האלוהים כדגם לחיקוי :יהודה ליבס על ספר יצירה

פרויקט "ספר יצירה "

 

ספר יצירה הוא יצירה מופלאה, חד פעמית בלשונה, בצורתה ובתוכנה, קצרה, שקולה ולקונית, שהופיעה אל תרבות ישראל מזמן ומקום בלתי ידועים, ועיצבה מחדש את פני הספרות והמחשבה היהודית. זה ספר הדרכה והוראה, עז תוכן וביטוי באשר להנהגה הרוחנית הראויה."
 פרופסור יהודה ליבס

לרגל פרסום המהדורה המקיפה ביותר של הספר המסתורי ביותר הקיים בשפה העברית "המדריך לבריאת יקום " ספר יצירה" שיצא לאחרונה בהוצאת המכון להוצאת כתבי הגר"א בשלושה כרכים עם פירוש הגאון מוילנה ועם פירוש על הפירוש ,אני מעלה סדרה של מאמרים של חוקרים ידועים על ספר יצירה ותולדותיו . וכעת מוגש לפניכם  מאמר מקיף של הפרופסור יהודה ליבס ,תלמידו של מייסד המחקר המדעי של הקבלה ,פרופסור גרשום שלום ,( שסדרה של מאמרים עליו תופיע באתר בהמשך ) שנחשב כיום לאחר מחוקרי הקבלה והיהדות בכלל הבכירים בעולם. ומאמר שלו על ההשפעות של ספר הזוהר על המשורר יונתן רטוש כבר פורסם באתר זה. פרופסור ליבס חיבר את הספר המחקרי המקיף ביותר עד כה על ספר יצירה "תורת היצירה של ספר יצירה " ,שבו הוא מתארך את כתיבתו הראשונית של ספר יצירה למאה הראשונה לספירה ,זמנם של אישים כמו הפילוסוף היהודי פילון האלכסנדרוני ( שהוא מוצא את השפעותיו על ספר יצירה) ,ישו הנוצרי ושמעון מגוס . עידן שבו  לראשונה מאז ימי הפרעונים המצריים החלו אנשים להתעניין בנושא כוחות אלוהיים של בני אדם אולי בהשפעת והשראת האלהתם מיד לאחר מותם או בעודם בחיים של קיסרים רומאיים כמו יוליוס קיסר אוגוסטוס ואישתו ליויה וקליגולה וקלאודיוס. עידן שבו אישים יהודיים כמו ישו מנצרת הוכרזו כאלוהים  לאחר מותם  ואולי היה קשר בין הדברים ? רעיונות שעלו במרכז האימפריאלי ברומא על האלהת אנשים לאחר מותם או בחייהם  חילחלו  מן הסתם לפריפריה ביהודה ,אם גם כרגיל באיחור של עשרות שנים. אולי היתה האלהה של ישוע מנצרת לאחר מותו בידי חסידיו התגובה  לאותה האלהה של קיסרים ברומא? בבחינת אם הם יכולים גם אנו יכולים. . . ואולי הישפיעו  הרעיונות האלו את השפעתם על מחבר ספר יצירה . . אלא שזה לאחר שעבר  על  הטענות   הפשטניות של הפגאנים ברומא  והטענות הפשטניות של  הנוצרים  שאולי הושפעו מידיהם ביהודה, היגיע  לכאורה למסקנה  הרדיקלית מרחיקת הלכת מכל ואם זאת גם המובנת מאליה ביותר האפשרית  :: שבורא אינו חייב להיות  דווקא  או בכלל פוליטיקאי בכיר  ואישתו.   וגם לא דווקא או בכלל משיח  צלוב ביהודה. מספיק שאדם וככל הנראה,  בראש ובראשונה או אך ורק , יוצר וכותב , יהיה  בעל הבנה מספיקה ויכולת יצירה מספיקה  ואז  יוכל לברוא עולם או יקום.   לשם זה הוא אינו חייב להיוולד כישות  אלוהית או להגיע לדרגה פוליטית בכירה או למות בצליבה. כאן במאמר זה מביא הפרופסור ליבס סקירה מפורטת של השקפתו לגבי זמנו ותכניו של ספר יצירה שעוסק לדעתו בתיאור פעילות באל . כדגם לחיקוי וכמודל לפעילות האנושית. מאמר תגובה מקיף ומעמיק של פרופסור מאיר בר אילן על מאמר זה יש כאן

האלוהים בדגם ומודל לחיקוי : על יחודו של ספר יצירה

מאת  פרופסור יהודה ליבס

מצאתי לנכון להציג בפניכם בקוים כלליים את נושא עבודתי העיקרי בשנים האחרונות. את תוכן הספר 'תורת היצירה של ספר יצירה' בהוצאת שוקן. זה ספר רב כמות, החיבור הגדול ביותר שכתבתי עד היום. ובניגוד לספרי הקודם 'סוד האמונה השבתאית' שהוקדש לחקר כתבי יד נידחים, שלא נחקרו קודם לכן ושנמצאים בוודאי בשוליה של אמונת ישראל, נושא הספר הנוכחי הינו כשמו ספר יצירה.
ספר יצירה הוא קונטרס קטן, שמצד הכמות השם 'ספר' מתאים לו רק בדוחק (בלי פירושים איננו תופס יותר משנים שלושה עמודים מלאים). הוא נדפס פעמים רבות, ונחקר יותר מכל טקסט אחר בספרות הבתר-מקראית. מאות פירושים ומחקרים יוחדו לספר קצר באלף השנה האחרונים (ואף לפניהם), ואף היום הוא בגדר אחד מתחומי המחקר האופנתיים ביותר ניתן לאמר " להיט" של המחקר,  עד שכמעט ואין לך פרסום במדעי היהדות שאינו כולל מחקר שנוגע לספר יצירה. כפי שנוכחתי במשך סמינריון על ספר יצירה שלימדתי באוניברסיטה העברית.

לקראת הסמינריון הכנתי ביבליוגרפיה מפורטת על ספר יצירה שהכילה כשבעה עמודים צפופים של שמות ופרסומים וכמעט בכל שבוע במהלך קיום הסמינר הוספתי לרשימה פריט נוסף שהתפרסם אחרי כתיבת הביבליוגרפיה שהכנתי,
רוב החוקרים בתחומי כתבו מחקרים על ספר יצירה, ביניהם גרשם שלום, משה אידל ויוסף דן. וגם עתה עסוקים כמה חוקרים במחקרים מקיפים על ספר יצירה, כפי שהם מספרים בכתבים ובהרצאות.
אם כן, ודאי תשאלו: מה ראית להידחק ולהביא עוד כשפים למצרים? האם כבר חקרת את כל תצלומי כתבי-היד שבמכון בספריה הלאומית?

אפשר להשיב, שאם פירוש ספר יצירה היה עיסוק ראוי לכל כך הרבה אנשים חכמים לפני, זה בוודאי מספיק טוב גם בשבילי. לדידי יש אמת גם בתשובה מחויכת זו. 'ספר יצירה' מטפל בעוצמה הלקונית שלו בשאלת יסוד של המחשבה – מחשבת העת העתיקה, ימי הבינים ואף הפילוסופיה העכשוית – שאלת מהות המציאות והקשר שבינה לבין הלשון. וכך אפשר לומר במידה רבה של אמת, שחלקים חשובים של ההגות היהודית לדורותיה נבנו כפירושים שונים לספר יצירה, שהוא, אם כן, גם ספר יצירת התרבות היהודית, ובעיני קוסמת היא האפשרות, שגם המחקר החדש ייבנה במידת-מה בדרך זו.
במבט שני, גם לא באמת כל כך צפוף בשדה המחקר על ספר יצירה. לא הייתי ניגש לכתוב עוד ספר בנושא זה לולי חשתי שיש לי דבר חידוש. ואינני מתכוין רק לפרט זה או אחר (גם הרבה דיונים פרטניים מצויים כמובן בספר בהקף כזה), אלא לעיקרו של דבר, או, כפי כותרת ההרצאה של היום, לייחודו של ספר יצירה.
במלה 'ייחודו' ביקשתי גם לרמוז לתוכנו של ייחוד זה, שהוא לדעתי החזרה מן הריבוי אל האחדות; מעולם התופעות אל האלהות. אף מסקנה זו מנוגדת היא למה שעולה בדרך כלל מספרות המחקר המלמדת, במשתמע או במפורש, שעניינו של ספר יצירה יימצא באינפורמאציה המדעית שהוא מספק; ובמילים אחרות, שהספר בא לעולם כדי להסביר את תכונתו של עולמנו.
מתוך גישה זו הוקדש רוב המחקר הקודם על ספר יצירה להשקפתו הכללית של הספר באשר לטבע המציאות, או ל'שיטתו' בנוגע לאחד או יותר מן התחומים הנזכרים בו, שנבחרו לפי עניינו של החוקר. וכך יש בידנו מחקרים רבים על השיטה הקוסמולוגית של ספר יצירה, על האסטרונומיה שבספר, על האנטומיה שבו, וכן על תורת הלשון והדקדוק, המיסטיקה או המאגיה. לעתים קבע החוקר שהתחום שבחר למחקרו הוא באמת עיקרו של הספר, ולעתים ויתר כליל על ההקשר הכללי ועל המשמעות של הופעת התחום בספר יצירה, והסתפק בעץ על חשבון היער.

אינני מבטל את חשיבותם של מחקרים כאלה. ספר יצירה עוסק אכן בכל התחומים הנזכרים ואף באחרים, ומספק בכך כר נרחב למחקרים פרטיקולאריים. יש בו משנה אחת הכתובה בלשון מיסטית קרובה ללשון ספרות ההיכלות והמרכבה, משנה אחת מאגית, אחת דיקדוקית מובהקת, ואחרות שעוסקות ביסודות החומריים, או בכוכבים בהשוואה לימים ולאברי גוף האדם, וכן עוד. בירור עמדתו של ספר יצירה בנושאים אלה הוא אפוא נושא מחקרי לגיטימי ובעל ערך בקביעת השכלתו של בעל הספר, ואף בקביעת מקומו וזמנו.
עם זאת, ערכם של מחקרים כאלה מוגבל הוא לתחום הטפל, והם אינם מסוגלים לחדור עד חקרו של הספר. הקורא בספר יצירה מתרשם מעוצמת הסגנון והלשון, שהספר מבקש להביע וללמד דבר חשוב ביותר; אך אם נזהה מסר זה עם האינפורמציה המדעית שאפשר לאסוף מתוכו, צפויה לנו אכזבה: תוכן זה של הספר אינו עונה על הציפיות שהוא מעורר.כחיבור מדעי ספר יצירה הוא ספר גרוע.

אף אחד מתחומי המדע הנזכרים בו אינו זוכה לפיתוח ולהעמקה, אלא רק לקביעה סתמית או לרמז על תורה ידועה ממקומות אחרים. ספר יצירה עצמו אינו מחדש בשטחים אלה, ואף כמעט ואינו טוען דבר השייך לתחומי המדע השונים לגופם. חידושו מתמצה בקביעה שבכל אחד מתחומי המציאות אפשר למצוא עשרה יסודות, או שלושה או שבעה או שנים עשר, כמספרם, ואף כמתכונתם, של הקבוצות שלהם מתחלקים שלושים ושנים הנתיבות, אבני הבניין שבהם נברא העולם, כפי שהוא טוען.

האם בכך סובר ספר יצירה להעניק ידע אמיתי על טבעו של העולם? מסופקני.
אומנם גם ספרי עוסק בפרקיו הראשונים ב'שיטתו' הקוסמולוגית-מדעית של ספר יצירה, אך כאן מושם הדגש דווקא על קלישותה וחולשתה של השיטה, ועל פירכותיה וסתירותיה.

אך תהיה זו טעות להסיק מכאן שאני מבקש להמעיט מערכו של הספר. לא לשם כך טרחתי וכתבתי, אלא לשם ההפך מזה. באמצעות הפניית המבט מן הטפל אל העיקר מבקש אני להצביע על גדולתו של ספר יצירה. סתירת מסך המדעיות הפרוס על הספר משמשת כהקדמה הכרחית להצגת עולמו הרוחני ומגמתו האמיתית. זה הרס שהוא בניין, ולא רק מפני שהוא מספק פירוש נכון יותר לספר עתיק. הריסת השיטה הקוסמולוגית של ספר יצירה לא תגרום חסר רוחני אלא תועלת – בראיה כזאת יהפוך ספר מדע רע ומיושן לספר יצירה רוחנית יהודית, המביע בעברית עזה ועמוקה דעות נוקבות הנוגעות לסוגיות המצויות גם בימינו במרכז סדר היום התרבותי.
אך אין להסיק מכאן שאני נוהג בספר במניפולציה, מבטל מה שיש בו מפני מה שאני מבקש למצוא בו. לא כך הוא. אני סבור שדרך כזאת, הריסה צורך בניין, היא אף דרכו וציוויו של ספר יצירה עצמו, שהשיטות הפסיודו-מדעיות לא הובאו בו אלא לצורך הריסתן.

הריסה מתמדת של קונסטרוקציות כאלה היא היא הפעילות הרוחנית שעליה מצוה וממליץ הספר. כך עולה בבירור מן הפרק הראשון של ספר יצירה, שמשניותיו המתארות את עשר הספירות, הן יסודות הריבוי האין סופי שבמציאות, מסתיימות בהכרזות כגון: 'דע וחשוב וצור, שאדון יחיד והיוצר אחד ואין לו שיני, ולפני אחד מה אתה סופר'.
לכאורה אומנם הספר עצמו אינו מתחשב בהמלצתו. במשנה הבאה, מיד אחר ביטול זה של ערך הספירה, חוזר הוא ומונה: 'עשר ספירות בלימה: אחת – רוח אלהים חיים … שתים – רוח מרוח …'.

אם אין לספור, למה בכל זאת לספור? אמור מעתה: יש לספור כדי שוב להרוס ולשוב למקום (כלשונו במקום אחר שנראה מיד), לשוב אל האחד, מקור הבניין וההרס. כי אין יצירה אלא תוך הריסה.

השקפת ספר יצירה

ביסוד יצירה שכזו עומדת הכרה באחדות הבסיסית שמאחורי הריבוי. אך אין זו ידיעה בעלמא והכרה סטטית (הכרה כזו לא היתה ראויה לכינוי 'יצירה'), אלא מתח מיסטי מתמיד המבטל בלא הרף את הריבוי ומשיבו לאחד, הדומה לרכָּב הבולם סוסים המבקשים להתפרץ: 'עשר ספירות בלימה. צפייתן כמראה הבזק. ותכליתן אין בהן קץ, ודברו בהן כרצוא ושוב, ולמאמרו כסופה ירדופו, ולפני כסאו הן משתחוים'.

באופן זה ברא האל את העולם, כפי שידוע ועולה גם מן המיתוסים התאומאכיים הקדומים, שלפיהם נברא העולם תוך מלחמת האל בשר של ים שביקש להציף את העולם, ואף למשל מפירוש חז"ל על השם 'שדי', שהוא כינויו של 'מי שאמר לעולמו: די'.
בחזית הרשמית של הספר, היצירה המתוארת בו היא אכן פעולתו של הקב"ה – בריאת העולם. ספר יצירה הוא מעין נוסח אחר של פרשת הבריאה בספר בראשית, ופתיחתו: 'בשלושים ושתים נתיבות פליאות חכמה חקק יה […] וברא את עולמו', אינה אלא פרפראזה על 'בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ'. אך עם זאת דומה שעיקר כוונת המחבר היא דווקא כלפי יוצר אנושי, בשר ודם, שחוזר גם הוא על מעשה הבריאה. כוונה זו מוצגת במפורש במשנה האחרונה שבספר:

'וכיון שבא אברהם אבינו, והביט וראה וחקר וחקק וצרף וחצב וחשב וצר ועלתה בידו' (ובנוסח אחר: 'ועלתה בידו הבריאה'.
אינני מסכים עם החוקרים הסוברים שקטע אחרון זה שונה הוא ברוחו משאר הספר (יש אף כאלה שרואים בו הוספה מאוחרת). גם בפרק הראשון, המתאר לכאורה רק את דרך היצירה של האל, גם שם משובצים ביטויים חוזרים של ציווי, שאינם יכולים להתכוון לאל אלא לבשר ודם. למשל: 'עשר ספירות בלימה […] הבן בחכמה וחכם בבינה, בחון בהם וחקור מהם, ודע וחשוב וצור והעמד דבר על בוריו והשב יוצר על מכונו'. או: 'עשר ספירות בלימה. בלום ליבך מלהרהר, בלום פיך מלדבר, ואם רץ לבך שוב למקום כמשתמר, והחיות רצוא ושוב, ועל דבר זה נכרת ברית'.
נמצא אפוא שלא רק האל הוא היוצר של ספר יצירה, אלא גם האדם המקיים את ציוויו של הספר, וגם יצירתו שלו מתבצעת באותה דרך, דרך הבלימה וההריסה. כאשר רץ לבו חוזר יוצר זה אל המקום, אל האחד, הוא האל, המזוהה עם נקודת המרכז – נקודת המרכז של המציאות כולה ואף של כל אחד מחלקיה. כל דבר שואב את חיוניותו מן המרכז, ממנו הוא שופע ואליו הוא חוזר. מרכז כזה מזהה ספר יצירה בכל מימדי המציאות, לא רק במרחב האיינשטייני בעל ארבע ממדי המקום והזמן (שאליו נשוב עוד בהמשך), אלא גם במימד הנוסף שספר יצירה יצירה מעניק לעולם, הוא המימד המוסרי, 'עומק טוב ועומק רע'. גם כאן היכל הקודש מכוון באמצע. במישור האנושי מוצא ספר יצירה שני מרכזים כאלה, המכונים שניהם בשם 'מילה' – מילת הלשון ומילת המעור, היא ברית המילה. קל לזהות שני אלה הן כמוקדי הכוח האנושי, האינטלקטואלי והנפשי, והן כמקומות ההולדה והיצירה. יצירה המגיעה לשיא כוחה דווקא בריסון ובלימה.
מה, אם כן, יוצר האדם? הוא יוצר בראש וראשונה את 'העולם שבלבבו', כלשון המשורר, כלומר דימוי פנימי נכון ודינמי של המציאות החיצונית. אבל מתוך מתח יצירתי זה עשויים לנבוע גם יצירות שמקומם לא רק בשכל ובנפש אלא גם בעולם החיצון. התלמוד מספר על חכמים שמתוך עיסוק בספר יצירה נברא להם עגל משולש והם גם אכלוהו. נאמנת עלי עדות זו, שאפשר למצוא לה אישורים רבים בפרשנות ספר יצירה בימי הביניים (בעיקר בפרשנותם של חסידי אשכנז), שהעיסוק בספר יצירה עשוי אף להביא לבריאת עגלים, אך אינני חושב שנכון להגדיר כך את מטרתו של הספר. גם זאת אפשר ללמוד, אגב, מתוך הסיפור התלמודי עצמו, שמדבר על עגל שיצא מאיליו, בלי כוונה מצד אותם שעסקו בספר יצירה (ייתכן אומנם שחסידי אשכנז הרחיקו לכת מאמוראי התלמוד, ויצירתם שלהם נשאה אופי יותר מאגי). זה, כנראה, גם פשר החילוק שעושה שם התלמוד בין כישוף האסור על פי דין, לבין יצירה על דרך ספר יצירה. בחילוק זה מבטא התלמוד נאמנה את רוחו של ספר יצירה עצמו, רוח של ענוה מופלגת המבטלת הכל באחדות האלהית, ועומדת בניגוד גמור לרוח ההיבריס, להדגשת העצמיות האנושית, המאפיינת את הכישוף.
דומני שדווקא ספר – יצירה ספרותית – הוא תוצר אופייני יותר של העיסוק בספר יצירה (גם מן העיסוק שלי, אגב, יצא ספר ולא עגל). כך הוא בנוגע ליוצר האנושי, וכך גם ביצירתו של האל, שיצר בדיבור ובאותיות (ולפי כמה מקורות תוך עיון בספר יצירה), ועולמו אינו אלא ספר, או ליתר דיוק 'שלושה ספרים', הנזכרים בראשית ספר יצירה. ספר יצירה הוא אפוא גם ספר פואטיקה. המלה 'יצירה' מקיימת כאן אותה דו משמעות הנודעת למלה היוונית 'פואזיס', שמשמעותה הראשונית היא יצירה חומרית (במקורות מסוימים גם בריאת העולם נקראת כך), ובאופן פרטי – יצירה ספרותית. לדרך הבלימה והאחדות יש גם משמעות בתחום הפואטי, והדוגמה המובהקת ליצירה שנוצרה בדרך זו היא אכן ספר יצירה עצמו, כפי שניכר מסגנונו המתפרץ ומתכנס במשניות קצרות ועזות, שסופן חזרה אל האחד. ואכן, לפי המפורש באחת מנוסחאות הספר, ספר יצירה עצמו הוא יצירתם של שני היוצרים המתוארים בו, האל ואברהם.

זמנו והרקע התרבותי של ספר יצירה

הפילוסוף היווני פרמנידס.מקור השראה לספר יצירה?

הבנת עניינו של ספר יצירה מובילה גם להגדרת רקעו התרבותי, שהוא, לדעתי, היהדות הנתונה להשפעה יוונית. אפשר למצוא כאן עקבותיהם של הפילוסופים היווניים החל מפרמנידס. הוא הפילוסוף ששמע מפיה של אֵלה אזהרה חמורה מפני הרהור ומפני דיבור בכל הנוגע לריבוי.

אזהרה דומה לכך שמענו זה עתה בציטט שהבאתי מספר יצירה: 'עשר ספירות בלימה, בלום ליבך מלהרהר, בלום פיך מלדבר, ואם רץ לבך שוב למקום כמשתמר'.

בצירוף 'ספירות בלימה' המופיע כאן מתקיים גם הקשר האופייני לפרמנידס בין מושג הריבוי למושג האין (אפשר עתה לקרוא את דברי פרמנידס בתרגום עברי משלי, השומר על אופיו השירי ומשקלו המקורי, בחוברת האחרונה של 'אלפיים').
דברי הפילוסופים היוונים העתיקים הגיעו לספר יצירה בתיווך הספרות ההלניסטית. ואכן מצאתי הקבלות רבות לספר יצירה בכתבי  פילון מאלכסנדריה והן משובצות בספרי. הקבלה מרשימה אפשר למצוא בין דמותו של אברהם בספר יצירה לבין דמותו בספרות ההלניסטית, כפי שהתפתחה בכתבי יוונים ובכתבי יהודים מאז ימי אלכסנדר מוקדון, כפי שאני מראה שם באריכות.
ברקע ההלניסטי של ספר יצירה יימצא גם רמז הנוגע לבעיית זמן חיבורו של הספר. דומה שאין עוד טקסט עברי ששאלת תיארוכו שנויה במחלוקת כה עמוקה כמו ספר יצירה. גם אם נתעלם כרגע מן הדעה שאברהם אבינו הוא המחבר, עדיין נותר פער של כשש מאות שנה בין המקדימים לבין המאחרים. יש מי שקובעים את גרעינו של הספר למאה השניה או השלישית לספירה, לחוג תלמידי רבי עקיבא (ראשון לבעלי דעה זו הוא רב סעדיה גאון, וראש לדובריה בימינו הוא גרשם שלום), ויש כאלה המאחרים את חיבורו עד לימי הגאונים של סוף המאה השמינית, ומוצאים בו השפעה של התרבות הערבית השולטת בימים ההם (בין אלה מן הראוי לציין את חוקרי חכמת ישראל בגרמניה כגרץ וצונץ ואף בימינו את אלוני וואסרשטרום).
תרומתי שלי, חוששני, לא תהיה בצמצום הפער אלא דווקא בהרחבתו. אני מבקש להקדים את חיבורו של ספר יצירה לפחות עד אמצע המאה הראשונה לספירת הנוצרים. כך קובע אני הן על יסוד זמנן של המובאות מן הספר והשפעותיו, והן על סמך שלילה של כל ההשפעות המאוחרות שהציע המחקר, ובעיקר של השפעות ערביות.

אך לא בכך רואה אני את הטיעון העיקרי, אלא בדברי ספר יצירה עצמו שלמרבה הפלא לא נוצלו עדיין למטרה זו בספרות המחקר. קביעת זמנו של ספר יצירה עולה מרוחו ומהשקפותיו, המעידות לדעתי שנכתב באותם הימים שבהם עדיין בית המקדש קיים על מכונו, וישראל יושבים מסביבו לבטח.
נקודת המרכז האלוהית שעליה דיברנו, מוקד החזרה התמידית, מזוהה בספר יצירה עם 'היכל הקודש המכוון באמצע'. ספר יצירה קובע במפורש שלאמצע זה יש גם משמעות גיאוגראפית: היכל הקודש מצוי בין עומק צפון לעומק דרום, עומק מזרח ועומק מערב, עומק רום ועומק תחת. מסתבר אפוא שהכוונה להיכל הארצי שבירושלים, שנחשב למרכז העולם, כפי שידוע לנו מדברי חז"ל. וגם חז"ל, בדומה לספר יצירה, רואים במרכז זה גם את עיקרו של העולם וראשיתו, שממנו נמשך לצדדים, שכן לדבריהם המקדש הירושלמי בנוי סביב האבן שממנה הושתת העולם.
דברי חז"ל נמסרו לנו אומנם מתקופה שבה כבר היה בית המקדש חרב. אך לא כן דברי ספר יצירה. קיום המקדש הארצי עולה מן הספר כדבר מובן מאיליו. הספר אף איננו מבדיל בין 'היכל הקודש' המכוון באמצע, לבין האל עצמו השוכן במרכז, ודומה שבימיו האל ומקדשו נחשבו כמעט לדבר אחד. זהות כזאת כמעט שאינה אפשרית בתקופה שבה בית המקדש אינו מציאות פשוטה אלא תקוה לעתיד לבוא, אך היא מתאימה בהחלט לתקופה שבה עבודת האל זוהתה עם עבודת המקדש. תודעה כזאת שררה בימי בית שני, והיא באה לידי ביטוי בשימושי לשון מטונימיים שרווחו באותה תקופה, שבהם מכונה האל בכינויים המציינים את המקדש ועבודתו, כגון, 'הקודש', 'העבודה' ואף 'המקום', כינוי המצוי גם בספר יצירה.
נוסף על כך, בעיסוקו בהיכל, כמו בשאר נושאים, ספר יצירה אינו מגלה כל תודעת שבר היסטורי, ואף כזאת קשה לייחס לתקופה שלאחר חורבן הבית, כשתודעת החורבן מילאה את הלבבות.
יתר על כן. ספר יצירה אף מזהה במפורש את המקדש עם ההווה. היכל הקודש מכוון באמצע לא רק מבחינה גיאוגראפית, אלא גם בהיותו מצוי בין 'עומק ראשית לעומק אחרית'. ובבחינה זמנית זו מזדהה הוא עם יום השבת.
אם אפשר לדבר על מתח משיחי בספר יצירה, מתח זה אינו מכוון כלפי העתיד אלא כלפי ההווה. אל נקודת המרכז הזמנית שאליה יש לכוון את כל כוחות הנפש, ושם יש לכונן את המקדש ולהושיב את האל, כלשון הציטט דלעיל: 'דע וחשוב וצור, והעמד דבר על בוריו והשב [נוסח אחר: והושב] יוצר על מכונו'.

מעין זה מצאנו גם אצל פילון מאלכסנדריה . גם אצלו בית המקדש מסמל מהות מיסטית כזאת. פילון יכול גם לאשר שמסומל זה אינו מבטל את הסמל, את בית המקדש המוחשי בירושלים שאליו היה הפילוסוף האלכסנדרוני עולה לעתים מזומנות, ואולי אף משתתף ככהן בעבודתו. דורו של פילון, ראשית המאה הראשונה לספירה, הוא אפוא תאריך הולם גם לחיבורו של ספר יצירה.
כפי שעולה הן מכתבי פילון והן מספר יצירה, שניהם נכתבו בימים שבהם לכאורה עולם עדיין כמנהגו נוהג, והעם יושב מסביב ל'היכל הקודש המכוון באמצע'. כך אפשר למצוא גם בכתבי חכמים אחרים בני תקופת הבית השני, כגון פוליביוס, ההיסטוריון הגדול, איש המאה השניה לפני הספירה, המזכיר את 'היהודים המתגוררים סביב למקדש המכונה ירושלים' שהוא מקום גילויו של האל.
בתקופה זו עוד אפשרית היתה, לפחות בשכבות מסויימות, גם נינוחות מסויימת ביחסים עם הגויים. רוח זו שוררת לדעתי גם בספר יצירה, והיא זו שזוהתה בטעות בספרות המחקר עם בין-לאומיות ועם חוסר ייחוד לאומי או דתי. שלא כדברי אותם חוקרים, ספר יצירה דווקא מחשיב ביותר את סימני הייחוד הלאומי, כלשון העברית, ברית המילה, בית המקדש, יום השבת, ואולי נרמזים כאן גם חג השבועות וראש השנה. אבל בתקופתו יכול ספר יצירה לראות בזהותו הדתית והלאומית עניין מובן מאיליו, שאינו דורש הדגשה מיוחדת, ואינו מוגדר דווקא בניגוד מפורש לתרבויות אחרות. מציאות ישראל ותורתו ממלאת את הספר, מי שאינו נרמז בו הם דווקא העמים האחרים, כי קיומם אינו מהווה כנראה בעיה קשה בעיני המחבר, שאינו נמנע לשאוב מלא חופניו מחכמתם ותרבותם. אוירה כזו של שלום טבעי, חלפה מן העולם עם החורבן שאירע, כך נראה, זמן קצר אחרי כתיבת החיבור, ואיננה מוכרת זה קרוב לאלפיים שנה, ומסיבה זו, כנראה, התקשו החוקרים בזיהויה.

השפעות ספר יצירה

אני מבקש לעמוד על עוד קו מרכזי המאפיין את ספרי, ומבדיל אותו  מהרבה ספרי מחקר (גם כאן אינני פוסל את האחרים, ואינני קובע שהצדק שוכן דווקא אתי). ספרי מלא וגדוש ציטטות מספרות דתית יהודית שנכתבה מאות שנים אחרי ספר יצירה, ואינני נרתע מלהשתמש בהם הן להבנת דברי ספר יצירה גופם, והן להבנת מקומו של הספר בהמשך התפתחותה של דת ישראל ובמיוחד בקבלה. אין כל חידוש בכך, כמובן, שהמקובלים הרבו להסתמך על ספר יצירה ולפרשו. אך המחקר המדעי המעיט בהערכת הזיקה האמתית שבין תורת הקבלה לבין הספר. הנטיה הרווחת בקרב החוקרים היתה לראות את ספר יצירה כאסמכתא בעלמא, כמין קולב שעליו תלו המקובלים את שיטתם החדשה, שבעצם אין לה ולא כלום עם השקפתו המקורית של הספר. וגם אם את עיקרי המונחים המשמשים בתורתם (ביניהם המונח 'ספירות') שאבו המקובלים מספר יצירה, הרי עשו כן, לדעת החוקרים, תוך שהם משנים לגמרי את משמעותם. וכך עולה מספרות המחקר, במשתמע ואף במפורש, הקריאה (ואני מצטט) 'להתנער בצורה המלאה ביותר מכל ההשפעות וההשלכות של פרשנות ספר יצירה'.
אך אנכי דווקא מגישה זו ביקשתי להתנער. לדעתי לעתים קרובות עמדו המקובלים היטב על רוחו האמיתית של הספר והמשיכו לפתחה בהתאם לקוויה המקוריים. דבר זה אמור בעיקר בספרות הזוהר, שספרי יכול להחשב גם כספר מחקר שלו, כמעט ולא פחות מאשר כמחקר בספר יצירה (בין השאר אני מראה שם באריכות איך אחת החטיבות העמוקת שבזוהר, הנקראת 'ספרא דצניעותא', אינה אלא גלגול של ספר יצירה, וכמוהו יכולה גם היא להתפרש במישור הארס-פואטי). אף שהפילולוג מנוע מלהסתמך על סמכותו של בשר ודם, נכון ורצוי לו להיעזר בפרשנויות ובפיתוחים מאוחרים מעשי ידי דורות של חכמים שהשקיעו את נפשם ושכלם באותיות הספר, כל אימת שהוא מזהה בדבריהם תובנות נכונות השואבות מן הפשט.
יתר על כן, אף נוסח הספר עצמו חי ומתפתח עם צמיחת הספרות הפרשנית. תופעה זו, המוכרת גם במקרים אחרים, חריפה במיוחד במקרהו של ספר יצירה, שמעולם לא נחתם באופן קנוני. מכאן שפע הנוסחים והעריכות של הספר, שהופכים מהדורה מדעית שלמה למשימה בלתי אפשרית באופן עקרוני.
הזיקה האורגנית בין הספר למפרשיו תובלט עוד יותר אם נבחן את השיטות התיאורטיות ששימשו בימי הביניים לפירוש ספר יצירה. בחינה כזאת עשויה לגלות שספר יצירה היה גורם מכריע בעיצוב שיטות אלה, ובראשן הקבלה. לא הקבלה הולידה פירושים לספר יצירה, אלא פירושי הספר הולידו את הקבלה, ובמלים אחרות הפירוש לספר יצירה הוא הוא תורת הקבלה. קביעה זו זקוקה אומנם לסיוג; אליבא דאמת, תורת הקבלה חייבת תודה גם למקורות רעיוניים אחרים, ובראש ובראשונה למיתוס המתגלה במקראות ובמדרשי חז"ל, ולתורת האצילות הניאו-אפלטונית, כשמזיגת שלושת אלה, ופירושו של זה לאורו של זה, הם שנתנו לקבלה את פרצופה המיוחד. אך מכל מקום אין הקבלה ישות עצמאית ונפרדת המפרשת בעיני זר טקסט חיצוני הנקרא ספר יצירה, שכן בלי ספר זה אין לשער כלל את מציאותה.
לא רק על הקבלה השפיע ספר יצירה. השפעתו ניכרת כבר בלא מעט מקומות בספרות חז"ל, ולא רק ב'מעשה בעגל' שהזכרנו לעיל, שהוא המקום היחיד שבו התלמוד מסתמך במפורש על ספר יצירה. הספר השפיע מאוד גם על רבים ממקורות הפילוסופיה היהודית. בין אלה ראויים לציון המחדשים הגדולים רב סעדיה גאון ור' יהודה הלוי, אך יותר מכולם ר' שלמה אבן גבירול, ששירת הקודש שלו ואף ספרו הפילוסופי רוויים כולם דווקא בדברי ספר יצירה, והיוו מצדם מכשיר חשוב לעיצוב הדרך שבה נקלט הספר בספרות הקבלה.

ספר יצירה הוסיף ויצר גם בדורות האחרונים, והוא הוא שעומד ביסוד המסה הפואטית הנהדרת של ביאליק 'גילוי וכיסוי בלשון'..שבה ביסס המשוררת את תפיסתו הארס-פואטית על ספר יצירה ,ובה הסביר שבשירה אמיתית לא המילים הן העיקר אלה בהגדרתו הלקוחה ישירות מספר יצירה :

בלימה-בלום פה מלדבר".

 

ראו גם

הספר "תורת היצירה של ספר יצירה "

  

האתר של יהודה ליבס

 

 יהודה ליבס בויקיפדיה

דליה קרפל מראיינת את יהודה ליבס חוקר קבלה שנוי במחלוקת

 

"גילוי וכיסוי בלשון" :מסה של ביאליק בהשראת ספר יצירה

 תומר פרסיקו על ביאליק כמיסטיקן

מה בין יונתן רטוש וספר הזוהר?

ספר האסטרולוגיה העברי הראשון :תגובה של פרופסור מאיר בר אילן למאמר זה

האותיות שעימן נברא היקום :הצעה חדשה לפתרון תעלומת ספר יצירה