כישפה את עצמה לדעת : רחל חלפי על המכשפות

איך הן קרו לי?

בשולי מכשפות

מאת רחל חל

‏שואלים אותי: מדוע מכשפות?
איך הן קרו לי?
‏בעצם, אין לי מושג.
‏ובכל זאת, אנסה.
‏יום אחד באביב 1975 ‏, הן ,החלו לדבר אלי, שם, אצל שולחן-האוכל הזעיר שלי בירושלים, ששימש לי גם שולחן עבודה. הן דיברו בקול רם, במילים ברורות, בתנופה. כל שיר, שנרשם אז במהירות, נפתח בכותרת כמו:
‏"מכשפה נופלת", "מכשפה מתאהבת תוך כדי נפילה", "מכשפה שלא ריפדה את חייה". היה בהן כוח – שבי לא היה. היה בהן גם כוח לומר את חולשתן.
‏כשנשאלתי אחר כך איך דווקא מכשפות – לא היה לי הסבר. גם לא ידעתי על מכשפות יותר מצעירה ממוצעת שקראה עליהן בשנותיה הרכות בספרי הילדים, או ממי שקראה בבית הספר כמה שורות על 'ציד- מכשפות'. בשבילי אז ,מכשפה היתה אשה עם כוח. אשה שלא אכפת לה לא להיות נחמדה ויפה. אשה מכוערת, כלומר יפה באופן אחר .אשה רעה, ואולי בעצם טובה. לפעמים אשה מוקעת. כמעט-תמיד אשה מוקאת. ותמיד – קשת-יום-ולילה. אשה עפה. אשה ש'לא שמה'. כלומר: 'לא שמה' על מה שרובנו שמים. אבל כן שמה-מאוד על דברים אחרים.
‏המכשפות ההן שלי דיברו מן השוליים האפלים של התודעה. בכל פעם שמכשפה דיברה אל העט שלי, היתה זאת אשה אמיצה. אשה שנוטלת את המטאטא הביתי של היומיום – וממריאה. בלי פחד-גבהים. וגם עם פחד-גבהים, ועם פחדים רבים אחרים. אבל עם אומץ לדבר אותם. ובכן, אשה ממריאה, טסה, עפה. וגם, לפעמים, אשה שחזרה מן הטיסה הזאת – שבורה. מרוסקת.
‏אותו פרק מכשפות נכתב אז כמתוך הרגשה של דחיפות, במשך כמה ישיבות קצרות על פני ימים ספורים. מאוחר יותר, בעת שהות-לימודים בארצות הברית, פגשתי מישהי שסיפרה לי שממש באותו שבוע יצא ספר-מחקר על מכשפות. כדאי לקרוא, אמרה. על שאלתי מדוע כדאי, היא השיבה כי המחקר מגלה שרבבות ה 'מכשפות' שהועלו על המוקד ועונו באירופה ובארצות-הברית במשך מאות בשנים – לא היו אלא נשים יוצאות דופן .
‏מאוחר יותר הבנתי ,ביני לביני, כי רדיפתן ייצגה, בין השאר, את הפחד מפני יוצא-הדופן.
‏וכל ה'מכשפות' האלה שילמו מחיר כבד מאוד על היותן מה שהיו:
‏חייהן!
‏אחר כן, לאחר שחזרתי ארצה, חיכיתי במשך כשנתיים שזוג ידידים שלי בניו יורק, אלינור ויהודה, ישלחו לי, כפי שהבטיחו, את ספר-המחקר הזה. חשתי כי הוא יוכל ,אולי, להעניק מסגרת צוננת ומוצקה לטקסטים הבוערים האלה.
‏מדוע הרגשתי צורך להאחז באיזו ידית מוצקה יותר, צוננת יותר? גם את זאת אני מנסה עכשיו להבין. ולמרות שאני עוצרת את שטף הכתיבה עכשיו, ושואלת את עצמי שוב ושוב – הנה, אחרי כמה דקות של בהייה בחלל שסביבי , אני חוזרת אל העט וכותבת: "אני לא יודעת".

‏חיכיתי לספר.הוא לא הגיע. הזמן חלף. מחזור המכשפות כבר היה בדרכו לדפוס – תחילה, בכתב העת 'פרוזה', ואחר כן בספרי השני,נפילה חפשית (1979). וכיוון שספר-המחקר ההוא עדיין בושש לבוא, וכיוון שלא עמד לרשותי כל רקע היסטורי – המצאתי, בלית בררה, ממש לפני ההורדה של השירים לדפוס, 'דמויות' ו 'פרשיות' פסבדו-היסטוריות ושיבצתי אותן בשולי השירים. הנה 'הערה היסטורית' אחת מני רבות, שהופיעה בשוליו של אחז השירים, 'מכשפה מתלוננת ליד חלון': "מוקדש לפנלופה ליז , שנכלאה, הולקתה בשוטים, והורעבה למוות באנגליה של המאה ה-14." והנה הערה פסבדו-מדעית של 'רשימת-מקורות', אותה שיבצתי בהקדמה הקצרה למחזור המקורי: "הפרשיות והשמות בהערות למחזור זה נשענים בחלקם על איזכורים ב'אנציקלופדיה לחקר קשרים עם השטן ופמלייתו' (צרפת, המאה ה18- ‏), מאת האב רוז'ה סידום, האב פדרו זה לה נרנחה ‏והנזירה מונסה ברסלונה אסתר ."
‏‏אפשר להבין מדוע רבים מבין הקוראים אז סברו כי אכן, ה'הערות' מתארות דמויות ופרשיות אמיתיות. זמן לא רב לאחר פירסום הספר , בראיון מוקלט בגלי צה"ל , סיפרתי על לידתן של ה'פרשיות' וה'דמויות'‏האלה – דמויות ופרשיות שאף אם רכיביהן נרקחו ביורת-הדמיון, הרי בעיני היתה בהן אמת.
‏במהלך השנים, בתוך אוסף השירים שלי, מקלעת השמש – ויתרתי על רב ההערות שליוו את פרסומיהם הראשונים של השירים. דומה היה לי שאין עוז צורך באלה.

‏לאחר הכתיבה הקדחתנית של המחזור הראשון שראה אור ,ירזו המכשפות שלי למחתרת והמשיכו להיכתב, אי-פה אי-שם, בשקט.
‏לבד מן השיר ,'בלוז מנשפה שמנה', שנדפס בספרי החמישי, אהבת הדרקון (1995‏), כל טיוטות שירי המכשפות שבאו לאחר "נפילה חפשית" נותרו במגירות. קרוב לוודאי ששם היו ממשיכות לרבוץ בשקט, בחושך .
‏ממש לאחרונה, נוספה לקבוצת שירים זו חטיבה גדולה של שירי מכשפות חדשים. גם הם הגיחו באחת. היה זה מכוחו של מקרה: לפני חודשים ספורים, בשיחה מקרית עם השחקנית חנה מרון, כשסיפרתי לה שאני עומדת להקליט כמה משירי ,היא אמרה לי כי היתה רוצה להצטרף להקלטה ולקרוא שירים שונים שלי, ובעיקר את 'שירי המכשפות'. שמחתי מאד. אולי גם משום ששירי המכשפות שלי כמעט שלא זכו עז כה להתייחסות. והנה, שחקנית וקריינית גדולה – אוהבת אותם! שמחתי בשביל המכשפות. והמכשפות, כנראה, גמלו לי בשמחה. ומרב שמחה, הן הרימו ראש, זינקו מריבצן ותבעו להיכתב עוד ועוד .וכך ,בתוך ימים ספורים, נוספו הרבה מכשפות חדשות. ואולי בפרץ הזה היתה גם אמירת תודה למפגש ולהיכרות שלי עם כשרונה ואישיותה של חנה מרון , שהשכילה בקריאתה – להאיר ולחשוף ברצף הרב -קולי הזה עוד פינות חבויות.
‏עכשיו, כשאני מחזיקה בידי את 'עדר המכשפות' הזה ומקשיבה לקולותיו , נזמה לי שאני מבינה יותר את הקולות האלה: קולות העולים מן הצל . קולות הצללים שבירכתי הנפש.
‏והנה, עכשיו , כשאני יושבת וכותבת שורות אלה עליהן – ולא הן כותבות אותי – וכשאני מנסה שוב ושוב לרדת לפשרן , אולי אני מבינה יותר את הצורך שנעור בי אי-אז, באביב הירושלמי ההוא, באותה הרפתקת-נעורים שהולידה את המכשפות הראשונות שלי – להיענות לאותן דמויות שתבעו אז שאשמיע את קולותיהן. ונדמה לי גם שאני מבינה קצת יותר את הצורך המתמשך בתוכי לכתוב אותן, לנסות בתוכי עוד ועוד את הקול 'האחר'. את קולה של ה'דמות האחרת', זו שהיא בדרך כלל מושתקת.
‏ואם רק האזנתי לאחרת .ולאחרות שבתוכי, לאחרת ולאחרות שמחוצה לי, והשמעתי בעבורן את קולן-קולי- דיני.
*
‏אבל ,במבט נוסף, אני רואה שכל הדיבורים האלה אינם אלא ניסיון מאוחר לתרץ ,להסביר את מה ששום הסבר לא יסביר.
‏אני גם רואה שאין לי, בעצם, מושג מדוע, ואיך, המכשפות קרו לי. ואולי האמת הפשוטה היא – שכל המכשפות האלה פשוט רצו להיות.
‏פשוט כישפו את עצמן לדעת.
‏רחל חלפי
אוגוסט 2008

ראו גם

הכישוף של רחל חלפי

ציידי המכשפות

משפטי המכשפות

עצוב להיות מכשפה:על הצגה על מכשפות

שובן של המכשפות : סקירה על מחזור שירי המכשפות

תודה ליואב איתמר.