משמעות החיים ופרדוכס המוות-ביקורת מופע מחול "סוף נגיעה תחילה"" מאת תמי כץ לוריא

. .
"

משמעות ללא ריקוד-

על ":סוף נגיעה תחילה"- First Last Touch -כוריאוגרפיה: יירי קיליאן ומייקל שומאכר, תיאטרון המחול ההולנדי, מרכז סוזן דלל, במסגרת תל אביב דאנס 2009

מאת תמי כץ לוריא

את פסטיבל "תל אביב דאנס" , יזמה נהדרת של יאיר ורדי , מנכ"ל סוזן דלל, המביאה לישראל את הטובות בלהקות מהעולם, פתח תיאטרון המחול ההולנדי.
זו יצירה של יירי קיליאן ומייקל שומאכר, מ 2007, המבוצע על ידי קבוצת רקדנים, חלקם מ – 3NDT , האנסמבל הבוגר של NDT, שהורכב מרקדנים בני 40 ומעלה, והתפרק בינתיים. היצירה הועלתה לראשונה בפברואר 2008 בהאג, במסגרת פסטיבל המחול ההולנדי". זוהי העמקה והרחבה של יצירה קודמת של קיליאן, שנקראה Last Touch, ואורכה היה כ 10 דקות.
על פי התוכנייה, היצירה מתוארת כ"מופע אינטימי ומרגש, שבו הייאוש, טירוף ובדידות נוגעים בחייהם של שש דמויות. הרקדנים נעים בתנועה איטית להפליא על רקע תפאורת המאה ה –19. המזכירה את מחזותיו הגרוטסקיים של צ'כוב".
ואכן, זו יצירה אסתטית ומחשמלת על פרדוכס החיים והמוות, ועל משמעות החיים.
הבמה היא בית נטוש או נטוש זמנית. הכל מכוסה בסדינים, כפי שנהגו במאות שעברו במעמדות העליונים, שברשותם היו מספר בתים, והם היו עוברים לבית קיץ לתקופה מסויימת. הדמויות הם בני משפחה ומשרתיהם, שהיחסים בינים קשים. היצירה מציגה את האני הדקדנטי והאפל בכל דמות, עד הסוף הבלתי נמנע, בו הקרקע נשמטת תחת הרגלים בכל המובנים. הבד הלבן שכיסה את רצפת הבמה ועליו התרחש הכל, נמשך על ידי הרקדנים, כשהם מצויים ליד הבמה לאחר שירדו ממנה, והם מושכים הכל לתוך התהום השחורה שבה יושב הקהל.
האיטיות התנועתית, עד כדי אי תנועה כמעט, היא לא רוגע אלא אלימות, מתח, ומתארת גם יחסי אדונים ומשרתים, המודגשים על ידי הלבוש שחור לבן. זהו מופע חוויתי ומלא אוירה עמוס במשמעויות, במינימום תנועה. התנועה כל כך איטית עד כי שאלתי את עצמי לעיתים, איך הדמויות שינו מקומן בחלל והרי לא זזו, ומה שזז הכי הרבה זו התפאורה, אותה משנים הרקדנים תוך כדי בחינת היחסים ביניהם. האיטיות מוגזמת עד כדי שממון, בעיקר ב- 10 דקות ראשונות. היצירה קשה לצפייה ואיטית במיוחד, אך מהפנטת. המוסיקה של דירק האובריך קשה ואיטית גם היא, ולעיתים צלילים חדים ממש מנסרים את השתיקות.
על פי שיחה שהתנהלה בסוף המופע עם מייקל שומאכר, והרקדנים, ניתן היה להבין שהעבודה על היצירה הייתה כמו עבודה על מחזה ולא כמו על יצירת מחול. העבודה הייתה על פיתוח דמויות וכניסה אליהן, מעיד הכוראוגרף והרקדן מייקל שומאכר. עבודת הרקדן היא יותר תהליך משחק, מאשר תהליך ריקוד. כמו כן, לדבריו, הריקוד לא מובנה כולו, ומבוסס על אימפרוביזציה. ישנו רעיון כללי ואופי של דמויות, יש נקודות מסוימות של איפה להיכנס, איפה לשבור מהלך וכד', ובכל הופעה הרקדנים יוצרים מערכות יחסים אחרות זה עם זה סביב אותו רעיון ואוירה.
מי שרגיל לצפות בעבודותיו מלאות התנועה, הזורמות להפליא, של יירי קיליאן, ומבוצעות בטכניקה גבוהה במיוחד, הופתע הפעם. ניתן לומר שהייתה זו משמעות ללא רקוד.
אם מישהו יכול להרשות לעצמו לנטוש את התנועה, הרי זה קיליאן , דווקא משום שהוא שולט בה, על כל גווניה.
מעבר לשאלת משמעות החיים והיחסים, אם כן, נשאלת ביצירה שאלת הגבול בין תנועה לאי תנועה, ומה שביניהן.
אנו רגילים לצפות הרבה בריקוד ללא משמעות: כל תכניות הריאליטי למיניהן של "נולד לרקוד", "רוקדים עם כוכבים" ודומיהם, אנחנו רגילים להרבה רעש שאין כלום מעבר אליו, והנה הגיעה לכאן יצירה בכוון ההפוך לגמרי, אולי כדי ללמד אותנו משהו.

ראו גם

תמי כץ לוריא מסבירה מה נדרש ממופע מחול ?