כתב החידה של "היהודי האחרון "-גיורא לשם

 

ספרו של יורם קניוק "היהודי האחרון " שיצא לאחרונה במהדורה חדשה זכה לכבוד נדיר ביותר ,כיום פחות משלושים שנה לאחר הוצאתו לאור המקורית הוא מוכר כיצירה "קאנונית " אחת היצירות המופתיות הבודדות של הספרות הישראלית המודרנית. לצד יצירות כמו "ימי ציקלג" של ס.יזהר  ו"מר מאני " של א.ב. יהושע  ועוד מועטות מאוד נוספות. אני טוען שיש לראות בו גם כיצירה מופתית של ספרות הפנטסיה העברית בעיסוקו במשפחה שהיא צאצאית של המקובל יוסף דילה רינה שניסה להביא את הגאולה בכוח הקבלה המעשית ונכשל. וכל מטרת בני המשפחה הזאת היא בדורות הראשונים שלה לפחות להביא את הגאולה ואת סוף העולם המוכר לנו בכל אמצעי שידרש. גיורא לשם כתב מאמר מקיף על היצירה שכעת מובא בגרסה מעודכנת לכבוד הוצאת הספר החדש ובו הוא דן בספרו של קניוק כסוג של כתב חידה. זהו חלק ראשון בפרוייקט של יצירות שיעסקו מזויות שונות  ביצירתו המופתית של קניוק.

כתב החידה של "היהודי האחרון"

מאת גיורא לשם

הערת פתיחה

בשל מחלה לא עלה בידי לקרוא את הגהת העימוד לפני הדפסת מאמרי על היהודי האחרון של יורם קניוק (הוצאת הקיבוץ המאוחד והוצאת ספרית פועלים, תשמ"ב) בכתב-העת פרוזה, גיליון מס' 59-58, נובמבר 1982.

הסתבר שבהגהתו של העורך, יוסי קריים ז"ל, שהיה יוזמו של המאמר, נפלו השמטות קלות אחדות בשל הצורך "להדק" את העימוד. השמטת המשפט בפסקה האחרונה נבעה גם היא מחוסר מקום בעמוד, עד כי אפילו סימן השאלה בסוף המשפט הושמט. בחוברת שנתן לי יוסי קריים נוסף סימן השאלה בכתב-ידו.
לאחר שהמאמר נדפס השלמתי בטיוטתי המקורית את החסר. ברבות השנים איבדתי את הטיוטה אך ההשמטות העיקריות היו זכורות לי פחות או יותר כלשונן. כשראתה אור מהדורתו השלישית של הרומן (משכל, ידיעות ספרים, 2009) נזכרתי בנסיבות כתיבת המאמר ופרסומו, מה גם שכותב אחרית-הדבר במהדורה הזאת, דביר צור, ציין את מאמרי לטובה.
בגירסה הנוכחית מובאות ההשמטות הללו בסוגריים מרובעים. לקורא כיום יסתבר שאפילו המשפטים שנשמטו בעבר הם חלק מן המבוכה הביקורתית שחשתי בעת כתיבת המאמר. המשפטים בגרשיים עגולים נכתבו כך במקור.
עם קלידת המאמר כעת, לאחר ערב הספרות שנערך בבית ביאליק ערב לכבודו הספר ומחברו, עלו בדעתי הערות שיש בהן "חוכמה שבדיעבד". אותן אני רוצה לחלוק עם קוראי לאחר שחלפו שנים כה רבות. ההערות האלה יובאו כאן בסוגריים מזוּוִים <<טקסט>>. כמו כן עיינתי ברשימת מאמרים שנכתבו על ספרי קניוק וגיליתי מאמר נוסף פרי עטי (שבר התודעה וההוויה הצליינית-חילונית. על המשמר, 29.3.85) שנכללו בו הערות שונות על הספר. עותק המאמר הזה אינו בידי.

תל-אביב, נובמבר 2009

 

מהו "היהודי האחרון" ?

המהדורה האנגלית של "היהודי האחרון" 

ביקורת ספרות, לעתים, לידתה במבוכה, והיא אף עשויה לדבר בזכותה של מבוכה כניסיון פומבי להסביר את עיסוקה של הביקורת בשדה הספרות ואת משחקה הרוחני של היצירה הספרותית בעיניה הצופיות של הביקורת. אזורי-הספר של הביקורת ─ יצירות חדשות וחריגות, שאינן נכנעות לסיווג מוכר וידוע (וזה אינו שיפוט ערכי אלא הצבעה על תופעה) ─ הם ברובם שטחי הפקר. באזורי-ספר אלה, ובעיקר בהם, יקושים פחי אי-ההבנה, טעויות הקריאה והמכשולים שמציבות עובדות לא מדוייקות.

אמנם, ביקורת רגישה ומפוכחת, זו הקשובה לדיעות ולהשקפות מגוונות, בצד היותה קשובה לקולה הפנימי והאינטואיטיבי, בוררת לעצמה כאמת-מידה את המתאים ואת האמיתי. סגולתה של ביקורת זו באיזונה הפנימי, בכושר הבחנתה בין עובדות לאמונות ובין ידיעות לסברות. אך מעבר לפיכחון הזה שבליבה של ביקורת, ברוב ספרותיות העולם קיים הביטחון הבלתי-מודע בכוחה של המשכיות, ביכולת ללמוד מן העבר על העתיד ומן ההווה על העבר. ביטחון כזה נעדר כיום בתודעת ספרותנו.

חברתנו היא חברה חפוזה ועצבנית וחרושות בה מדורי-דורות חרדות-קיום עמוקות וטמירות, המשסעות את רקמת הווייתה הרוחנית. באי-השקט ובאי-הנחת חותרת היצירה הספרותית, לרוב בנתיבים סמויים מן העין, לעצב לעצמה את דמות תודעתה החווייתית על מציאותנו ─ ומולה ובצידה מתנהל לו דוח-השיח הביקורתי, כשגם הוא טרוד בחרדות חברתנו ודאגותיה. שמעון הלקין, בשיחותיו על הספרות העברית החדשה (מוסכמות ומשברים בספרותנו, מוסד ביאליק, תש"מ), מצביע על משבר מרכזי בספרות העברית, ודבריו נוגעים בעניינו נגיעה הדוקה:
"המשברים שהרצאות אלה באות לחשוף ולהבהיר, הם אלה שפוקדים את ספרותנו החדשה בשל שאיפתה להגיע אל הספרות האירופית בדרך יצירתה. יצירה בדרכי הספרות האירופית, החל בהומרוס, אומרת ניסיון חדש לגבי הספרות העברית ─ הניסיון להיזקק אל נפש האדם כאדם, לראות את חיי האדם כמסובכים יותר משהם נראים בתקופות קודמות של ספרותנו. ואכן, הספרות העברית החדשה מתחילה לשאול ולחזור ולשאול את עצמה: מה טיבו של האדם היהודי בעת החדשה? כיצד להעמיד דמות שתהא אמיתית, מלאה ועמוקה, כמו הדמות בספרות האירופית לדורותיה." (עמ' 10).
הקשיים האלה, וקשיים נוספים שהלקין אינו עומד עליהם בהיותו דן בעיקר בספרות העברית של תחילת המאה, באים לידי ביטוי ברומן הפרובלמטי של יורם קניוק, ממש כשם שהם באים לידי ביטוי בביקורות שנכתבו עליו, ובעיקר אלה שנכתבו באחריות, בידיעה ובטעם.

מן המאמרים האלה בחרתי להתיחס למאמרו של גבריאל מוקד 'המצב האנושי' כתפאורה מושגית (הארץ, 18.6.82)

<<ראוי לציין שמאמרו נכתב בימי פרוץ ממלחמת לבנון הראשונה>> ולמאמרו של ירון גולן לחפש תבוסה הולמת (דבר, 14.5.82). בדרך ניתוחם של עיקרים בשני המאמרים האלה אני מקווה להבהיר ולוּ לעצמי בלבד את התחושה העמומה, שהיהודי האחרון של יורם קניוק הוא יצירת מופת מוחמצת, [שמא מחמת לבטי הביקורת בבואה לדון בספר שעתה זה ראה אור], <<המשפט הזה הושמט על-ידי יוסי קריים מפני שסבר כנראה כי בעת פרסום מאמרי כבר חלף די זמן ממועד פרסומו של הספר>> אם במעט ואם בהרבה.

בפתח מאמרו כותב מוקד דברים שהם ניסיון להגדיר את הז'אנר שבו כתוב הרומן ואת ממדי המציאות הכלואה בו:
"ספרו של קניוק היהודי האחרון הוא אחת היצירות המדהימות ביותר שנוצרו בעשורים האחרונים בסיפורת העברית. אם היינו מתבקשים להגדיר מהו אופייה של יצירה זו, ולאיזה ז'אנר היא שייכת, היה עלינו להשיב מן הסתם: לפנינו מארג ריגשי ומושג רב-מידות שיוצרו מנסה להקיף בו את כל המציאות של המאה ה-20 על-פי נקודות הגבול הקיצוניות ביותר שלה, וביחוד המציאות היהודית והישראלית. נוסף לכך, יורם קניוק חותר לאבחון שורשי-הכאב האידאיים של 'המצב האנושי' שהוא חפץ להעלות מתוך חזרה אל מקורות יהודיים ואירופיים שונים."
התדהמה היא חיווי אותנטי של התרשמות מיידית בעת הקריאה (אף אם היתה זו קריאה רק בשליש הראשון של הרומן)

<<כפי שהודה מוקד במאמרו>> ממדי הרומן ודחיסות מארגו. אבל התדהמה היא גם מבוכה על חריגתה של היצירה ממסגרת ז'אנרית מוגדרת ומוּכרת ועל אי-האפשרות להקיף את מכלולו של הרומן. אין כל פסול בתדהמה ובמבוכה, לא מבחינתו של הרומן ולא מבחינתה של הביקורת.

אבל התדהמה גם הותירה את מוקד חשוף במידת-מה בבדיקת הטקסט. הוא לא נטל מדְגם מגופה של היצירה; ללא ספק, בדיקה כזאת היתה מוסיפה מבוכה על מבוכתו, ואין הדברים נדרשים לגנאי. הערה חשובה במאמרו של מוקד מדגישה את הקושי המלולי:
"אולי המביך ביותר, בהתרחקו מכל תבניות-מציאות מקובלות של רצף מימטי, פסיכולוגי-מקובל (כבסיפורת ריאליסטית) או זרם-תודעתי, הוא ה'מִשטח' השלישי מבין אלה המצויינים לעיל: הרי הוא המשטח הרגשי-מושגי שמוסר את העולם המזרח-אירופי, של אישיות היהודי הקדוש 'מתן בסתר' ומשפחתו, לרבות מסירת נעימות פראנקיסטיות ומיסטיות. כאן מתקבלת תבנית-מושגית-לשונית צפופה ביותר, מתוך מתן אוטונומיה למטבעות-הלשון לעומת החוויות המובעות בלשון (ומן הראוי לשמור על הבדלה זו גם אם יאמר פלוני שה'חווייה' כאן היא פשוט שימוש מדוייק יותר במדיום הלשוני."
המבוכה היא בבואתה של התדהמה. הבחנתו של מוקד בין מטבעות-לשון לבין הבעתה החווייתית של הלשון היא הכרחית בהגיון טיעונו וגם מדוייקת. בהיהודי האחרון הסטריאוטיפ הלשוני הוא ניסוחו המלא של הארכיטיפ ההיסטורי והמיתולוגי.

<<מוקד לא קשר היטב את המוטיב הפראנקיסטי-משיחי של הרומן עם ראשית התפתחותה של האידיאולוגיה המשיחית בקרב מתנחלים ותומכים בארץ-ישראל השלמה.>>

ה"עיט " סרט של יקי יושע המבוסס על "היהודי האחרון " של קניוק. 

הלכתי אפוא בעקבות העניין הזה אל הכתוב ברומן וקראתי בו את פרשת הגיניאלוגיה של 'מתן בסתר' שהיא חולייה בגיניאלוגיה של אבנעזר, וזאת מהווה חולייה בשלד ה"ביוגרפי" של עלילת הספר:
"אחר כך יוליד אברום בן הרב קריב את ההמוני מווילנה שיוליד את תהילת ישורון שיוליד את קטונתי באמונתו יחיה, שראה את האור ועיניו יכהו מראות. קטונתי יוליד את מתן בסתר. מתן בסתר יפגוש את המשיח פרנק רכוב על סוס אביר עם רבנית עירומה. רבקה מתן בסתר תהיה בתו ואשתו של מתן בסתר." (עמ' 109).
התגובה האינסטינקטיבית למקרא הדברים היתה גם היא מביכה למדי ─ קרי, כאילו קראתי דבר שהוא בסגנון כתב-החידה הרדיופוני בחפשׂ את המטמון. תחושה אחרת, מאוחרת יותר, נולדה מחמת רצינותו של התיסכול. פענוח משמעותה של הגיניאלוגיה הזאת, אם רוצים לרדת לנבכים ההיסטוריים שהיא פוערת, עשוי לתבוע עיון ממושך במקורות, מפאת היעדר הידיעה הזמינה בעת הקריאה. כל הטרחה הזאת זקוקה לאמונה שיש לגיניאלוגיה משמעות היסטורית שאינה בדיונית (ואיננה הטעייה, מוצלחת או לא מוצלחת) ובקיצור ─ אברום בן הרב קריב, ההמוני מווילנה ותהילת ישורון. האם אלה רמזי מפתח לדמויות היסטוריות, לדמויות בספרות העברית, רמזים לספרי יראים שאינני יודע עליהם דבר, או בדיחה ספרותית על דמויות בין פרישמן לארלוזורוב בעיר העברית הראשונה?

<<כשכתבתי את הדברים לא יכולתי שלא להבחין בנימות הסאטיריות שבמקור, טובות לב במובן אחד, ובה בעת שנונות למדי. הן מתבטאות, למשל, בדמותו של אברהם בן הרב קריב, רמז שקוף למבקר הספרות השמרני אברהם קריב (1976-1900), שנחשב לבעל דעות מיושנות. על הדמות השנייה, תהילת ישורון, מיותר כנראה להצביע אפילו כיום. בעת כתיבת המאמר החלטתי להימנע מאבק רכילות.>>

 

יעקב פרנק משיח שקר.

הרבנית העירומה ומשיח-השקר הריצו אותי אל ספריו של גרשם שלום ואל ספרי חכמים אחרים. ובהערת-אגב, לא מצאתי ביוגרפיה על יעקב פראנק ─ האם נלחמים בפראנקיזם ומחרימים אותו עד עצם היום הזה?

<<עד עצם היום הזה" הוא ביטוי שיכול להיכתב גם ב-2009.>>
בכוונה אינני מוסר לקורא את תוצאות בדיקותי המוֹגיעות. זאת זכותו של קניוק הסופר להוליכנו שולל בנתיב-שוטים היסטורי במקום שיש רק מיתולוגיה פרטית. יש לו זכות לעורר אשלייה כזאת. אלה אמצעים לגיטימיים של הסופר בעבודת היצירה. כדי להתרשם התרשמות בלתי אמצעית מן הרומן של קניוק ─ ובמקביל, כדי להעריך אל-נכון את קשייה של הביקורת שנכתבה על הספר ─ על הקורא לעשות בעצמו את הדרך המוליכה מן האיזכורים (ואלה שציטטתי הם רק מעט שבמעט) אל המקורות (אם אכן יש מקורות לאיזכוריו), ללא הדרכה וללא סיוע. ככל מבקריו של קניוק אני בטוח בדבר אחד ─ הביקורת עוד תצא בעתיד למסעות ציד מוטיביים וסימבוליים, ומי אני כי אשים מכשול לפני עיוור.

<<אינני מכיר את המחקר האקדמי בנושא הזה אך אני מתרשם שנותר מרחב להתגדר בו עד דוקטורט גמור.>>

רק אציין, כי יוסף דה לה ריינא (שדמותו מופיעה גם ביצירות אחרות בספרות העברית) הוא כנראה דמות היסטורית ולא מיתית, אם כי יש על כך ויכוח בין מלומדים. בעייתו של המחקר ההיסטורי נעוץ בעובדה, שכל ידיעותינו על דה לה ריינא הן עקיפות וידועות לנו רק מסיפורים של אחרים על מעלליו, ולא תמיד נחשבים המקורות האלה למדוייקים ולמהיימנים.
"הנדודים והאיבה ותוגת מרחבים לא משוערים מילאו את חייהם של העברים ערגה. ממקום הולדתם למדו את מחיר הזרוּת. הם נאלצו להמציא אל ושמים עוד לפני שהיתה להם אדמה לדרוך עליה. זוהי קללתם הקדומה. שורשיהם ערגו לאוויר, צמרותיהם לאדמה. רק אנשים שהבינו את השמים קודם שהבינו את הארץ, יכלו לתאר לעצמם יקום ובריאה כעונש או פיצוי. במנוסתם לעבר גאוותם הפראית, מתוך תחושת נקם, שנאת הביוּת ותאוות מרדות בלתי מתפשרת, דבקו בדבר אחד שלא היתה לו אחיזה בשום מציאות, במלים. היתה להם שפה קודם שהיו להם בתים, היה להם דקדוק לפני שהיתה להם ארץ, לכן יכלו לברוא עתיד גם כשלא היה להם עבר." (עמ' 110-109).
זוהי, ללא ספק, כתיבת פרוזה נאה, או, כביטויו של מוקד, "הדף כליל-היופי". אך יש בה גם היסטוריוסופיה מעניינת, שקופה לעצמה כמיתוס היהודי הנודד, והיא מתפקדת כמטבעות-לשון וכביטוי מרגש ─ "תאוות מרדות", "דבקו בדבר אחד" ─ במארגה של היצירה. כהיסטוריוסופיה, הכתיבה מפולשת לריבוי הזמנים והאירועים: שחר העם, התחייה הלאומית המודרנית ותקופת אחרי-השואה. הערת הסופר, היסטורית ולשונית, היא גם הארה פואטית על דרכו של הרומן, והיא חושפת משהו מן התודעה המילולית של קניוק, כשם שהיא מבהירה מקצת מקשיינו בעת קריאת הרומן: "דבקו בדבר אחד שלא היתה לו אחיזה במציאות, במלים."
האם חיצוי בין מציאות למלים, כפער שאולי אינו ניתן לגישור, הוא מקור התדהמה והמבוכה? מהו הפער הזה במבנה הרומן ובמשמעותו? השאלות הללו נמצאות הרבה מעבר לשאלות הטריוויאליות של הגיניאלוגיה המסתורית וגם מעבר לשאלות הטוב והרע בהערכת הישגו של הרומן בעשייתו הספרותית.

ב

מיהו היהודי האחרון ?

בין חוויה אמיתית, או התחושה המכונה השראה, שהיא תמיד מדוייקת להפליא, לבין מלים בצירופן המרגש, רוחשת עשייתו האמיתית של הסופר במעשה האמנות. עשייה זאת, ככלל, היא אריגת המבנה, והיא נבחנת בעמידותו של המבנה ─ בהצלחתו של המארג המלולי-הרגשי או בכשלונו. כמבקרים אחרים גם אני מתקשה להגדיר בהגדרה מדוייקת את הז'אנר שבו כתוב הרומן. לאחר האלימינציה שעורך מוקד בפתח מאמרו, הטענה משכנעת:
"אין ספק ששפע זה שמור לעתים לרעתו של בעליו, ולא רק מבחינת עומס הקשב והעקיבה המוטל על הקורא, כי לפרקים נשמט הפיקוח על העומס הרגשי ועל עודף התפאורה המושגית והרגשית מידי המחבר, וכוחו של הדגם הפואטי שלפנינו עלול להיות סיבת חולשתו. אולם אין הדבר פוגם בעניין ובעוצמה הבסיסית שבניסיון הגדול של קניוק." (שם).
זאת אחת השאלות המטרידות את הקורא, בסכמו לעצמו את עוצמת השפעתה של היצירה. האם הרומן של קניוק הוא יצירה מן המעלה הראשונה, למרות פגימות ניכרות, או שהוא יצירה נחותה יותר, שיש בה הפלגות יפות? בהקבלה, כהצבעה על מבוכתה של הביקורת, ובשום פנים ואופן לא כהקבלה ביקורתית בין שתי יצירות שונות כל-כך זו מזו, יש פה התלבטות ביקורתית בדומה לזו שקיימת עד עצם היום הזה ליצירתו האחרונה של ג'יימס ג'ויס יקיצתו של פיניגן. האם כשלון המבנה, מן הסוג שמוקד מאתר ככשלונו המסויים של הדגם הפואטי, גורם לנתק בין הגורם לבין הרומן? הזהו גורלו של סוג הרומן הלא מוגדר בשלהי המאה ה-20, כפי שמרמזת הביקורת גם בספרויות אחרות? אלו שאלות מביכות, הן ביחס לספרו של קניוק והן ביחס לסיכויי התפתחותו של הרומן בזמננו. <<זה שנים שאני מודע לכך שתרגומי לכותרת יצירתו של ג'ויס אינו מדוייק, ואולי אף מוטעה. מוטב היה לתרגם בעקבות פיניגן או ליל השימורים לפיניגן. כמובן שאי אפשר לתרגם בדיוק את ריבוי המשמעויות במלה WAKE, בעיקר בהוראותיה האיריות.>>
המבוכה היא גם מנת חלקו של גולן:
"קיים פער בין התהודה שעורר הספר בקהל הרחב לבין העובדה שהביקורת ברובה מתקשה לפתח יצירה זו ולגמור עליה את ההלל. ובכך אינני רואה את עצמי כיוצא דופן." (שם)
גולן מתמודד בעיקר עם החומר התימטי של הרומן:
"הקצב המסחרר של ההתרחשויות מגלה כי אין זה רומן סביב ציר מרכזי אחד ויחיד (כרוב ספריו הקודמים של קניוק). אין לפנינו עוד סיפור על חייל שמגיע לעיר מהמלחמה, על אב שכול העורג על זֵכר בנו, על יהודי מסתורי בעל זיכרון פנומינלי לפרטים הניצל, הודות להפיכתו לבדרן, מהכחדה בשואה, על אמרגנו היהודי בעל הזהויות הרבות, על דמויותיהם המיתיות של יוסף דה לה ריינא, צאצאיו ומתן בסתר, על סופר גרמני שבו מתאבד, על קפיטן מסתורי ועל עשרות דמויות אחרות, שלעתים קשה לעמוד על טיבן וקשריהן ההדדיים." (שם).

 

תהייה זו היא על המבנה, כפי שהוא מתגבש מתוך דמויות הגיבורים ובעיקר מתוך הקשרים ההדדיים שביניהן, כמבנה של רצפי-זמן ושל זיקות משמעות. אין הביקורת, זו של מוקד וזו של גולן, מטילה ספק באמת החווייתית שביסודו של הרומן, ולרוב אין היא מוצאת פגמים בעיצוב המלולי-המושגי, ולכל היותר מכבידים עליה הקטעים העמוסים יתר על המידה. האם הביקורת משקפת התלבטות עקרונית שהיתה בקניוק ─ האם לכתוב את הרומן בז'אנר מוגדר ובדוּק או ללכת בחופשיות אינטואיטיבית עם החווייה, מתוך נאמנות לדמויות ולזיקותיהן, בלי להתחשב במוסכמה ז'אנרית כלשהי? נסיונו של קניוק לגבש בהיהודי האחרון מיתוס כולל, רטרואקטיבי ורטרוספקטיבי גם יחד, כמיתולוגיה פרטית וכמיתוס של לאום, הוא העומד למבחן.
דומה שקשיינו כקוראים, ממש כקשייו של קניוק, היו בנקודות החיבור של מארג המיתולוגיה הפרטית עם המיתוס הלאומי. שני אלה, שאולי אינם נרקמים למִשזר אחד במארג הרומן, אינם מתלכדים בתודעתנו כמרקם קוהרנטי אחיד. הבעייה הזאת, כחולשה ברומן, <<ואולי דווקא כעוצמה,>> אם תיבדק לעומקה, עלולה להתגלות גם כבעייה חוץ-ספרותית של חולשת תרבותנו היהודית שלאחר השואה <<ואולי אף כעוצמתה.>>

ג  היהודי האחרון לאן?

יהדות הגולה, זו שנתעצבה במשך אלפיים שנה במזרח-אירופה ובמערב, חיה את תרבותה היחודית בין קוטב הגלות לקוטב הגאולה. בארץ-ישראל שמה השואה קץ לכל זאת. היא קטעה את תרבות הגלות במהלך חיצוני חד שאינו נובע מחייה הפנימיים של היהדות ואינו אבולוציה שלהם בשם מובן שהוא. ההיסטוריה היהודית שלאחר השואה וחלק מן הספרות הישראלית הם למעשה תולדות הניסיון לאחות את שסע השואה.
קיימת אסכולה של כתיבת היסטוריה, ועמה גם ראייה דומה של המציאות בספרות העברית, אשר לפיה השואה היתה שלב הכרחי בדרך להקמתה של מדינת ישראל. אני חולק על כך מכל וכל. השואה לא זו בלבד שלא סייעה לתהליך הציוני, היא למעשה סיבכה אותו סיבוך קשה. לכל היותר אפשר לומר שהשואה היתה זָרָז של תהליך פוליטי שגרם להקמת המדינה לאחר השואה. מכל הבחינות הרעיוניות והארגוניות, הישוב היהודי בארץ-ישראל היה בין השנים 1927-1921 דגם בזעיר-אנפין של מרבית דפוסי החיים שטופחו על-ידי הציונות. השואה, ששורשיה הפוליטיים היו נעוצים בפאשיזציה של אירופה החל משנות ה-20 המוקדמות למאה,

<<ואולי כבר משנות ה-70 של המאה ה-19>> פלשה אל תוך הציונות ─ כמאורע לא קוהרנטי. אם אינני טועה טעות מרה לנוכח מורכבותו של היהודי האחרון, השואה כמאורע לא קוהרנטי היא עילת הרומן.
מבחינה זאת, "היהודי האחרון" הוא אולי הרומן העברי הראשון שנכתב כאילו "מבפנים", הגם שעולים בזיכרון דרך מלח של בן-ציון תומר <<(דרך מלח. משרד הביטחון – ההוצאה לאור: ספרית תרמיל, 1978). מהדורת ספרית תרמיל כללה רק כמה מפרקי הספר. הרומן במלואו ראה אור בשנת 2000 בהוצאת ביתן, בעריכתה של רינה צדקה>> ובר מזל של לאדיסלב גרוסמן <<מצ'כית: יהודה להב, ספרית פועלים, 1982) ספר שקראתי בעת כתיבת המאמר. עיין ערך: "אהבה" של דויד גרוסמן ראה אור ב-1986 (הקיבוץ המאוחד, ספרי סימן קריאה). >> אך ספרו של קניוק הוא סיפורו של השריד והפליט המבוגר, בעוד ששני הספרים האחרים מספרים את שואתו של הילד. בעולמם של הגיבורים-הילדים עלילתה של השואה, או הדיה בעלילות הילד, היא פיקרסקה. אצל קניוק השואה נתפשת כשסע מוחלט במרקם המציאות. מכאן גם הצורך הכפייתי של הגיבור לרשום את פרוטרוטי המציאות וגם להקליט את רשמיו-זכרונותיו.

<<בעת כתיבת המאמר טעיתי טעות גדולה. בשעתו עדיין לא קראתי את אדם בן כלב (עמיקם, 1968). חיסרון זה משתקף היטב במאמרי. קריאה בעתהּ היתה חושׂכת ממני לפחות חלק ממבוכתי ואולי אף היתה תומכת בתוקף מסויים בנטייתי להצביע על היהודי האחרון כעל יצירת מופת.>>
מידת כשלונו של קניוק ב"היהודי האחרון" היא בעיקר כמידת כשלונם של שני עניינים צורניים: הגודש המופלג המכביד על הקריאה והסידור המורכב (ואולי גם מבולבל במקצת) של עלילת הרומן. נוכח שני אלה, ההערה הביקורתית העיקרית צריכה להיות על הצורך בעריכה טובה, לשונית וגם מבנית, שהיתה תורמת הרבה לשיפור הקריאוּת.
הקשיים האחרים ברומן ─ פילוגי הדמויות, המורכבות הסמלית הטבועה בהן, היחסים המסובכים שבין הדמויות ─ לא היו מתבהרים בהכרח על-ידי עריכה קפדנית יותר. הם כנראה טבועים בחומר הסיפור עצמו ובאופייה של המציאות הכלואה בו, אם לטוב ואם לרע, [כנראה לטובה.]
מכאן ואילך מבוכתה של הביקורת היא מבוכתה של תרבותנו כאן ועכשיו. המתבונן לאחור, זה הצופה מישראל של שנות ה-80 אל יהדות טרם-השואה, מתקשה לשוות לנגד עיניו את הריאליה האמיתית של היהדות כפי שהתקיימה מהעֵבֶר ההוא של שסע-השואה, אם כהיסטוריה ואם כתרבות. תכונתו של השסע כתכונתו של "חור שחור" באסטרופיזיקה ─ אין אנו יודעים עליו דבר מתוך עצמו אלא מה שאנו יודעים עליו מתכונות סביבתו.
קניוק מצליח לעצב את תודעת השסע, אשר היסוד הלא-קוהרנטי שבו כמעט שאינו ניתן לתיאור ספרותי. יתכן, אף כי זו מסקנה מרחיקת לכת החשופה לפירכות רבות, שהבלתי קוהרנטי הזה הוא גבולו הבלתי-עביר של כל רומן אשר ינסה לתאר את המציאות היהודית הכוללת במאה במאה ה-20, ויהיה הז'אנר אשר יבור לו אשר יהיה.
מבוכתו של הקורא ומבוכתו של המבקר, הן מן הקריאה והן מן ההתגבשותו של הדעה עליה, אינן מאפשרות פסיקה חד-משמעית ביחס לערכו הקבוע והעומד של הרומן בספרות העברית לעתיד לבוא. באשר לי, ומסגרת המאמר הזה הוגבלה [בעיקר] לתיאור העימות שבין הרומן לביקורת ─ ובפירוש, רק חלק מן הביקורת, ולא כולה ─ הריני מרגיש קרבה לקביעתו של אברהם הגורני:
לאן אנו הולכים? מה יהא בסופנו? משום תהייה זו מתחמק הספר מסיכום חד-משמעי. הספר עצמו הינו חלק מתופעה, חלק מעצמנו, והיה דרוש לספרות העברית להתמודדותה עם מציאות חיינו. מי שירצה להתמודד בעתיד עם המציאות העברית, לא יוכל להתעלם ממנו." (על המשמר, 14.5.82)
קביעתו האחרונה של הגורני היא בדיוק בעייתה העיקרית של הביקורת ─ האם היהודי האחרון הוא הרומן המרכזי בתיאור המציאות היהודית והישראלית במאה ה-20, או שהוא ביטוי ספרותי הנשאר בשולי הדרך והספרות העברית עודנה ממתינה למבטָאו העז והשלם של הנושא ביצירת מופת שאין עליה עוררין[?]

[אני נוטה לחשוב שהוא במרכז, בעיקר משום שהעתיד סמוי מן העין.]

קישורים

 

היהודי האחרון מהדורה ראשונה

היהודי האחרון מהדורה שניה

יורם קניוק בלקסיקון הסופרים

יורם קניוק בויקיפדיה

תרגומים של היהודי האחרון

קניוק במכון התרגום לשפות אחרות

יורם קניוק על עצמו

יורם קניוק מלחמות היהודי האחרון 

אני יהודי להכעיס קניוק על עצמו 

על חודו של סכין גילוח, מאת שירי לב-ארי. שיחה עם יורם קניוק בהארץ ברשת

תולדות היהודים גרסת יורם קניוק : עומרי הרצוג  על היהודי האחרון

זאב גלילי על דרכו של יורם קניוק מישראלי ליהודי

מנחה ליורם קניוןק :עוד דברים של גיורא לשם על קניוק

 

רן יגיל על היהודי האחרון

רן יגיל על היהודי מספר אחת

היהודי הגאון :מעיין זיגדון על היהודי האחרון

 

דרה הורן על היהודי האחרון

היהודי האחרון, באמזון, באנגלית

שירת היהודי האחרון מאת אילנה יפה 

גם על "היהודי האחרון"
• אמויאל, ז'יל. שואה ותיאטרון ב"היהודי האחרון" ליורם קניוק. עתון 77, גל' 96־97 (1988), עמ' 17.
• ברמה, ישראל. היסטוריה כתודעה ב"יהודי האחרון". מאזנים, כרך נ"ו, גל' 3־4 (מארס 1983), עמ' 49־52.
• ברתנא, אורציון. אנטומיה של המלנכוליה היהודית: הערות נוספות על "היהודי האחרון". ידיעות אחרונות, 12 במארס 1982 <נדפס גם ב'עכשיו', חוב' 49 (1984), עמ' 303־308 ובספרו הפנטסיה בסיפורת דור המדינה (תל אביב : פפירוס, 1989), עמ' 118־135>
• דרור, צביקה. "היהודי האחרון". מבפנים, כרך מ"ד, חוב' 3־4 (1982), עמ' 384־386.
• הגורני, אברהם. יש שיטה בשיגעון. על המשמר, דף לספרות, 14 במאי 1982.
• זמירי, חוה. מציאות לובשת צורה פואטית : פואטיקה, אידיאולוגיה ותקשורת בסיפורת שנות השמונים (רמת-גן, תשנ"ה 1994) <דיסרטציה. אוניברסיטת בר-אילן> <דיון, בין היתר, ב"היהודי האחרון" ליורם קניוק>
• זמירי, חוה. הטקסט כשדר של אידיאולוגיה ותקשרת (על יצירותיהם של א.ב. יהושע ויורם קניוק). מאזנים, כרך ע"א, גל' 4 (טבת תשנ"ז, ינואר 1997), עמ' 27־32.
• חנס, נעמי. "היהודי האחרון" מאת יורם קניוק. בספרה: פני סופרים במראה : המספר כסופר – ספרות וסופרים מודעים לעצמם ברומן בסיפורת העברית : מברנר עד גרוסמן (תל אביב : הקיבוץ המאוחד, 2003), עמ' 187־207
• יגיל, רן. היהודי מספר אחת. מעריב, תרבות וספרות, 25 בספטמבר 2009 <פורסם גם באתרו של רני יגיל בשם: "על 'היהודי האחרון' ליורם קניוק" באתר 'בננות'>
• לויט, ענת. [ביקורת]. מגוון: לשאלות חברה ומדינה, מאי 1982, עמ' 71.
• לשם, גיורא. היהודי האחרון. פרוזה, גל' 58־59 (1982), עמ' 21־22.
• לשם, גיורא. שבר התודעה וההוויה הצליינית-חילונית. על המשמר, ז' בניסן תשמ"ה, 29 במארס 1985, עמ' 15, 18.
• נבות, אמנון. קרביו החשופים של השעון. מעריב, 4 ביוני 1982.
• סומק, רוני. במכה אחת. עתון 77, גל' 31 (1982), עמ' 53.
• עינת, עמלה. אפוקליפסה עכשיו. עתון 77, גל' 31 (1982), עמ' 53־54 <הגיבה על כך ספי שפר – ראה להלן>
• פויס, יעל. הגאולה – מוודאות לאשליה: עיון משווה ביצירות 'ימים ולילות' לנתן ביסטריצקי ו'היהודי האחרון' ליורם קניוק. מחקרי ירושלים בספרות עברית, כרך י"ז (תשנ"ט), עמ' 183־201.
• שיף, רמה. הגורל היהודי, תיעוד ותודעה : עיון ביצירתו של יורם קניוק "היהודי האחרון" (תל אביב, תשמ"ח 1987) <עבודת גמר לתואר "מוסמך". אוניברסיטת תל אביב, תשמ"ח 1987>
• שפר, ספי. "היהודי האחרון" כיוון אחר, תגובה ל"אפוקליפסה עכשיו" מאת עמלה עינת. עתון 77, גל' 32־33 (1982), עמ' 70־71.
• Domb, Risa. Touching the pain : memory and identity in The Last Jew by Yoram Kaniuk. in her: Identity and modern Israeli literature (London : Vallentine Mitchell, 2006), pp. 36-56.
• Green, Jeffrey M. Ambitions and obsessions. Modern Hebrew literature, vol. 9, no. 3-4 (Spring-Summer 1984), pp. 61-66.

"העיט" סרט המבוסס על היהודי האחרון בויקיפדיה

"היהודי האחרון "מהדורה גרמנית