|
להלן פרק נוסף מספרו של חוקר השבתאות הפרנקיזם אלי שי "משיח של גילוי עריות " שפרק ממנו כבר פורסם באתר זה. שפרק ממנו "הולדתו של משיח שקר " כבר פורסם באתר זה. שבתי צבי היה משיח השקר המפורסם ביותר בתולדות עם ישראל , אבל הוא ומעריציו הרחיקו לכת הרבה מעבר לכך הוא ונביאו "נתן העזתי " טענו ששבתי צבי הוא לא פחות מישות אלוהית שבני האדם הפשוטים סביבו אף אינם מסוגלים להשיגה באמת. שאול התרסי –פאולוס בהשוואה מעולם לא הצליח אפילו להתקרב לזה . כל יורשיו המודרניים של נתן ,כל אותם אנשי יחסי הציבור המודרניים ,רני רהב , מוטי מורל ושות' הם גמדים עלובים בהשוואה ליכולת הפרסומית הזאת שגילה נתן. ספריו העיקריים של נתן העזתי כוללים את ספרו הגדול והמזעזע "ספר הבריאה " שהוא מעין תשובה שבתאית ל"ספר יצירה 'שערי הדעת' ו'דרוש התנינים' על הזהר, בהם נפרסות דעותיו החדשניות שנתן ראה בהן המשך של תורת האר"י. בתורתו תופסת מקום מרכזי הביוגרפיה של נשמת המשיח ושל נשמתו שלו. הגילגולים שעברו נשמותיהם מתחילים מתקופת הבריאה ועד להתגלות אור המשיח בגוף אדם. הוא מייחס לנשמתו ולנשמת שבתי צבי משמעויות קוסמיות. נמצאים רק בכתבי יד ומן הראוי שמישהו יוציא אותם לאור בדפוס.
את הספר "משיח של גילוי עריות " אפשר להשיג ישירות בצורה מוזלת דרך המחבר : על פי הדואר האלקטרוני הבא נא לכתוב בשורת הנושא – משיח של גילוי עריות או ת"ד 4358 סניף הדואר שופן ירושלים
|
עורב עזתי שחור
רוח מעלעלת בתמונה הפנימית על הגג בפטרה
מאת
"כה מוכה, עד שהאבל בשיריו נתן כבר אות-\…
'הן נביא הנך', אז סחתי, 'אם שטן או עוף – אחת היא!"
(אדגר אלן פו – 'העורב', תרגום; חנה ניר, דגש א.ש).
באור דמדומים על הגג של מלון פטרה, ליד שער יפו, תלוי מעל לכניסה לשוק של עיר העתיקה, אני מתבונן בתמונת נתן עזתי מתוך ספרו של הכומר ההולנדי תומס קונן (הו מושיענו ישו הקדוש – על דבר "ציפיות השווא של היהודים כפי שהתגלו בדמותו של שבתי צבי – זה האיש שהכריז ברוב חציפותו על עצמו שהוא המשיח ועורר כל דבר השטות והשיגעון הגדול הזה, שאינם אלא "מעשה השטן שהתענג להכות את העם קשה העורף והקשוח בסנוורים גדולים", כדעתו הקצרה של בעל הכרוניקה, שהריץ את דווחותיו אל "האחים המכובדים אשר על ענייני הכנסייה הנידרלאנדית", בחותמו תחת שם כריסטוס האדון).
פעם חשבתי כי אפשר שמתבקש ממש לקחת תמונת דיוקן הנביא לעזה, לנסות לתהות שם על קנקנו בשוק של העיר שהעניקה לו את שמה, אחרי הכול נתן ראוי להיחשב כעזתי הנודע ביותר בתולדות המיסטיקה היהודית. אקום אסתובב בשווקים, אלינה באכסניות המאולתרות, שם אראה אותו לאנשים, כבלש ממדור לחיפוש קרובים נעלמים, השולף פתע בקיוסק קלסתרן ו ""מבוקש" מקומט (חשוד, נעדר, או מבוקש) ושואל בשבריר ההפתעה; מוכר לך האיש?! והרי נתן, כמנהיגה של כת מחתרתית חתרנית, ראוי לתחקיר נמרץ שכזה, אבל אחר-כך נמלכתי בדעתי בסוד ונשמרתם לנפשותיכם מאוד.
נתן העזתי
מכל מקום, העזתי, התמונה האמיתית הכמעט יחידה; בדומה לשבתי צבי הוא משופע באיורים דמיוניים, בדומה למשיחו נותרה מראיתו האותנטית בשערי ספרו של קונן, אמסטרדם 1669 (חרותה על לוח נחושת מעשה ידי אמן, כהשתבחותו של המוציא לאור, אחד יוהנס ואן דן ברך – מוכר ספרים ליד בית מועצת העיר).
באביב נסעתי לאמסטרדם לספריית רוזנטליאנה, רק כדי לעלעל בעותק המקור שנותר מספרו של קונן שגודלו כמין סידור קטן. "התמונות של המשיח ושל הנביא אינן מעשה ידי המחבר", כתב המדפיס בדברו אל הקורא, "אבל הגיעו אלינו מידיים נאמנות".
שבתי צבי .
שניהם מכוסי ראש, אך כנגד הטורבון הקלוע הפתלתל של ש"צ, נתן שראשו מכוסה תדיר בטלית, נראה עתה כחבוש כאפייה נטולת עקאל, ולפיכך היא משתפלת על מצחו כבלורית מקווקוות, מקיפה את פניו הנדמות כעוטות חיוורון נצחי, וצונחת על כתפיו כאדרת שיער סדורה היטב. להבדיל מגואלו הוא נטול חתימת זקן, חוטמו צר ארוך וישר, שפמו דק וכמו מחדד עוד יותר את הארשת המרוכזת הנחרצת מאוד. אין בו מן הבהייה העגלגלה התועה של ש"צ, אלא איזה ריכוז מדויק וחותך, הנעשה מודגש עוד יותר מכוח גופו הכחוש, הנערי המיסב מתוח וזקוף אל מול הצופה. המשיח ונביאו, שניהם אוחזים ספרים פתוחים, מצביעים על שורה בכתוב, שניהם צוירו בידי אותו צייר, באותה תנוחה, באיור שעוּמד באותו פורמאט, עם אותה מסגרת של כיתוב תמונה למטה, המשמשת מעין שולחן ומצבה.
(ובספרו של קונן עוד נוספו להם שני שירי לעג קצרים ומחורזים; הראשון, שכותרתו על 'תמונת אותו האיש', אומר; "זהו שבתי צבי, התקווה אך לשווא/ שר לבית יהודה האומלל אשר היה לאכזב;/ לנגד אל ואדם מומר חובש תרבושו,/ במקום עטרת זהב – תורכי לבושו". והשני, שכותרתו 'על תמונת הנביא נתן איש עזה', קורא; "הנה נתן. שלום וחירות לכל הבטיח/ והכריז באוזני העם על שבתי המשיח/ מבשר בוא השמש, שדעך פתאום/ במימי הבוספורוס…/ אימה חשיכה גזרה חמת האלוהים/ לפנים על נביאים אשר שקר מנבאים").
במושגי עידן המכיר יותר את אמנות הצילום, ניתן לומר כי שניהם הוצבו באותו סטודיו, מאחוריהם וילון עם קצת קפלים בצדדיו, המופשל בקצות התמונה, ומבעדו ניבט מדף כמעין צוהר אחורי המעניק לציור עומק נחוץ. שניהם אף הולבשו באותו מלבוש, באותה חולצה מרובת כפתורים, אלא שהגלימה העליונה של נתן הדוקה, חתוכה בחדות וכמו מחויטת יותר, וזו של ש"צ עגלגלה רפויה ועוטפת את גופו ברכות. הגואל ניבט אל הקורא כשראשו בשמאל וספרו בימין, והוא אוחז את הספר כמראה פתוחה, פרושה למבטו של המתבונן. נתן יושב הפוך, לפיכך סִפרו קריא פחות מבחינת המסתכל, ואצבעו המורה על הכתוב כפופה ומעוקמת, כמבקשת להצביע על נקודה אחת בלבד. השניים עוצבו במסגרת נוסחאות פרי איקונוגרפיה נוצרית, אך אפשר שהתמונות הללו, או אלתורים וגירסאות שלהן, מן הסתם בלא הכיתובים הלועזיים, שימשו בהזדמנויות אחרות ליצירתה של איקונוגרפיה שבתאית ריטואלית. וכך נישאו בריגשה בידי המאמינים, הונפו בהתוועדויותהם כספרי תורה, ליוו בטלטלת המסעות את חבורת מלאך וחסיד בעלייה סחופת הייסורים לארץ הקדושה, הוצפנו בסידורי תפילות מיניאטוריים ובעומק קופסת התפילין, התבלו מיושן ונטענו קדושה יתרה כמעין שרידים קדושים מתפוררים כרֶליקוִת עבשות, נדדו ממורטות בדרכים במרחקים שבין שאלוניקי לפודוליה – אל 'קיני המחתרת של הכת הארורה', עד שהודחו לבסוף ממעמדן הבלעדי כשהמשיח השלישי – פראנק החל שולח את תמונת בִּתו העלמה המהודרה הגבירה הבתולה – חוה והנה היא מעוטרה ברוב חן, כמדליון, כשְֹכיית חמדה בארוקית, מלווה בתלתל משערה, ובמקום המחול המעולף המכרכר בעייפות מסביב לתמונות המצהיבות של המבשר והגואל, החלו המאמינים מרקדים במשנה מרץ סביב אשה עלמה חשופת שָׂד שכתר תורה לראשה.
קונן לא נטה חן וחסד מיוחד לנביא ה'מחשכים' ולמשיח ה'כזבים', הגם שהציתו את סקרנותו, ואפשר שהיה מעוניין להציג את ש"צ כבריא בשר כדי להפריך את השמועות החסודות על נטייתו לתעניות ממושכות משבת לשבת. בדומה למתנגדים ביקש מן הסתם להציגו כבדאי, כאיש אשר מחביא בכיסיו מזונות שהוא נוגס בהם בגניבה בעת שבירות צום חשאיות. (ואכן עלון חדשות גרמני מאויר מאוגסבורג 1667, המלעיג על גואל היהודים, מתאר את הפשטת המשיח מבגדיו בידי אנשי השולטאן, המגלים בחיפוש בביטנת כיסיו מזווה מאולתר של ביסקוויטים ששימשו אותו בעת צומותיו הארוכים עד כדי לעורר השתאות).
נתן לעומת זאת נראה בתמונה שבספרו של הכומר ההולנדי, צנום כראוי לאדם שהתמחותו במרשמי תעניות ממושכות, ועם זאת קונן כתב על המאור הקדוש; "החשיך עיני אלפים וטימטם שכלם של רבים לאין ספור". במבוא למהדורה העברית החדשה לספרו, כותב יוסף קפלן, כי "כבן נאמן לתרבות ההולנדית בת זמנו, ידע… להעריך את כוח האמנות התיאורית ועל כן צירף לספרו שתי תמונות מעשה ידי אומן נוצרי".
למען האמת מצויה תמונה נוספת של נתן החשודה כאמיתית והיא צוירה בידי ספן שראה אותו בעזה ב26- ביולי 1665; כאן הוא חבוש טלית ארוכה ומפוארה, אלא שבמקום ספר הוא אוחז קרן מעוקלת, כעומד לבשר באמצעותה על הגאולה ולהוריק ממנה שפע ברכה; אצבעותיו ארוכות ומעודנות, שפתיו חושניות ובשרניות והוא נראה עגלגל יותר כמין סאנטה קלאוס יהודי. שתי התמונות שונות והגם ששתיהן מוחזקות כאמיתיות ואף קיים דמיון מה ביניהן, הנה נתן של הצייר-המלח בעזה, מדושן הרבה יותר – מנתן המאוחר שהונצח באיזמיר, הנראה באורח מוזר כצעיר וככחוש יותר, ואולי רזה מחמת מסעותיו ודיוקנו כמו איבד שנים מפאת קיצוץ זקנו. להבדיל מנתן שבספרו של קונן, נתן המוקדם של הספן בעזה, בעל זקן קצר, ואכן על-פי עדותו של קונקי; "פניו כלפיד אש יבער ושער זקנו כמו זהב", ולפי פרשנותו של שלום – הגוון המוזהב הזה הריהו צבע מצוי ביותר ביןאחינו בני ישראל יהודי אשכנז דווקא. מבחינת אמנות הדיוקן, העיצוב וההעמדה, נתן שבאיזמיר הוא כמעט תאומו של שבתי צבי מן התמונה המקבילה אצל קונן, ואולם מבחינת טיפוס האישיות נתן השמנמן שבעזה – קרוב הרבה יותר למשיחו העגלגל.
עניין זקנו של נתן הרבה להסעיר מכל מקום את הרוחות; צייד השבתאים הנודע – עמדין, קבע בתוקף בהסתמך על הציור הראשון, כי היה נטול חתימת זקן. תיאורים דמיוניים של הנביא והמשיח לא היטיבו עימם; באיגרת צרפתית מקושטא מתואר הראשון כמכוער בתכלית, לא תואר ולא הדר לו, מזיל ריר, לוקה בפזילה ודולף עיניים ובדיוקנאות משוערים של השני, הוא נראה כגבר שפניו אינם נאים, שפמו מפואר וזקור וזקנו דליל.
כמעט בכל האיורים הפנטסטיים עוטה נתן טלית; בעלון גרמני היא נהפכת למעין ברדלס, והנביא אוחז מקל דמוי חרב, מנצח על צבא גדול, מוליך את עמו לארץ הבחירה כנזיר העומד בראש מסע צלב חדש. בעלון אחר מאותה שנה מהוללה (1666), הגלימה שעל ראשו הולכת ומתארכת, והוא נראה לאחרונה ניצב בנוף דקלים, נוכח משיחו הנדמה לליצן מהורהר ששכח את תמליל הבדיחה. התמונה בספרו של קונן מתוארכת לאיזמיר, אביב 1672, ולהשערת שלום אפשר שנתן התגלח בניסיון להסוות עצמו לאחר ההמרה.
כעבור שנים ארוכות מאוד, הופיע כזכור בבגדאד בחלומו של חכם הרזים הבבלי; קשיש בכעשור מהגיל שנפטר בו, אך שוב העלה בשר, ועדיין הוא "חלק ואין לו זקן". בכל זאת הצטייר כיפה תואר ויפה מראה; עודו רדוף מאוד ולדעת החכם פתייה, השכיל להשחיל בעורמתו בכתובים שונים בספר 'חמדת ימים' רמיזות על היותו מגורש "היום מהסתפח בנחלת ה'", לצד איתותים על מחברותו שהצפינה בחוכמה ופיזרה בכל מיני צופנים, כגון במילים; "ומאורות נתן סביבות עוזו".
(ואכן 'חמדת ימים' אוצר יסודות שבתאיים, אך אינו מפרי עטו של נתן).
אבל עכשיו כבר ערב, יורד מחשיך את הגג של פטרה הוטל וסלסול המואזין מרעיד רפאים המסתתרים בעומק תחתיות בבריכת הגרוטאות על שם המלך חזקיהו שלמרגלות המלון. שואל נוגה אור עששית מתרמילן שנטה את אוהלו הסגול על הגג הפרוץ לרוחות (הוא שומע שירי גאולה לציון משל בוב מארלי מתוך טייפ המונח על מדף של מקרר ישן נטוי ופתוח, ומעליו נכתב על שלט קרטון; 'אנא בלי דת, בלי פוליטיקה, מאנשי הגג!') , אני מנסה לקרוא את עומק פני נתן מתוך התמונה שבספר, עד שפתע נעות שפתיו הרזות המדויקות ואיזו חיוּת מנפישה נכנסת בהן, שאז הוא דובר עמדי בקול עתיק צרוד ומלחשש מאוד, כמדומה שהוא אומר;
וזאת להודיע באמונה קושט אמרי אמת, העיקר הגדול שיש לי, כי מצעירותי הייתי אני הפרשן הכתבן, ועודי האיש של המילה, מבין אתה מדעתך, לא הדבר כשלעצמו, אלא הקול קורא, נביא המבשר שעתה עכשיו ממש הוא קץ האחרון בלא כל ספק. ראה דרך משל האופן בו אני מחזיק זו המילה האחת היחידה באצבע הכפופה המעוקמה המונחת עליה, לא כמו אהובי גואלי חביבי כבבת עיני , שאצבעו פרושה נאווה ישרה לפניו, כאומר הספר בא להעיד עלי, הוא האספקלריה שבה משתקפת מראיתי. אלא אני נושא העדות במילה, והוא הדבר שמעידים עליו, ואני נקלותי מהתיר שרוך נעליו ומעולם לא רדפתי אחר תאוות גשמיות ותודה לאל יש כמה עדים נאמנים שיעידו עוד נוסף על כל זה.
כה היה הדיבור הנדבר ממנו ואולי בדיעבד, כך עלה בדעתי, כי נתן הזה הדובר אלי – אפשר שהינו מדבר לא מכוח התמונה, אלא מכוח המילים שקראתי עליו וממנו, המעצבות את הדרך שבה הוא נשקף לעומתי מתוך הציור. ("בחשכת חצות הלילה, כשאני, לבי עלי רע,\ בגווילי חכמה נשכחת התעמקתי אות באות"). ועל דבר אותו הספק עונה, מגיד לעומתי זה עזתי שמן התמונה, בעודו עומד גוהר מלחש בלאט לעבר אוזני; דע לך שאין לך התנצלות, שכל אימת שיש פרשנות הבאה מכוח המילה, שם בה בתוכה אני נמצא, דר בגוף האות עצמה, שהוא אהובי גואלי הנתון בתמונת הציור ואני רק המראה עליו, מבאר על איזה דבר נחוץ קשה ההבנה רחוק מן השכל שזר מעשהו מאוד לא יעלה כלל על דעת מחשבת אנוש, מבין אתה.
יושב האוהלים שעל הגג ניעור והוא מגלה עניין פתאומי בתמונה (- מי זה סבך? לא אינך אומר! תן להסתכל… ) מגלגל נייר לעישון, ממלמל; תמיד אני אומר די כבר nevermore ועוד פעם מתמכר, שואל אם יש אש, מציע להתכבד.
("אז נדחס עד לסחרחורת, האוויר נמלא מור קטורת,\ ושרפים התנועעו בו בצלצול של עקבות"). שכבר נערב האור ועורב בודד מהפך במקורו נוקש קלות למטה בבריכה העזובה בקרבי קופסת סרדינים ריקה מרעישה כהמיה של הד, ויונה אחת לבנה יפה מאוד אך סחרחורה, מטפחת בכנפי עפיפתה על הגדר, קוטעת חוט האור והמחשבה, מטילה צללים על הספר הפתוח, על הספר הפתוח שבתוך הספר הפתוח, על תמונת הספר הפנימי, כמו הופכת אותו לתיאטרון צללים, מהפכת את הדפים נפערים למעני, ועתה הוא מתעלעל מעצמו עמודים על עמודים מכוח משחק הקרן, הכנף והרוח. הוילון שבפנים הציור מתנפנף, חושף את כתב הסתרים מתפענח והאור רוצד קודח כמו ההבהוב המוזר בסוף סרט ישן בין שחור ללבן, הולך ונעשה מוּקצן יותר וכבר שומעים את הפילם נחבט בין שיניי גלגלי ההקרנה, משחרר אחיזה, מחשב להיקרע, משמיע טפיחות של סוף קטוע ככנף מקרטעת, נותן סילואט צל עזתי המת קם אלי נתן לתחייה.
נעשה חושך ותרדמה גדולה נפלה עלי אחר שהייתי סגור מסוגר בדד מאחורי פרגוד נשקע במלאכת הכתיבה, מצטער על כֹח התנין הגדול, והנה אימה חשיכה גדולה בכל מחוז עזה ויבאו יצורי השרץ האנקה והכח והוציאו אור גדול מחביון עוזו, הנה רוח על פני יחלוף תסמר שערת בשרי והייתי מתחבט בין אימה נאפלה שגזרה חמת האלוהים לפנים על נביאים אשר שקר מנבאים לבין נוגה האור החיוור הניבט מדיוקן פני הנביא וככה נתנמנמתי מעט נח בהשקט באמצע ההסתכלות הלומדת מראה פני העזתי הנתון מולי מונח בתבנית הדף, ובתוך כך ראיתי עורב אחד גדול ועתיק מבולבל חבול רדוף נגוף נגוע מתהפך בעפיפתו ברוב עופה מעופה ומעולפה, לא מעורב עם שאר ציפורי עופות, אלא עולה בחיבוט כנף מחוף הליל ונוחת על הגג נחבא בין כנפי מעילי ("עוף מוזר, קודר כחושך, עז מראה, קדמון, שחור"), מחפש מ
חסה, שכבר החל נעשה קר אף כי באיחור אותה שנה, תר אחר מסתור במבט הזוי זר זוהר וקודח, אומר לי בתחנון בקול דק ונמוך כמלחש על חייו;
כתוב אותי טיפין טיפה ולך תהיה הצדקה לפני האל האמיתי אלי אם בחסדך תעשה תהילה להשם תיקון לנפשי שנתייגעה להושיעה בדברים, אשר שם דבריו בפי לבשר ענווים ולחבוש לנשברי לב, הוא עדי וסהדי, כי לא נמצא בפי לשון תרמית ואני נעלב ואינו עולב וכל דברי אמיתיים ולא בדויים בצדק כל אמרי פי ואין בהם רהבים חובל הייתי בעצמי אם היה לי ספק בנאומי כי הוא גואל האמיתי לנצח נצחים ואין בלעדיו וכל דברי עליו ברורים ומאירים כספירים באים בפירוש ולא בחידה בצדק ולא בבגידה. וכל מבוקשי להיות עושה רצון אבי שבשמים שגלוי וידוע לפני שער בת עמי עד כמה אני מצער עצמי מאבד עולמי טוב מותי מחיי.
וסהדי בשמי מרומים שכל דברי נביאות שהודעתי וכל הכתיבות שחיברתי, הייתי מעתיק בקולמוס – ראשון ראשון – אות באות ממש מעומק הכתיבות החקוקות בעור הצבי, פרושות בציור אמיתי בקשר אמיץ ברור כשמש ברקיע השמים בספר כתוב לפני באש שחורה על גב אש לבנה.
ידידי המהדר בנעימות אשריך ואשרי יולדתך אשריך בזה ובבא, אשר באת לעטרני ככה בחשכת הלילה ועתה החזרת עטרה ליושנה, שכבר עוד מעט קט ב' אלפים שנים למניינם ועדיין הוא חי בוודאי ואני הולך כנגדו, כי למענו אעזוב כל המוני עולם, מגוּעגע כסוף כמהה למגע לחצות מעבר הנהר וארצות הים והררי החושך ומחוזות הגנוזים שנאבדו, וקר לי מה מאוד מר, ארכובותי דא לדא נקשן, לבי דווה ואני מושלך בעפר, הולך דל ומטולטל ממקום למקום, נזרק לעזאזל, חובק אשפתות ממרר לנפשי המעונה וחשבתי אולי אנוח פה למעלה קמעא, אשתהה עימך בקרב בני עלייה ברשותך, שמא יעבור הנעלם המתעלם המתעלה, ביום בא מסיני וזרח משעיר, כחתן יוצא מחופתו מזהיר בשער בנזר האור הנוגה ממנו, ואהיה מצעק אחריו בעבור אהובי החמוד חיכו ממתקים וכולו מחמדים, מטובו הגדול חייתי, שבו חפצה נפשי בהתאוות גדולה אותו חמדה בחוזקה, או בלאט אתגנב נכרך כנייר נישא ברוח בעקביו, לאחוז שולי אדרתו של זה הנסתר לחוש ברטט הכוח הבוקע ממנו מרעיד מגבורתו, שלפעמים הוא מתנכר אלי בהתעלמות הגמורה עד שירדו מעיני נחלי הדמעה בבכיה גדולה באתי בחדר ואין איש עמדי מתי יבוא מלכי שאני אוהבו כה, לעתים אף לטורח עליו מרוב הכסיפות המפעמת בי.
משתטה שוטט אחריו, שונה עליו מחשבות בשנתי ולבי נעור דופק בקול המחמדים, מתהלך ברחובות ברסיסי הלילה נבלע שחורים כעורב, נסער סהרהר אחריו סחרחר והוא נסתתרה דרכו והלך למרחוק לנדודיו, חומק סר עובר זר מאיתי, שאני קורא אליו טופף דק על קצותיו נחלה מאהבתו והשוטרים המה דולקים על עקבותיי.
ובאשמורת הבוקר גלגל חוזר מקיץ אליו, נקרע מחבלי התרדמה, ריח בושם המושק שלו עודנו עולה באפי, פעמי קץ אחרון מדנדנים באצדעותיו וגופי נבער מאיתו, נצמא עד כי ישקני מנשיקות פיהו, כמהה לגעת במשיחי אל נקודת החותם השורף, אל אות המעשה הזר, אותו איבר המוצנע שבו, שיופיו לא נודע והוא כמִכוות האש, בעוד שדי עמדי בעלני דודי טביא דבי עילאי, לבי ורעיוני בחשק נבהלים, לחיקו בלעני הפך בי ונבעלתי ביד אדוני.
אשר על כן באתי ברתת בזיע בחלחלה בקידה על אפים ובהשחוויה בפישוט ידים ורגליים, ירוד עד עפר פרוע ופרום, אשאל נא מאיתו מענה, דוד עוטה התפארה, עטרת מלכא עילאה, אתנפל לפני הדום יפעת צבי בנוי לתלפיות – אם יתמהמה אחכה לו עד יענני, יכניסני לחופת דודים בעשר תנאים מופלאים, יען יבוא דודי אדום וצח ירד לגנו לערוגות בשמו, להתעלס עם בת נדיב, ובין שדי אילת אהבים שם מסבו, ויט אוהלו בל יסע יתדותיו לנצח, הוא משיח צדקנו ובחבורתו נרפא לנו, חיש מהרה ירחמנו יקום ויושיענו, כי שחה לעפר נפשינו, ישלח עזרו מקודש ומציון יסעדנו, למען תפארת שבת צבי קודשנו גואלנו מושיענו. אפריון עשה לו המלך שלמה, שעתה לא יקרא לו עוד אדונינו אלא אהובינו הוא אהובי קראו אהוב באהבת אשה לבעלה, הוא ולא אחר, הוא הוא גואל האמיתי אין מלבדו מלכא קדישא בעל האמת והאמונה הקדושה, הוא הגבר הוקם על כל ברכה ותהילה נעמה לי אהבתו משיח אלוקי ישראל ויהודה ריבון העולמים המליכו בכל מכל כל ידו הדה בא יבוא ולא יאחר במהרה בימנו אמן.
ובינתיים אנא ברוך חנני נא, שנפל ראשי שחה עטרתי מבלעדי מנחם, כתוב עלי אפילו במיעוט מילין ממש, חמש או שש עמודים מכוח זה הדיבור המדבר עמך שלום עתה אנא כתוב אותי ברוך הכתיבות ולו גם בקיצור מילין, בטלטלת הדרכים, ברכות הברכות בקולמוס מדלג על ראשי ההרים, רק מעט מראשיתי ושמץ מאחריתי הואל כתוב בטובך הנעים ראשית ידיעת התוודעותי לאותו האיש אהובי היפה כלבנה שאישו חמה איומה כנדגלות, נצבה שגל לימינו בכתם אופיר, באהבתו אשגה תמיד, שכבר לא נותרו הקוראים קדיש אחרי זולת קריעות העורבים והמרדפים אותי מבקשים לקרעני לגזרים מגיחים ממאורותיהם מתאווים ללוק את דמי והם קוראים לעומתי שטן נתן אשכנזי מצווחים שטנה קשה על נשמתי בשמש הגיהנום המלובנה למעלה מאבני המצבה.
ואני שפל הרוח נע ונד ומתהלך מאתר לאתר, מיטלטל ברגלי, עומד פה עמדך דל ועניו כעת בבגדי בלויים ומטולאים עוד מעט זמן קט עד ישקיף וירא ה' משמים ויוציאנו לאורה כי ביקשו אנשים נתעים לטורדני במקום בוקה ומבוקה ומבולקה, עד כי לא אמצא מנוח לכף רגלי וימעוד קרסולי להיות לעולם בגולה שאחי בית ישראל בגדו כמו נחל ויטו עלי מצודת חרמים המה רדפוני הממוני חץ למטרה שמוני, כפי צרות עיניי ההולכים בחושך המבקשים להטביעני בתוהו הבליהם המכחישי
ם את משיח אלוקי יעקב, תאלמנה שפתי שקר הדוברות על צדיק עתק.
ועתה כתוב אותי חיי נפשך באמת האמונה הקדושה הידועה לך במסירה נאמנה והטמן הסוד הזה אצל שורש מפתח לבבך ושום אחד לא ירד עדי עומק נבכיו מפני שכבר גברו הצוקות ונתדלדלה הזדככות חוכמת האמת שבידי המיוחדים הנעלים לבדם בקודש. ואל תשגח אל המתאנים אליך המנגדים אותך בטענות קשות המבקשים לסכור פיך אלה המתגבהים עליך ברמה, גבוהה גאווה כי המה מבני ערב הרב ילידי התזנונים הרוצים לעשותך נאלם למחוק מילותיך עד שתהא אנוס נעלב ונעלם כמותו. ואני עוד אגמול לך בקץ ימים קרוב כפל כפליים על ייגעתך ואודיעך הרבה מסודות התורה שנותרו עמדי כמוסים בלבי כמגיד נאמן רזי הגאולה בקדושה ובטהרה ותכתוב רזא דמשיחא מכוח מלאכים קדושים כחלום יעוף כל חמדת ספר הגדול הזה בקפיצת הדרך, לא בימים אחדים אלא כמעט בשעה אחת. ותזכה לראות תשועת עולמים וקץ הימין מלהט לפניך כעמוד האש לפני המחנה ותראה בישועתו מלך ביופיו תחיזנה עינך בעגלא ובזמן קריב כי צמח דוד מהרה תצמיח ותתגלה מלכותו תתרומם עלינו.
והמשכיל ידום ויחכה לקץ הפלאות עד יתגלה סוד נועם השם יראו צדיקים וישמחו ויאכלו את פרים, לקול מצהלות חופות חתנים ממשתה ונערים מנגינתם, ויבוא אדונינו הגדול הטהור והקדוש, יחיד ומיוחד הוא מושיב יחידים, משוח בשמן ששון, רכוב על הארי ובראשו עטרת פז כתר מלך עליון נשגב מכל השגות נלאו התהילות מלדבר בו.
(הדברים במונולוג הארוך של נתן המתגלה; רובם פרי רוחי, חלקם נטולים ממקורות שונים וחלקם מלוקטים מכתביו האמיתיים ובעיקר מאיגרתו למשיח).
"'הן נביא הנך', שוב סחתי 'אם שטן או עוף, אחת היא!
לי אמור בשם שמים ובשם כסא הכבוד,
אם נפשי המתנודדת, בסתריו של גן העדן
תגלה את שכמותה אין, שדמותה אור נגהות".
(המובאות מתוך 'העורב' לאדגר אלן פו, המובאות הארוכות מתוך תרגום חנה ניר, וכן שולבו קצת מובאות קצרות מז'בוטינסקי. הצירוף "עופה מעופה ומעולפה", נטול מתרגום ידידיה פלס לשורת 'העורב', מתוך פו – 'העיקרון הפואטי – שלוש מסות' הקיבוץ המאוחד, עמ' 46).
", נטול מתרגום ידידיה פלס לשורת 'העורב', מתוך פו-
'העיקרון הפואטי – שלוש מסות' הקיבוץ המאוחד, עמ' 46).
נתן העזתי
ראו גם
"הולדתו של משיח שקר :עוד פרק מ"משיח של גילוי עריות "
התזה של ד"ר אברהם אלקים על נתן העזתי
מה לנתן העזתי ולספר הנקרונומיקון ?מאמר ספקולטיבי בדיוני אבל מעניין
ספרו של נתן העזתי :שיחה של אלי אשד עם ליאור הולצר
נתן העזתי מוביל את עשרת השבטים האבודים של ישראל חזרה לארץ ישראל ציור מספר גרמני. 1666.
2 תגובות על “הנביא מעזה-ד"ר אלי שי על נתן העזתי”
חאלס.
[…] המוסרי-קבלי האנונימי "חמדת ימים". אלי אשד מציע במאמרו "הנביא מעזה", לראות בנתן העזתי את גדול אנשי יחסי הציבור בכל הזמנים […]