על קצות האצבעות " :
מדור ביקורת המחול של תמי כץ -לוריא תמי כץ לוריא אשת מחול היסטוריונית של המחול ומבקרת מחול ,ראתה הרבה דברים בחייה . "יצירות מופת" לעומת זאת היא ראתה מעט מאוד על הבמה או מחוצה לה. בימים אלו היא נתקלה לראשונה מזה זמן רב במשהו שתואם את ההגדרה "יצירת מופת ". |
זרימה מכשפת-
מאנא /רוני- להקת מחול ורטיגו,
במסגרת "הרמת מסך" סוזן דלל
מאת תמי כץ לוריא
פסטיבל "הרמת מסך הנוכחי מתאפיין בכך שאין מנהל אמנותי אחד, אלא תשעה, שהם כוריאוגרפים מבין המובילים בישראל, כאשר כל אחד מהם (או זוג יוצרים, לעיתים) מארח גם עבודה של יוצר צעיר ב"מסך" שלו.
זו הזדמנות מצוינת לבחון התפתחויות והשפעות, ואיך יוצר צעיר מחובר או לא למנחה האמנותי שלו.
רוני
להקת ורטיגו הצעירה.
"מסך 2 ", של להקת "ורטיגו", נפתח בעבודה "רוני" של אלעד שכטר, בביצועה של להקת "ורטיגו הצעירה".
אלעד שכטר
המוסיקה התזזיתית מכניסה את הצופה ישר לאווירת העצבנות, הרעשים והמתח. הסצנה הפותחת היא מגדל בבל של רקדנים, שמייד מתמוטט, בעודם מנסים לעלות זה על זה בבליל תנועות, על רקע מוסיקלי של קולות ורעשים.
בקדמת הבמה פס ארוך של עלים יבשים, שהוא הגבול שאליו לא מגיעים.
כשקורס מגדל בבל הזה, הרקדנים פונים איש לדרכו האישית והתזזיתית, מלאת הנפילות וההתחבטויות ברצפה, שכל כך מאפיינת את המחול העכשווי בישראל.
"רוני " של להקת ורטיגו הצעירה .צילם גדי דגון.
לרגע של שקט, הרקדנים מתקבצים להתבוננות בדמות לא יציבה, ומנסים לחקות אותה, וכולם הופכים למכונות.
אם לא הבנו את זה קודם, עכשיו ברור שזו תמונת המצב של החברה הישראלית, כאשר ברקע מושמעת מהדורת החדשות האחרונה, אשר כנראה שודרה כחמש דקות קודם ברדיו.
קולו של הקריין הולך ומטשטש ורעש הרקע גובר, בזמן שהרקדנים, המנותקים זה מזה משדרים לנו מציאות מבולבלת, מנותקת ולא יציבה. לקראת הסוף נשברים הגבולות כאשר שתי רקדניות מבצעות דואט ארוטי כוחני על העלים היבשים, בעוד אחד הרקדנים מלוה אותן בגיטרה.
האם זו הנחמה שלנו? כנראה שלא, כיון שכל השאר, המצטרפים אליהן, קורסים יחד לרצפה בסוף העבודה.
מאנה
מאנה.צילם גדי דגון.
ההפתעה האמיתית הייתה העבודה השניה, "מאנא" של נעה ורטהיים, בביצוע "ורטיגו" הבוגרת.
נעה ורטהיים ,צילמה מירי שמעונוביץ' ינאי
לפי היוצרת "הבית כסילואט מהווה קו גבול התוחם בין החוץ לפנים, ומנסה למצוא מחדש את האינדוידואל בתוך המסגרת",
רינה ורטהיים ב"מאנה " צילם גדי דגון.
אין מדויק מזה לתיאור העבודה המהממת הזו. גם משפט מספר הזוהר, "מה מתקינים תחילה, האם את הכלי או את האור? האם השמש קודמת למלֹא אורה החסר של הלבנה, או שמא דווקא חסרון הלבנה יוצר לה כלי להשראה?"
אותו הביאה הכוריאוגרפית, מכניס אותנו ישר לאווירה המיסטית. התנועה השקטה העצורה והזורמת ומכשפת, הופכת במהלך היצירה להר געש של יצרים וזרימה תנועתית, בביצועה מצוין של הרקדנים.
צילם גדי דגון.
היצירה נפתחת בדמות גבר לבושה שחורים, הנעה בצורה מהפנטת על רקע תפאורה לבנה של בית. רקדן אחר יושב עם הגב לקהל וצופה בו. עם הינתן הסימן, הרקדן השני מתחיל לנוע גם הוא, ומצטרף לחברו. המחול נע בין השחור ללבן, אך בהרמוניה מופלאה, ללא ניגודים.
מאבקי הכוחות בין הרקדנים מעודנים, והם חלק מהזרימה, חלק מהטבע. ניחוח המזרח שולט פה, במוסיקה ובתנועה הזורמת המעודנת, ובדמויות הנזיריות הקרחות. דמויות נוספות, של גברים נזיריים נוספים, ונשים עטויות כיסוי ראש, המשדרים כולם איזו שבטיות עתיקה, מופיעות בתוך הבית, נעות בתוכו, ויוצאות החוצה. התפאורה של הבית, על קירותיו, נעה במרחב הבימתי, וקיר פנימי יוצא החוצה, ונכנס פנימה במהלך היצירה, כמטפורה. כאשר כל הרקדנים מחוץ לבית, הבית כולו נסוג, וזה מוביל לאוניסונו בסגנון טאי-צ'י, הבנוי מתנועה בלתי פוסקת, מהפנטת מעגלית. היחסים שנרקמים פה הם מלאי הרמוניה ושלמות, ומציירים עולם הבנוי מקבוצה, ומזוגות, הנעים בהרמוניה, בניגוד גמור ליצירה הקודמת "רוני".
סולו יפהפה, מבצעת הרקדנית המצויינת רנה ורטהיים קורן, כאשר אליה קשור בלון הליום שחור גדול. דמותה היא כמעין ציפור נדירה, שברירית ותלויה, אך בעלת רצונות משל עצמה, של שולטת ונשלטת. הסולו הופך לדואט מקסים בינה לבין הגבר שרוצה לתמוך בה, לשחרר אותה או אולי לכבול אותה. כששאר הרקדנים מצטרפים, אנו יכולים להיווכח שכל אחד הוא דמות עצמאית בתוך הקבוצה, הוא פרט ייחודי, המתמזג עם השאר.
קטע מופלא של זוגות המתקדמים תוך כדי השענות זה על זה, הופך לריקוד זוגות מתוזמן, מדויק ומקורי ביותר. טריו מעניין של שלוש רקדניות מעניק עוצמה ויצריות חדשה. תפאורת הבית נעמדת באלכסון, כאשר היצירה מתקדמת ומגיעה לטונים גבוהים במוסיקה ובתנועה, והרקדנים משילים מעליהם שכבות לבוש, וחושפים שכבות נפש.
פסק הדין:
לקראת הסוף, כאשר נוספו עוד ועוד קטעים קבוצתיים, חשתי שהמופע מתארך יתר על המידה. אך בסך הכל זו יצירה מופתית ממש, מרגשת ועובדת על כל החושים.
|
צילם גדי דגון.
ראו גם
מחול ששואל על מהות החיים :ראיון עם נועה ורטהיים
רות אשל על "ורטיגו
תגובה אחת על “מחול מופת ?-תמי כץ לוריא על "מאנא"”
"פה גדול" של
ניב שיינפלד ואורן לאור
בשיתוף עם קרן לוי
ברמה אחת מעל כולם
http://www.globes.co.il/news/article.aspx?QUID=1056,U1260106908105&did=1000519031