הולדתו של משיח שקר-ד"ר אלי שי על שבתאי צבי

שבתי צבי היה משיח השקר המפורסם ביותר בתולדות עם ישראל.   אבל הוא ומעריציו הרחיקו לכת הרבה מעבר לכך  . הם  טענו ששבתי צבי הוא לא פחות מישות אלוהית שבני האדם הפשוטים סביבו אף אינם מסוגלים להשיגה באמת. מתנגדיו של שבתי צבי לחמו בו ובמעריציו מלחמת חורמה.  נפשם נקעה מכל רעיון שישות אלוהית כל שהיא תשלוט  ישירות בבני האדם ותחסל כל אפשרות לויכוח. שהרי מה הטעם לקיום אנושי בלי מחשבה אינדבידואלית ,גם כזאת שסותרת את דעת האל עצמו ? נקודת המוצא שלהם הייתה, כתמיד,  ברורה ומוצקה : רק בני האדם והם לבדם יכולים לנהל ולקבוע את ענייניהם ואין שום צורך ואין שום מקום  לישות שמתחזה לאלוהית  או מה שאף גרוע הרבה יותר ,אלוהית ממש  בשביל זה.   יהיה שמה ישו או שבתי צבי או מה שלא יהיה. בני האדם צריכים ויכולים  לעשות את העבודה בעצמם. שבתי צבי התאסלם ומת .תלמידיו גוועו אבל עד היום יש לו מעריצים במקומות שונים והעניין בו ובאישיותו לא פסק מעולם. רק לאחרונה פורסם ספר של"יומני שבתי צבי " של זאב גולן ניסיון מגושם של התחזות ליצירה "כאילו אמיתית " מרי עטו של המשיח עצמו . . וכעת בפרסום עולמי ראשון ברשת אני שמח לפרסם כאן את פרק הפתיחה של חוקר השבתאות והפרנקיזם  והמומחה למיסטיקה באופן כללי  אלי שי לספרו "משיח של גילוי עריות ".   אלי שי הוא דוקטור בספרות ובחקר הקבלה.אך הפרק הנ"ל מספרו הוא יוצא דופן ,בהיותו ספרות יפה ולא מחקרית דווקא כמו מרבית הפרקים האחרים בספר.  שי כותב : הטקסט אינו אמור להיות חד ערוצי כלומר או עיון או פרוזה או שירה ואינו אמור להנהיר את עצמו עד תומו ולהיגרס מראש לתוך תוכנת תודעה מוכנה של ההוצאה שהרי מדובר במיסטיקה שמעצם טבעה היא בעלת תפישה שונה לחלוטין של המילה. המילה אינה מתפקדת כאן כסמן של תוכן מילולי מתוקשר בלבד, אלא ככלי מאגי פואטי שנועד להשפיע על התודעה ולחולל במקביל שינוי במציאות. זו תפישה שקרובה יותר לשירה ולתנועות כגון דאדא וסוריאליזם חלקים מן הטקסט הזה כתובים למעשה כנוסח שירה והמחבר היה מעוניין שמי מן הקוראים ילחין אותו. מי שמעוניין מוזמן ליצור קשר עימי. את הספר "משיח של גילוי עריות " אפשר להשיג ישירות  בצורה מוזלת דרך המחבר : על  פי הדואר האלקטרוני הבא nathangaza@yahoo.com נא לכתוב בשורת הנושא – משיח של גילוי עריות או ת"ד 4358 סניף הדואר שופן ירושלים

חשש מה למעשה מגונה ונורא; על ילד אחד קטן שנשרף בשלהבת באיזמיר

מאת

דוקטור אלי שי

 

הפרק הראשון מתוך השער הראשון של הספר "משיח של גילוי עריות "  

כותר השער חניכה משיחית לקבלה שבתאית

פרסום הבלעדי הראשון אי פעם של הטקסטים הללו ברשת

כל הזכויות שמורות למחבר אלי שי )

שבתי צבי ,משיח שקר על כס המלכות

"ראיתי את הצלקת. היא באמת שם – כמו ברק.. המון אור ירוק".
(ג'יי.קיי. רולינג – 'הארי פוטר ואבן החכמים', תרגום; גילי בר-הלל, עמ' 104-106)

"ילד מעיף עפיפון במאה הי"ז/… ואצלו עומדת אחותו הקטנה/ בוכה הילדה/
הילדה היפה רוצה להחזיק החוט/ עפה הילדה לקח אותה עפיפון/ לקח אותה נחש שפיפון/ לקח הילדה לעיר איזמיר/ שם מחכה לה חתן קטן/ שבתאי הבדאי".
(בנימין שבילי, שירים, עמ' 22)

זה קרה בפתאום, לא אדע אם בחזון או בהקיץ, לילד אחד קטון ממש באיזמיר, כפרה נשמה רחמנות עליו, בשנת 5392 לבריאת העולם, היא שנת 1632 למניינם, בביתו של סוחר יהודי אמיד מרדכי צבי היה שמו, שהחל מרכולתו בביצים ובעופות ופרץ מסחרו ונעשה סוכן נאמן על-יד סוחרים הבאים מעיר לונדריש ממדינת אינגלטירא ומן נמל אמשטרדאם בהולנדריה ופרחו עסקי פרקמטיא שלו. לימים יחלה האב בפודגרא, לימים ייעשה זה הבית מקום של עלייה לרגל, ניצב ברחוב שגמלים וחמורים עוברים בו וענפי דקל מסיעים את העננים בשמיו וכולו עמוס מרפסות סגורות הקרויות 'כושכ' בלשון תורכי ושבכות עץ המכונות 'מושרביה' המשוות לו מראה של כלוב יונים ציורי. אבל עכשיו הילד בן פורת יוסף – שבתי קוראים אותו, קצת יותר מבן חמש כולו, בקושי שש שנים אין עליו; זערעור עגלגל, אבל כבר ינוקא מופלא אחד יחיד ומיוחד, השכינה שורה בנשמתו ובחסד האל עליו ילמוד הנהגות גדולות בתורה אצל רבו זכור אותו האיש לטוב – רבי יצחק די אלבאה שמו, שבהשגחתו למד לעבוד את השם יתעלה ומקטנותו היה נותן את גופו כשור לעול וכחמור למשא, מוסר עצמו על קדושת השם לעשות רצון קונו. והגם שהילד כרוך אחר רבו, נושא חן וחסד ואהוב וחביב עליו, הנה הוא לומד את בוראו מעצמו כמבלי הוראה, נטול צורך הדרכה ומקל חובלים, כמו קורא מעצם צלמו הדובר אליו, ומתפלל בכוונה גדולה בייחוד האמיתי וטורח לדעת נפלאות חוכמה. כל מאום אין בו, טוב מראה ומשכיל, בריא בשר מן כל הילדים, רגיש ומבין דבר מתוך דבר ובא חדר בחדר היכלי המלך פנימה ונוגה שרפים עליו והבינה הזכה מנצנצת ממבטו. עיניו ענבר, אישוניו כעין הבדולח וכעצם השמים לטוהר והוא יפה תואר ויפה מראה כיוסף וכדניאל, כשרה וכאסתר, יפה כמלאך אלוהים להלל; שֹערו ערמונים, לחייו שושנים מלוהטים, פניו קורנות כחמה ברה כשמש ממש, להבה משולהבה אור נהורא האש, חיציו דולקים רצים מקשת נחושה, אורו מרצד רצוא ושוב כשלהבת הקשורה בגחלת.

וכשהילד שבתי קורא במקראות בקול נעים וענוג לאוזן מאוד, האותיות הן נכוות מיקוד עיניו, וכשהוא מניחן על אחיו – אליהו זה הבכור ויוסף הקטון, הם חשים נרות צורבים מעקצצים מדגדגים עור פניהם. לימים זה שבתי, הוא ישרוף אנשים בקרינתו, והגם שיוזהרו מפני האש שורפת היוצאת מלפניו, יתקשו הבריות להתיק עיניהם ממנו, כאילו באבן שואבת מושך את האישונים ומדביקם בשרף אל מראה פניו.

 לעתיד לבוא יאמרו עליו שנהיו ענייניו מבהילים, משונים, מושכים ודוחים מן כל האדם מכל בחינותיו, שהלך בנתיב עיט לא ידעו, שנכנס בקץ של פלאות, שרץ ביערות הפרועים כצבי ישראל, קל כאיילה שלוחה, קרניו משתרגות בענפי העצים, שהיה הנחש עלי הצור מבין שדי ילין, שנעשה עקמומי וזוחל, שגילה דרך הגבר נסתר, שנתעה בתעלומות חוכמה אחרת, שנפלא מאיתנו עד במאוד, שנעטף בהתעטפות העטרה, שנפל בסוד בר נפלי וחולי הנכפה, שנתעלם בנבכים בחביוני האלוהות, שנגנב בידי אורחת גמלים ישמעאלית, שהושלך לבורות בחצר צל המוות, שיד כל אדם שם הייתה בו, שעשו בו פרעות, שאז התגלגל בחייתו יער בין פריצי אדם, אחר שאבד בהיעדרות הגמורה במחיקת העקבות בגיא ישמעאל בהשתמדות, שביטל את התורה, שהיה גואל הנעלם הנכזב, מה שהסיר העריות, בעניין שנכנס בנסתרות עד תהומות האבדון בנקבת העומקא דתהומא רבא ומשם התגבה על כל גבוהים, נורא תהילה עושה פלא, מקודש בכל מיני דקדוּשה שנתעלה לדרגת אלוהות גמור קרובה לאצילות ויותר אין לספר בזה בלום פיך מלדבר ולבך מלהרהר ויסלח לי האל וימחל הקורא כי כבר אמרתי די, ברזא שהיה הוא עצמו אל לא נודע, מה שאין הפה יכול לדבר ולא האוזן יכולה לשמוע, בסוד הגדול מופלא ומכוסה וחתום בששה או שבעה סוגרי טבעות מעוטרות של אש כי אליבא דאמת היה בהסתר אשה, בתהפוכות העקלקלות הללו שמבעד למראיתו המרהיבה שכמראה הבזק אורו, כליל חמדה כצביה קלילה, עז כנקמת הצבאות כרוכב הארי בערבות.

אבל עכשיו הילד קטן שבתי עייף בפשטות, שמורותיו הן נעצמות והוא הולך לישון אחר שאמו קראה לו היפה האהוב והייתה מחבקת ומגפפת אותו, מלחששת עליו אהובי חביבי, מערסלת את גופו החמוד המלוטף, מטפחת מעדנות על אחוריו, מעלתו אל חיקה באהבה גמורה, שרה לו שיר על נסיכה אחת יפה עירומה עולה רעננה מן הרחצה, מיליזלדה שמה (…קט אפה ומחוטב/… שפתותיה חכלילות/…סנטרה הוא עגלגל/ תפוחיחים להשתעשע/ זה הלוח לשדיה/ למשחק תרי ותלת"), בטרם שתשכיבו מופקר לעלטת שנתו, ממלמלת קרידו מיו, בלאדינו, משביעתו להירדם לנעול עפעפיו מגינים רכים מפני אימה חשכה בל תפול עליו.
זה קרה בפתאום הגמור בבהלת הרגע במבולקת המצוקה במכת החשוכה בהלמות השֹיטנה בהאפלת הבינה בצל המוות חולף כסיוט חטוף בהתעלפות התודעה קרה הדבר בתרדמה הגדולה הנופלת כבדה, אם בגוף לא ידעתי אם מחוץ לגוף לא אדע עוד, לך דע שהאלוהים הוא היודע.
זה המעשה שקרה באימה הכהה בחלחלת הלילה, שהילד הלזה אשר שבתי בן מרדכי שמו, בקושי מלאו לו שש וכולו נועם השכינה המתגלית עליו מתנצנצת מבעדו, שלפתע נכנס בו הפחד באה עליו החרדה שולחה המרה שחרחרה בנשמתו ונשתברו האספקלריות נפרצו החלונות נקרעו הווילונות ונשתבשו הסדרים ברוח הפרצות שנכנסה להשתולל בחדר שנתו, עד שנעשה מסויט ונשימתו מקרטעת חרחורים באפו כמי שרוח רעה נכנסה בו; בבוקר מצאוהו מלוהט ומצומרר כפוי ונפול, שֹערו סומר, ארכובותיו מנקשות ושיניו מרטטות, מצעו רטוב כולו, שמיכותיו דביקות מדייסה אפורה מסלידה כמין קיא שנשפך בהן בשנתו. ונעשה מאז אותו המאורע משונה מן שאר הילדים קטנים סביבו; מתהלך במוזרויות ניגף ברגליו כסהרהור נאפף בחיתול של ערפל, מתנהג ככסיל וכשוטה, מתבודד מרעיד נטמן סגור שעות בחדרו, מצער את אחיו, ממיט בושות על בית הוריו. והיו אומרים עליו אלו האנשים בשכונתו שנותר אותו הרף עין בלי השגחת מלאכי מרום ואמו בל עימו שבני זנונים נטפלו אליו בחירופים ובגידופים אך גם בליבובים ובכל מיני הפיתויים מרקחה ממותקה באו להכשילו, שבני השדים צאצאי נעמה ולילית הם מסתמא שארבו לו, היכו אותו והמה מרדפים אחריו כל העת להטעותו ומחבלים את מראיתו להעמידו במסות קשות.

והוא לא ישמע אליהם על-אף שייסרוהו בכל איבריו בייסורים מה שאין השכל האנושי יכול לסובלם, דבר שלא יעלה על הדעת בלי קץ ותכלית, והיו מרננים מאחריו שחלומות מבהלים מאז את שנתו הנטרפת מאותו המאורע שהתרחש, במקרה הרע הבא יורד אליו בליל כמו משלחת מלאכי רעים צדה נשמתו. ומלחשים על דבר המעשה שקרה, אם בהקיץ אירע או אולי בחלום בנבכי נפשו שמא בגוף של זה הילד רך, שבתי שמו, לא אדע אלוהים הוא היודע. ואתה השומע, איך תדע מה קרה שם באמת בגוף המעשה הנעשה בו, שהיה מאותם דברים שאינם נודעים אפילו למלאכים, שנאמר עושה מלאכיו רוחות; משרתיו אש לוהט שרפים ואופנים וחיות הקודש מלאכי השרת, ובמה כוחנו גדול כי נדעם עתה אל נכון לאשורם בגופם של דברים.
ואוהביו היו מצטערים אובדי עשתונות נוכח כוח הנחשים הרודפים אחריו להתעותו, ומאבדים את דעתם מרוב הבכייה – כה משתוממים עליו על שככה עלתה לו דברים נוראים, ובמיוחד אמו המצעקת; מה זאת הייתה לו בני שבתי, שבתי בני בני, שבתה שִׂמחה מעיניו, לא יש מרגוע עוד, שמגודל הצער לא הייתה יכולה התאפק עוד ומרטה שערות ראשה. ובית אביו וקרוביו מנסים להציל מפיו מה נעשה בו, כי אין שלום לילד שבתי בשנתו בלילה או בהולכו קודר מסתגר מדדה אל תלמודו באחת הסמטאות או בחשכה שמתחת מיטתו, שמא בגומחת הקיר שבה אפשר כי שמה ארבו לו אלו המדיחים בני העוולה. וככה שואלים אותו בתחנונים ובחקירות ואף בפיתויים של דברי מתיקה להשיב עליו נפשו שיתעשת ובטפיחות רכות על גבו ואחוריו להוציאו מן העלטה, ובחיבובים וליטופים, ובמיוחד אביו מרדכי המרעיד שוקט נבוך לעומתו, נתקף בשיעולו כל אימת שבא כנגדו נעטף ביגון תפילתו שופך שיחו, אינו יודע את נפשו משתומם מעליו עד שיחפץ לומר מה עלה בו, מי עשה מה שעשה המתעולל המדיח הבלייעל – זה המסתולל המפתה מן הלילין והמזיקין בן הנעמה והשדים.
אך הילד רק הולך מתרחק נשקע בשתיקה, דך עצוב ומדוכדך, שובת מכל שבב חיוּת, נידח מדחי אל דחי, מתכנס דומם וכמו נאלם, לא מודיע דבר לבני אדם. וניסו להעלות לו ארוכה; להפוך את מיטתו מפני המזיקים – לשים הראש לכיוון אחר שישתנה עליו מקומו ומזלו, ולעוטפו בכילות לשמירה ולמשוח את בשרו הנעים בשמן ובתמרוקים עד שניחוחו נודע למרחוק כאשה מבושמה ולהניח ספרי סגולות וקמיעות בין סדיניו ומתחת לכרית מרוקמה שהוא ישן עליה ולכתוב כתיבות על עורו ולעשן את חדרו לסלק החיצוניים, ולעשות לו כמו משיחה בלולה ממי מעיין קרים מעורבים בסיד כתוש, עם מעט חומץ ויין שרף וחלבון ביצה וחמאה והניחו כל זה בחבישה רכה על מקום המִכווה – למשוך ממנו כוח מכת האש לספוג הצריבה – אל מפית המשיחה, עד שתצא מבשרו ותשכך. וקראו עימו כל הפסוק של ברכת כהנים בכוונה גדולה ג' פעמים ולא הועילו כלום, על-אף שלא הניחו שום לחשים ושומים ושרשראות חרוזי טורקיז ואבני אחלמה לשמירה והשבעות שלא נלחשו עליו ומניפות שהניפו למזג האוויר מעל ערשו המיוזעה ומי וורדים מהולים בדבש שהוזלפו נטפים נטפים ליצועו, ומסרקות של שנהב לסרוק את שער ראשו האדמוני מכל קשר שאפשר כי נעשה בו, ומרקחת אופיום יקרה לסוך ולעסות את בשרו ותרופה עשויה ארס נחשים הקרויה תריאק שכוחה יפה כנגד חולי הנופלים ועיסת מרפא מעשה מרקחה; שוש וכמון, אליקסיר, כרכם ואינדיגו (מרקחת צרי המכונה בלשון תורכי מעג'ון במָּניסה) וחכמי רזים שטרחו להשיב את שלומו ולא העלו בתקנתם דבר, עד שאפילו אימו הורתו הקוראת עליו היידאה שבתי עורה נא ומזרזת כוח מלאך רפאל להעלות לו ארוכה, נואשה ממלמלת דך דך, מדחי אל דחי, נאדה נאדה, כלום לא עוזר.

נתן העזתי .נביא  ועוזר ראשי ואידיאולוג של שבתי צבי מוביל את עשרת השבטים.

והביאו אחד קורא בכוכבים, איצטגנין – אולי אפשר שיפתח עליו מחדש את מזלו, ואמר כי נכנס בו צל עכור כבד מאוד סמיך ומאובק הבא מזנב טבעת מסבבת כוכב שבתאי הגונב את אורו אל עטרתו – ועתה כשמו כן הוא; שהוא הממונה על צד כוח החורבן ולהט החרב העכבות והמניעות, המשבית לכל דיצה, המניע לשדים המבטלים איברי גוף האדם כמו הנכפים וחסרי הדעת ונטולי ההבנה בענייני העולם הזה. ודווקא מתוך כך יהא מי שנתייחד מזל זה עליו בחזקת כסיל לחוכמת התבל המהוללה, שוטה לחומר הדברים הארציים ונביא, אם לא למעלה מזה, ברוח הקודש. ויישב בבית האסורים ויעמוד בסימן הקלון והחרפה לעיני בני העולם ויהא נסתר ונסער סחרחר וסהרהר דחוי ונפול ומתחבא אל הכלים כמו המטמונות המוצפנים בעומקי הקרקע, וימשך אל זמן האחרית והאבדון ואל השבתת הכוחות ותשובת הרוחות ליוצרם והרפיון ועיתות השמיטה והשביתה וההתשה והשממה ומחיקת ציורי הבריאה ואיבוד הצורה. ויהיה מסולק מכל הקהילות, אובד נידח צבי מודח ניגף משולח אל קברות מתים מקומות ציה ותלאובות, נחשד ורדוף מגורש אל היערות והמדבר, נפרד מן הבריות ומיישוב העולם, מבוזה ומנודה אכול מרה השחורה ונסוג אחור ומתאווה אל החורבן ונאפף כל עניין זר ומכוער ורע ונורא וכל דבר נסתר ונעלם, תועבות ועלילות. וכשם שירד מטה עד תחתיות התהום כך יעלה בסופו ויתעלה ויתרומם לאין שיעור מעלה מעלה בסוד מזלו המתהפך, הנקרא עליו בגלגל החוזר פנים ואחור, נע מעלה מטה. שכתר מלכותו יתנוצץ מכוסף סהר בליל מעומק של התהומות, משתנה מרגע לרגע, גלגל חוזר מתחלף מנגע לעונג, מן הרעה אל הטובה וחלילה חוזר אפוף באוויר דק שאין בו תפישה ומשם יתרומם לעולמים כי ייכנס בו כוח הכוכב שמו, שטבעו קר ויבש וממנו יעלה עד בלי די אל היכל שבת הגדול ויתדבק בעצם החיים במעיין זך נאמן בייחוד אמיתי וכל נשמת החיוּת ממנו שופעה ומתוכו נמשכת בדממה הדקה שאין בה תנודה.

שבתי צבי

ומתוך כך התחרטו הוריו על כובד זה השם שנתנו לו בלידתו והיו משתוממים עוד יותר מדבר הנבואה המשונה המעיקה עליהם לפי שעה כמשקלות העופרת באין להם תשובה אחרת להשיב רוחו של שבתי ששבתה.
ואלה החלומות באים חוזרים נטרפים עליו להסיטו משנתו, שבהם הוא נופל נאנק במשכבו, צונח בלא חבל ונחבל אל תהום גומה איומה, שם בעומקה הם ממשיכים לבהלו וסיוטי הלילה מטילים בו רטט רעדות, עד שנשמתו מקרטעת מכוח אנקותיה. והמועט שניתן היה להיוודע על המוצאות אותו מכוח חקירות ופשפושי בלישות היה כי נראה לו חלום, כך אמרו שאמר בלחישה באוזנה של אמו יולדתו מאחורי סינרה כמגמגם מזיל ריר, כמי שנתבלעה דעתו. ואש שלהבתה ירדה עליו כעמוד האש אשר אם היה יורד בעולם היה שורפו ברגע כמראה הברק, ובעיצומה של אותה החלחלה שפקדה אותו – משהו שמא מישהו – לא נודע מי הם אותם בני עוולה שעשו לו כמו כווייה בעורו. ושם שרפו את בשרו הטביעו החריכה צרובה בגיד איבר הזכר שלו. והגידה אומנתו שמכירה אותו הילד מינקותו ערום מערש היוולדו, כי סיפרה לה אמו שמראה המִכווה כמראה הלבנה הכסופה כחצי הסהר ממש וכוכב מוכסף כמו מחומש שם חתום מלובן באמצעיתה. והיו צריכים לחבוש את איברו ולמצוץ ממנו הדמים המדממים ממנו ולמשוח אותו בצרי ולחבוש בצעיף המשי טבול ביין שהניחה הורתו על מכתו. והיה מצעק כי שורפים אותו הזדים בנוזלים של אש ומיי רגליו יוצאים ממנו בצריבה כאדים מלוהטים של רותחין ואין לו כוח שליטה עליהם.

וזה הילד הנודע שבתי, שאמרו עליו כי נכווה בעור התורף בזִכרותו בקטנותו, גדל להיות עילוי מתעלה בנסתרות, לומד מכוח עצמו לבדו מתוודע אל בוראו בחוכמת האמת ספרי הזוהר, הקנה והפליאה, כאחד שהיה מרדף כל ימיו אחר סוד לא נודע הגנוז בכתובים, רז שיופע לעומתו רק בנוח מבטו שלו על האותיות ואין איש מלבדו יכול פענח אותו. וכמו נוגה לו הילת אור בוער שורף אופף סביב ועיניו מפיקות בוהק חביון עוזו והוא נודע כחכם מסוגף איש מופלג בקדוּשה עליונה, אך גם ככסיל וכמשוגע כשוטה וכמתעתע. וכך היה נוהג במוזרויות עד שאחיו מצטערים ממעשיו ומתביישים מן הבריות, נכלמים ואינם יכולים להשיבו לדרכו כאדם מן הישוב והיו ענייניו עליהם לטורח ולחרפה. שמגודל בושות ומעשי שטות ושוטטות שהיה מחולל בזרות מעשיו – נדו לו הבריות, אמרו שרוחו עודה נסערה עליו, מאז אותו המאורע שאירע, המִכווה שנכווה והיא הנותנת אותו מטולטל בין תחושת תוקף הגדלות המתגבהת שבעיצומה יקרא על עצמו אעלה על במתי עב אדמה לעליון, וכולו נאפף בזיו השכינה, לבין תקופות של אימה חשכה ירידת חיות הנשמה והתבלעות כוח רצון דעתו, שאז מפתים אותו אלה הנחשים השדים השודדים המדיחים ואותם חבר מרעים המרע לו, אלו הפוקרים בני הזנונים הרודפים אחריו מילדות עושים לו דברים המגונים, מעשים מכוערים, עניינים משונים מכל האנשים, שבגינם הוא נשקע בין הקליפות בהסתר-פנים מצטער בצער גדול, יושב נחשך על שמריו כעיוור, קפוא סגור תחתיו בעווית מקופלה, חתום ומלובן בחיוורון, נִכפה בחדר הנעול.
שלושים וארבע שנים אחר שחש זה שבתי כי נשרף בזִכרותו, אחרי שנודה מעירו בשערורייה גדולה מחמת זרות מעשיו במבוכים הנוראים והיה נע ונד מגורש מן כל המקומות (מאיזמיר לשאלוניקי ולקושטא ושוב לאיזמיר ומשם לארץ-הקודש, עובר ברודוס וטריפולי ומצרים ועולה לירושלים ושב ויורד לחברון ולקהיר), עד שהגיע לעזה העיר, סחוף ומטולטל מאבק הדרכים מבקש מנוח לנשמתו, אך גם עז מבע וקורן אור נאצל ומוזר כמו שרוי מחוץ לעלמא הדין. וככה בא – חולף על פני הימים כרוח אלוהים מרחפת, לחיו בוהקות ולא משמש, עורו צח ואדום, מאמרו כסופה שורף בהבל פיו, קורא בדרכו מזמורי תהילים בקול גדול מתק נעימות שלא ניתן לספר, מפזמן נעלז בקול התור הנשמע בקול הששון והשִׂמחה, מתדפק דגול מרבבה על דלת ביתו של אחד נביא וקדוש צנוע ככלה בתולה, תם ויושב אוהלים, בעל שכל זך, שזכה למראות אלוהים ועמוד אש ניצב לפניו והיה אומר לאנשים שורש נשמתם ומחלק תיקונים ומגלה עוונות וחושף את הנסתרות ומגיד לאדם מה שיחו. וזה האיש מקובל אלוקי שלמד פה אל פה מן המלאכים – נתן בן אלישע חיים אשכנזי שמו. ותכף שנחו עיניו של נתן הנביא על העומד מלפניו בשלמות גמור הכריז שהוא הוא הבא בשם האל ולא אחר, זה האיש אין בילתו הוא לבדו המחוּלל המיוחל המצופה הנגוע, הסנה הנשרף מנערות בוער בשלהבת יה', יפה כבן השחר, כואב ושורף לעיניי הנערים, שכבר ראה אותו נביא העזתי בחזון והודיעו עליו בתקיעת שופרות בשמים, עד שיצאתה בת קול האומרת; הנה קול דודי דופק, הנה בן נולד למרדכי צבי, שבתי ייקרא שמו והוא שיכניע את התנין הגדול ויקח כֹח הנחש בריח וכֹח נחש עקלתון והוא משיח האמיתי שמלכותו לנצח נצחים עד עולם ובלעדיו אין גואל לישראל.

נתן העזתי ,נביאו של שבתי צבי

קראו גם

הספר "משיח של גילוי עריות " מאת אלי שי

שבתי צבי בויקיפדיה

שבתאות בויקיפדיה

המשיח מאיזמיר :סקירה על הספר

גואל או סוטה או שניהם ? אלי אשד על שבתי צבי

שבתי צבי בציור מ1665