web analytics
קטגוריות
תיאטרון ודרמה

הכת המשפחתית:ביקורת על "מי מפחד מוירג'יניה וולף " בהפקת תיאטרון הקאמרי מאת אסיה רודשטיין

אסיה רודשטיין מבקרת ומנתחת את הפקת תיאטרון הקאמרי של המחזה המפורסם של אדוארד אלבי "מי מפחד מוירג'יניה וולף".

תמונה מ"מי מפחד" מוירג'יניה וולף" הפקת הקאמרי .יח"ץ.

 

"מי מפחד מוירג'יניה וולף  " הוא אחת ההצגות המפורסמות ביותר שנכתבו במאה ה-20. ובימים אלו מוצגת גרסה חדשה שלה בתיאטרון הקאמרי .ההצגה התבלטה בתיאור הלא סנטימנמנטלי וניתן לאמר האכזרי שלה של חיי זוגיות .זוהי אחת מאותן הצגות שכל רווק שצופה בהן יכול להתברך על כך שלפחות זה נחסך ממנו.
המוזיקאית אסיה רודשטיין צפתה בה ולהלן ביקורתה :

 

הכת המשפחתית : על "מי מפחד מוירג'יניה וולף"

מאת אסיה רודשטיין

המוזר המטורף, אם הוא מחושב היטב – הוא היצירה המכשפת בטירוף.
צפיתי בתיאטרון הקאמרי החדש בהצגה "מי מפחד מוירג'יניה וולף?" מאת המחזאי האמריקאי אדוארד אלבי. בהחלט התאים לי לחוות את החוויה דווקא בימים אלו, כשהתקשורת מוצפת בסיפורים מעולם הבידור, בזמן שהאלימות מראה את שיניה הצהובות.

ובכן להצגה עצמה "מי מפחד מוירג'יניה וולף?"
מחזה חזק בתרגומו האמנותי של מיכה לוינסון ובבימויו. המחזה בשפת המקור מזה יובל בגדר
"הקלאסיקה המודרנית". מה שעניין אותי, זו העובדה שמצאתי במחזה דברים לגמרי שונים מאלה המתוארים בכתבות הביקורת הרבות באינטרנט. החלטתי להביא אותם לפה. אני חוזרת – מה שאכתוב, יבוא ממבטי האישי, מקווה שברור שאני לא קובעת עובדות, אלא רק שואלת את גולשי האתר שראו את ההצגה: האם תסכימו איתי?

המחזאי אדוארד אלבי חושף לפנינו את חייהם של בני הזוג, פרופסור להיסטוריה, החולם על תפקיד נשיא האוניברסיטה, ואשתו מרתה, בתו של נשיא האוניברסיטה, כאשר יחסיהם של בני הזוג הם סאדו– מזוכיסטיים. הסצנה הראשונה מבלבלת: שומעים את גסויותיה הפראיות של מרתה, והפרופסור ה"מסכן" סולח לה על כל העלבונות כמו "אפס!" ו"בהמה!", אבל אח"כ כבר הבנתי, שהמחזאי אלבי נותן לג'ורג' הפרופסור תפקיד לגמרי אחר: ג'ורג' הוא הגורו של הכת המשפחתית האינטלקטואלית. למה החלטתי כך? למרות כל השיגעונות של מרתה \ ענת וקסמן, ג'ורג'\ גיל פרנק – הוא השולט, המכתיב את החוקים בידו הקרה, הוא זה שמנצח על התנהגותה ועל התנהגותם של בני זוג צעירים שהגיעו להתארח בביתו של הפרופסור.
למה השתמשתי בכלל במלה "כת"? מההצגה הבנתי, שלא חדש אצל ג'ורג' לארח
זוגות לתוך הלילה, להשקותם עד שכרות ולהכניסם לסחרור קרבות שלו עם אשתו, להביאם
לקיום יחסי מין ולא לתת להם אפשרות להסתלק מביתו מתי שהם רוצים. חוץ מזה כל
משפט שמנסים האורחים לומר, ג'ורג' מפסיק ומשלים אותו בעצמו, עד שהם מאבדים עניין
להביע את דעתם.

מהם המאפיינים המרכזיים של הכת? מוות, סקס ולעתים סמים או כל חומר אחר ככלי עזר,
שמטשטש או מגביר את החושים.

הצגה זו מתארת מכמה זוויות את מות הוריו של הפרופסור, כאשר הוא עצמו כנראה היה מעורב ברצח שלהם. מכאן והלאה הקהל מוזמן להחליט, אם זה היה רק פרי דמיונו או שמא- המציאות. השאלה הלא פתורה הזו נשארת כאחד הקסמים שהמחזאי מגיש לנו ביצירה.
מוות מסוג אחר… ישנו בהצגה בן מדומה. מרתה מדמיינת בעקבות היפנוזה שג'ורג' עושה לה שיש לה בן בשם ג'ימי, שהוא חי, שהוא בלונדיני, שאתמול הייתה לו יום הולדת… היא מספרת את סיפור לידתו וממש "במקרה" מפרה את חוקי ה"משחק" של בעלה – מגלה לאנשים את עצם "קיומו" של הבן במקום לשמור היטב על הסוד. למה זו הייתה הפרה? למה הגילוי הזה אמור להפריע לג'ורג'? כי מי שיידע על הבן, יוכל בהזדמנות כל שהיא לפתוח את עיניה של מרתה ולגלות לה שהיא "חיה בסרט", שאין לה בן… לכן ג'ורג' באשמת הפרת החוק ודליפת המידע "ממית" את בנם בסצנה האחרונה של ההצגה, כשהוא מכריז שבנם נהרג בתאונה. סצנה קשה – ענת וקסמן מדהימה – היא מתאבלת, נסערת על אובדן בנה, צורחת: "אבל אתה לא יכול להחליט על כך לבדך! הוא הבן שלי!!!"
מסתבר, שחוץ מהקורבנות המתים וה"מתים", מרתה – היא הקורבן של ג'ורג', ולא להיפך, היא חיה את חייה ללא יכולת להתעורר מהסיוט, ללא יכולת להסתכל עליהם מנק' חיצונית ולהבינם. היא יום יום מושפעת, מהופנטת, מושפלת, אך בהרגשתה שלה היא זו המשפילה.
למה ג'ורג' בכלל צריך את כל זה?

כאן הגעתי לנושא הסקס כמאפיין חשוב בכת. כל הדינאמיקה שישנה בין שני הזוגות, מכוונת למימוש צרכיו המיניים של ג'ורג', למרות שלא מתואר בהצגה, איך פיסית הוא מקבל את סיפוקיו. ג'ורג' עושה הכל כדי לגרום לאשתו מרתה להשפיל אותו ואת עצמה, גורם לה לרצות מגע מיני עם כל גבר, שהיא פוגשת (שמתארח אצלם).
אפילו ניק, ביולוג, אדם שפוי, כשהוא שתוי רץ לקיים עם מרתה יחסי מין, כי זה בדיוק מה שג'ורג' רוצה בלי לומר מפורשות. ג'ורג' מקבל גירוי והנאה כשרואה או כששומע את מרתה מקיימת יחסי מין עם גבר אחר, או לפחות מתנשקת איתו בנוכחותו. בנוסף, תוך כדי סצנת ה"בגידה" ג'ורג' "פותח" את עיניה של המתארחת הצעירה ומצביע על מעשיו של בעלה במטרה ליהנות גם מהתסכול ומהסבל של הבחורה כשהיא שומעת על בגידתו של בעלה ניק.
שימו לב, הכל מסתיים רק כשזה נגמר מבחינתו של ג'ורג', כשהוא מסופק, הוא אומר: "נגמר. תלכו הביתה." רק אז הוא פותח לזוג הצעיר את דלת הכניסה.

סמים. לא היו סמים, אבל היה הרבה מאוד אלכוהול. ג'ורג' לא שתה, אבל דאג למזוג משקאות לכולם בלי הפסק.

איך התרשמתי ממשחק השחקנים? הרגשתי פער גדול בעוצמת הביצועים של השחקנים ענת וקסמן וגיל פרנק. וקסמן עם יצירתיותה הרועשת בנתה דמות בולטת וכריזמטית, גיל פרנק מאופק. לדעתי, הוא אמור היה לגלם דמות הרבה יותר אקטיבית, אחרת איך כל שאר הדמויות יכולים לעשות דברים מטורפים, לצעוק בגסות יתירה, לקיים יחסים ללא כוונתם מלכתחילה? מצד שני, יש גם דרך אחרת לאיזון בין שני השחקנים: לבקש מענת וקסמן להיות שחקנית אפאטית, פסיבית, קצת רדומה, לא לצעוק סתם. השחקנים הצעירים נטע גרטי וירון ברובינסקי גילמו דמויות שהן יותר ויותר משתכרות, הייתי לוקחת את זה לכיוון של שיגעון הדרגתי ולא לתיאור של שיכורים, יש הבדל.

מוסיקה. צפיתי בכמה וכמה הצגות עם המוסיקה של אלדד לידור. הפעם הקטעים של לידור היו חסרים לי, סצנות שלמות ללא לחן או איזה אפקט מוסיקלי. אולי הוא הלחין, וזה הורד, אני לא יכולה לדעת, אבל מה שהיה – לא הספיק לי.

לסיכום, קראתי בכתבות שונות, שהצגה הזו עוד מזמן הוגדרה כ"תיאטרון אבסורד". לא הייתי ממהרת וקוראת לזה אבסורד, משום שלדעתי, אין דבר יותר אבסורדי מהחיים…

 

אסיה רודשטיין. 2009–06–11
assiarod@walla.com

 

 

ראו גם

מי מפחד מוירג'יניה וולף בקאמרי

 

מי מפחד מוירג'יניה וולף בויקיפדיה :

אדוארד אלבי המחזאי

עוד ביקורות

 

הפקת המופת של ה"קאמרי" מיכאל הנדנזלץ על "מי מפחד מוירג'יניה וולף"

 

אלעד נעים על "מי מפחד מוירג'יניה וולף "

 

מאת אלי אשד

בלש תרבות וחוקר של תנ"ך, תרבות וספרות פופולארית

2 תגובות על “הכת המשפחתית:ביקורת על "מי מפחד מוירג'יניה וולף " בהפקת תיאטרון הקאמרי מאת אסיה רודשטיין”

לאסיה, תודה על הרעיונות שהעלית.
ראיתי את הסרט לפני המון שנים, את ההצגה לא הספקתי.
אני זוכרת שבסרט כל הזמן ריחמתי על השחקנים, כי לפי מיטב זכרוני זה היה בימוי ברוח הרעיונות של לי שטרסברג, שטען שהשחקן צריך להביא את כל העוצמות מתוך חייו הפרטיים. והם כל הזמן נראו לי כל כך סובלים שם…
זכורה לי הסצנה של הריגת הבן הדמיוני כחזקה מאוד. אלי אהבתי את פתיחתך על מה שנחסך מהרווקים…

הניתוח נראה לי ואריציה על נושא "חפשו את הגבר האשם": אם המחזה מתאר גבר נשלט, אפשר להאשים את המחזאי בשנאת נשים.

במקרה שאת מציעה, מתברר שהמחזה עוסק בדרכים הערמומיות והחלקלקות שבהם גברים משיגים את רצונם – אותם גברים.

אפשר אולי לקרוא את המחזה כהיפוך תפקידים – הביקורת היא על החלוקה הסטרייטית של "גבר" ו"אשה", כאשר במקרה הזה ה"גבר" הוא האשה וה"אשה" היא הגבר, תוך ביקורת או על ה"אשה" (כתפקיד) – ואז זו שנאת נשים, או בעצם "נשים". או שהביקורת היא על ה"גבר", ואז מדובר בהתבוננות נוקבת, אמיצה וכואבת אל תוך המניאקיות הגברית, כלומר ה"גברית".

אפשר לסבך עוד, העיקר הוא שהגבר יהיה מושא ההאשמה, כי ככה זה בז'אנר.

אני מתנצל על הבוטות, אבל זה מה שעבר לי בראש…

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

seventeen − 17 =