צואת הזהב של רועי ארד-יהודה ויזן

רועי צ'יקי ארד הוא במידה רבה אחד הדמויות הבולטות בסצינת השירה העכשווית בעיקר כעורך כתב העת לשירה "מעיין". והוא מוכר כמי שהפך את השירה ל"אופנתית " מחדש בחוגים תל אביביים מסויימים לאחר "עידן החושך " של שנות התשעים שבו לא הייתה אופנתית כלל בשום מקום. האם הוא גם משורר בולט? על כך חלוקות הדיעות ביותר. ועל כך כבר קמו ונפלו דיונים שלמים בבתי קפה על רקע שולחנות הרוסים.. אולם יש המעריכים מאוד את הפואמה של ארד"הינשוף" שאף שימש כהשראה לקבוצת מגזין השירה "דקה". ולאחרונה יצא קובץ שירים חדש של ארד "רובים וכרטיסי אשראי" . יהודה ויזן מבקר השירה הנוקשה והאכזרי והשנוא ביותר של הסצינה קרא את הקובץ . והנה התרשמותו בגירסה מלאה מתוקנת מאושרת ודפיניטיבית.

צית הזהב

מאתיהודה ויזן

( גירסה מקוצצת ומרוסקת  שהמחבר אינו עומד מאחוריה הופיעה כבר ברשת ,אולם זוהי הגירסה המאושרת והמתוקנת של המחבר).

אין-ספק כי יצירתו הגדולה ביותר של רועי "צ'יקי" ארד – היא רועי "צ'יקי" ארד עצמו.
לאחר כעשור של פעילות ענפה ורב-תחומית (כעורך, משורר, מבקר, סופר, מוסיקאי, עיתונאי, אמן-פלסטי, בלוגר, קולנוען, תסריטאי, מאהב – ובאחרונה אף כוריאוגראף) רואה אור בימים אלו בהוצאת 'פלונית', ספרו הרביעי של רצ"א, מחזור השירים – 'רובים וכרטיסי אשראי' , המאפשר לקורא העברי לפגוש לראשונה במקבץ פנוראמי ומייצג של שירתו המסקרנת.

'רובים וכרטיסי אשראי', "מציע" על-פי פתח הדבר של מחברו – "שלושה שירים לויתניים" בהם גם שתי "פואמות הנדסיות", עוד כמה "שירים באורך בינוני"… ולסיום "שירים זעירים" שאותם מכנה המשורר – "שירים אפקטיביים".

כיוון שבחר המשורר לחלק את הספר באופן שכזה, אך טבעי שאף הביקורת עצמה, תכתב באותו האופן – שכן, "רוח השירים ב'רובים וכרטיסי אשראי' נקבעה הרבה מאוד על פי מידתם" כפי שמציין המשורר בפתח הדבר.

"פואמות הנדסיות"

לא במקרה נפתח הספר בשתי הפואמות המוכרות והוותיקות יחסית – 'הינשוף' ו 'פגר הפלדה'

.
שתיהן יחדיו וכל אחת מהן לחוד, אפשר ומהוות את נקודת השיא של 'רובים וכרטיסי אשראי', וכן, את נקודת השיא של שירת רצ"א לפי שעה. בניגוד לדברי עורך הוצאת 'פלונית', שלמה קראוס, אשר קבע בלא משים בדש הספר כי "ארד זוקף אצבע משולשת כלפי האתוס הרציני של 'השירה העברית' לדורותיה'", עושה רושם כי עיקר כוחן, צבעוניותן ועוצמתן של הפואמות הללו, אינו דווקא "בקלילות" שירתו של רצ"א, כפי שמתאר קראוס, אלא דווקא במשלב הכנעני המובהק, בצירופי הלשון המפתיעים, במקצב ובמוסיקאליות המוקפדים ובתפיסותיו האורבאניות-קיומיות והקיומיות גרידא שמפגין המשורר בטקסטים הללו (כמו גם בטקסטים אחרים בספר) – מן הבחינה הזאת אין לי ספק כי הפואמות הללו נכתבו תוך עבודה מרובה והתמסרות ממשית עד כדי אובססיבית לטקסט – ולא מתוך קלות ראש ובהיסח הדעת כפי שביקש העורך (או המחבר) שנחשוב.

אתקשה לנפק הסבר אחר (זולת עבודה קשה) להיווצרותם של טקסטים עשירים ומורכבים כשני הטקסטים הללו, טקסטים המעלים על נס את השפה העברית שעה שהם מרוממים את שירת רצ"א, ומאפשרים לה להדהד בקלות רבה על רקע הסביבה השטוחה בה הוא פועל – קרי, כתב העת 'מעין'.

" בזרועו השלח/ בוצעת, רוצעת/ הינשוף/ בנה של ענת/ בר אדמה, בן לסהר/ הינשוף…ובציית הלשעבר, פורש אט כנפיו/ ארוד ומטוייט/ וחושף בלאט שלחו/ לשם מה לי עתה/ ינשוף ואהבה?"
(מתוך 'הינשוף' עמ' 7)

""ובעדינות (הוא אישה) סב המנוף/ ומתקפל, כאילו נפסד בחיזוריו. והגרם – גוש פלסטיק אלומיניום ופלדה/ (צנף בירוקרטיה של גף התחבורה) שוכב/ מאוזן, מחכה על המדרכה הבוצית/ כשלון!/ גם לאזרח לא עזר מעולם,/ שנים לא עבד/ איני יודע מתי עבד,/ודאי בכל הזמן מאז שהגעתי לעיר/ לא עבד,/ רק רטן,/ בסגריר וצרב/ רק חרקן/ בסגריר וצרב/ גרם המדרגות הלא יוצלח הלזה./ מטרד מתכת הלזה./ גרם ביש!" (מתוך 'פגר הפלדה' עמ' 15)
"צואת הזהב"

הפואמה 'צואת הזהב' היא מעין גרסא קלושה ובעיקר משעממת ל'ראיתכם שוב בקוצר ידכם' של ביאליק או ל'ברכת ישרים' של יל"ג (יהודה לייב גורדון). כמו ביאליק ויל"ג ועוד רבים כמותם כך גם רצ"א בוחר להביע את הסתייגותו מן הנעשה בביצתנו הספרותית בכתיבת שיר.
באופן מפתיע למדי, מצאתי עצמי מסכים עם מחאותיו של המשורר, זאת אחר זאת, אחת אחרי השנייה, כל טענותיו צודקות ומוצדקות – הפסטיבלים המסואבים, הוועדות, הגרפומנים, שירת הפצע, מנגנוני היח"צ וכו'. אם כן, מה בכל זאת הופך את 'צואת הזהב' ל'צִיָת הזהב' – הווי אומר, לשיר הארוך והמשמים ב'רובים וכרטיסי אשראי'?

"עצה: אל תזכירו את הירח בשירים/ פצעיכם מרתקים כמו חצץ/ כאבכם מלאה אותי./…אם יש מילה נרדפת זהה, השתמשו במילה שהייתם אומרים בקול./ תשקרו מחוץ לשירה ולא בתוכה…"

שוב, עצותיו של רצ"א לגבי כתיבה, נכונות ברובן ומובנות לגמרי (על אף שהוא עצמו לא תמיד מציית להן), כל מדריך סדנאות כתיבה יאמר לכם כך, כל מורה לספרות. אני מתקשה שלא לתהות, האם לא ראה המשורר עד כמה טריוויאליות השורות הללו? או עד כמה מנוונת ולא מאתגרת היא מחאה דוגמת – "שירה/ קרפד!/שירה/ קרפד גוסס!/ שירה/ כתר פלסטיק!/ שירה/ קרפד גוסס על כסא כתר פלסטיק!" האם האזין לגמלוניות שבשורות הבנאליות והמאולצות – "שיר של דף, ללא חיים ופשע שכשל/ ללא צווארים וישע מרושל/ כיתבו בכוונה שירים גרועים/ זה ממילא מה שאתם עושים".

ייתכן שהבעיה הגדולה ביותר ב'צואת הזהב' היא שהשיר פשוט טרחני מידי, מוקפד מידי ובעיקר מאולץ, מעין קוריוז לקידום מכירות, ספק הומוריסטי, ספק רכלני, ספק דווקאי, ספק ספרותי – שמתארך יתר על המידה, לא מחזיק כיחידה שלמה ובעיקר נוטה לשעמם. צר לי, אך אין הומור – ואין תחכום – ואין מחאה במשפט דוגמת: "כמה נורא! אבא שאוהב עגנון!"

האוזן עייפה, היא אינה רגישה כפי שהייתה, למעשה איני יודע אם אי-פעם הייתה רגישה באמת, אם כך, אז מה הטעם ב"לשחוט פרות קדושות" ששחיטתן קלה כמחיצת יתוש, ואף הקורא נותר אדיש למולן כמו שהיה נותר אדיש אל מול יתוש מחוץ? האם באמת האמין מחבר 'צואת הזהב', כי הוא מזעזע את אמות הסיפים בכתיבת שורות "פרובוקטיביות" כגון: "הבו לי ריח של גבינה צהובה לגיליון 7/ אין דבר מרדים משיר אציל".

"שירים באורך בינוני"

חלקו השלישי של הספר מורכב משבעה שירים סימפאטיים למדי "באורך בינוני" כפי שמכנה אותם מחברם, זהו אוסף אקלקטי ולא אחיד ברמתו. השירים, צבעוניים בחלקם, פוליטיים בחלקם וקיומיים בחלקם. אך דווקא החלק שמוקדש לשירת פצע תוצרת רצ"א, כלומר, השירים 'המנון סוף הלילה' ו'אפרשזיף' הוא המרגש מבין כולם, בשירים הללו זונח המשורר, אולי בפעם היחידה בספר, את ההומור הילדותי והכפייתי שלו ומתעלה (או שמע עלי לומר מעמיק) לאזורים חדשים בשירתו – "אתה מכיר את עצב סוף הלילה?/ את הספסל החום/ הצבוע לכה טרייה/ תחת דירתך השכורה?/ את המדרגות עליהן תטפס עוד מעט/ בצעד עב ועלוב?/ אולי מכיר אתה את מר פנס/ הגונח הבהוביו על פני הדשא?/ את רגשת הנערה האחרונה אותה תפגוש, ופניה מרוטים?/ את זמר הכפכפים האחרון/ דקות קודם לכניעה, הולך ודק?" (מתוך 'המנון סוף הלילה')

שלושה שירים נוספים שראוי לתת עליהם את הדעת, הם: 'כל כך טיפשות החולצות', 'הנבלה' ו'שיר אהבה לדנה גווידטי'. בעוד 'שיר אהבה לדנה גווידטי' הוא מעין גרסא עכשווית, הומוריסטית ואהודה לשירי "לואיס" של יאיר הורביץ, מעין מערכת יחסים מלאת תוגה וכמיהה שלא תתממש לעולם. בשני הטקסטים האחרים 'כל כך טיפשות החולצות' הרפיטאטיבי ו'הנבלה' הכנעני נוקט המשורר בעמדה של שדרן או פרשן אם תרצו, ובעצם מתאר בפאתוס ובפומפוזיות דקויות יפות כמו:"כל כך טיפש העיתון שבו אני כותב/ כל כך טיפש העיתון שבו איני כותב/ כל כך טיפש הלימון/ ניצב על הקש בלב הכוס המרוקנה"
אם זאת, נדמה כי מוטיב הטיפשות הפך בינתיים שחוק למדי בחוגיו של המשורר, והצצה ב'אזרחים לאומיים' ('שדוריאן'2001) ספרו של העורך השותף של כתב העת 'מעין' יהושע סימון, מגלה את השורות הבאות: "ישבתי בסוכה וחשבתי:/ הכי טיפשות הבנות/ והכי טיפשים אנשים" (עמ' 10) אם לא די בכך, הצצה בספרו האחרון של אהרון שבתאי – 'טניה' מגלה את השורות הבאות: "ילדי הגן טיפשים/המורים טיפשים/ התלמידים טיפשים/ספרי הלימוד טיפשים/ החילות טיפשות/ המדים טיפשים/ מטוסי חל האוויר טיפשים" ('הטיפשים' עמ' 42).

"השירים הזעירים"

הדמיון בין רצ"א לאהרון שבתאי אינו נפסק בעיסוקם המשותף בדברים טיפשיים.
"השירים הזעירים" או בשמם המלא – 'מספר שירי הלל לשר הביטחון לרגל המערכה האמיצה' הם המחזור שסוגר את 'רובים וכרטיסי אשראי'. מחזור אשר כולו אינו אלא מס השפתיים של המשורר לשמאל הישראלי, לבון-טון, ולאקדמיה. אינני מבין מדוע אִפשר עורך הספר את הכללתם של השירים הללו, ומדוע בחר לחתום עימם את הספר, שעה שאין כל ספק כי הם מותירים את הקורא עם טעם מר בפיו – שורות דוגמת: "לפעמים הוא שולח סמס/ לבוז'י:/מה אתה עושה?" או "היד שהצביעה לשר הביטחון/ עכשיו/ מחטטת בתחת" או "הסיר את הפלולה/ או שהפלולה נותרה והוא הוסר – / שר הביטחון?" וכו'…

בכל הנוגע לכתיבתו הפוליטית צועד רצ"א בדרכו העגומה של אהרון שבתאי, האחד כותב על "הפלולה" של אהוד ברק, בעוד האחר מפרסם שירים על משמניו של אריאל שרון.
אינני מגנה פרסום שירים כנגד שרי בטחון, או כנגד איש בכלל, אך אני בהחלט מגנה פרסום שירים גרועים כנגד שרי ביטחון – ועל כך אני מזמין הן את רצ"א והן את שבתאי לקרוא היטב בשירו של יותם ראובני 'הגד פוליטי' ('דיווח מתוך התרחשות' עמ' 46) שם יעד התקיפה הוא שר הביטחון דאז – משה דיין – ולא ברטייה שעל עינו החסרה עוסק השיר. אלא בביקורת ממשית ובמחאה.
.
העקשנות בה מנסה רצ"א לשחוט פרות שחוטות בעודו מנסר וחותך באוויר, ראויה להערכה. או לכל הפחות לאמפטיה – "הורג ילדים/ הוסף כמה דרגות – / דירת הפנטהאוז" – ממש חתרני, ממש אפקטיבי – ואכן, כפי שמבטיח המשורר בפתח הדבר –"השירים הזעירים" אומנם זעירים.

כשם שבשנים האחרונות עשו תוכניות הלילה (הלייט-נייט) בטלוויזיה את דרכן אל שעות ה"פריים-טיים", כך גם רצ"א, נע בהדרגה במהלך העשור האחרון במסלול ההתקבלות הידוע. השם רועי "ציקי" ארד הפך בשנים האחרונות לשם נרדף לספרות העכשווית והצעירה בישראל, לא משום שהוא אכן הספרות העכשווית והצעירה בישראל, אלא משום שכך מותג בידי מערכת שגדולה מימנו בעשרות מונים, מערכת שבחרה להטמיע אותו אל בין שורותיה, שבחרה ללמד את יצירותיו בבתי-ספר שונים, שבחרה להציע לו את משרת עורך מדור הספרות של 'ידיעות אחרונות', משרה לה סרב באומץ, שבחרה להעניק לו משרת עורך תרבות בעיתון "האלטרנטיבי" – 'גלובס', שבחרה בו כצעיר התורן של הממסד הספרותי בישראל בשנות האלפיים ועוד…, בקצרה – שבחרה לקבלו. רועי צ'יקי ארד או בקצרה רצ"א, אינו עוד יוצר צעיר או עכשווי במרחב הישראלי, כי אם זרם בתוכו, זרם רב מאמינים שאין להקל בו ראש, אלטרנטיבה סימפאטית, הומוריסטית, קלילה ואהודה במרחב שבין יצחק לאור, אגי משעול ורוני סומק. אלטרנטיבה שמתחרה על ליבו של אותו קהל בורגני המשתעשע במרחב שבין הכיבוש ובין הדגדגן, בין השחור ובין הלבן, בין ההון ובין הבון-טון – כאשר הכול מתנהל על פני השטח בלבד, מבלי לאיים על איש ובאופן הצפוי ביותר.

'רובים וכרטיסי אשראי' הוא ספר חביב, משעשע ולא אחיד ברמתו. אך במדבר השירי בו אנו נמצאים, אף אלומות האור העמומות והמרצדות שרועי "צ'יקי" ארד מייצר, עשויות לעיתים להראות כמאורות גדולים.

ראו גם

הינשוף בגירסה מוקדמת

בועז יניב על רועי ארד 

ןיזלטיר וצ'יקי ארד באותה השקית :כרמית רוזן על הספר

 אלי הירש על רועי ארד

רועי צ'יקי ארד בויקיפדיה

יומה של באר שבע :אלי אשד על "הינשוף " של רועי ארד