| לקראת סיום השנה והעשור מתפרסמות בתקשורת רשימות שונות על העתיד הצפוי לעולם המקצועות איזה מקצועות עומדים להיות פופולאריים בעשורים הבאים ואילו לא. במרכז הדיון נמצאים הסופרים ואנשי התקשורת .האם יהיה בהם צורך בעשורים הבאים כאשר אולי הספרים יהפכו להיות אלקטרוניים ? או שמה רק הכינוי והצורה של התפקיד תשתנה ,אבל התכנים של תיעוד העבר וכתיבה על הווה וחיזוי העתיד ישארו כשהיו?במאמר זה לא ננסה לצפות את העתיד אלא נחזור אל העבר. כל השאלות הללו היו רלבנטיות מאוד גם עבור אנשי עולם המקרא שבמיוחד בימי מלכי יהודה וישראל חוו את הופעתם של תפקידים ומשרות חדשות שלא היו ידועות קודם לעידן המלוכה.ואולי בולטת מכל הייתה המשרה של הסופר המלכותי שעברה תהפוכות רבות לאורך הדורות .כאן במאמר זה נתעד כמה מהמשרות הבכירות שהיו מקובלות בעידן המלוכה של ישראל ויהודה . ונעסוק בפירוט בתולדות מקצוע "הסופר " שהיה אחראי לתיעוד של כל זה..מקצוע שליחו לא נס לאורך השנים אלא רק הלך והתעצם. ויש לקוות שכך יהיה גם בעתיד גם עם שינוי הטכנולוגיות השונות שעליהן מקצוע זה שהוא הרבה יותר ממקצוע רגיל ,מתבסס. . |
הסופרים והיועצים של התנ"ך
מאת חיים מזר ואלי אשד
מאמר זה פורסם בגרסה מקוצרת בשם " ממלאי תפקידים בכירים אצל מלכי יהודה וישראל "
בכתב העת בית מקרא גיליון מס. 133 ינואר-מרס 1993
הוא עודכן והורחב מאוד בידי אלי אשד עבור הפרסום ברשת.
מבוא
המשטר המקובל בעת העתיקה היה המלוכה-שושלת מלוכה בה השלטון עובר מאב לבנו,אלא אם כן היתה מתחוללת הפיכה שבעקבותיה מוגרה השושלת ואחרת היתה צומחת במקומה.כמו בימינו חייבים היו השליטים בקביעת מדיניות פנים ומדיניות חוץ. לשם כך היו חייבים לפעול במחיצתם אנשים איתם היו מתייעצים ובעלי תפקידים המממשים את המדיניות המתבקשת. קשה לומר שהיו אלה ממשלות במתכונת שאנו מכירים,אך בוודאי שחבריהם של גופים אלה מילאו פונקציות מנהליות ומקצועיות שהואצלו עליהם מטעם המלכים.
אותם חלקים של המקרא העוקבים אחר ימי המלוכה ביהודה וישראל הם הספרים שמואל א',שמואל ב',מלכים א' ,מלכים ב', דברי הימים א' ודברי הימים ב'.ספרים אלה מאזכרים חלק מממלאי תפקידים אלה,מתייחסים גם לפועלם ומאפשרים הבנה באשר למבנה השלטוני של אותה עת.אנחנו במאמר זה נסקור אנשים שונים שמוזכרים כתפקידים שונים בתקופה זאת
שרים
מבין ממלאי תפקידים אלה מוזכרים במקרא שלושה שרים והם שר הצבא,השר הממונה על המס והממונה על הניצבים. התייחסות הכתוב לגבי משרות אלה בלבד תוך התעלמות משאר ממלאי תפקידים מיניסטריאליים יכולה להעיד על חשיבותם היחסית של אלה שהכתוב מתייחס אליהם,בהשפעתם על עיצוב המדיניות ודרכי מימושה.מוזכרים שרי הצבא של שאול,דוד ושלמה,הממונים על המס של דוד ,שלמה ורחבעם והממונה על הניצבים של שלמה.
שרי הצבא
שרי הצבא המוזכרים הם אבנר בן נר שר הצבא של שאול(.שמואל א' יז' 55,שמואל ב' ב'8),יואב בן צרויה שר הצבא של דוד שמואל ב' ח'16,כד' 2,דברי הימים א' יח' 15 ,כז' ) ובניהו בן יהוידע שר הצבא של שלמה(מלכים א' ד' 4).אין הכתוב מתייחס לאיזו שהיא הפרדה בין השר עצמו לבין מי שממונה על הכוחות הלוחמים, מה שהוא בנוסח רמטכ"ל.יתכן שהשר עצמו מילא את שתי הפונקציות.באזכור הראשוני של אישים אלה הם מוזכרים בשמם בלבד ורק לאחר מכם שמם מופיע יחד עם תפקידם.במקרה של יואב בן צרויה הפעם הראשונה שהוא מופיע רק בשמו הוא בשמואל א' פרק ב' פסוקים 13,23-31 ובמקרה של בניהו בן יהוידע שמו מוזכר לראשונה ללא תפקידו במלכים א' פסוק 27 מה שאומר שרק בשלב מאוחר יותר מונו לתפקידיהם.מתוך הנחה שהם צברו ניסיון צבאי,אפשר להניח שהם קודמו בדרגה.
מעבר לתפקידם הרשמי מילאו מפקדי הצבא גם תפקידים נוספים כמו במקרה של יואב בן צרויה ששימש גם כיועץ למלך דוד כשבנו אבשלום מרד בו(שמואל ב' יט' 6-9) ובמקרה בו מונה מטעם דוד לביצוע מפקד האוכלוסין(שמואל ב' כד' 2-4,דברי הימים א' כא' 1-6).ביצוע משימה זו דורש כושר ארגוני רב שיואב בן צרויה ניחן בו.
אנשי הכלכלה
המלך רחבעם דוחה את דרישותיהם של זקני ישראל ומביא למרד ולפילוג בממלכה.
הממונים על המס המוזכרים במקרא הם אדורם אצל דוד(.שמואל ב' כ' 24),אדונירם בן –עבדא אצל שלמה מלכים א' ה' 28) ואדורם אצל רחבעם.מלכים א' יב' 18,דברי הימים ב' י' 18). מתוך הגדרת תפקידם אפשר להבין שהם היו אחראים על מערכת המיסוי במדינה וקביעת המדיניות הכלכלית בבחינת שרי האוצר של המלכים וכנראה היה ממונה גם על העבודות הציבוריות וארחאי לגיוס חובה של פועלים מקרב העם .לגבי דוד ושלמה ברור שהמלחמות שדוד ניהל ומפעלי הבניה האדירים של שלמה חייבו גיוס מקורות כספיים רבים.באשר לרחבעם,עולה כי גביית המיסים הגבוהה שלו נבעה מתוך מטרה להדגיש את העוצמה הפוליטית שהיתה בידו וכפי שהוא התבטא:"אבי ייסר אתכם בשוטים ואני אייסר אתכם בעקרבים"(.מלכים א' יב' 11), מה שלא העיד על תבונה מדינית או הבנה פסיכולוגית או מה שאנו מכנים היום "אינטליגנציה ריגשית " של אנשי העם.
. "אשר על המס " היה משרה חשובה מאוד אבל היה שנוא בדרך כלל על העם .וכך אדורם שר המס של רחבעם שילם בחייו על נאמנותו למלכו כאשר נסקל למוות באבנים בידי בני ישראל המורדים.
תפקיד מיניסטריאלי מיוחד הוא הממונה על הניצבים של שלמה שאותו מילא עזריהו בן נתן(מלכים א' ד'5,ה' 6-8).האחראי על כל המערך הלוגיסטי של הסוסים במדינה.מאחר שהסוסים היו כלי התובלה והתחבורה ברור שהיתה לו נגיעה גם ביחס למדיניות התחבורתית במדינה,היכן ומתי לסלול צירי תנועה ,ויסות הסוסים והמרכבות בהתאם לצרכים שונים הן ברמה הארצית והן ברמה המקומית.
יועצים
המלך רחבעם דוחה את עצות יועציו.
ממלאי תפקידים בעלי עמדה בכירה שאינם ממלאים תפקיד מקצועי כמו שרים ועם זאת בעלי השפעה ניכרת הם היועצים. מבין היועצים, אלה שהכתוב מתייחס אליהם מפורסמים כיועצים או כאלה שמתוך דבריהם אפשר להבין שבין פעולותיהם הם גם מילאו פונקציה זו,
בחצר המלך שאול מוזכרים רק אבנר בן נר שר הצבא,הבן יהונתן שהיה כנראה מעין ממלא מקום , דוד בן ישי הלחמי שהיה בתחילת הקריירה שלו המנגן ואולי גם המשורר המלכותי , ולאחר מכן מפקד צבאי חשוב , ו"דואג האדומי " אביר הרועים אשר לשאול ". ( שמואל א' כא ח)
בחצר דוד היועצים שהכתוב מזכיר את שמם הם אחיתופל הגילוני(.שמואל ב' טו' 12, דברי הימים א' כז') יהונתן דודו של דוד יועץ"איש מבין " וסופר (דברי הימים א' כז') ואבישי בן צרויה אחינו של דוד, יחיאל חכמוני הממונה על חינוך בני המלך וחושי הארכי רע המלך .ועירא היאירי כוהן כל אלה יעצו.שמואל ב' טז' 9-12, יט' 22-23) לדוד.
בחצרו של שלמה המלך מוזכרים אחד עשרה שרים ונוס,לאלה שהוזכרו יש גם את אביתר ובנו אחימלך וצדוק בן אחיטוב הכוהנים ועזריהו בן צדוק הכוהן הראשי . זבוד בן נתן ( הנביא ?)* כהן רע המלך ". עזריה בן-נתן (הנביא ?) שהיה ממונה על הנצבים . ואחישר "אשר על הבית ".
לגבי שאר מלכי יהודה וישראל אין התייחסות שמנית של ממלאי תפקיד זה.נושאי תפקידים אחרים שאזכורם הוא שמני,אך קיימת סבירות גבוהה כי גם מילאו פונקציה זו הם פקח בן רמליהו שלישו של פקחיה בן מנחם מלך ישראל(מלכים ב' טו' 23-25) ואלקנה המשנה לאחז מלך יהודה(.דברי הימים ב' כח' 7).
קבוצה מיוחדת של יועצים הם הזקנים שהכתוב מאזכר את קיומם בימי שלמה(מלכים א' יב' 6,דברי הימים ב' י' 6).אלה אנשים מבוגרים ועתירי ניסיון פוליטי.ההתייעצות איתם אינה פרטנית,אלא קבוצתית-אולי מן פרלמנט.
מה שניתן ללמוד הוא שהמלכים בתהליכי קבלת ההחלטות שלהם לא פעלו כבודדים,אלא הפעילו מאגר אנושי עם התמחויות שונות וחוכמה מדינית שיכלו לעזור להם בעיצוב המדיניות ובשיפור תהליכי קבלת ההחלטות.
הממונים על ארמון המלוכה
"אשר על הבית " הממונים על ארמון המלוכה הם אלה האחראים על האחזקה השוטפת של ארמון המלוכה מבחינת ניהול כוח אדם,אחזקת מבנים וציוד מה שבימינו היה מוגדר כשר החצר.הכתוב מזכיר שלושה אנשים והם עובדיהו אשר על הבית אצל אחאב (.מלכים ב' יח' 3), אליקים בן חלקיהו אשר על הבית אצל חזקיהו(מלכים ב' יח' 18) ועזריקם נגיד הבית אצל אחז(דברי הימים ב' יח').על אליקים בן חלקיהו ידוע גם שפעל בשליחות מדינית(.מלכים ב' יח' 18-37).הייתה זאת משרה חשובה שדרשה נאמנות מלאה.ולכן נמסרה לפעמים לאחד מבני המלך או אף ליורש העצר "אשר על הבית " שימש כדובר המלך במשא ומתן עם מעצמות זרות ( מלכים ב' יחי ח ) . כוחו של "אשר על הבית " היה גדול מאוד וסימני משרתו היו כתונת ואבנט מיוחדים .במלכות יהודה היה הוא נושא את מפתח בית דוד על שכמו כתוצאה מהכוח הרב של המשרה שהייתה בה גם הזדמנות חד פעמית להתעשרות מהירה וקלה ולקידום קרובי משפחה ,בעלי התפקיד היו מגלים יהירות יתר .אולם המשרה הייתה כרוכה גם בסכנת הדחה פתאומית שלוותה אף בהחרמת הרכוש
שר העיר
בעל תפקיד אחר שמוזכר פעם אחת בלבד הוא מעשיהו שר העיר שפעל בימי יאשיהו (דברי הימים ב' לד').תפקיד שבימינו היה מוגדר כראש העיר.הכתוב לא מציין בראשות איזו עיר עמד מעשיהו,אם כי אפשר להניח שהכוונה היא לירושלים.
מתעדים
המתעדים כוללים את אותם אנשים אשר העלו על הכתב את המתרחש ברחבי המדינה.
על המתעדים הוטלו לא מעט משימות נוספות שחרגו מעבודתם השוטפת כמו במקרה של שבנה הסופר ויואח בן אסף שפעלו אצל חזקיהו ואשר נשלחו בשליחות מדינית מטעם מלכם למנוע את פלישת סנחריב לירושלים(מלכים ב' יח' 18-37).מהכתוב ניתן להבין שהיתה אבחנה בין שני סוגי כותבים והם המזכירים והסופרים.מהכתוב בספר ירמיהו אנו יודעים שלנביא היה מזכיר בשם ברוך בן נריה והוא אשר רשם את נבואותיו. כדי שהדברים יהיו נאמנים תמיד למקור ברור שהם נכתבו מילה במילה בעקבות התנבאותו של הנביא או מיידית לאחר שירמיהו סיים את התנבאותו. אפשר להסיק מכך שמזכיריהם של מלכי יהודה וישראל פעלו באותה מתכונת. הם רשמו את הנאמר בחצרות המלוכה והכוונה היא לדברי המלכים,לישיבות שניהלו המלכים עם שריהם ואת הנאמר המפגשים מדיניים.
המזכירים שהכתוב מציין הם יהושפט בן אחילוד מזכירו של דוד(.שמואל ב' ח' 16,כ' 24 ,דברי הימים א' יח') יואח ,בן אסף מזכירו של חזקיהו(מלכים ב' יח') שעליו מסופר שיצא כאחד השרים ביחד עם "אשר על הבית " ועם הסופר אל החומה לשמוע את דברי נציגה של אשור רבשקה ויואח בן יואחז מזכירו של יאשיהו(.דברי הימים ב' לד' 18
) שהיה בין אלה שאותם מינה המלך יאשיהו לחזק את בדק וחיזוק ושיפוץ בית המקדש. .
מה היה תפקידו הספציפי של המזכיר ? יש החושבים שהמדובר היה בכותב הזכרונות ורושם הרשומות. תפקידו של המזכיר לפי זה היה להזכיר למלך את דברי הזכרונות של מאורעות המלכות ולסדרם לפניו ואולי גם לכתוב אותם .מן הסתם זה לא היה תפקידו היחידי.
יש החושבים שהמזכיר היה ממונה על חליפת האגרות של המלך.ויש החושבים שהוא היה השר האזרחי הראשי בממשלת המלך.
הסופרים
פסל סופר מצרי קדמון
יש להבדיל בין אנשים שעסקו בימי המקרא בכתיבה לשמה לא כחלק מפרנסתם אלא כתחביב וכעיסוק.
ובין הסופרים המקצועיים שהכתיבה הייתה פרנסתם .
על פי הספרים החיצוניים הסופר הראשון היה חנוך בן ירד מאבות האנושות. יוחסו לו כמה ספרים על מסעותיו בעולמות העליונים.וסופר שהפך למלאך עליון "מטטרון " וסופר חצרו של האלוהים. .
לאברהם אבינו יוחס חיבור ספר יצירה אולם זהו יחוס מאוחר.
ויכתוב משה את כל דברי ה' …ויקח ספר הברית ויקרא באזני העם .
(שמות כד פס' ד,ז) .
הסופר הראשון המוזכר מפורשות במקרא כמי שעוסק בכתיבה ( ואם כבר גם בקריאה ) הוא משה רבנו שעל פי המסורת כתב את חמשת ספרי התורה ( וגם ספרים נוספים למשל אחד על בלעם שלא השתמרו ) משה שלמד קרוא וכתוב כנסיך במצרים ושפתו המקורית הייתה כתוצאה מצרית יצר על פי מסורת את אותיות האלף בית העברי הקדום שעימהם כתב תחילה את שני לוחות הברית.
יהושע .ציור מאת דורה.
. גם על יורשו של משה יהושע בן נון מסופר שכתב או הכתיב את דבריו."ויכתב שם על האבנים את משנת תורת משה אשר כתב שם לפני בני ישראל " ( יהושע ח' לב) וכך עשה שוב בסוף חייו "ויכרות יהושע ברית לעם ביום וישם לו חוק ומשפט בשכם .ויכתוב יהושע את הדברים האלה בספר תורת אלוהים "( יהושע כד כו).
אולם לאחר מכן חלה הפסקה ארוכה ורבת משמעות באיזכור מנהיגים שהיו גם אנשי ספר שעסקו בכתיבה.
בספר שופטים לא מוזכרת אף דמות בולטת שעוסקת בכתיבה.ומן הסתם יש בכך אינדיקציה ברורה נוספת לכך שהמדובר היה בתקופת "אופל " ברברית.
מקצוע הסופר מוזכר לראשונה בשירת דבורה הנביאה . שם נזכר כי "מני מכיר ירדו מחוקקים ומזבולון מושכים בשבט סופרים " ( שופטים ה טו) . ואין זה ברור שם למה בדיוק הכוונה .כנראה לסופר הייתה אז משמעות וסמכות צבאית כלשהיא. .
השופט גדעון ואנשיו.
על השופט גדעון בן יואש מסופר שכאשר לחם באנשי הישובים זבח וצלמונע לכד נער מאנשי הישוב סוכות ( ישוב מאחר שלא ברור כלל אם כל המקומות הנ"ל היו ערים של ממש לפי הגדרתנו את המונח) ודרש ממנו לכתוב את שמות שרי סוכות וזקניה שבעים ושבע איש ( שופטים ח פס' יד) הנער \שמן הסתם היה סופר מקצועי או תלמידם של סופרים שכן ידע הכתיבה והקריאה היה אז נדיר ביותר עשה כ"בקשתו " וכך ידע גדעון את מי עליו לחסל בעיר זאת .גדעון ושאר המנהיגים של התקופה לא מוזכרים כלל כמי שעסקו בקריאה וכתיבה.
המנהיג הבא לאחר יהושע ולאחר תקופה ארוכה של הפסקה במהלך כל ימי השופטים שעסק בכתיבה היה שמואל הרואה שעימו, קם לתחייה עידן הכתיבה והיצירה ההיסטורית בישראל .
הוא היה במקצועו ולפרנסתו כוהן ושופט וחוזה ( על החוזים ראו בהמשך ) . הוא היה בתוספת גם סופר פורה וחיבר לפי המסורת שלושה ספרים את "ספר שופטים את "דברי שמואל הרואה" רובו של ספר שמואל א' עד פרק כד ( דברי הימים א' כט כט) ואת מגילת רות ובמקרא מסופר שכתב את משפט המלוכה שלא היגיע לידינו. .
על פי המסורת דוד המלך עצמו עסק בכתיבת שירים שכמה מהם השתמרו בספר שמואל וחיבר לפחות חלק ממזמורי ספר תהילים.
שלמה מלך וסופר.
וַיִּתֵּן אֱלֹהִים חָכְמָה לִשְׁלמה וּתְבוּנָה, הַרְבֵּה מְאד; וְרחַב לֵב–כַּחוֹל, אֲשֶׁר עַל-שְׂפַת הַיָּם. י וַתֵּרֶב חָכְמַת שְׁלמה, מֵחָכְמַת כָּל-בְּנֵי-קֶדֶם, וּמִכּל, חָכְמַת מִצְרָיִם. יא וַיֶּחְכַּם, מִכָּל-הָאָדָם, מֵאֵיתָן הָאֶזְרָחִי וְהֵימָן וְכַלְכּל וְדַרְדַּע, בְּנֵי מָחוֹל; וַיְהִי-שְׁמוֹ בְכָל-הַגּוֹיִם, סָבִיב. יב וַיְדַבֵּר, שְׁלשֶׁת אֲלָפִים מָשָׁל; וַיְהִי שִׁירוֹ, חֲמִשָּׁה וָאָלֶף. יג וַיְדַבֵּר, עַל-הָעֵצִים, מִן-הָאֶרֶז אֲשֶׁר בַּלְּבָנוֹן, וְעַד הָאֵזוֹב אֲשֶׁר יֹצֵא בַּקִּיר; וַיְדַבֵּר עַל-הַבְּהֵמָה וְעַל-הָעוֹף, וְעַל-הָרֶמֶשׂ וְעַל-הַדָּגִים. יד וַיָּבֹאוּ, מִכָּל-הָעַמִּים, לִשְׁמעַ, אֵת חָכְמַת שְׁלמה–מֵאֵת כָּל-מַלְכֵי הָאָרֶץ, אֲשֶׁר שָׁמְעוּ אֶת-חָכְמָתוֹ
(מלכים א' פרק ה'פס' ד-יד )
גם שלמה בנו של דוד עסק רבות בכתיבה וחיבר משלים רבים ויוחסו לו שלושה ספרים במקרא "שיר השירים
"משלי וקהלת " וגם כמה ספרים חיצוניים וספרי כישוף שונים לאורך הדורות "מפתח שלמה " ואחרים..
(אחרי שלמה אגב שוב איננו שומעים יותר על מלך נוסף שעוסק באופן ספציפי בכתיבה וביצירה ספרותית או היסטורית עד למלך הורדוס לקראת סוף ימי בית שני שכתב אוטוביוגרפיה על חייו. ).
כל אלה כאמור היו סופרים לא מקצועיים.
הסופר כאיש מקצוע מופיע במקרא החל מימי דוד ושלמה שהיו להם סופרים שונים בשירותם אם כי ניתן לשער שראשית המקצוע האמיתית היא עם שמואל הרואה.
הסופרים מילאו תפקיד אחר מהמזכירים המלכותיים אם כי אופי השוני אינו ברור לחלוטין .
לפי תארו הסופר היה ממונה על כתיבה פיזית לפחות ( אם כי לא בהכרך ניסוח תפקיד שאולי היה שמור למזכיר ) על כתיבת איגרות המלך וניהול התכתובת המלכותית ועריכת המסמכים הרשמיים והעתקתם.
תפקיד שהיום היינו מגדירים אותו בתור ההיסטוריון הרשמי של בית המלוכה. עבודתו של ההיסטוריון כללה איסוף מידע רב,עיבודו וסיכומו כאשר הוא מתבסס לא מעט על כתביהם של המזכירים/
סביר להניח שבשלב מסויים התאחד תפקיד הסופר עם תפקיד המזכיר לתפקיד אחד.
.על כל אחד ממלכי יהודה וישראל נאמר כי פועלו נכתב בספר מלכי יהודה או ישראל. הסמיכות השמנית בין תפקידם לשם מחבר הכרוניקה ההיסטורית מראה כי הסופרים הם שרשמו את דברי ימיהם של המלכים.ואמנם הכתוב מדווח כי יהוא בן חנני הסופר כתב את דברי ימי המלך יהושפט(.דברי הימים ב' ח' 34
.סביר להניח שהסופר גם עסק בניהול חשבונות ורשם את הכנסות המדינה ממיסים.בימי המלך יהואש הוטל על הסופר לפקח על הכנסות בית המקדש והשימוש בכספים לבדק הבית.
לסופר הייתה לשכה בבית המלך ושם היו השרים מתכנסים להתייעצויות .כן הייתה לו לשכה בבית המקדש לפחות בימי המלך יהויקים. נראה שמידי פעם יועץ המלך שימש גם בתפקיד סופר , או להפך סופר המלך שימש גם כיועץ , מה שמראה על מעמדו הרם של הסופר בארמון.
הסופרים המקצועיים שמוזכרים במקרא הם שריה הסופר(שמואל ב' ח' 17),שיא הסופר(.שמואל ב' ח' 25),שושא הסופר(.דברי הימים א' יח' 16) כל אלה אצל דוד המלך.
ואולי המדובר באדם אחד ששמו עוות בטעות סופרים בחלק מהופעותיו? ואם כך הרי לדוד היה סופר אחד ששמו היה שריא שהוא "שושא" והוא "שיא"
והיה גם יהונתן דוד של דוד סופר גם הוא(.דברי הימים א' כז'),,בימיו של דוד מוזכר גם שמעיה בן-נתנאל שכתב את שמות הנפקדים בימי דוד הלוי (דה"א, כד, 6)
. ספר שמואל המתאר את קורות שמואל ודוד יוחס לאנשים שונים שהיו קשורים לדוד :לשמואל הרואה בחלקו הראשון , לנתן הנביא ולגד החוזה בידי המדרשים וחוקרים היציעו שמהחברים היו אביתר הכהן אחימעץ בן צדוק ויהושפט בן אחילוד המזכיר ומן הסתם גם שריה הסופר ( ואולי גם שיא ושישא אם אכן היו אנשים נפרדים ) .כל אלו הם מועמדים לכתיבת החומרים שעליהם התבסס לפחות ספר שמואל .
כדאי להזכיר גם את איתן האזרחי שבספר "דו"ח המלך דוד "של סטפן היים הוא מוזכר כסופר של שלמה כמי שנשכר לכתוב את הספר שיהפוך ביום מן הימים לספר שמואל. אולם במקרא הוא מוזכר רק פעם אחת במלכים פרק ה' פס' יא ששם כאשר מתרברב המקרא בחכמת שלמה מצויין באופן ספציפי "ויחכם מכל האדם מאיתן האזרחי והימן וכלכול ודרדע בני מחול .ויהי שמו בכל הגויים מסביב. דהיינו אלו היו חכמים מפורסמים מאוד של התקופה. . ושמותיהם של הימן וכלכול ודרדוע אינם נשמעים ישראליים כלל ואולי היו "מבני קדם " ערביים שכן חכמים ערביים לא מעטים היו ידועים באותה התקופה ושמותיהם התגלגלו לתנ"ך.
הסופרים האמיתיים של שלמה היו אליחרף ואחיו אחיה בני שישא סופרי שלמה המלך( מלכים א' ד,ג ) ( בשם האב אולי הכוונה לשושא הסופר שהם היו ממשיכיו ואם כך אולי האב באמת היה שריא )
מתעדים נוספים של ימי שלמה וממשיכיו בימי רחבעם ואביה היו,אחיה השילוני , עידו ( או יעדו או יעדי ) הנביא –חוזה ושמעיה הנביא .
בדורות מאוחרים יותר מוזכרים הסופרים יהוא בן חנני אצל יהושפט ששירת גם כחוזה המלך ,ראו בהמשך ) (דברי הימים ב' ח' 3)
,יעואל הסופר אצל המלך עוזיהו שפעל בשיתוף פעולה עם מעשיהו השוטר .דברי הימים ב' כו' 11 )
שבנא הסופר אצל חזקיהו שכנראה הורד מהדרגה הבכירה יותר של "אשר על הבית " (.מלכים ב' יח' 1 )
הנביא ישעיהו בן אמוץ היה גם סופר שרשם את קורות הימים של המלכים עוזיהו ויחזקיהו , ( דברי הימים ב' כו פס' כב ודברי הימים ב' לב פס' לב) )
"חוזי " סופר שכתב את דברי ימי המלך מנשה ( דברי הימים ב' לג ,יט )
אלישמע סופר המלך צדקיהו (יר', לו, 12, 20, 21
שפן הסופר קורא את ספר דברים בפני המלך יאשיהו.
התנ"ך מזכיר גם משפחה שלמה של סופרים שידועים לנו כמה דורות שלה זוהי משפחתו של שפן, בן אצליהו בן משולם שהיה הסופר אצל המלך יאשיהו(מלכים ב' כב' 3) ) וייתכן מאוד שהיה לו קשר לחיבור ספר דברים וספר מלכים.
.בנו של שפן, אחיקם היה סופר גם הוא.
שפן ויאשיהו
המקרא מזכיר חמשה דורות של משפחה זו:
דור ראשון – משולם, זקנו של שפן;
דור שני – אצליה, אביו של שפן;
דור שלישי – שפן, סופר יאשיהו המלך;
דור רביעי -גמריהו ואחיקם ואלעשה;
דור חמישי – מיכיהו וגדליהו בן אחיקם שהיה נציב יהודה בימי הבבלים ונרצח .
וייתכן שהיה גם דור שישי של אלישמע בן גדליהו ששמו מופיע בחותם בסגנון בבלי מאותה התקופה ולפיכך אפשר שהיה בן גדליהו בן אחיקם
בתקופתו של גדליהו בן אחיקם חי גם הסופר ברוך בן נריה שהיה הסופר של הנביא ירמיהו ו"חשוד" כאחד מכותבי ספר מלכים .
ברוך בן נריה כותב את דברי ירמיהו הנביא.
הסופר הידוע ביותר המוזכר בתנ"ך חי בתקופה הפרסית זהו עזרא שהוא הסופר היחיד שיש ספר שלם על שמו. לדעת חוקרים רבים הוא העורך והמשכתב הראשי של מה שהפך להיות ספרי התורה.עזרה מסמל את הפיכת הסופר לדמות מרכזית בקהילה היהודית.
.עזרא הסופר.ציור מבית הכנסת דורא אורופוס בסוריה המאה השלישית לספירה.
הוא חי בימי נחמיה בן חכליה מושל בירושלים מטעם הפרסים שהוא היחיד במקרא שכתב ספר שלם בגוף ראשון אוטוביוגרפיה של חייו.
נחמיה בן חכליה מושל וסופר.
עוד סופר שמוזכר בזמנם של עזרא ונחמיה היה צדוק לוי שהיה מעין גזבר אחראי על רישום מיסים עבור נחמיה ( נחמיה יג יג ) .כנראה הוא אותו צדוק שמופיע כמי שחתם על האמנה של שמירת דברי התורה
סופר מאוחר שמוזכר מהתקופה שאחרי המקרא היה שמעון בן ישוע בן אליעזר בן סירא – חכם, סופר ומושל משלים הוא חי בירושלים במאה השלישית לפני הספירה כשבארץ ישראל שלט בית תלמי ממצרים והיה בן דורו של שמעון בן יוחנן הכהן, הוא שמעון הצדיק. הוא כתב את " ספר בן סירא " שכמעט נכנס לתנ"ך,אבל לבסוף לא הצליח בכך .ומכל בחינה הוא הסופר התנכי האחרון.
נכדו שכנראה היה גם הוא סופר חי באלכסנדריה ותרגם את ספרו של סבו ליוונית.
אולי כבר בתקופה זאת הקימה קבוצה של סופרים את המפלגה "הפרושית " שמכאן ואילך שלטה בחייו הרוחניים של עם ישראל למשך אלפי השנים הבאות. .
החוזה המלכותי
במקרא מוצגים שני תפקידים שונים "נביא " ו"חוזה " שהיו לכאורה מושגים נרדפים אבל לא זהים לחלוטין.
הנביא מעביר לעם את דברי ה' לאחר שנגלו אליו וגם חוזה את העתיד לבוא . וככל הנראה זה גם מה שעושה החוזה .
אלא שנראה שהפונקציה של"החוזה" ( שהוא ככל הנראה שם נרדף ל"רואה " התואר הידוע של שמואל הנביא ) הייתה ספציפית יותר מזה של הנביא. בניגוד לנביא שהיה דמות "לא רשמית "שהייתה מסתובבת בין המוני העם ומעביר את דבריו ונבואותיו "החוזה " היה מעין פקיד או יועץ של המלך והיה מעביר לו את העתיד לבוא לפי דרישות ספציפיות. .ככל הנראה המדובר היה במעין "מגיד עתידות מלכותי" . אם נרצה אפשר להשוות את ה"חוזה " לאסטרולוג הצרפתי נוסטרדמוס במאה ה-16 ששימש כיועץ של המלכה הצרפתית או של ג'ון די המכשף של המלכה אליזבט באותו הזמן .אלו היו אינטלקטואלים משכילים ביותר ( בין המשכילים ביותר של תקופתם ) שבחצר המלכותית היה להם תפקיד חצי רשמי או אף יותר מכך של יועצים מיוחדים שעסקו בחיזוי העתיד עבור השליטים.
נראה שלחוזה היה ( לדעת מחבר "דברי הימים " לפחות ) גם תפקיד נוסף של כתיבת ההיסטוריה של תקופתם .בעל דברי הימים אף טוען שהחוזים היו גם לויים משוררים שעסקו בכתיבת שירה מיוחדת לשירה בבית המקדש מסוג זאת שאנו מוצאים בספר "תהילים ". .
במקרא מוזכרים רק "חוזים " מועטים .
ראש וראשון בין כולם הוא החוזה הזר בלעם בן בעור שחי בימי משה רבנו ושירת כחוזה עבור בלק מלך מואב ותפקידו היה לקלל את בני ישראל אך במקום זה חזה להם גדולה עתידית בשיר שהשתמר בתורה.. .
בין החוזים הישראלים בולטים שמואל הרואה ( שם נרדף" לחוזה") שהיה פעיל מאוד גם כמנהיג וכמחבר ספרים .
גד חוזה דוד ( דברי הימים א' כ"א פס' ט) ויעדו החוזה בימי ירבעם בן נבט שאולי היה יורשו בתפקיד של גד ( דברי הימים ב' פרק ט' פסוק כט' )עדו שכנראה הוא זהה עם יעדו ( שם י"ב פס' טו ),
יהוא בן חנני שהיה החוזה בימי המלכים אסא ויהושפט ( שם יט פס' כ) . עוד חוזים שהוזכרו בתנ"ך הם אסף בימי חזקיהו ( דברי הימים כ"ט פס' ל' )שהיה כנראה גם אחד הלויים
המשוררים שכנראה היה אחראי ל-". 12 מזמורים בספר תהילים מוקדשים במילים "מזמור לאסף".
והיה "חוזי" בימי מנשה.( שם "ג פס' יט ) שאמנם מוצג כהיסטוריון אבל שמו מראה שהיה קשור גם לחיזוי .
והיה גם ידותון חוזה המלך יאשיהו ( שם ל"ה פס' טו) .
סיכום
תיאור ממלאי התפקידים הבכירים במקרא הוא תמציתי למאוד ויכול לתת תמונה כל שהיא לגבי סדר התקופות המתוארות.הכתוב מציין פעמים רבות כי פועלם של השליטים כתוב בספרי דברי הימים של מלכי יהודה וישראל. במידה ובחפירות ארכיאולוגיות בירושלים אכן ימצאו ספרים אלה, אפשר יהיה להרחיב את היריעה ולדעת יותר על פועלם של אישים אלה ואחרים ולהבין את דרכי הממשל והמנהל של אותה עת..
מה שברור מעבר לכל ספק הוא זה :התפקידים לא נשארו סטאטיים .הם השתנו כל הזמן בהתאם לצרכים ולאפשרויות . ויותר מכל תפקיד הסופר הלך והשתנה ועוצמתו רק הלכה וגברה ככל שהשתנתה הטכנולוגיה של התקופה מקצועות אחרים גוועו ונעלמו ,הסופר רק נשאר שרד ושיגשג אחרי כולם .
כך היה בעבר האם כך יהיה גם בעתיד ?
ראו גם
החוכמה בעם ישראל
יהודה אליצור על מי חיבר את ספר שמואל ?
רצח נציב יהודה :על גדליהו בן אחיקם
הספריה של שלמה המלך
קראו גם :
סופר המלך דוד מאת אלי אשד
28 תגובות על “הסופרים והחוזים של עידן התנ"ך-חיים מזר ואלי אשד”
האנשים האלו לא היו קיימים בכלל.
יש לך נטייה מגונה להשמיע הערות פרובוקטיביות סתם ללא כל ביסוס .הערה כזאת דורשת ביסוס .
ומה אתה אומר על זה:
http://www.news1.co.il/Archive/001-D-169485-00.html?tag=12-45-02
(לקרוא טוב טוב טוב מהתחלה, דרך האמצע, עד הסוף – ואם צריך אפילו פעמיים או שלוש)
אבל האם מישהו יכול להוכיח חד משמעית את קיומם של אנשים כמו ירמיהו הנביא או ישעיהו? האם בית דוד זה עובדה מוגמרת? עד כמה שאני יודע לא.
הוכח הוכחה ארכיאולוגית מוגמרת .
התיחסות אליו נמצאה בכתובות שונות מהמאות התשיעית ,השמינית והשביעית לפני הספירה.
היה בית דוד.
נמצאו כתובות של מלך מואבי ( כתובת מישע)
מלך ארמי
( כתובת תל דן
ומלך אשורי
( כתובות סנחריב )
וגם מלך בבלי
( נובככדנצר )
כולן מאשרות :
[היה בית דוד
אתה יכול יכול לנוח בעניין הזה.
אבל עדיין למיטב ידיעתי הדמות דוד לא הוכחה באופן שלא משתמע לשתי פנים.
היה מישהו כזה שעל שמו נקרא בית מלוכה למשך מאות שנים.
אם מייסד אותו בית מלוכה היה נקרא רחבעם אז היו קוראים לבית המלוכה בית רחבעם " או בית "אביה וכו'".
מה מכל מה שמסופר עליו בספר שמואל נכון היסטורית זאת כבר שאלה אחרת .לאורך הדורות הצטברו עליו מסורת שסביר שחלקן מן הסתם אינו מדוייק כלל .
אבל הכל מצביע על כך שאכן היה מנהיג בולט בשם דוד שהקים ממלכה ושכבש את ירושלים והקים שושלת מלוכה שהתייחסה עליו.
מישהו אחרי הכל הקים את השושלת הזאת ואת הממלכה הזאת.
לפי כל הסימנים אותו מישהו היה דוד.
המאמר מעניין מאוד. שווה לערוך מחקר דומה גם על שיטת הממשל של מצריים, כפי שהיא מפורטת במקרא, על שריה, סופריה, פקידיה, וחרטומיה: כבר הראה פרופ' אברהם שלום יהודה עד כמה כותבו של סיפור יוסף, למשל, הכיר היטב את שיטת הממשל המצרית ואת השפה המצרית (הן בספריו באנגלית, והן במאמריו ב"עבר וערב")
ואגב, הידיעה על ממצאים מימי ירמיהו ב"עיר דוד" כבר הופרכה על ידי איילת מזר עצמה, וככל הנראה מדובר בפרשנות שגויה. לידיעה עצמה יצא תיקון. בכלל, ב"עיר דוד" לא נמצאה אף ממצא הקשור לדוד (או שלמה. אולי ההיסטוריה מתחילה ביאושיהו, ודי לחכימא). אבל, כמובן, זה לא פותר את הדיון הקשה הכללי בתנ"ך כהיסטוריה, ובעיקר – את המטען האידיאולוגי והרגשי שדיון כזה נושא ומעורר כלפי ההווה
לפרסם מחקר מקביל על מצרים. הצרה היא שכותבי המאמר הזה חיים מזר ואנוכי איננו יודעים מצרית עתיקה ולכן לא נוכל לבצע מחקר כזה.
לעומת זאת הודות לידיעתנו עברית אנחנו בהחלט יכולים לבצע מחקר על הבירוקרטיה העברית הקדומה לפחות כפי שהיא מתוארת בתנ"ך.
בהחלט סביר שכותב סיפור יוסף היכיר את הבירוקרטיה של מצרים וגם זה אינו מפליא כלל. שהרי בתקופה שבה נכתבו סיפורי התנ"ך מצרים הייתה מעצמת על איזורית וסביר להניח שכל אינטלקטואל וכל סופר.
ידע לכל הפחות את הפרטים האלמנטריים על המתרחש בה בדומה לידע של כל אינטלקטואל וסופר כיום שיודע לפחות משהו על המערכת הפוליטית של מעצמת העל היום ארה"ב.
זה היה מפליא הרבה יותר אם הוא היה שוגה בפרטים אלמנטרים לגבי מה שהיה בגדר מידע מוכר וידוע לכל אינטלקטואל.
השאלה לגבי האמינות ההיסטורית של סיפורי התנ"ך היא אכן שאלה גדולה ואני עצמי עסקתי בה במקומות רבים
למשל כאן
התנ"ך דמיון או מציאות
http://www.haayal.co.il/story.php3?id=222
אני קורא באופן קבוע את כל הספרות הרלבנטית והעדכנית ביותר בחקר התנ"ך ובארכיאולוגיה מקראית בנושא זה.
ודעתי כיום הולכת בעקבות דיעותיו של ההיסטוריון מאונ' תל אביב פרופסור נדב נאמן שלעניות דעתי הוא הכותב המשכנע והמבוסס ביותר מבחינה ארכיאולוגית בנושא.
ולעניות דעתו התנ"ך "שבידינו כיום מבוסס על ספרים שנכתבו בימי המלך יאשיהו במאה השביעית לפני הספירה שמצידם התבססו על חומרים שנכתבו בימי המלך חזקיהו במאה השמינית לפני הספירה .
והתיאור של האירועים מהתקופות האלו הוא אמין ומדוייק בצורה סבירה למדי מאחר שהוא נכתב בידי עדי ראייה. ואולי נכתב בידי האנשים שאף מוזכרים בטקסט ולמעשה הזכירו את עצמם , כמו שפן הסופר של המלך יאשיהו ברוך בן נריה הסופר של ירמיהו ואחרים.
לגבי התקופות הקדומות יותר כמו למשל ימי דוד ושלמה זה כבר בעייתי הרבה יותר.
אני נוטה לקבל את דעתו של החוקר ברוך האלפרן בספר משנת 2001 David's Secret Demons
שספר שמואל יוצר רושם ברור ביותר שהוא מבוסס על רקע היסטורי אותנטי שהוכח ואושר בידי המחקר הארכיאולוגי. ויש בו פרטים שכבר לא היו ידועים ומוכרים גם במאות השמינית והשביעית לפני הספירה.
לדעתו של הלפרן שאותה הוא מוכיח בצורה מזהירה מה שאנו מכירים כיום כספר שמואל או בכל אופן חלקים ממנו נכתב במקור כספר תעמולה עבור שלמה המלך ונועד עבור שכבה מצומצמת של משכילים שהיו מודעים היטב למה שהתרחש בימי דוד והיה צורך להסביר להם את העניינים בצורה "נכונה "כפי שמעמד השלטון רצה שיובנו.
.
לא כל כך שונה אגב מהצורה שבה אותו עניין מתואר ברומן של סטפן היים "דוח המלך דוד ".
וראו בעניין את הספר
David's Secret Demons: Messiah, Murderer, Traitor, King
http://www.amazon.com/Davids-S….Messiah-Murderer/dp/0802827977
כנראה אותו ספר תעמולה בסיסי עבר הרחבות ושינויים לאורך הדורות.
אבל הבסיס שלו הוא אכן מימי שלמה.
האם אתה משוכנע שאילת מזר הפריכה בעצמה את הידיעות על מציאת ממצאים מימי ירמיהו בחפירותיה?
אתה מדבר על החותמות הללו:
http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3577416,00.html
אני מאוד הייתי רוצה לראות הפניה שלך לאותו מאמר של אילת מזר אשר טוען שאלו לא חותמות מימי ירמיהו…
העניין הוא פשוט: אני יודע לקרוא עברית עתיקה, ואני בהחלט יכול לזהות שם את שני השמות שהם זהים לאותם שמות המופיעים במקרא, בספר ירמיה… האם אילת מזר טוענת שהופעת השמות הללו מקרית?
בבקשה להוסיף קישור, עמוס
כמעט למותר לציין שנערכו כבר אין סוף מחקרים על שיטות הממשל במצרים, וגם השוואות בין שיטות אלו לשיטות הממשל ביהודה…
בעניין זמן כתיבתו של המקרא – הנה כמה דברים שכתבתי בזמנו כנגד הטענה שמופיעה בספרו של זנד כאילו התנ"ך נכתב בתקופה הפרסית או ההלניסטית. נדמה לי שחלקם תקפים גם לגבי הטענה כאילו התנ"ך נכתב בזמן/לאחר המהפכה הדויטרונומיסטית של יאשיהו:
"מאחר שבבסיס הנרטיב האתנו-לאומי היהודי העתיק עומד התנ"ך, כפי שראינו לעיל, זנד מתחיל את הסקירה ההיסטורית שלו בימי קדם – בשלילת הנרטיב של ספר זה. תחילה הוא מקפיד לשבח את "הגישה הביקורתית" של הקולגה שלו מאונ' ת"א הארכיאולוג ישראל פינקלשטיין, ושל שותפו ההיסטוריון ניל סילברמן, אשר טוענים בספר שהוציאו שרוב הנרטיבים בתנ"ך (סיפורי האבות, יציאת מצרים, ההתנחלות, וסיפור הממלכה המאוחדת של ימי דוד ושלמה) הם דמיוניים מעיקרם, ושרוב הכתובים בו נכתבו רק בסוף ימי בית ראשון – כ"כתב תעמולה לאומני" שהפיצו אנשי חצרו של המלך-יאשיהו. ברם, לאחר שמילא את מצוות "וליקקת לקולגותיך" כהילכתה, הוא דוחה לבסוף את משנתם – שלדעתו אף היא שטופה ביותר מדי "לאומיות מודרנית" אנכרוניסטית. לשיטתו יש לדחות את התיאוריה של פינקלשטיין וסילברמן, שכן לדבריו בתקופה בה עוסק "כביכול" התנ"ך לא היה למלכים כל צורך בתמיכת העם ("מלך בחסד העם", לטענתו, זו "תופעה מודרנית"), ולכן גם לא היה להם צורך לגבש "תודעה לאומית" בקרב נתיניהם – מה-גם שלפי טענתו אף לא היו להם כלים להפיץ תודעה כזו בעולם בו לא הייתה טלוויזיה ורק מעטים ידעו קרוא וכתוב (ספרו עמ' 124). כאמור לעיל, זנד מעדיף, בסופו של דבר, לאמץ את גרסת אותם "חוקרים" תימהוניים "ניהיליסטים" מאסכולת קופנהגן-שפילד, הטוענים שהתנ"ך כולו נכתב רק במהלך התקופות הפרסית וההלניסטית המאוחרות – בידי קבוצות כוהנים ובעלי מעמד יהודאים אשר "זייפו את ההיסטוריה" והמציאו בדיעבד את "עם ישראל" (נשמע לכם מוכר?!). הוא מסכם אפוא את דרשתו בטענה ש"אין לתנ"ך כל ערך היסטורי", שכן אינו עדות אמינה לגבי התקופות בהן הוא כביכול עוסק, וגם אינו יכול להעיד על "התקופה המאוחרת בה נכתב" – שנותרה לדבריו עלומה.
מן הראוי כמובן לציין פה, שאותה אסכולת-קופנהגן-שפילד, עליה נסמך זנד, נחשבת ל"קוריוז" (בלשון המעטה) בקרב חוקרי מקרא רציניים. לא במקרה "המחקרים ההיסטוריים" שלה מרופדים בהרבה פוליטיקה אנטי ישראלית/יהודית עכשווית לגמרי, בדיוק מהסוג שמנפק זנד, ומבחינה מקצועית אובייקטיבית טענותיה מופרכות לחלוטין – הן מצד הארכאולוגיה והן מצד הפילולוגיה של הטקסט המקראי: ראשית יש להזכיר, שהמחקר הארכיאולוגי מצא אישור בתעודות חוץ מקראיות לכמה וכמה אירועים הנזכרים במקרא ככאלו שהתרחשו בימי בית ראשון: האירוע הקדום ביותר, מהמאה ה-10 לפסה"נ, הוא מסע שושק (מל"א י"ד 25 ואילך) שמתואר גם בכתובות שהשאיר מלך מצרי זה (שאמנם מכונה במצרית "שושונק") על קירות מקדש בכרנך. מהמאה ה-9 לפסה"נ נמצאה מצבת מישע מלך מואב ובה אישור לפרשת מרד מישע בישראל (מל"ב ג' 4 – 27) ואזכור מפורש של "עמרי מלך ישראל", "איש גד" ו"כלי יהוה" (שמישע "סחב לפני כמוש בבמה" כאות ניצחון על ישראל); ובכתובת ארמית שנמצאה בתל דן נמצא אישור לסיפור תבוסת יהורם מלך ישראל ואחזיהו מלך יהודה שלחמו בארמים (מל"ב ח' 25 – 28) ואף מופיע בה הביטוי "מלך בית-דוד" – מה שקלקל לכמה מהחוקרים הניהיליסטים הנ"ל טענה ישנה לפיה "בית-דוד הוא מיתוס"… גם כתובות שלמנאסר ה-ג' מאשור מזכירות מלכי ישראל מהמאה ה-9 לפסה"נ, "אחאב" ו"יהוא"; ובכתובות של תגלת-פלאסר נזכרים "מנחם מלך שומרון" (מל"ב ט"ו 14 ואילך) ויהואחז (אחז) מלך יהודה (מל"ב ט"ז). מהמאה ה-8 לפסה"נ נמצאו כרוניקון בבלי המספר על כיבוש שומרון בידי שלמנאסר ה-ה' (מל"ב י"ז), וכתובת של סנחריב מלך אשור שמתארת בפרוט את מלחמתו ב"חזקיהו מלך יהודה" והחרבת לכיש והמצור על ירושלים (מל"ב י"ח – י"ט) שאף נזכר בה כי הכופר ששילם חזקיהו כלל "30 כיכר זהב" – בהתאמה מלאה לכתוב במל"ב י"ח 14… בירושלים אף נתגלו באתרן בולות וחותמות של אישים הנזכרים במקרא כמו "גמריהו בן-שפן" (ירמ' ל' 10-12), "יהוכל בן-שלמיה" (ירמ' ל"ז 3) ועוד; ויש עוד ממצאים "תומכי מקרא" מימי בית ראשון, כמו מכתבי לכיש וערד ועוד – אך דומני שדי במה שכבר ראינו כדי להפריך מהיסוד את הטענה לפיה כל סיפורי המקרא "הומצאו" רק בתקופה הפרסית וההלניסטית, במאות ה-5 עד ה-3 לפסה"נ.
מעבר לכך, גם אלמלא הראיות הארכיאולוגיות, או אף אילו היינו מניחים (כפי שעושה זנד) שלסופרים יהודאים מימי בית שני היתה איזו גישה לארכיוני ירושלים ושומרון(!) מימי בית ראשון (אולי גם הם ערכו חפירות ארכיאולוגיות?!), עדיין היו עולות מתוך הטקסט המקראי עצמו מגוון בעיות שהיו מקשות מאוד על ההנחה שהם "זייפו" את כולו בימי בית שני. שהרי, כבר בראשית המחקר, מימי שפינוזה ועד וולהאוזן, שמו חוקרי המקרא לב לכך שהוא מכיל סתירות, כפילויות, סגנונות ספרותיים שונים, רבדים לשוניים שונים, ואף רבדים שונים של אידיאולוגיה ותיאוסופיה – וכל אלו היוו למעשה את הבסיס למחקר. מאחר שקשה לשער ש"זייפנים" הכותבים בתקופה אחת מסויימת היו ממציאים "סיפור היסטורי" כה מסובך ומשובש, ואף סותרים את עצמם שוב ושוב (אדרבא, יש להניח שהיו ממציאים היסטוריה פשוטה "חלקה" וקוהורנטית), הנחת המחקר הייתה שהמקרא מכיל מסורות עממיות רבות ושונות שלוקטו ע"י סופרים שונים, בעלי מגמות ואינטרסים שונים, שחיו בזמנים שונים – חלקם בימי בית ראשון, וחלקם בימי בית שני. לפי שעה לא הביאו ה"ניהיליסטים" הסבר חליפי ראוי לאופן היווצרות הרבדים הלשוניים וכל אותן סתירות וכפילויות המאפיינות את הטקסט – מה גם שלא הביאו הסבר ראוי ל"המצאת" התכנים שלו… לדוגמא, אילו הומצא המקרא כולו בידי כהני בית שני ששלטו בעם, מדוע המציאו את הסיפור על "ברית עולם" שנכרתה בין בית-דוד לה', ולא המציאו סיפור על ברית שבה ה' מבטיח כביכול דווקא לבני אהרון "שלטון עולם" בישראל? ואם כבר המציאו את "בית-דוד" מדוע המציאו גם את "בית-שאול"? ואם הומצאו כל סיפורי המקרא בידי זקני יהודה וציון שרצו לרכז את הפולחן בירושלים, מדוע מסופר בהם שדווקא שכם, ולא ירושלים, היא המקום הראשון בכנען אליו הגיעו אברהם, יעקב ויהושע – ושהם ייסדו את פולחנם דווקא שם (ובעוד מקומות אחרים, כמו בית אל, באר שבע, הר עיבל ושילה)? ומדוע דווקא ייסוד אתר הפולחן המרכזי בירושלים לא "הומצא" בפרוש בתורה (למעשה הוא רק נרמז בה) ויוחס בגלוי למי מאבות האומה? ואם נכתבו כל נבואות הנביאים רטרואקטיבית רק באמצע ימי בית שני, מדוע נכתבו בהן כל-מני נבואות לא אקטואליות שגם ברור היה בדיעבד שלא התגשמו – כמו למשל שלל הנבואות על חורבן מוחלט של העיר בבל? ואם, למשל, כל סיפור הקמת המקדש הראשון בירושלים נכתב רק לאחר שמקדש זה נחרב, מדוע מסופר שם שארון הברית נמצא בדביר המקדש: "עד היום הזה" (מל"א ח' 8)? ולבסוף, אם אמנם נכתב כל התנ"ך באמצע ימי בית שני, מתוך כוונה להשפיע על המתרחש בתקופה זו, מדוע לא מסופר בו כמעט כלום דווקא על התקופה בה הוא "באמת" נכתב כביכול? הנה כי-כן, בתשובה לכל השאלות הללו, ועוד רבות כמותן, ניתן להמציא שלל תירוצים נפתלים כיד הדמיון הטובה, אך אמיתו של דבר, הטענה לפיה המקרא כולו "הומצא" בתקופה הפרסית או ההלניסטית, מופרכת כבר מתוך ביקורת המקרא עצמו – עוד טרם שנדרשים לשלל העדויות הארכיאולוגיות הנ"ל.
באשר לטענות שמוסיף זנד עצמו למשנת הניהיליסטים, הרי שהן מופרכות עד "נלעגות" ממש… הן כל איש מכיר את סיפור שאול, שבזו למלכותו עד שלא הוכיח עצמו בקרב מול בני עמון (שמ"א י' – י"ב); את סיפור דוד שקנה את לב העם בדרכים שונות במאבק מול בית שאול (שמ"א ל', שמ"ב ג' ואילך); את סיפור אבשלום שישב בשער העיר ופיתה את העם למרוד בדוד (שמ"ב ט"ו 1 – 13); את מעשה שבטי ישראל שמרדו ברחבעם והמליכו את ירבעם (מל"א י"ב); את סיפור ירבעם שעיוות את הפולחן מחשש שנתיניו ינהו אחר בית דוד אם יעלו לירושלים (שם); ועוד ועוד מקרים בהם המלכים נזקקו ל"תמיכת העם" – לפחות לפי טענת סופרי המקרא. והרי מוזר שסופרים ימציאו סיפורים כאלו בתקופה בה הם היו "בלתי אפשריים"… למעשה, זנד צודק רק בדבר אחד – בביקורתו כלפי פינקלשטיין וסילברמן. אכן, קלושה מאוד טענתם לפיה רוב סיפורי המקרא הומצאו רק בתקופת יאשיהו כ"תעמולה לאומית" מטעם מלך שחפץ לגבש לעצמו "עם", יש מאין, על-ידי ריכוז הפולחן העממי בבירתו… זה לא שזנד צודק בעניין "הקושי ללמד ולחנך את העם בגלל שלא היו די אנשים שידעו קרוא וכתוב". אדרבא, המקרא עצמו מספק עשרות דוגמאות לאופן בו נביאים, לויים, סופרים וכוהנים, נשאו דרשות וסקירות "היסטוריוגרפיות" (ואף "שירה היסטוריוגרפית") באזני ציבור רחב – בעל-פה או מן הכתב. הבעיה היא בעצם הטענה כאילו יאשיהו שאף "להמציא לאומיות" על-ידי "המצאת" סיפורים. אם-כבר, דווקא נראה הרבה יותר הגיוני שיאשיהו שיחק על רגשות לאומיים שכבר היו קיימים מלכתחילה, וניסה לקרב אליו את העם על-ידי עריכת שינויים מניפולטיביים בנרטיבים וסיפורים "לאומיים" קדומים שכבר נגעו ללב הקהל הרחב. אחרי הכל, יש לשים לב שהנרטיב הדויטרונומיסטי במקרא – זה של ספרי דברים ומלכים אשר דוגל ביחוד מונותאיסטי של פולחן ה' ובאיחודו בירושלים – מרבה להציג את עבודת האלים האחרים (בעל, אשרה, עשתורת) כ"עבודה זרה" שאומצה מן הכנענים או הובאה לישראל בידי "אנשים זרים" (וגם נשים זרות, כמו איזבל מצור ונשות שלמה למשל), ולעומת זאת, הוא מייחס את ייסוד פולחן ה' בירושלים לדוד ושלמה, שפעלו בהתאם ל"תורת משה". וכי מה הטעם לנסות לשלול פולחן אלילי כלשהו על-ידי ייחוסו ל"זרים", אלמלא קיימת ומפעמת בעם מלכתחילה איזו זהות וגאווה לאומית בדלנית שעשויה לדחות "פולחן של 'זרים'"? ומה טעם לייחס את ייסוד מקום הפולחן בירושלים לאישים כמו משה ודוד ושלמה, אלמלא היו אישים אלו מוכרים והיה להם איזה קרדיט קדום יותר בתודעת הקהל הרחב?"
כי לשמחת ליבום של שלמה זנד ומר נאווי (האם זאת עכשיו האידיאולוגיה של הזהות המזרחית שהתנ"ך הוא כולו בדיה ?) אפשר להביא גם דוגמה נגדית הסופר טולקיין שהמציא את ההיסטוריה והספרות של"הארץ התיכונה " של ההוביט ושר הטבעות"..
אלא שיש גם יצירות קודמות שכתב טולקיין על ארץ זאת וההיסטוריה שלה כמו הסילמריליון וכרכים אחרים שאותם פירסם בנו ואלו מלאים בחוסר התאמות שונות שאין למצוא ב"שר הטבעות ". מאחר שטולקיין כתב אותם לאורך חייו בגרסאות שונות שהיו סותרות ככל ששינה את דעתו לאורך חייו.
הצרה היא שהדוגמה הזאת לא באמת מתאימה לתנ"ך שהוא גדוש ומלא בסתירות ואי התאמות אין סופיות של יצירות שנכתבו בידי מגוון סופרים שונים בסגנונות שונים שכתבו בבירור לאורך דורות רבים. ועם זאת כל אותם סופרים שונים הצליחו איך שהוא להסתיר את הרקע הפרסי ההלניסטי שלהם לחלוטין . אין שום איזכור של המלך הפרסי ושלטונו שאנו נרמז כלל מלבד בספרי עזרא ונחמיה ומגילת אסתר או של ערי הפוליס היווניות שהיו בכל מקום בעידן ההלניסטי.. ואפשר היה לצפות שיהיו נרמזות ללא הרף מאחר שהיו חלק אינגראלי מנסיונם של הכותבים .
אבל צרה צרורה הן לא נרמזות בשום מקום כאילו המגוון הענק של הכותבים והעורכים באמת לא יודעים ולא משערים את עצם קיומן .
ובמקום זאת זאת אותו מגוון ענק של כותבים ועורכים יצרו רקע של עידן תקופת הברזל שהוא משכנע ביותר ומלא וגדוש בפרטים שאותם הם מביאיםלפי תומם שהוכחו מבחינה ארכיאולוגית ולא ברור איך כבר יכלו לדעת אותם בתקופה הפרסית וההלניסטית ולשונו העברית תואמת לחלוטין את הלשון של הכתובות של התקופה שכבר לא הייתה ידועה בתקופה הפרסית ההלניסטי שבה כידוע לא דיברו בעברית אלא בארמית.
אם התנ"ך היה נכתב כחלק מפרוייקט רשמי בתקופה הפרסית או ההלניסטית של אסכולת סופרים שתפקידה היה ליצור תודעה לאומית לבני בלי שם שצצו מהשד יודע מאיפה כמו שטוען פיליפ דייויס ( אולי מבבל ? אבל היום יש שטוענים שגם גלות בבל הייתה המצאה ) העורכים של הפרוייקט היו שומרים על יתר התאמה מכפי שיש היום.
ולא היו מכניסים את כל הפרטים המגוונים שאין בהם שום צורך למשל על העיר לוז שנהרסה והוקמה במקום אחר או על כך שעמוס הנביא היה בולס שקמים בתקוע. פרטים שאין בהם רלבנטיות מבחינת פרוייקט כזה ומבחינת סופר שחי בימי המלך הפרסי או בימי התלמיים או הסלבקים .אבל היייתה להם רלבנטיות לסופרים שחיו מאות שנים קודם לכן .
מלא סתירות וגרסאות שונות ומנוגדות על בית שאול ודוד שיכולות להיות רלבנטיות רק אם המדובר בכותבים שיש להם עניין חשוב ביותר באישים הנ"ל אחר שהדבר רלבנטי עבורם מבחינה פוליטית ועכשווית ממש.
ואיזה עניין היה כבר לסופרים הלנסיטיים שנניח המציאו את הדמויות האלו להביא עליהם גרסאות שונות ומנוגדות ןסותרות כל כך בפרטי פרטים משל היה הדבר בנפשם האם היה דוד המלך הלגיטימי או שאול?
או אם המלוכה שייכת לשבט יהודה או לשבט אפריים ?
מה איכפת להם הרי אלו דמויות שהם המציאו ?
?
מה להם לשבט יהודה ושבט אפרים שלא היו קיימים בזמנם אם היו קיימים אי פעם?
למה אפשר להשוות חלקים של ספר שמואל ?
לספרים
של היסטוריה אלתרנטיבית שבאים להציג בצורה שונה נראטיב היסטורי שידוע ומקובל מזה שנים רבות והמחבר או בכל אופן הגירסה שהוא מתבסס עליה או מתייחס אליה בצורות שוניות ומתוחכמות זה כל כך בנפשו שהוא חייב להציג את הדמויות בצורה אחרת כי זה חשוב לו .
כי הוא שונא אותם ואת מה שהם מייצגים ולכן חשוב לו שהכל ידעו שהם לא היו כאלו בכלל אלא שהיו התגלמויות של רשע שטני וקונספירציה אפלה. הוא צריך להציג את הגרסה השונה למען עצם שפיותו .
.
משהו נניח כמו"ההיסטוריון" המודרני אהרון יצחקי ששונא את בן גוריון שנאה כל כך אישית ותהומית ואובססיבית ואבסולוטית שחשוב לו להכניס איזו הערת שוליים בספר של 800 עמודים של היסטוריה הזויה אבל שהיא בנפשו מאחר שהוא מאמין שהוא מדוכא אישית בידי קונספירציה אשכנזית ובידי בן גוריון הנ"ל , להראות שאפילו פולה בן גוריון דוכאה בידי דוד בן גוריון ורצתה לתלות את עצמה בגללו או משהו.
או עמיתיו של הנ"ל שמקפידים להזכיר את בן גוריון רק בניבול פה כשהם מזכירים אותו .
אם כל אלו היו חיים מאות שנים אחרי אירועים שהם כביכול מתארים שהדבר לא היה בנפשם כדי להכניס גירסאות אלתרנטיביות לכל דבר .
בשביל מה שמישהו שיחיה בעוד 500 שנה יטרח לתאר את בן גוריון כ"גמד מרושע" ?
אבל נראה שאלו שתיארו את דוד המלך כביכול מאות שנים לאחר מותו זה אכן היה בנפשם .
וכנראה שזה היה בגלל שהם לא חיו מאות שנים אחריו אלא התבססו על סיפורים שהיו קיימים כבר בזמנו ומיד לאחר מותו ובהם כל הפרטים הקטנים הללו היו רלבנטיים מאוד.והיו חשובים להם מאוד ,וחיוני היה עבורם ליצור את כל אותם גירסאות חלופיות למען השקט הנפשי שלהם.
למען עצם שפיותם.
אחת הדוגמאות שאני אוהב להביא על מנת לשלול את הטענה כאילו התורה כולה הומצאה בימי יאשיהו הוא סיפורי ההתקדשות של בית אל, במסגרת סיפורי יעקב. הרי לפי הסופר הדויטרונומיסטי של ספר מלכים, כל הפולחן בבית אל היה פולחן משוקץ שנוסד בימי ירבעם בן נבט – והוא אף מהלל את יאשיהו על כך שנתץ שם את המצבות וכיו"ב… האם יעלה על הדעת שזה אותו סופר שמספר על הקדשת המצבה בבית-אל על-ידי יעקב, או אפילו סופר בעל אידיאולוגיה דומה?
דוגמא אחרת שאני אוהב להביא כראיה לצורך של הסופר ההיסטוריוגראף לשמור על אמינות היסטורית מינימאלית הוא האופן בו הוא מסקר את ימיו של המלך ירבעם השני – הוא ירבעם בן יואש:
"23 בִּשְׁנַת חֲמֵשׁ־עֶשְׂרֵה שָׁנָה, לַאֲמַצְיָהוּ בֶן־יוֹאָשׁ מֶלֶךְ יְהוּדָה; מָלַךְ יָרָבְעָם בֶּן־יוֹאָשׁ מֶלֶךְ־יִשְׂרָאֵל בְּשֹׁמְרוֹן, אַרְבָּעִים וְאַחַת שָׁנָה׃ 24 וַיַּעַשׂ הָרַע בְּעֵינֵי יְהוָה; לֹא סָר, מִכָּל־חַטֹּאות יָרָבְעָם בֶּן־נְבָט, אֲשֶׁר הֶחֱטִיא אֶת־יִשְׂרָאֵל׃ 25 הוּא, הֵשִׁיב אֶת־גְּבוּל יִשְׂרָאֵל, מִלְּבוֹא חֲמָת עַד־יָם הָעֲרָבָה; כִּדְבַר יְהוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל, אֲשֶׁר דִּבֶּר, בְּיַד־עַבְדּוֹ יוֹנָה בֶן־אֲמִתַּי הַנָּבִיא, אֲשֶׁר מִגַּת הַחֵפֶר׃ 26 כִּי־רָאָה יְהוָה אֶת־עֳנִי יִשְׂרָאֵל מֹרֶה מְאֹד; וְאֶפֶס עָצוּר וְאֶפֶס עָזוּב, וְאֵין עֹזֵר לְיִשְׂרָאֵל׃ 27 וְלֹא־דִבֶּר יְהוָה, לִמְחוֹת אֶת־שֵׁם יִשְׂרָאֵל, מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם; וַיּוֹשִׁיעֵם, בְּיַד יָרָבְעָם בֶּן־יוֹאָשׁ׃ 28 וְיֶתֶר דִּבְרֵי יָרָבְעָם וְכָל־אֲשֶׁר עָשָׂה וּגְבוּרָתוֹ אֲשֶׁר־נִלְחָם, וַאֲשֶׁר הֵשִׁיב אֶת־דַּמֶּשֶׂק וְאֶת־חֲמָת לִיהוּדָה בְּיִשְׂרָאֵל; הֲלֹא־הֵם כְּתוּבִים, עַל־סֵפֶר דִּבְרֵי הַיָּמִים לְמַלְכֵי יִשְׂרָאֵל׃ 29 וַיִּשְׁכַּב יָרָבְעָם עִם־אֲבֹתָיו, עִם מַלְכֵי יִשְׂרָאֵל; וַיִּמְלֹךְ זְכַרְיָה בְנוֹ תַּחְתָּיו׃"
http://www.kirjasilta.net/tanakh/Mel2.14.html
מן הכתוב ברור שהסופר לא אהב את ירבעם בן יהואש, אשר נתפש בעיניו כמלך חוטא. יחד עם זאת, הוא אינו "מעלים אותו" כליל, וגם לא מסתיר את נצחונותיו והצלחותיו, אלא רק מקצר בתיאור ומוסיף קצת אפולוגטיקה… והרי אם הדברים נכתבו רק כעבור למעלה ממאה שנים, ואם קהל היעד לא הכיר את ההיסטוריה כלל, מדוע לא העלים הסופר את אותו מלך "רשע-מוצלח" – ומניין הוא עצמו ידע בכלל על קיומו מלכתחילה???…
שמה שאנו מכירים כיום כ"תורה " ויותר נכון ספר דברים נוצר כספר וכקונספט בימי המלך יאשיהו בידי חבורת אינטלקטואלים שכללה את שפן הסופר את הכהן חלקיה ואולי גם הנביאה חולדה שהייתה או שלא הייתה בסוד הדברים ובכל אופן אישרה אחר כך בשביל המלך החשדן את אמיתות הספר שהם "מצאו " שהיה בסיס ספר דברים המוכר לנו שהמדובר בספר אותנטי ומדוייק אם כי אפילו מהטקסט עצמו ברור שאיש לא זכר שהוא שמע אי פעם על ספר כזה. .( ומעניין אותי על מה היא התבססה בהערכתה זאת ?(
בכל אופן ברור שהם והכותבים אחריהם לא יצרו היסטוריה שלמה יש מאין.
כשהם תיארו תקופות היסטוריות קדומות
היו להם מקורות קדומים שבאמת היגיעו לדעתי עד ימי שלמה ודוד אחרת אין להבין מאיפה הם הוציאו את כל הפרטים היבשים הללו על מלכים שונים פרטים שלא נראים ככאלו שמישהו המציא אותם אלא פשוט הועתקו מאיזה מסמך יבש ויבשושי שנחשף בספריהוהפרטים הללו הועתקו פשוט משום שלא היה כל מידע אחר .
שאלה: האם צדקיהו בן כנענה (מל"ב כב') איננו חוזה, משמע נביא החצר של אחאב?
הערה: אני יודע שהמאמר עוסק בתפקיד הסופרים בממלכת יהודה, אך כיוון שמדובר בתפקיד קדום למדי, לא ראוי היה להתחיל את המאמר בסופרים של ממלכות האלף השני? ישנם הבדלים מעניינים מאוד כמו שיטת הכתיבה, העובדה שידיעת קרוא וכתוב נפוצה יותר באלף הראשון ועוד.
סה"כ, מאמר מענין מאוד
אכן צדקיה בן כנענה מיצג דמות של נביא חצר. אלא מה, שאלה מעניינת היא האם מדובר בדמות אמיתית או שמא אותו צדקיה בן כנענה מסמל נביאים מאוחרים יותר שפעלו בחצרו של המלך צדקיהו – אשר הסיתו אותו למרוד במלך בבל…
שים לב לתאור הבא מספר ירמיה וראה עם אין שם אי-אלו מקבילות לשוניות ורעיוניות לפרשת צדקיה בן כנענה:
"הָיָה הַדָּבָר הַזֶּה אֶל־יִרְמְיָה, מֵאֵת יְהוָה לֵאמֹר׃ 2 כֹּה־אָמַר יְהוָה אֵלַי, עֲשֵׂה לְךָ, מוֹסֵרוֹת וּמֹטוֹת; וּנְתַתָּם עַל־צַוָּארֶךָ׃ 3 וְשִׁלַּחְתָּם אֶל־מֶלֶךְ אֱדוֹם וְאֶל־מֶלֶךְ מוֹאָב, וְאֶל־מֶלֶךְ בְּנֵי עַמּוֹן, וְאֶל־מֶלֶךְ צֹר וְאֶל־מֶלֶךְ צִידוֹן; בְּיַד מַלְאָכִים הַבָּאִים יְרוּשָׁלִַם, אֶל־צִדְקִיָּהוּ מֶלֶךְ יְהוּדָה׃ 4 וְצִוִּיתָ אֹתָם, אֶל־אֲדֹנֵיהֶם לֵאמֹר; כֹּה־אָמַר יְהוָה צְבָאוֹת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל, כֹּה תֹאמְרוּ אֶל־אֲדֹנֵיכֶם׃ 5 אָנֹכִי עָשִׂיתִי אֶת־הָאָרֶץ, אֶת־הָאָדָם וְאֶת־הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר עַל־פְּנֵי הָאָרֶץ, בְּכֹחִי הַגָּדוֹל, וּבִזְרוֹעִי הַנְּטוּיָה; וּנְתַתִּיהָ לַאֲשֶׁר יָשַׁר בְּעֵינָי׃ 6 וְעַתָּה, אָנֹכִי נָתַתִּי אֶת־כָּל־הָאֲרָצוֹת הָאֵלֶּה, בְּיַד נְבוּכַדְנֶאצַּר מֶלֶךְ־בָּבֶל עַבְדִּי; וְגַם אֶת־חַיַּת הַשָּׂדֶה, נָתַתִּי לוֹ לְעָבְדוֹ׃ 7 וְעָבְדוּ אֹתוֹ כָּל־הַגּוֹיִם, וְאֶת־בְּנוֹ וְאֶת־בֶּן־בְּנוֹ; עַד בֹּא־עֵת אַרְצוֹ גַּם־הוּא, וְעָבְדוּ בוֹ גּוֹיִם רַבִּים, וּמְלָכִים גְּדֹלִים׃ 8 וְהָיָה הַגּוֹי וְהַמַּמְלָכָה, אֲשֶׁר לֹא־יַעַבְדוּ אֹתוֹ אֶת־נְבוּכַדְנֶאצַּר מֶלֶךְ־בָּבֶל, וְאֵת אֲשֶׁר לֹא־יִתֵּן אֶת־צַוָּארוֹ, בְּעֹל מֶלֶךְ בָּבֶל; בַּחֶרֶב וּבָרָעָב וּבַדֶּבֶר אֶפְקֹד עַל־הַגּוֹי הַהוּא נְאֻם־יְהוָה, עַד־תֻּמִּי אֹתָם בְּיָדוֹ׃ 9 וְאַתֶּם אַל־תִּשְׁמְעוּ אֶל־נְבִיאֵיכֶם וְאֶל־קֹסְמֵיכֶם, וְאֶל חֲלֹמֹתֵיכֶם, וְאֶל־עֹנְנֵיכֶם וְאֶל־כַּשָּׁפֵיכֶם; אֲשֶׁר־הֵם אֹמְרִים אֲלֵיכֶם לֵאמֹר, לֹא תַעַבְדוּ אֶת־מֶלֶךְ בָּבֶל׃ 10 כִּי שֶׁקֶר, הֵם נִבְּאִים לָכֶם; לְמַעַן הַרְחִיק אֶתְכֶם מֵעַל אַדְמַתְכֶם, וְהִדַּחְתִּי אֶתְכֶם וַאֲבַדְתֶּם׃ […]
וַיְהִי בַּשָּׁנָה הַהִיא, בְּרֵאשִׁית מַמְלֶכֶת צִדְקִיָּה מֶלֶךְ־יְהוּדָה, בִּשְׁנַת (בַּשָּׁנָה) הָרְבִעִית, בַּחֹדֶשׁ הַחֲמִישִׁי; אָמַר אֵלַי חֲנַנְיָה בֶן־עַזּוּר הַנָּבִיא אֲשֶׁר מִגִּבְעוֹן בְּבֵית יְהוָה, לְעֵינֵי הַכֹּהֲנִים וְכָל־הָעָם לֵאמֹר׃ 2 כֹּה־אָמַר יְהוָה צְבָאוֹת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר; שָׁבַרְתִּי אֶת־עֹל מֶלֶךְ בָּבֶל׃ 3 בְּעוֹד שְׁנָתַיִם יָמִים, אֲנִי מֵשִׁיב אֶל־הַמָּקוֹם הַזֶּה, אֶת־כָּל־כְּלֵי בֵּית יְהוָה; אֲשֶׁר לָקַח נְבוּכַדְנֶאצַּר מֶלֶךְ־בָּבֶל מִן־הַמָּקוֹם הַזֶּה, וַיְבִיאֵם בָּבֶל׃ 4 וְאֶת־יְכָנְיָה בֶן־יְהוֹיָקִים מֶלֶךְ־יְהוּדָה וְאֶת־כָּל־גָּלוּת יְהוּדָה הַבָּאִים בָּבֶלָה, אֲנִי מֵשִׁיב אֶל־הַמָּקוֹם הַזֶּה נְאֻם־יְהוָה; כִּי אֶשְׁבֹּר, אֶת־עֹל מֶלֶךְ בָּבֶל׃ 5 וַיֹּאמֶר יִרְמְיָה הַנָּבִיא, אֶל־חֲנַנְיָה הַנָּבִיא; לְעֵינֵי הַכֹּהֲנִים וּלְעֵינֵי כָל־הָעָם, הָעֹמְדִים בְּבֵית יְהוָה׃ 6 וַיֹּאמֶר יִרְמְיָה הַנָּבִיא, אָמֵן כֵּן יַעֲשֶׂה יְהוָה; יָקֵם יְהוָה אֶת־דְּבָרֶיךָ, אֲשֶׁר נִבֵּאתָ, לְהָשִׁיב כְּלֵי בֵית־יְהוָה וְכָל־הַגּוֹלָה, מִבָּבֶל אֶל־הַמָּקוֹם הַזֶּה׃ 7 אַךְ־שְׁמַע־נָא הַדָּבָר הַזֶּה, אֲשֶׁר אָנֹכִי דֹּבֵר בְּאָזְנֶיךָ; וּבְאָזְנֵי כָּל־הָעָם׃ 8 הַנְּבִיאִים, אֲשֶׁר הָיוּ לְפָנַי וּלְפָנֶיךָ מִן־הָעוֹלָם; וַיִּנָּבְאוּ אֶל־אֲרָצוֹת רַבּוֹת וְעַל־מַמְלָכוֹת גְּדֹלוֹת, לְמִלְחָמָה וּלְרָעָה וּלְדָבֶר׃ 9 הַנָּבִיא אֲשֶׁר יִנָּבֵא לְשָׁלוֹם; בְּבֹא דְּבַר הַנָּבִיא, יִוָּדַע הַנָּבִיא, אֲשֶׁר־שְׁלָחוֹ יְהוָה בֶּאֱמֶת׃ 10 וַיִּקַּח חֲנַנְיָה הַנָּבִיא אֶת־הַמּוֹטָה, מֵעַל צַוַּאר יִרְמְיָה הַנָּבִיא; וַיִּשְׁבְּרֵהוּ׃ 11 וַיֹּאמֶר חֲנַנְיָה לְעֵינֵי כָל־הָעָם לֵאמֹר, כֹּה אָמַר יְהוָה, כָּכָה אֶשְׁבֹּר אֶת־עֹל נְבֻכַדְנֶאצַּר מֶלֶךְ־בָּבֶל, בְּעוֹד שְׁנָתַיִם יָמִים, מֵעַל־צַוַּאר כָּל־הַגּוֹיִם; וַיֵּלֶךְ יִרְמְיָה הַנָּבִיא לְדַרְכּוֹ׃ פ
12 וַיְהִי דְבַר־יְהוָה אֶל־יִרְמְיָה; אַחֲרֵי שְׁבוֹר חֲנַנְיָה הַנָּבִיא אֶת־הַמּוֹטָה, מֵעַל, צַוַּאר יִרְמְיָה הַנָּבִיא לֵאמֹר׃ 13 הָלוֹךְ וְאָמַרְתָּ אֶל־חֲנַנְיָה לֵאמֹר, כֹּה אָמַר יְהוָה, מוֹטֹת עֵץ שָׁבָרְתָּ; וְעָשִׂיתָ תַחְתֵּיהֶן מֹטוֹת בַּרְזֶל׃ 14 כִּי כֹה־אָמַר יְהוָה צְבָאוֹת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל, עֹל בַּרְזֶל נָתַתִּי עַל־צַוַּאר כָּל־הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה, לַעֲבֹד אֶת־נְבֻכַדְנֶאצַּר מֶלֶךְ־בָּבֶל וַעֲבָדֻהוּ; וְגַם אֶת־חַיַּת הַשָּׂדֶה נָתַתִּי לוֹ׃ 15 וַיֹּאמֶר יִרְמְיָה הַנָּבִיא אֶל־חֲנַנְיָה הַנָּבִיא שְׁמַע־נָא חֲנַנְיָה; לֹא־שְׁלָחֲךָ יְהוָה, וְאַתָּה, הִבְטַחְתָּ אֶת־הָעָם הַזֶּה עַל־שָׁקֶר׃ 16 לָכֵן, כֹּה אָמַר יְהוָה, הִנְנִי מְשַׁלֵּחֲךָ, מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה; הַשָּׁנָה אַתָּה מֵת, כִּי־סָרָה דִבַּרְתָּ אֶל־יְהוָה׃ 17 וַיָּמָת חֲנַנְיָה הַנָּבִיא בַּשָּׁנָה הַהִיא; בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי׃"
http://www.kirjasilta.net/tanakh/Yirm.27.html
http://www.kirjasilta.net/tanakh/Yirm.28.html
והשווה:
http://www.kirjasilta.net/tanakh/Mel1.22.html
וראה גם:
"וַיָּבֹא יִרְמְיָהוּ מֵהַתֹּפֶת, אֲשֶׁר שְׁלָחוֹ יְהוָה שָׁם לְהִנָּבֵא; וַיַּעֲמֹד בַּחֲצַר בֵּית־יְהוָה, וַיֹּאמֶר אֶל־כָּל־הָעָם׃ 15 כֹּה־אָמַר יְהוָה צְבָאוֹת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל, הִנְנִי מֵבִי (מֵבִיא) אֶל־הָעִיר הַזֹּאת וְעַל־כָּל־עָרֶיהָ, אֵת כָּל־הָרָעָה, אֲשֶׁר דִּבַּרְתִּי עָלֶיהָ; כִּי הִקְשׁוּ אֶת־עָרְפָּם, לְבִלְתִּי שְׁמוֹעַ אֶת־דְּבָרָי׃
כ וַיִּשְׁמַע פַּשְׁחוּר בֶּן־אִמֵּר הַכֹּהֵן, וְהוּא־פָקִיד נָגִיד בְּבֵית יְהוָה; אֶת־יִרְמְיָהוּ, נִבָּא אֶת־הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה׃ 2 וַיַּכֶּה פַשְׁחוּר, אֵת יִרְמְיָהוּ הַנָּבִיא; וַיִּתֵּן אֹתוֹ עַל־הַמַּהְפֶּכֶת, אֲשֶׁר בְּשַׁעַר בִּנְיָמִן הָעֶלְיוֹן, אֲשֶׁר בְּבֵית יְהוָה׃ 3 וַיְהִי מִמָּחֳרָת, וַיֹּצֵא פַשְׁחוּר אֶת־יִרְמְיָהוּ מִן־הַמַּהְפָּכֶת; וַיֹּאמֶר אֵלָיו יִרְמְיָהוּ, לֹא פַשְׁחוּר קָרָא יְהוָה שְׁמֶךָ, כִּי אִם־מָגוֹר מִסָּבִיב׃ פ
4 כִּי כֹה אָמַר יְהוָה הִנְנִי נֹתֶנְךָ לְמָגוֹר לְךָ וּלְכָל־אֹהֲבֶיךָ, וְנָפְלוּ בְּחֶרֶב אֹיְבֵיהֶם וְעֵינֶיךָ רֹאוֹת; וְאֶת־כָּל־יְהוּדָה, אֶתֵּן בְּיַד מֶלֶךְ־בָּבֶל, וְהִגְלָם בָּבֶלָה וְהִכָּם בֶּחָרֶב׃ 5 וְנָתַתִּי, אֶת־כָּל־חֹסֶן הָעִיר הַזֹּאת, וְאֶת־כָּל־יְגִיעָהּ וְאֶת־כָּל־יְקָרָהּ; וְאֵת כָּל־אוֹצְרוֹת מַלְכֵי יְהוּדָה, אֶתֵּן בְּיַד אֹיְבֵיהֶם, וּבְזָזוּם וּלְקָחוּם, וֶהֱבִיאוּם בָּבֶלָה׃ 6 וְאַתָּה פַשְׁחוּר, וְכֹל יֹשְׁבֵי בֵיתֶךָ, תֵּלְכוּ בַּשֶּׁבִי; וּבָבֶל תָּבוֹא, וְשָׁם תָּמוּת וְשָׁם תִּקָּבֵר, אַתָּה וְכָל־אֹהֲבֶיךָ, אֲשֶׁר־נִבֵּאתָ לָהֶם בַּשָּׁקֶר׃ "
http://www.kirjasilta.net/tanakh/Yirm.19.html
לדעתי יש קשר בין הנבואות של ירמיהו ובין שכבת כתובים מסוימת שחלקה מופיע בספר שמואל וחלקה מופיע בספר מלכים, ונראה לי שהסיפור על צדקיה בן כנענה משתייך לשכבה הזו…
המאמר עוסק רק בסופרים של התנ"ך.אלו שחיו באלף השני שלפני הספירה לא היו סופרים של התנ"ך וגם לא כתבו בעברית ולכן אינם רלבנטיים לנושא המאמר.
אכן יש כמה סופרים מהתקופה ההיא שידועים לנו היום כמו הסופר עלילות גלגמש הבבלי שהיה במקצועו מגרש שדים וסופרים מצרים שונים אבל כאמור הם אינם קשורים לנושא מאמר זה.
אבל בהקשר זה כדאי להזכיר שהמשוררת ש.שפרה הכניסה לשני ספרים שלה לילדים המבוססים על אגדות בבליות כמו עלילות גילגמש דמות של סופר אשורי מימי המלך אשורבניפל.
תגובה לעודד ישראלי. תודה על התשובה המפורטת, אך שים לב לאלמנט מענין החסר בהשוואה בין צדקיה (מל"א כב') ובין הנביאים האחרים שהזכרת. צדקיה אינו פועל לבדו. יש שם חבורה של נביאים שהוא מנהיגם ("וַיִּקְבֹּץ מֶלֶךְ-יִשְׂרָאֵל אֶת-הַנְּבִיאִים, כְּאַרְבַּע מֵאוֹת אִישׁ"). מכיר דוגמאות נוספות? לא מזכיר קצת את חרטומי פרעה?
מספר 666. אוקיי. ציינתי את דעתי. לדעתי ראוי להתחיל בסקירה קצרה של המקצוע. סה"כ ישנה גם תמונה של סופר מצרי קדום. המאמר מזכיר גם סופרים שפעלו אחרי תקופת המקרא וספרים עכשוויים. אבל זו רק דעתי.
הנביאים והכהנים והסופרים של יהודה וישראל לא היו שונים בהרבה מעמיתיהם הקוסמים והחרטומים של מצרים ומשאר חוזים ונביאים שפעלו במזה"ת הקדום… נדמה לי שהדוגמאות הראשונות לכתבי נביאים הם ממארי – ובתעודה מהעיר חמת גם נזכר תפקיד נבואי המכונה "עודדין" (ואולי מכאן שמו של הנביא עודד, של ישראל;-))…
על נביאי מארי ראה:
http://mikranet.cet.ac.il/pages/item.asp?item=11224%20%20%20%20%20%20%20%20%20%20%20%20&kwd=1118
http://mikranet.cet.ac.il/pages/item.asp?item=922
http://www.parshan.co.il/index2.php?id=2065&lang=heb
על עניין ה"עודדין" מחמת ראה:
http://mikranet.cet.ac.il/pages/item.asp?item=4568
באשר לעניין פעילותם של הנביאים בקאסטות מרובות חברים – יש לכך סימוכין רבים במקרא מעבר לפרשת מכיהו וצדקיה הנ"ל. דוגמא לכך היא איזכור מספר רב של נביאים ו"בני נביאים" גם בסיפורי אליהו ואלישע (שלכל אחד מהם גם היו "שוליות", כמו אלישע עצמו שהיה שוליה של אליהו, וכמו גחזי). וחביבים גם התיאורים בספר שמואל:
"וַיִּקַּח שְׁמוּאֵל אֶת-פַּךְ הַשֶּׁמֶן, וַיִּצֹק עַל-רֹאשׁוֹוַיִּשָּׁקֵהוּ; וַיֹּאמֶר–הֲלוֹא כִּי-מְשָׁחֲךָ יְהוָה עַל-נַחֲלָתוֹ, לְנָגִיד. בְּלֶכְתְּךָ הַיּוֹם, מֵעִמָּדִי, וּמָצָאתָ שְׁנֵי אֲנָשִׁים עִם-קְבֻרַת רָחֵל בִּגְבוּל בִּנְיָמִן, בְּצֶלְצַח; וְאָמְרוּ אֵלֶיךָ, נִמְצְאוּ הָאֲתֹנוֹת אֲשֶׁר הָלַכְתָּ לְבַקֵּשׁ, וְהִנֵּה נָטַשׁ אָבִיךָ אֶת-דִּבְרֵי הָאֲתֹנוֹת, וְדָאַג לָכֶם לֵאמֹר מָה אֶעֱשֶׂה לִבְנִי. וְחָלַפְתָּ מִשָּׁם וָהָלְאָה, וּבָאתָ עַד-אֵלוֹן תָּבוֹר, וּמְצָאוּךָ שָּׁם שְׁלֹשָׁה אֲנָשִׁים, עֹלִים אֶל-הָאֱלֹהִים בֵּית-אֵל; אֶחָד נֹשֵׂא שְׁלֹשָׁה גְדָיִים, וְאֶחָד נֹשֵׂא שְׁלֹשֶׁת כִּכְּרוֹת לֶחֶם, וְאֶחָד, נֹשֵׂא נֵבֶל-יָיִן. וְשָׁאֲלוּ לְךָ, לְשָׁלוֹם; וְנָתְנוּ לְךָ שְׁתֵּי-לֶחֶם, וְלָקַחְתָּ מִיָּדָם. אַחַר כֵּן, תָּבוֹא גִּבְעַת הָאֱלֹהִים, אֲשֶׁר-שָׁם, נְצִבֵי פְלִשְׁתִּים; וִיהִי כְבֹאֲךָ שָׁם הָעִיר, וּפָגַעְתָּ חֶבֶל נְבִאִים יֹרְדִים מֵהַבָּמָה, וְלִפְנֵיהֶם נֵבֶל וְתֹף וְחָלִיל וְכִנּוֹר, וְהֵמָּה מִתְנַבְּאִים. וְצָלְחָה עָלֶיךָ רוּחַ יְהוָה, וְהִתְנַבִּיתָ עִמָּם; וְנֶהְפַּכְתָּ, לְאִישׁ אַחֵר."
http://www.mechon-mamre.org/i/t/t08a10.htm
"וְדָוִד בָּרַח וַיִּמָּלֵט, וַיָּבֹא אֶל-שְׁמוּאֵל הָרָמָתָה, וַיַּגֶּד-לוֹ, אֵת כָּל-אֲשֶׁר עָשָׂה-לוֹ שָׁאוּל; וַיֵּלֶךְ הוּא וּשְׁמוּאֵל, וַיֵּשְׁבוּ בנוית (בְּנָיוֹת). וַיֻּגַּד לְשָׁאוּל, לֵאמֹר: הִנֵּה דָוִד, בנוית (בְּנָיוֹת) בָּרָמָה. וַיִּשְׁלַח שָׁאוּל מַלְאָכִים, לָקַחַת אֶת-דָּוִד, וַיַּרְא אֶת-לַהֲקַת הַנְּבִיאִים נִבְּאִים, וּשְׁמוּאֵל עֹמֵד נִצָּב עֲלֵיהֶם; וַתְּהִי עַל-מַלְאֲכֵי שָׁאוּל, רוּחַ אֱלֹהִים, וַיִּתְנַבְּאוּ, גַּם-הֵמָּה. וַיַּגִּדוּ לְשָׁאוּל, וַיִּשְׁלַח מַלְאָכִים אֲחֵרִים, וַיִּתְנַבְּאוּ, גַּם-הֵמָּה; {ס} וַיֹּסֶף שָׁאוּל, וַיִּשְׁלַח מַלְאָכִים שְׁלִשִׁים, וַיִּתְנַבְּאוּ, גַּם-הֵמָּה. וַיֵּלֶךְ גַּם-הוּא הָרָמָתָה, וַיָּבֹא עַד-בּוֹר הַגָּדוֹל אֲשֶׁר בַּשֶּׂכוּ, וַיִּשְׁאַל וַיֹּאמֶר, אֵיפֹה שְׁמוּאֵל וְדָוִד; וַיֹּאמֶר, הִנֵּה בנוית (בְּנָיוֹת) בָּרָמָה. כג וַיֵּלֶךְ שָׁם, אֶל-נוית (נָיוֹת) בָּרָמָה; וַתְּהִי עָלָיו גַּם-הוּא רוּחַ אֱלֹהִים, וַיֵּלֶךְ הָלוֹךְ וַיִּתְנַבֵּא, עַד-בֹּאוֹ, בנוית (בְּנָיוֹת) בָּרָמָה. וַיִּפְשַׁט גַּם-הוּא בְּגָדָיו, וַיִּתְנַבֵּא גַם-הוּא לִפְנֵי שְׁמוּאֵל, וַיִּפֹּל עָרֹם, כָּל-הַיּוֹם הַהוּא וְכָל-הַלָּיְלָה; עַל-כֵּן, יֹאמְרוּ–הֲגַם שָׁאוּל, בַּנְּבִיאִם."
http://www.mechon-mamre.org/i/t/t08a19.htm
נראה שלקבוצת נביאים רשמיים-מקצועיים כגון הנ"ל מסרב עמוס להתייחס באמרו "לא נביא אנוכי ולא בן נביא אנוכי" (עמוס ז' 14) ולפי הכתוב בספר ירמיה נראה שגם אותו חנניה בן-עזור הנ"ל היה רק אחד מני נביאים רבים שניסו להסית את צדקיהו…
התנ"ך מאזכר חמש נביאות ככאלו,אבל היו מן הסתם הרבה יותר,אולי הרבה הרבה יותר.
אני מקווה בעתיד לעסוק בנביאות אלו ביתר פירוט
.
לרגל חג השבועות חג משפחתו של דוד המלך להלן מאמר מקיף שבו נעשה ניסיון לעמוד על קנקנו של הסופר שכתב את סיפורו של דוד המלך והפך אותו מעוד עריץ מזרח תיכוני צמא דם לדמות נצחית מקור השראה למיליארדי אנשים התפללים ומיחלים לשובו בדמות צאצא המשיח. . .
כיום מועלות טענות שונות שכל סיפור דוד המלך הוא בדוי ומומצא מתקופה מאוחרת התקופה הפרסית.
אולם במאמר זה אראה שבין סיפור דוד המלך ויצירות שונות שהיו קיימות באימפריה החיתית הקדומה יש נקודות דמיון ברורות והן מהוות הוכחה לקדמותו של הסיפור .שכן ישנה סבירות גבוהה ביותר שמי שכתב את סיפור דוד המלך היכיר את היצירות הללו והשתמש בהן כמודל לכתיבת סיפור חיי דוד.
אז מי היה אותו סופר קדמון שיצר את הבסיס ליצירה הגאונית "ספר שמואל " יצירה ששינתה את מהלך ההיסטוריה פשוטו כמשמעו ? .
ראו
סופר המלך דוד
חלק א-
http://www.notes.co.il/eshed/67039.asp
החלק השני :
http://www.notes.co.il/eshed/67057.asp
[…] הסופרים והחוזים של עידן התנ"ך […]
[…] הסופרים והחוזים של עידן התנ"ך […]
[…] הסופרים והחוזים של עידן התנ"ך […]
[…] הסופרים והחוזים של עידן התנ"ך […]
[…] הסופרים והחוזים של עידן התנ"ך […]
[…] הסופרים והחוזים של עידן התנ"ך […]