו ימשיכו. למגיבות/מגיבים אין מה לכעוס . היחסים הסדיסטים האלה הם בהסכמה. אלי הירש ידע על קיום הרשימה. יתכן מאוד שאלי יודע שהוא טפש . יחסים דמוקרטים. ככה צריך להתנהג . לא לחפש נקמות. אני מצפה מאלי הירש התנהגות נוצרית שזה אומר להגיש את הלחי השניה לשחיטה. את ספר הביקורות והמסות שלו.

תבינו אף אחד לא קורא את המשוררים האלה.
מיעוט האנשים שקורא שירה, יקרא את גולדברג אבידן, אולי וילזטיר. ויפנה בעיקר לשירה מתורגמת.
תפנימו שהשלולית הקטנטנה הזו היא הסחה נוחה מכך שכבר כמעט 20 שנה לא צמח בישראל משורר גדול, סוחף, מעבר לטוב ולרע. זו שאלה שצריכים מבקרי ואוהבי השירה לשאול את עצמם – מדוע? מדוע זה כך?
זו השאלה הנכונה. ולא ההתקטננות הזו. מה אנחנו עושים על מנת לאפשר למשורר גדול להישמע.

הצעה הועלתה למעלה – לאפשר במדור וואי נט בעריכת אלי הירש, פעם בשבועיים, פרסום שיר של משורר או משוררת עלומים, לא ידועים. לאפשר לשלוח שיר או אסופת שירים בעילום שם (כפי שעושים בתחרות הספור הקצר של הארץ), על מנת למנוע את "חלקות המקורבים" שנהוגה בכל קבוצה, וגם במילייה הספרותי.

נסו להלחם בתופעות האלה של "מקורבים" ושל "מאפיית חברים וחבר מביא חבר ", נסו להתחקות אחר קולות אחרים, אולי כאלה מאיזורים אחרים בארץ ולא תל אביב. נסו להגיע לקולות האלה, לאפשר אותם. לאפשר להם להגיע לבימות המרכזיות – זה תפקידו של משורר. זה תפקידו של מבקר.

די עם השטויות חבר'ה, זה נחמד לעיתים, אבל זה משעמם. לעומת שירה חדשה, זוהרת, כובשת, הרכילויות האלה מחווירות.

הביצה גועשת מאחר ועוד מעט תיפול שם פצצת אטום.זה הענין שגם המרכז הפך לשולים. אין יותר מרכז תפנימי את זה קוראת עלק .

ברפי וויכרט. או שעמוס יוריד אותו או שאחד מהלוחמים יוריד אותו. הוא הבא בתור. אנחנו במערב הפרוע . זהו, נגמרו המשחקים. רפי וויכרט אתה הבא בתור . קצת היסטריה לא תזיק .

*עד שלא לחשו לי היום על ביקורתו של עמוס אדלהייט ביקום של אלי אשד, לא ידעתי על קיומו. זו כמובן לא אשמתו של אדלהייט. איש שקט ונחבא אל הכלים שצעקנות היא מילה גסה עבורו. לכן, לפני שכתבתי את השורות האלה שוטטתי קצת כאן ביקום וגיליתי שאדלהייט הוא אחד מעורכי 'עמדה' ועל פי דברי אשד:
"על אף כל הישגיו, הוא עדיין אלמוני, שכן כלי התקשורת והמבקרים מעדיפים להתמקד במשוררים מעטים, הידועים והמתוקשרים, גם אם מיטב יצירתם נכתבה כבר לפני עשרות שנים. אבל מי שמתמצא בסצינה הספרותית הפנימית של השירה הישראלית מודע למרכזיותו וחשיבותו של אדלהייט."
קצת מוזר שעורך של כתב עת נשכני יהיה אלמוני, ומה פירוש "כלי התקשורת והמבקרים" – הרי הוא עצמו כלי תקשורת, והוא וחבריו הם הרי מבקרים. אבל אם מביאים בחשבון את סלידתו מרעש ומצעקנות, אולי האלמוניות דווקא חביבה עליו.

אדלהייט תוקף את הירש על: "איזו צרימה אכספרסיבית מועצמת, פוזאיסטית במהותה ולא אמינה"; על ש"לאורך הקריאה ב"רעש" מתגברת הרגשת זיוף וחוסר אמינות שמקורן בפער עמוק שקיים בין דימויים רומנטיים מוגזמים ומופרכים, למעשה קלישאות רומנטיות, לבין אותה צרימה היפר-אכספרסיבית וטון צעקני-היסטרי", ועוד כהנה וכהנה קביעות נחרצות. אדלהייט מצטט משיריו של הירש וקובע את קביעותיו, וחושב שציטוט וכינויי גנאי הבאים לאחריו הם ניתוח או בדיקה מעמיקה.
באופן כזה אפשר לומר ששורותיו של אדלהייט:
"ואור כחול ממלא את החלל
ורועדות שמשות גדולות ברעד לא מוסבר
כשאור כחול מציף את החלל
ואור אדום נצת…"
הן תיאור חסר השראה של סצנה מסרט מדע בדיוני. שהצירוף "שמיכה סמיכה…" (רוכבים, מאזניים יוני-יולי, 1992) הוא משחק מילים שכבר בתיכון בזנו לו.
בהחלט אפשר, אבל לא אעשה זאת כי בכך אוציא את השורות מהקשרן השירי התרבותי והאישי. לא אעשה זאת כי אין זו דרך לנהל דיון ספרותי אינטלקטואלי. לא אעשה זאת גם כדי לא להוציא את אדלהייט לגמרי מאלמוניותו.
ובכל זאת אני תוהה: הרי 'מוזיקה חדשה' יצא לאור לפני שנתיים כמעט. למה נזכר אדלהייט לפתע בספר? מה גרם לו להתפנות מעיסוקיו בסצינה הספרותית הפנימית של השירה הישראלית ולדוש בספר שהוא בעל צרימות, זיופים, קלישאות וכיוצא באלה?
כמו בעל האכסניה שכאן, ניסיתי להיות לרגע בלש תרבות ולגלות את המניע להשתלחותו הנשכנית כביכול של אדלהייט בהירש.
כיוון שאני מכיר את אלי הירש, אני משער שלא היה כאן משהו אישי, פרט אולי לקנאה קטנה של אדלהייט על ש"אלי הירש הוא מבקר השירה של ידיעות אחרונות וכתוצאה אחד מהאנשים המשפיעים ביותר כיום בתחום השירה." (ראו הפתיחה לביקורת לעיל).
נכון, אלי הירש לא אלמוני. אלי הירש לא היה מגדיר את עצמו כמבקר שירה כמו שאדלהייט מנסה למלא את התפקיד הזה, כלומר "לשחוט שירה". נראה לי שאלי הירש אוהב שירה ומשוררים ואוהב לכתוב על שירה. הוא לא יתבשם מקטילת שיר או משורר. אני משער שלכל היותר הוא יתעלם. תמהני, האם אלי הירש לא כתב מספיק על אדלהייט?
אבל אולי הדבר הכואב ביותר לאדלהייט הוא שאלי הירש הוא אחד מהאנשים המשפיעים ביותר בתחום השירה ולא הוא. נראה לי שכדאי לו לאדלהייט לפתוח את חלון הסצינה הספרותית הפנימית של השירה הישראלית, להסתכל החוצה, לכתוב בידיעות אחרונות או בכל מקום שבו יוכל להשפיע על תחום השירה או לפחות שכלי התקשורת והמבקרים יתמקדו בו, שיהיה אחד מן המעטים והמתוקשרים, כי איזו סיבה אחרת יש לכתיבת מאמר כזה?

*גילוי נאות: עבדתי עם אלי הירש, נערכתי על ידו, הוא קורא חומרים שלי ואני נועץ בו רבות.
שמעון ריקלין

של השירה כיום ולא אף אחד אחר . אלי הירש הוא הקול השפוי. לא עיתון הארץ לא הצעירים ולא צעירי ההצעירים . כשם שיהודה ויזן כועס על אילן ברקוביץ כך עמוס אדלהייט כועס על אלי הירש . אלי הירש ואילן ברקוביץ שניהם אותה מערכת קורדינטות . המערכת הקרטזינית של דקרט .

מכל רגע, ולתקופה הזאת בבלוגו הוא חיכה כל חייו. הנה במקום לחכות לסצינות האלימות ולשנאת משוררים שתקרה מאליה, הוא עושה את זה בכוחות עצמו, מביא לנו כאן את האלימות והגידופים היישר ממטבחו הסתמי, הרייקני והמסוכסך.

יותר מזה, מי שאוהב מריבות והשפלות , בקיצור נהנה מזירות איגרוף בלי כללים ברורים יגיע לכאן בהמוניו, מי שסולד מזה ומרגיש רע לא יכנס יותר.

דעתי היא שלא יוצא כלום מזירות איגרוף כאלה, חוץ מזה שגובה את הכסף בקופה היישר לכיס הפרטי שלו. פה אין כסף, אבל דם, שירה לא צריכה להרעיל
שירה צריכה לתת עומק ופרשנות, אם אשד אומר וחוזר לומר שהוא רוצה לבקר משוררים וסופרים לגופו של טקסט ולא לגופו של אדם, הוא משקר בזה אפילו לעצמו.

אני מציע לך לקרוא את תגובתי בפוסט הזה "לא נהיר".
למרבה הצער, העתונות חדלה לשקף את המתרחש באמת בספרות העברית.
יידרש, למשל, מנוף ענקי כדי להבהיר את חשיבותה של משוררת כסיגלית דוידוביץ', למשל, לאחר ש"עמדה" עשה כמיטב יכולתו להשיב לתודעה את דליה הרץ.
אתה משער לעצמך כיום מה מקומו של משורר כיוסף שרון?
מישהו בכלל מסוגל לחוות דעה על חשיבותו של מרדכי טמקין או דוד שמעונוביץ'?
מישהו מבין את מקומו של אבא קונסטנטין בהחייאתה של השפה העברית?
אם אתחיל בשאלות הללו לא יהיה להן סוף.

אולי כדאי לספר כאן שרק לפני כמה ימים ניהלתי שיחה עם העורך של בית ביאליק שבו היצעתי לו לקיים עירוע בעתיד שיעסוק במשורר הנשכח יעקב כהן שבכל זאת זכה בפרס ישראל פעמיים ואף גר ברחוב ביאליק וכך להחזירו מעט לתודעה.
ההצעה נדחתה בזלזול בהסבר שמאחר שיעקב כהן אינו שייך כלל למחזור הדם של השירה העברית כיום אין טעם להתייחס אליו.
עם זאת הוא העלה את ההצעה שאולי הוא יעשה אי פעם בעתיד ערב שיעסוק במשוררים נשכחים כנושא מאחד.
אני מוצא שהגישה הזאת היא מצערת ומראה יותר מכל דבר אחר על שיכחה תרבותית.
דעתי היא שמשוררים שייכים למחזור הדם של השירה העברית משום שיש מישהו שדואג לכך שהם יהיו חלק ממחזור הדם .
לאה גולדברג קיימת היום בתודעה משום שיש מי שדואגים שהיא תהיה בתודעה עם פרסומים חדשים של יצירותיה ולא מכוח האינרציה לבדה.
כנ"ל אפילו אלתרמן .שלא לדבר על שלונסקי ( שאינני יודע עד כמה הוא באמת חלק ממחזור הדם
השירה החדשה?)
עם יעקב כהן אינו היום חלק ממחזור הדם של השירה העברית אולי זה רק בגלל שאיש לא טרח לנסות להחזיר אותו ?
אכן מגזין כמו "עמדה" צריך להיות מבורך על כך שהחזיר למחזור הדם של השירה הישראלית משוררת נשכחת אך בולטת כמו דליה הרץ ומוכן לתת צ'אנס נוסף לשמות נשכחים אחרים.

שאר התקשורת והתקשורת הספרותית בכלל למרבית הצער מעדיפה להתעסק רק בשמות הידועים והמוכרים כמו גולדברג ואלתרמן ובכך יוצרת סוג של רדידות תרבותית.

לא מובן לי בשביל מה כבודו היה צריך לבצע מחקר שלם כזה על הודות עמוס אדלהייט על מנת להבין את פשר ומשמעות הביקורת על אלי הירש.
מה הקשר בין הדברים ?
מה זה משנה מיהו ומהו המבקר?
חשוב רק מה יש לו לאמר.

יש לך ביקורת על שירתו על אדלהייט?

יואיל כבודו ויטרח לקרוא את ספריו של אלדהייט כתוב אותה ושלח לי ואפרסם כמאמר נפרד.
אבל שמסתבר שאף לא קראת את שירתו אלא מסתמך על כמה ציטוטים שהובאו באינטרנט שלגביהן כל מה שיש לך להביא זה את הטענה המוזרה " תיאור חסר השראה של סצנה מסרט מדע בדיוני. שהצירוף "שמיכה סמיכה…" (רוכבים, מאזניים יוני-יולי, 1992) הוא משחק מילים שכבר בתיכון בזנו לו.
בעצם אינך יודע כלל על מה אתה מדבר.מר ריקלין הנכבד ,עשה טובה לעצמך,קודם כל הטרח את עצמך לקרוא את השירה המדוברת בשלמותה לפני שתהיה לך את החוצפה להוציא עליה ביקורת

פנייתי אינה בנושא ולפיכך היא ואני חצופים , סוררים , תמוהים ,ואני בפרט תמהוני , בנוסף נדמה שאני דואג להאדיר את שמי וזוהי תכלית מעייני היחידה

קקופוניה מושכת ורוקדת באוזני .
אלי אשד – ליואב עזרא אין רצון לכתוב על ספרך .יואב עזרא – הרשימה על ספרך נכתבה נשלחה ותתפרסם מאוד בקרוב באתר של אלי אשד, יואב עזרא – התור משתרך ועמו הרשימה על ספרך שבו תבוא מתעכבת

יואב עזרא ואלי אשד שניהם אנשים יקרים מאוד , שלצערי לא נפלה בחלקי כמעט הזכות להתוודע אליהם

תחושותי פרטיות ובוודאי הן בהן כל ממש

פנייה זו(שבהמשך) שלחתי לאלי אשד וצירפתי העתק ליואב עזרא ,תגובה זו נועדה לפרוק מועקה , בוודאי שלא תובן או תעניין איש , וגם פרסומה הצדדי , היכן שאינו מקומה מעיד על פשיטת היד והרגל של המגיב:)

שלום מר אשד היקר ,

בתגובה לפנייה טלפונית מסרת לי שמר עזרא בחר שלא לפרסם רשימה על ספר שירי ( שרבים וטובים או לפחות לא רבים אבל טובים לדעת רבים הביעו דעה שהוא ספר מצויין ) . יצרתי עמך קשר ומסרת לי את מספר הטלפון של מר עזרא . ביני לבינו אין שום קשר ושום הכרות . הוא השיב לי מיד שהוא שמע עלי , שהוא מאוד אוהב את שירי ושהוא מעוניין לכתוב על ספרי , מאוחר יותר הוא יצר עימי קשר ומסר לי שכתב רשימה על ספרי והיא עתידה להתפרסם מאוד בקרוב באתר . נכון , לאחר שאני פניתי אליו לפני כן .
הוא מסר לי ששלח לך את הרשימה במייל ובקשת ממנו לשלוח לך אותה בקובץ וורד . אין לי מושג מה טיב הרשימה . יתכן ויואב קרא שירים שלי בעבר ואהב ומהספר לא התרשם , אין לי מושג . אם כפי שאמרת יואב בחר לא לכתוב על ספרי ,
ואמר לי דברים שונים בתכלית משום שלא היה לא נעים , עניין משונה – כי אין ביננו שום היכרות , ואינני אדם תקיף , וכחני , כריזמטי או בעל יכולות סוגסטיביות , ההיפך אני נוטה להיות מגומגם וכנוע , וחסר תנופה ריטורית , וכבר שפניתי אליו לראשונה בתולדות דברי ימי יואב עזרא ובתולדות דברי ימי שגיא אלנקוה שמח מאוד שפניתי והביע רצון רב לכתוב על ספרי .
עניין משונה . ואם יואב אמר דברים , ודברים רבים ,מפורטים , מדוייקים וכנים לאוזן , ואמר אותם מהפה אל החוץ , משום שהיה נבוך , קשה מאוד לקשור זאת למבקר , התקיף , הארסי לעיתים , שמתגלם בו .
בעיקר אני נבוך , למול שטף המסרים המנוגדים שאני נתקל בהם , למול מורכבות הפרטים הקטנים והשגרתיים ביותר בפנקס השעה .
אם למרות זאת , יואב אמר את הדברים משום שהיה נבוך , זה מעציב מאוד , אני כלל אינני נבוך , גם כשאני נוהג באופן המביש ביותר (וזאת אני עושה לעיתים מזומנות) , מביך לראות כמה אינני נבוך ,כך שאינני סבור שראוי שיואב יהיה נבוך , וכרוך בכך עצבון גדול .
אני נבוך ואם אינני נבוך הרי אני עצוב ואם אינני עצוב הרי אני עצוב .

מר עזרא וגם אני מקבלים הרבה ספרים מהרבה משוררים .
לא על כולם אנחנו מרגישים שיש לנו מה לאמר לחיוב או לשלילה או בצורה מעניינת שתעניין את ציבור הקוראים.
צריך גם לזכור שאנחנו לא מקבלים תשלום מאף אחד על מאמצינו כאן,התגמול הוא בעצם הכתיבה על משהו שמעורר בנו עניין בלבד.
כך שיש ספרים שאנחנו מקבלים וגם מעניינים אבל לא נכתוב עליהם כי איננו מרגישים שיש לנו מה לאמר עליהם.
אנחנו מתנצלים בפני כל מי שנפגע.

אל תדאג הרשימה על ספרך בעזרת השם תעלה בקרוב. כמה זה בקרוב זה כבר לא תלוי בי .שתדע כל מי שכותב היה ויהיה במשבצת שלך ורק בגלל הרגישות שלי למצב אני אדאג לכך אישית שהרשימה על ספרך תעלה. אני מאחל לך יום טוב ונחת רוח.

אותנו לא מעניין שגיא אלקקווה
השירים שלו בכלל לא מעניינים. רוצים ביקורות על משוררים מוכרים. רק מוכרים.
שיתכבד אלקקווה וימתין עד שיתפרסמו עוד ספרי שירים שלו.
אין לקצר לו את התור, אדוני הקוסם יואב עזרא.

כאשר הייתי בן 12.5 קיבלתי במתנה את "פאוסט" של גיתה בתרגומו של יעקב כהן.
על העטיפה היה מודפס תחריט של דורה.
אני חושב שהספר הזה קבע את תודעתי למשך כל חיי.
מישהו מתאר לעצמו כיצד היתה ניצה בן-ארי מתרגמת באחרונה את היצירה לולי התרגומים שקדמו לה?
ועכשיו, שלונסקי.
קיים או לא קיים בתודעה?
אנחנו שמחים לשכוח שגמישותה של העברית שבפינו כמעט כולה פרי הווירטואוזיות של שלונסקי, גם אם איננו מוכנים לומר לה תודה.
ומניין נחל אבידן את שירתו?
בעיקר משלונסקי!
וכיצד קראנו את "ייבגני אונייגין" אם לא באמצעות שלונסקי?
ומי הקים את צוותא?
ומי היה במייסדי ספריית הפועלים?
ומי מרד בביאליק?
אנא, ריקלין, החל לקרוא באמת את העבר הספרותי והסק מסקנות.
גם הקריאה בשירת אדלהייט משנת 1992 אינה מספקת.
ראוי לקרוא את ספרו שראה אור בשנה שעברה.
אנא, עיין בחוברות עמדה הפואטיות.
ואם אתה יכול להניח את ידך על חוברות "כתובים", תתחיל להבין מה קרה בספרות העברית בשנות ה-20 וה-30, שהן השנים המכוננות של הספרות הארץ-ישראלית.

בתגובה שלא עלתה משום מה, כתבתי שכל טענותי לא היו פואטיות אלא על הדרך שבה טופלה יצירתו של הירש. בשימוש שעשיתי בשורות מתוך שירתו של אדלהייט רציתי להראות שעל כל דבר אפשר לכתוב כל דבר, ולפי התגובות הזועמות כנראה הצלחתי. הייתי מצפה מאדלהייט, שאכן איני מכיר את שירתו, שיהיה מסוגל להראות גדולה של משורר או קטנותו בלי להתלהם בסופרלטיבים שמצביעים אולי על טעמו אבל אין בהם שום הוכחה לטיעוניו, וכן בלי להתבכיין על מקומו של הירש בסצנה ספרותית הפנימית או החיצונית – כי זה אינו שייך לדיון שהתיימר להיות ספרותי.

אני מתנצל על חוסר הבנתי כיצד נכנסו הנה שלונסקי ואבידן ויעקב כהן – אין לי שום דבר נגדם או נגד מישהו שרוצה להעלות אותם על נס. אדרבא.

כשתגובה שלי קבלה תגובה לא מכובדת בבלוג של דרור בורשטיין , מהר מאוד היא נמחקה .
אני מצטער מאוד על גסות רוח ואלימות במיוחד בתחום השירה בו הנפש קוראת דרור .
בעולם הפנימי , ההזוי , המחריד לעיתים זו גם השפה שלי , מקום בעצמי שאיני רוצה בו חלק .
זו לא העברית שלי – תהא משובשת ועילגת ככל שתהיה . לעולם לא אפנה כך לזולתי .
אני לא חושב שהשפלה ואלימות מתחת לפני השטח
כדאי שיהיו חלק מהדיבור הזה שלנו , באתר הזה .

בטוקבק מותר הכל. זו החירות, חירות טוטאלית באשר היא . לטוב ולרע. אני נגד מחיקות . אני נגד תיקונים . מי שלא יכול לעמוד במשחק הטוקבק שלא ישחק אותו . אנחנו באין-סוף זהו זה .

ויותר מכך נכונות. כל מילה מיותרת. חירות הטוקבק. הוצאת לי את המילים מהפה . חירות הטוקבק אינסופית ואין לקרוא בלוגים או אתרים שמוחקים טוקבקים.

את שגיא פקקווה לאלתר.
לא רוצים אותו פה.
הוא מעכיר את האווירה.
שמעון, תתחיל לעשדת כבוד למר גיורא לשם, מבכירי מפתחי התוכנה בארץ
ותעשה כבוד גם למלך עמוס ולקוסם הגדול יואב.

לשמעון ריקלין,
ראה, באמת רגזתי עליך בתגובתי הקודמת.
ועכשיו אומר דברים בנחת כדי להכניס את הכל להקשרו הנכון.
מה שהקפיץ אותי הוא שלא שמעתי קודם את שמו של אדלהייט ומיד היגבת על מאמרו.
מה מרגיז אותי בזה?
אתה בא בלי לדעת את ההקשר הספרותי והסוציולוגי-ספרותי של דמות שפועלת בספרות העברית ובשירתה קרוב ל-20 שנה.
אתה מיד שופט רשימה אחת בלי לדעת מה קדם לה (לא מהבחינה החברתית-האישית אלא מבחינת האידיאולוגיה הספרותית) ומחווה דעה מניה וביה.
חוות דעת ספרותית צריכה להתבסס על עבודה רבה וידיעה של כל מרחבי הספרות הרלוונטית.
וכדי שתבין למה אני מתכוון אדגים: האם אתה מכיר את שמו של פלדשטיין ואת שמו של אלון אלטרס?
אתה יודע באיזה מרחב פעלו?
קראת את ספרו הראשון של אלי הירש?
קראת עוד מאמרי ביקורת של עמוס אדלהייט או משהו משירתו בשנים האחרונות?
קטע קצר משיר שפורסם ב-1992 עשוי לא לאפיין כלל את אדלהייט הבוגר יותר!
בסך הכל, עמוס הוא איש צעיר ו-1992 היתה במחצית חייו!
ואם רגזתי קצת, היה זה לכבודה של ספרות ולא כעלבון אישי.

ברוחם של רפול, רב אלוף כותבי החמשירים ואדוארד ליר*.

הטוקבקיסט

מעשה בטוקבקיסט ושמו מר נפש,
שעל כל כותב השליך הר רפש.
התמרמרה מרת נפש וקראה:
די! תפסיק לטנף לי ת'מַרְאָה.
מעשה בטוקבקיסט ושמו מר נפש.

*ולכל מי שיש משהו להגיד על החריזה, אוצר המילים המוגבל וכו', זה בסדר, השיר הזה תקף לכולנו.

לגיורא לשם,
אין לי שום דבר נגד שירתו של אדלהייט, כמו שאמרתי מן הרגע הראשון, אני באמת לא מכיר אותה ולכן לא שפטתי אותה, אלא השתמשתי בשורותיו כדי להדגים את מה שלדעתי עשה לשירתו של הירש, סברתי שכך אין מנתחים שירה, יהיו זכויותיו של הכותב אשר יהיו.
ברור שכל כותב (גם הירש וגם אני) מסתכן בביקורת ברגע שהוא נחשף (אפילו כאן בחילופי הדברים), אבל נראה לי שכדאי שיהיה הבדל בין התבטאות במאמר לבין זו שבתגובה טוקבקיסטית.

של מר אדלהייט .
אבל אי אפשר להתלונן כנגדו שהוא אינו קורא ובתשומת לב את מה שהוא מבקר. ויודע בדיוק על מה הוא כותב.
ועל כך יצא כאן הקצף לא על הסגנון שלך .

נו באמת.
אשד, מתקשה להאמין שסגירת החשבונות המגמתית והקטנונית הזו נעלמה מעיניך. לא מתמצאת בכיתתיות ולא רוצה להתמצא בה.
צודקת המגיבה אי שם מעלי:

"עמוס אלדלהייט הוא גרפומן פתטי , מעמיס מילים על העגלה ובטוח שהוא כותב שירה ".

נוספת מהסוג הזה שמביעה זלזול במבקר האתר תימחק מכאן ואילך לאלתר.
.
אני מבקש שתתיחסו מכאו ואילך רק לגופה של הביקורת .

משורר שמפרסם את שירתו אינו נחשף.
הוא פשוט מעיד לעיון הציבור את פרי עבודתו.
היחשפות היא מונח עתונאי שכדאי להימנע ממנו כאשר מדובר ביצירת אמנות.
לחסיה לוי,
חבל על תגובתך שמעידה על חוסר התמצאות בשירה ובסוציולוגיה של הספרות.

איש אחד שרק לעת זקנתו נודע לו שכל חייו דיבר 'פרוזה'
אז כל מי שקורא לעצמו משורר ולכתיבתו שירה
\הוא משורר.

אולי כדאי לציין כאן שעמוס אדלהייט ידוע בחוגי מכריו כהומניסט וחוקר התנועה ההומניסטית באיטליה של המאה ה-15.
בוודאי ובוודאי שהוא מתנגד להוצאה להורג של משוררים מכל סיבה שהיא. עם זאת בשיחות פרטיות הוא לא גילה התנגדות לגניזה של כתבים שאינם עומדים במבחן הזמן והביקורת .

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

five × five =