משחק המילים של זלי גורביץ'

המשחק במילים של זלי גורביץ'

מאת
עמוס אדלהייט

על השאלה האם השירה העברית העכשווית משולה לגוסס המקפץ ממיתת חוליו ברגע-אחד-שלפני-אחרון בחדווה שאין לה כבר כל אחיזה במציאות, או שמא נמצאה תרופת פלאים למחלתה חשוכת המרפא, ננסה לענות במסגרת דיון ביקורתי בכמה מקרי מבחן פואטיים שראו אור לאחרונה והם משקפים במידה זאת או אחרת יומרה ספרותית ואיזו תביעה להכרה ולמעמד בקריית הספר שלנו. לא נידחותה המוחלטת של השירה והספרות בכללותה עומדת כאן למבחן בפרספקטיוות תרבות הפלסטיק העלובה שנרקמת בישראל בעשור הראשון לאלף החדש אלא כמה קורדינטות של איכות, עומק ומקוריות תעמודנה כאן למבחן טכסטואלי אובייקטיבי. לא מחסור בכוחות יצירה תוססים אלא העדר עמוק של קונטכסט וצורך ממשי במיפוי הכוחות הפועלים על פני רצף של דיון ביקורתי שאינו כפוף לכללים המנחים את הרשימות העיתונאיות הסוקרות במבט שטחי וחנפני ברוב המקרים חלק קטן מהפעילות הפואטית יעמדו כהנחות יסוד בדיון זה.

מקרה מבחן בולט לתזה זאת הוא המקרה של זלי גורביץ' שראשית הופעתו אי-אז בסוף שנות השבעים ובראשית שנות השמונים, כמו רבים, טובים וגרועים ממנו, מעל גליו השוצפים של כתב העת "עכשיו", וכן בקובץ החדפעמי שיצא בחסות "עכשיו" בשנת 1985, "מקום".

דבר הסניגור

יאמר מייד: זכותו הגדולה והבולטת  של גורביץ' היא עקביותו ועקשנותו, שהולידו עד-כה לא פחות  מתשעה ספרי שירה.

הידיים ידי זלי

מול זה  ניצבת חולשתו הבולטת של גורביץ': העדר שמץ עצמאות ותלותו המוחלטת, שלא לומר חקיינותו הכרונית, לשון אחר הליכתו שבי אחר מודלים פואטיים ברורים.

 על כן ספרו הראשון "קטעים מחלום פתוח" שראה אור בהוצאת "עכשיו" בשנת 1980 בולט ברעננותו היחסית בהשוואה לכל ספריו האחרים, בהם השתלטה לחלוטין רוח האפיגוניות והעדרה של אישיות פואטית עצמאית.

 הידיים ידי זלי אך הקול קולו הברור של אהרן שבתאי שהשפעתו הגדולה על בני קבוצת "מקום" (אלון אלטרס, אלי הירש, חזי לסקלי, אבי פלדשטיין, רובי שונברגר) ידועה וברורה,

 אולם במקרה של זלי גורביץ', אין מדובר בהשפעה מעוררת השראה ויצירה מקורית (כמו במקרה של אבי פלדשטיין – ללא ספק היוצר המקורי ביותר ולכן גם הנידח ביותר בחבורת "מקום"), אלא מדובר בחיסולה המוחלט של האישיות היוצרת, שעוד גמגמה גימגומי התחלה סבירים ב"קטעים מחלום פתוח" ובכמה שירים מאוחרים יותר, ומייד נבלעה בטלפיו של אהרן שבתאי ונוסח "הפואמה הביתית" שגיבש באותן שנים

(על יתרונותיו ומגבלותיו של נוסח זה ראו למשל "עמדה" 12/13 עמודים 185-184 וכן "עמדה" 15 עמודים 144-143).

אם בראשית הדרך אנו מוצאים שורות זהירות כגון :

אבא של אשתי/הדליק נר בפמוט, והתהלך/בשני חדריו ובמטבח/מחפש תמהונות בחושך/דירתו המוכרה/המוכרה"

 ("עכשיו" 38-37 [1978] עמ' 354),

 או :

"אוכלים לפני שרעבים/שותים לפני שצמאים/יודעים לפני שלא יודעים / לא מתישבים/וכבר קמים ללכת/דורכים בתוך חלום כעל מרבד עלים…" ("עכשיו" 50 [1985] עמ' 252),

הרי שבהמשך מתגבר קול אחר: "..

. על הבוקר/"שמע / קול אלוהים אומר לך / החיים/ירוקים/כעשב / ציפור עפה/עוף / חזיר/נרגע/בבוץ / רובץ/במקומו/מלא גוף / אדם (כאברהם) קם/והולך אל המקום / הוא/המקום/על רצף החומר הגדול/גור/על מזרון הארץ / "כאורח / כתב גורדון…" ("חדרים" 6 [1987] עמ' 102-101).

אהרון שבתאי

 לא מדובר כאן בחיקוי גרפומני גרידא של המשורר הותיק אהרון שבתאי , שהספיק בכל ספריו שלאחר "אהבה" (1987) להפוך לקריקטורה של עצמו, שרק איזו זריזות לשון עוד מונעת ממנו מדי פעם לשקוע סופית בלב גרפומניה של פלקטים פוליטיים נוטפי ריר אדום בנוסח הבורגני והשמרני של עיתון "הארץ", חיקוי גרפומני המזוהה בשנים האחרונות עם כתב העת "מעין".

 מקרה זלי הוא מצד אחד חיקוי נוסח מוצלח יותר (לפחות בראשית דרכו), אולם מצד שני, עדיין מדובר בחיקוי ממש, בהליכה נאמנה מדי בעקבות "הפואמה הביתית" של אהרן שבתאי (ובמידה מסוימת, כפי שניתן לראות בציטוט האחרון מתוך "יבשה", גם בעקבות "ארעה" של הרולד שימל).

מעניין שכאשר אהרן שבתאי עצמו איבד עניין בנוסח הדידקטי, החמור והמוגבל של "הפואמה הביתית", ועבר לכתוב בנוסח של חנפנות-מציצנית-פורנוגרפית ופוליטית שבין "זיוה" ו"פוליטיקה", גם זלי, צילה החקייני של "הפואמה הביתית", שינה נוסח והחל לחקות ניסיונות פואטיים מסויימים של צ'ארלס אולסון, תוך שילובם בהשתטויות נטו וחיקוי הברות ילדותיות (תוך הצדקתן באיזו תיאוריה פואטית חסרת שחר על מוזיקליות בשירה), העומדות יפה כפרודיות של איזה נוסח שירי תפל, אלמלא נכתבו ברצינות וביומרה בהן נכתבו ספריו האחרונים של זלי גורביץ'.
ואולם גם השתטויות נטו אלה לא סובלות מעודף מקוריות: הפלא ופלא, אף הן "מזכירות" את החרזנות הפתטית של אהרן שבתאי.

התדרדרות

ספרו האחרון בינתיים, "דבל קליק" ("עם עובד/שירה" 2008) סובל מאותם סימפטומים ומאותן מחלות ילדות. לא נתעכב כאן על הכותרת המנסה להיות עדכנית וטכנולוגית, ברוח "יונת פקסימיליה" של אגי משעול, זו "הגברת הראשונה" של מה שמקובל כיום בחוגי האינטליגנציה המקומית והמדורדרת כ"שירה", המייצגת למעשה איזה בון-טון נחות במיוחד, וננסה לזנק זינוק אמיץ אל שירי זלי עצמו.
"דבל קליק" מהווה סמן שלילי של הדרדרות כל קני המידה כולם, סמן לקריסת כל המערכות האמורות להגן על קהל הקוראים התמים מפני רפש יומרני שבבסיסו בוז עמוק לשירה רצינית, עמוקה, קיומית ואותנטית.

 עלינו לקבוע מייד בראשית הדיון: עדיין נכתבת בישראל שירה רצינית אולם מקומה במרכז הבמה נתפס בכוחנות חסרת בושה וגבולות, בחסות מתווכים בעלי אינטרס וטעם גרוע, המטפחים, לגמרי לא במקרה, יוצרים מסוגו של זלי גורביץ'.

 ניתן לקבוע בודאות שעד לפני כעשור וחצי לערך זלי גורביץ' לא היה מעיז להגיש כתב יד שכזה להוצאת ספרים מרכזית כלשהי. וכך חרזנות טפשית כמו

"לו לא היה לי ראש רק פרח/לו לא היה לי עול על הגבעול / לו לא היה לי צר על הצואר/לו לא היה לי כיף על הכתף" (עמ' 5)

 השורה הפותחת את הספר, מוגשת כאיזו התגלות שירית גדולה (עליה חתומה לדראון עולם הוצאת "עם עובד" והעורכת ניצה דרורי-פרמן) ולא נבעטת לה ממרום המדרגות של איזה טעם ספרותי סביר וחוש מינימלי של ביקורת. הניסיון לכלא רגעי חיים אפורים בתוך השירים (למשל בעמ' 7 ו- 9) גולש כמובן לאפרוריות באנאלית חסרת עניין.

גורביץ' איננו עקבי או מחויב לדבר, אפילו לא לחרזנותו התפלה:

"להרכין להזקין/לנוע לנוח/להעמיק להחזיק/לזוז שטוח / להתרחב להשתכב/לפרוש צדדים/להתפרקד להתמקד/לרדוף קדים / ישרי מישורי/משולח פתוח/לכתוב שירים/ולזרות לרוח" (עמ' 10).

הו כמה צריך לזרות לרוח את שירי זלי גורביץ'. אולם במקום שאיש אינו מתקומם וזועק נגד העינוי המתמשך שהוא מעביר אותנו  ממשיך משוררנו להדהד בקול הגרפומניה הצווחנית המזכירה גרפומן עתיק המתואר בטורים הראשונים בסטירה הראשונה של המשורר הרומאי יובנליס מהמאה הראשונה לספירה. .

גם אם אין חדש תחת השמש עדיין  קיימת ונדרשת חובת ההתרעה וההזהרה של הציבור התמים   מהמבקר בעל המצפון  :

 קוראים התרים אחר שירה של ממש אנא אל תתעכבו על שירת זלי. מה שזלי מעניק לקוראיו האומללים הוא באמת "חור בראש" (עמ' 16-15): "

רגלי-עץ/כנפי-עץ/שמי-עץ / לא-כלום/שום-כלום/כמו כלום / חד-משמעי/דו-משמעי/רב-משמעי / קרוץ-המרוץ/פרוץ-המרוץ/רוץ-המרוץ / רעש-במערכת/רעש-מהומה/רעש-אדמה / קרני-רנטגן/קרני ליזר/קרני-קפקא / חור-באוזן/חור-בבטן/חור-בראש / חורף-בנשמה/אביב-בנפש/קיץ-בראש".

 יש לשים לב ל"קרני-קפקא" המוצבים באמצע שום מקום, או לרצף חורף-אביב-קיץ, המדגימים יפה את הזילות הגדולה, השרירותיות וחוסר האחריות הדרות בכפיפה אחת עם איזו יומרנות חסרת כיסוי אצל זלי, הפרופסור לאנתרופולוגיה מירושלים הגר לו בתל-אביב ומורח את הגיגיו השיריים המבישים לעין כל. כי שירה איננה משחק מטומטם במלים: "

אם התגלגת ימינה/תהיה ימני/אם התגלגלת שמאלה/תהיה שמאלי /אם התגלגלת למעלה/תהיה מלאך/אם התגלגלת למטה/נפלת בפח / זה לא רק ככה/או רק ככה/זה גם ככה/וגם ככה / אם התגלגלת לבית כנסת/תחבוש כיפה/אם לא שתית/תיקח טיפה…" (עמ' 29)

, או "..

.אם התרחקת/תהיה רחוק/אם הכל בצחוק/הכל בצחוק / אם התקרבת/תהיה קרוב/אם זה לא רע/זה בטח טוב…" (עמ' 32), או "

מה קרה/שב בשקט/לא עכשיו/למה לא / בצל קצוץ/מלפפון חמוץ/סלט ירקות/סתם ככה / תחת גדול/בית שחי/בין הרגלים/שדה רחב…" (עמ' 34)..

אסוציאציות חופשיות אינן שירה ודווקא בעידן של שירה חופשית דאגט.ס. אליוט להזכיר לכולנו שהמשורר אינו חופשי מלעשות את מלאכתו נאמנה.

אחריות ומשמעת עצמית הן תכונות מהותיות בכתיבה אבל דומה שזלי שכח מקיומן והוא פשוט זורם:

 "שבת אחים/גם יחד זה טוב/גם ללא/לדבר או לכתוב / או כן לדבר/מה שכן עקרוני/אם אחד ישן/השני ערני..." (עמ' 45)

, או "

…צמרת עונג/אויר גבהים/סדר בחדר/עופות בלול / כנפים מנופים/ידים רגלים/זו על זו/ואף לחוד…" (עמ' 49).

בבליל הכללי הזה ניתן למצוא התחלות חצי רציניות שמייד מתבררות כהמשך ההתחכמות בגרוש של זלי: "

הוי הכרה/את לי כה יקרה/אני בלעדיך/חסר הכרה / ואת בלי אני/חסרת חסרוני/איך אכירך/ בלעדי חסרונך" (עמ' 60),

או "פתאום רוחי/שקעה בבור/בורי בוער/בורי שחור / בורי ריק/בורי קליפה/בורי לא/מאבד טיפה" (עמ' 63). שוב אנו מגלים כמה החרזנות מרדדת הכל, והבור הוא לא בור אלא משחק, ומאחורי המלים אין כיסוי.

בפירוש מר גורביץ', לא הכל הולך: "

הכל הולך/תרצה תכתוב/אם לא/נשמט נשמט / אין זמן/רק עכשיו/טרי טרי/מתישן ברגע…" (עמ' 66).

 זה בדיוק מה שקורה עם שירי זלי: הם מתיישנים ברגע כתיבתם כי כל כולם משחק מתחכם ולא מתוחכם במלים שמתיימרות להיות שירה אבל המרחק בינם לבין שירה הוא גדול מאוד.

: "סולפיג'טו לזקן/פרלוד לנדנוד/רגטים לדפיקות-לב/סימפוניה לחרדה מתגברת / סויטה לעצב מסובך/אימפרומפטו ליום הולדת/סונטה לצלילות/רוק לדברים חזקים / ביבופ למקלחת/קון בריו לכוס תה/פיאניסימו לדלת/בלוז לארוחת צהרים" (עמ' 74).

גם בתוך נחיתותו הכללית זלי נופל נפילה קשה עם "רוק לדברים חזקים" למשל.

השיר החותם את הספר "קודה" מסכם יפה את מה שיש לזלי לומר לקוראיו:

"טם טם/טם טם/ט-טם ט-טם-ט/טם ט-טם ט…" (עמ' 103)

ראו עוד על זלי גורביץ