|
עמיחי שלו עיתונאי ובלוגר פירסם לאחרונה מהדורה חדשה לקובץ סיפורים שלו "ימי הפופ " ומעלה את השאלה החמורה :איך צריך יוצר להיות מושפע מהאירועים סביבו? |
השמש הייתה קלושה כמו זיכרון
מאת יואב עזרא
יצירה גדולה מתאפיינת בפרמטר אחד בריאת עולם המבקר פילוסוף אמן מתבונן ובורא עולם שבו שכל אחד ואחת מוצא בה את מקומו , בדומה לעולם השקר בו אנו שרויים כבני אדם אשר בו כל פרט ופרט מוצא בו את מקומו
בספר "ימי הפופ " של עמיחי שלו אני כמשורר מצאתי בו מהר מאוד ,לכאורה לפחות , את מקומי.
באחד הקטעים האדירים בספר קטע העומד בפני עצמו כגביש שירה פלאי
עמוד 46 פרק ח קטע שקראתי לו
הסעודה האחרונה
יצאתי לתוך צהריים שחורים ומחניקים כמו קבר. העצים הקירחים, השלדיים, התכופפו ברוח.
השמש הייתה קלושה כמו זכרון. ממרפסת גבוהה נפלו שירים של איזולירבנד על המציאות כמו חרא של יונים.
התגלגלתי על פני הרחובות השבורים , האפורים, שנראו כאילו הם עומדים להתפקע ולהותיר אחריהם בורות של כאב יבש. ופתאום כאילו הכל התרוקן, ונהיה ריח של סבון ושל פטריות מוקפצות, ריח שהזכיר לי איך לפני שנה בדיוק אמא העירה אותי לתוך ארוחת צהריים שהיא אירגנה רק לשנינו, וברקע שמה מוזיקה שהיא אוהבת. האוכל לא היה טעים במיוחד, לפחות כך חשבתי אז,
אבל עכשיו הריח הזה גרם לי לחשוב שזאת היתה הארוחה הטובה ביותר שאכלתי בכל חיי. מאז
שהיא מתה לא אכלתי ארוחת צהרים אמיתית. תמיד אני אוכל איזה סנדביץ' עם פסטרמה ומלפפון חמוץ בצד, או מחמם לי בגריל איזה שניצל קפוא, לפעמים זה גם טעים.
הריח הקסום התאדה.
כל אחד שחווה בצורה זו או אחרת פרידה מהוריו,או ברח מהבית או הושלך ממנו אחד הדברים
הראשונים שמתגעגעים אליו זה האוכל של אמא.
מה שמתואר בפועל בספר ימי הפופ זה הרס התא המשפחתי הקיים של הגיבור
מות האם היקרה במובן מסוים כל תא משפחתי ניחן באיפיון פרטני מדוייק = מולקולארי ממש
וכל אובדן של פרט בתוכו מביא לשינוי המולקולה זו.
או לפחות זאת הייתה התחושה שיצאתי איתה לספר.
אלא שלאחר קריאה של מספר עמודים התברר שהגיבור לא הטמיע בתוכו את גודל הטרגדיה שלו
אובדנה של אמו.
הגיבור דניאל פישר זז בעולמו בין החברים מתעסק בהליכה לאירועי מוסיקה
אוסף שמות של ספורטאים ושמות של להקות.
ורק בהדרגה הקורא מבין שההתעסקות של הגיבור במוסיקה כמוה כהתעסקות אומנותית.
עמיחי מתנהל בשדה הסמנטי שהוא יצר כמקצוען הוא מגיש את העלילה לקורא לכאורה אבל רק לכאורה ברמה הפשוטה והטריוויאלית שלה. אבל על זה כבר נאמר : זה לא פשוט להיות פשוט.
הוא נותן קטעי שירה גבישיים מכניס את ברק האנקדוטה כסכין יפנית חדה.
| משפט מתוך הספר המתאים לויקציטוט עמוד 63 כשאנשים קרובים לך מתים, אנשים אחרים פתאום מתחילים להיות נחמדים. או בהמשך המוות מוציא מכל אחד את הזיוף הכי טוב שלו . והספר מלא במשפטים מהסוג של אנקדוטות ותובנות ביזאריות מהחיים |
מעל לכל בונה שלו את הטרגדיה של פזמון מימי הפופ שאנחנו כצעירים מאותה תקופה שבה לא פעם מצאנו את עצמנו שרים ורוקדים שירים כמו טרגדיה של הבי ג'יז ומתים מצחוק.
חביב.נחמד.אפשר להעביר עם זה איזה שהוא לילה נחמד .
אבל צרה צרורה יש לי כמשורר וכיוצר בעיה עם הדרך בה מתפתח הספר שאינה נכונה. ..
האמת ? כאב לי שעמיחי שליו כסופר לא התאכזר לגיבור.
הטרגדיה של הגיבורהיא לא באמת טראגית. הוא לא השליך אותו לרחוב לפנימיה שמשם הדרך לאבדון ולעלייה מחדש של הגיבור דניאל פישר היתה קצרה ,או ארוכה.
שלו הוא יותר מידי רחום וחנון.לדמויות שלו. אין לו את הכוח הנפשי ואת האמת הפנימית הדרושים להתעלל בהם באמת כפי שהיה צריך כאלוהים של הסיפור.
אמנם הגיבור דניאל פישר בלי לשים לב נכנס לשער האומנות. שהרי לאורך כל ההיסטוריה שער האומנות התגלה כשער רחב לב שקבל לתוכו בברכה את כל הטיפוסים הגבוליים אנשים שעברו טרגדיות נוראות כמו גיבור הספר ועל ידי כך הם רפאו את עצמם נושעו והעניקו לעולם חזרה את האור הטרגי כיצירה מושלמת של עצמם
אלא שבפועל אנו חווים בספר זה את סיפור התהוותו של אמן המרוכז בעצמו הטרגדיה הנופלת משמים ככוח עליון על ראש הגיבור אלא שזה מתנהל בחייו ואינו מודע באמת ואינו קולט את גודל הטרגדיה שלו
הוא עסוק מידי בשירים . ואז הספר נגמר כשהגיבור סומא מידי מכדי להיהפך ליוצר שיכול היה להיות.
ראו גם
ימי הפופ
להיט בראש :ניסן שור על ימי הפופ
זרקור מילולי מהימן על הילדות :איתן שווימר על ימי הפופ
10 תגובות על “השמש היתה קלושה כמו זיכרון :על ימי הפופ של עמיחי שלו-יואב עזרא”
אני דווקא חושבת אחרת ממך על הספר.
בעיניי אין בו אפילו שביב של שירה. יש בו פרוזה מזוקקת וכתיבה של אדם שכלל לא צריך לרחם על גיבוריו. הוא כותב נקי, ישר מהבטן, ומתאר דמות שבזכות האהבה למוזיקה והדמיון הפורה שלה, היא שורדת את התקופה הקשה בחייה.
בעיניי, הספר סובל מריבוי מטאפורות, שאתה מרגיש שהן שירה מזוקקת ואני חושבת שהן הגזמה של שפה מליצית שגם לרוב לא מתאימה לגילו של הגיבור שמספר את סיפורו בגוף ראשון.
ספר מתוק ומקסים ומכמיר לב במובן האמפטי של המילה ולאו דווקא ברחמים שהוא גורם לקורא אותו לחוש כלפי הגיבור. נהפוך הוא, הגיבור לא נראה כמי שזקוק לרחמים. הוא מתמודד נפלא והוא ילד שבא לך לאמץ ללבך ולמשפחתך, לא בחסד, אלא בזכות.
והנה כאן, מה שחשבתי על הספר.
http://www.notes.co.il/yaels/58605.asp
בקורת מוזרה של אדם מוזר ומשורר מוזר עוד יותר ראיתי אותו בערב ההשקה לספר איש מוזר כזה עוד לא ראיתי התפוצצתי מצחוק ממנו
כתבת ביקורת דבילית. לא מנומקת ושיטחית.
בלי קשר לספר אם הוא טוב או רע, הביקורת שלך סתמית, נראה שכתבת אותה לא יותר מ 2 דקות על השעון.
ימי הפופ הוא הספר הטוב ביותר שקראתי השנה
הוא מכאיב ביופיו ודימוייו סוערים וחדשניים
זהו ספר העוסק בארכיאולוגיית הזיכרון
בגעגוע,יתמות, זרות וחיפוש אחר שייכות ואהבה
בכך הוא מתכתב עם קלאסיקות רבות וטובות
כמו מוטל בן פייסי החזן והתפסן בשדה השיפון
אני ממליצה על הספר באהבה גדולה לקריאה קשובה בעמקי הלילה
"ימי הפופ" מוגדר בכל פרסום כספר שמורכב מנובלות עצמאיות. אלו בעיניי הבלחות פתע שמגיעות לסופן. כאילו הסופר אומר לך: תמשיך לחפש, לא בטוח שתמצא. גם הגיבור בכל אחת מהן הוא לא בדיוק אותו הגיבור. ובאמת, כל סיפור לגמרי עומד בפני עצמו כמו איזו השלכה נטולת רסן, אקסטטית, של מצב נפשי.
זה מגע הקסם הייחודי שאהבתי. באמת ייחודי.
הרשימה אינה ביקורת גם לא מאמר יותר מכל היא סוג של חוויה פואטית שלי מהספר אינטואיטיבית כבר בראשית הדברים שמתי את הספר של עמיחי כיצירת מופת ואותי במשבצת של המשורר כמשורר אני לא חייב להסביר את דברי משורר הוא לא מבקר ולא פילוסוף מבחינתי אני תמרור לפני כתיבת הדברים שנאמרו ניסיתי לצמצם בראש את ספרו של עמיחי לשיר ולהסתכל מהצד השני ואז ככל שצמצמתי אותו העלילה קבלה קוים היסטרים של טראגדיה ומנגד הגיבור צף ועלה כמו בוואקום וההתעסקות האומנותית של הגיבור היא זו שכנראה יצרה את הוואקום ששמר עליו מכוח המשיכה הטראגי שלה הדברים שלי במקורם נשלחו לאלי לא מאורגנים ואלי עצמו חדד והוסיף דברים משלו אין לראות את הדברים ברשימה כמשהו שמסמן יותר מחויה אישית שלי כמשורר כל התשובות שלכם נכונות ולא נכונות באין סוף אין נכון ולא נכון משם ניסיתי להביט על הספר מבט מן האין הסוף מאחר ועמיחי יצר פה עולם שכל מה שנאמר עליו יהיה נכון ולא נכון את השיר הסעודה האחרונה לדוגמא ראיתי מתרחש בתוך ריק עולמי שתי דמויות יושבות זו מול זו בתוך שקט מופתי ומקיימות ביניהן את הסעודה האחרונה שלהן
אתה מקסים. כתבת רשימה מיוחדת, שונה וחריגה, מאוד אישית ושבאה ממקום אמיתי. התגובות קראו את היצירה שלמולן והגיבו ביקורתית ואילו את קראת כיוצר ולכן רשימתך יפה באמת (וגם התגובות יפות לא פחות ממנה).
יישר כוח ואל תירתע, לך בכוחך זה.
יואב, שמחתי לשוחח איתך במפגש של עמיחי. פקחת את עיניי בהסתכלות מקורית שונה ומרעננת. גם כתיבתך הביקורתית היא כזרם נהר.
אני אומר לך מה שגבריאל מוקד אמר לי גם אני שמחתי לדבר אתך ואשמח לראות אותך בקפה בימי חמישי בקפה ליברה שם אני יושב עם גבריאל או בימי שישי בקפה תמר שם אני יושב עם גיורא לשם ורוני סומק ולסירוגין בנסיך הקטן עם כל החברים שלי את מוזמנת וכל מי שהגיב גם מוזמן ממש כייף לשבת בבתי הקפה
אתה משורר ויוצר גדול והסיטרי אני רוצה לדעת מי אתה יואב