לפני עשרות שנים חי ופעל בארה"ב סופר האימה המפורסם והמשפיע ביותר של המאה העשרים ה.פ.לאבקראפט שיצר מיתוס שלם על ישויות אדירות עוצמה מכוכבים ומימדים אחרים ששלטו בכדור הארץ לפני מליארדי שנים ועזבו .אבל יום אחד בעתיד הן תחזורנה .ויש כתות שמנסות להחזירן באמצעות ספרי כישוף מפחידים ואדירי עוצמה כמו הנקרונומיקון . הסיפורים של לובקראפט לכדו את דמיונם של אלפים .אפשר להגיד שיצר סוג אמונה חדש. לסיפורים של לובקרפט נכתבו מאות המשכים בידי סופרים אחרים . לבקשתי הסיפור תורגם לעיברית בידי פבל יצקוב. ומופיע כאן לראשונה בעברית. המתרגם פאבל יצקוב הוא סטודנט להיסטוריה של העולם המערבי באוניברסיטת בר אילן. |
חלומות האימה של קתולה'ו
מאת
אלכסנדר ריבלקה
(מסדרת "הבלש האינטרנטי")
הופיע במקור ברוסית ב"וסטי " ב-1998.
תרגם מרוסית: פבל יצקוב
החיים בפני עצמם הם איומים ונוראיים ועם זאת, כשאנו לומדים עליהם ולו מעט, אנו מגלים אמיתות שטניות כאלה שגורמות לחיים האלה להיראות איומים ונוראים פי מאה.
ה.פ. לאבקראפט
"אין שום קתולהו,אין שום עיר בשם ר'לייח והאסטור שאין לנקוב בשמו אף פעם לא נשא לאישה את שוב-ניגוראת'. זה הכול סיוטים של עם שנעלם מזמן".
פרק 1 – שוב- ניגוראת- העז האפלה מן היערות בעלת אלף הצאצאים
לפעמים קשה לתפוס את הגבול הדק שמעבר לו החלום (ומה הם החיים אם לא חלום מתמשך?) הופך לסיוט מפלצתי. בשבילי זה התחיל כשראיתי אצל אחד המכרים שלי דיפלומה תלויה על הקיר. דיפלומה של אוניברסיטת מיסקטוניק.
"ואני חשבתי שאוניברסיטת מיסקטוניק זו בסך הכול המצאה של ה.פ. לאבקראפט" אמרתי, בעודי בוחן את התעודה שהעידה שידידי אכן קיבל תואר של דוקטור למטפיזיקה של ימי הביניים מאוניברסיטת מיסקטוניק.
"ואולי הנקרונומיקון הוא גם כן המצאה של לאבקראפט?" הוא שאל בגיחוך.
"כמובן. אתה רוצה להגיד לי שלא?" אמרתי בפליאה. "הספר של הערבי המטורף עבדול אל האזרד – האם הוא לא התקיים רק בדמיונם של סופר האימה האמריקני, המטורף לא פחות, וידידיו?"
"תבדוק באינטרנט, אותו אתה כל כך אוהב, ואתה תימצא שם את "הנקרונימיקון", תמצא שם את הספר השחור של פון יונץ על הפולחנים חסרי השם, ועוד הרבה דברים שלא הייתה מאמין בקיומם בלי לראות אותם במו עיניך. אוניברסיטת מיסקטוניק נמצאת במדינת מסצ'יוסטס, וגם את האתר שלה תוכל למצוא באינטרנט".
דבריו נגעו בי, כי אין דבר באינטרנט שלא יכולתי למצוא. כשחזרתי הביתה, הקשתי את הכתובת של מנוע החיפוש החדש:
להפתעתי, החיפוש על המילה Necronomicon העלה הרבה קישורים, הרבה יותר ממה שציפיתי, ויותר מזה, במערכת הפורומים היה פורום המוקדש לספר הנורא הזה – news:alt.necronomicon.
זה היה משהו שלא ציפיתי לו. הדבר הכי מפתיע היה, שבאחד האתרים הופיע הטקסט המלא המתורגם לעברית של ה"נקרונומיקון"!
ואני הייתי בטוח שלא ה"נקרונומיקון" – הספר לזימון הרוחות – וגם לא המחבר שלו, התימני עבדול אל – האזרד, לא היו קיימים במציאות.
אני לא אמסור לכם את הכתובות בהן נמצא הטקסט של ה"נקרונומיקון", כדי שלא תסתבכו באירועים בהם אני הסתבכתי. כמובן שתוכלו למצוא אותו בעצמכם, אבל בלי עזרתי, כדי שמה שיקרה לכם לא יהיה עול כבד על מצפוני.
הורדתי את הטקסט של הספר למחשב (בנוסף לכמה טקסטים על אל- האזרד) והתחלתי לקרוא.
דרך אגב, האדם שפרסם באינטרנט את הטקסט של ה"נקרונומיקון" הסתיר את שמו האמיתי תחת הכינוי "קורונר" – כך קוראים באנגליה לחוקר של מקרים של מוות בטרם עת..
עבדול אל- האזרד, כפי שהיה כתוב באחד האתרים, היה משורר ומיסטיקן מהעיר צנעה שבתימן. במשך עשר שנים הוא ערך מסעות במקומות המסתוריים ביותר במדבריות ערב, למד אצל המכשף האגדי יאק – טואובה (השם לא ערבי, כפי ששמתי לב, כנראה שהוא היה אחד מהמכשפים הפגאניים), ביקר בהריסות של אירם והעיר חסרת השם – הריסות שנשארו בקצוות העולם המוכר של אותו הזמן מהציביליזציות האבודות של שומר ואשור. התוצאה של המסעות האלה היה הספר "כיתאב אל אזיף", הידוע לאירופאים בשם ה"נקרונומיקון". "ספר לזימון המתים", כך תירגם את שמו אחד המלומדים של קונסטנטינופול תיאודור פילטאס.
איבן – חאליקן, הביוגרף הערבי של אל האזרד, מתארך את כתיבת ה"נקרונומיקון" לשנת 730. בשנת 738 "הערבי המטורף" (כך כינו את המחבר של ה"נקרונומיקון" בני תקופתו וכנראה בצדק) נפח את נשמתו. איבן – חאליקן מתאר את מותו כך: "נרצח על ידי זוועה בלתי נראית כלשהי בשוק של דמשק".זה, אם להודות על האמת, גרם לי לתחושת פקפוק – מאיפה הביוגרף יודע שאל האזרד נרצח אם הזוועה הייתה בלתי נראית? עם זאת החלטתי שלא להתעמק בנושא, כדי לא ללכת בעקבותיו של הערבי המטורף. נמשיך. ב-1228 הגרסה היוונית תורגמה ללטינית, ב-1501 אלד מנוצי, המייסד של בית הדפוס הראשון באיטליה, הדפיס את הגרסה היוונית של ה"נקרונומיקון". ב-1583 ג'יון די, האלכימאי והמיסטיקן האנגלי, מצא את הגרסה הלטינית של ה"נקרונומיקון" בעת ביקורו בפראג בהזמנת הקיסר רודולף ה-2 ותרגם אותו לאנגלית שלוש שנים מאוחר יותר (מעניין אם הגרסה שאני אקרא היום היא התרגום של ג'יון די או תרגום מאוחר יותר?).
ג'יון די נתן לחיבור של הערבי המטורף את השם "ספר השמות המתים" – השם הזה נשמע לי השם המתאים ביותר מבין השמות לספר ששמעתי. דרך אגב, מה פירוש השם המקורי, "כיתאב אל אזיף"? אני לא דובר ערבית (ובנוסף מדובר כנראה בניב התימני של השפה הערבית) ולכן הפיתרון שנראה לי הכי פשוט היה לגשת לבית הכנסת התימני הקרוב ביותר ולבקש מהבאים לשם תרגום.
מצאתי כיפה (יש לי שתי כיפות – את השחורה אני שם בלוויות ואת הלבנה בחתונות ובר מצוות. אחרי מחשבה, בחרתי את השחורה) והלכתי לבית הכנסת כשבדיוק הגיע הזמן לתפילת "מנחה" (בתי כנסת בתל אביב פשוט סגורים בשעות אחרות של היום).
אחרי חיפושים מצאתי בית כנסת תימני ונכנסתי פנימה. היו שם 9 אנשים – חסר אחד למניין.
"אתה תהיה העשירי!"- אמר לי בשמחה תימני צעיר, כנראה האחראי על בית הכנסת או השמש.
"מתחילים את התפילה!" הוא צעק למשתתפים.
"סליחה, אבל יש לי לפני זה שאלה אחת- מה פירוש המילים "כיתאב אל אזיף?"".
הוא עשה תנועה עם הכתפיים:"לא יודע, אני נולדתי בישראל".
"תישאל את הרב מטוף" והוא החווה לי לעבר יהודי זקן וכהה עור בעל זקן שיבה מתולתל. הוא בדיוק קם כדי לגשת אל הבמה. הצלחתי לתפוס אותו לפני שהוא התחיל בתפילה.
"אולי תוכל לתרגם לי את המילים "כיתאב אל אזיף"?"
הוא זרק אלי מבט מהיר וחשדני: "למה אתה שואל?"
"אתה קורא אנגלית?" עניתי אני בשאלה על שאלה.
"לא. הפירוש של זה הוא:"ספר על הרפואה". "כיתאב" לא מזכירה לך את המילה "כתב", כלומר "את הכתוב"?"
"נכון. תודה רבה".
"תישאר, כדי שיהיה לנו מניין בשביל התפילה?"
"כמובן, כמובן".
הם החלו להתפלל וגם אני לקחתי איזה סידור כדי להיות כמו כולם… בהפסקות בין חלקי התפילה, כאשר הרב מטוף הרים את הראש כדי לראות אם המתפללים מספיקים לקרוא אחריו – שמתי לב שהוא עוקב אחרי במבטו. עם זאת, יכול להיות שזה היה רק הדמיון שלי שעבד שעות נוספות אחרי השיטוטים שלי באינטרנט היום.
לקראת סוף התפילה, נכנסו לבית הכנסת עוד שני תימנים (החלטתי כך ע"פ החזות שלהם, הם היו כהים ובעלי שיער מתולתל כמו שאר הנוכחים), מה שפטר אותי מלהישאר גם לתפילת "ערבית".
מיהרתי הביתה, ל"נקרונומיקון". לפני שיצאתי הספקתי להסתכל בטקסט של הספר שהדפסתי בחופזה במדפסת – ריפוי היה הדבר האחרון שספר זה נועד לו.
אם כבר מדברים על כך שבאינטרנט צריכה להיות איזושהי צנזורה, דבר ראשון הייתי אוסר את קיומם של אתרים המפיצים טקסטים שכאלה – הרי הם ממש מפיצים מחלות נפשיות.
קורונר פתח את הגרסה שלו ל"נקרונומיקון" באזהרה נבונה, כתובה באותיות גדולות: ""הנקרונומיקון" הוא ספר מאגי, אשר משחרר כוחות פסיכולוגיים אשר עלולים להכריע אתכם! זה לא משחק!" אח"כ היה ציטוט מספר איוב:"יקללו אותה המקללים את היום, המוכנים לעורר את הלויתן".
בחושבו את משימת הפחדת הקורא הפוטנציאלי למושלמת, קורונר פתח את המבוא עם הצגת הדמויות, אשר רבות מהן היו מוכרות לי מספריו של לאבקראפט.
אם להודות על האמת, מעולם לא הייתי מעריץ של סופר האימה הזה – היצירה שלו נראתה לי יותר מדי תלושה מהמציאות. לא שיערתי שהמקור ליצירתו הזוועתית של "האמריקני המטורף",שנקרא לו כך בדומה ל"ערבי המטורף" (הגם שנסיבות מותו של לאבקראפט היו מסתוריות לא פחות), הייתה המציאות של החיים עצמם.
אזאתות', שוב- ניגוראת, יוג- סותות', זהו שמם של האלילים מהפנתיאון השומרי אשר הופיעו ב"ספר השמות המתים". וקתולהו- בכל זאת זכרתי דבר מה על הדמות האהובה ביותר של לאבקראפט. דמוי אדם ענקי עם פרסות, ראש של תמנון וכנפיים של עטלף – ודאי תוצר של הזיה מטורפת.
תיאור המפלצות עייף אותי והחלטתי לצאת לטייל, לנשום קצת אויר צח (לקראת הערב מזג האוויר בת"א נהיה קצת יותר קריר) ובדרך גם לשתות איזה בקבוק בירה. חיפושי אחר בירת ה"גינס" הכהה , הבירה האהובה עלי, הובילו אותי לרחוב על יד בית הכנסת התימני שביקרתי בו לפני כשעה וחצי.
בחצר, למרות השעה המאוחרת, הייתה התקהלות של אנשים. התקרבתי ואז פנה אלי האחראי על בית הכנסת: "טוב שעברת על יד. תוכל שוב להשלים את המניין? פשוט כמה מהאנשים צריכים לצאת לעבוד במשמרת לילה."
"מה, עוד לא התפללתם מעריב?" שאלתי בפליאה.
"לא, יש אצלנו לוויה. אנחנו חייבים מניין בשביל לומר קדיש".
לא היה לי נוח לסרב, למרות שאני לא סובל הלוויות. נכנסתי לחצר בית הכנסת. שם, על שולחן שהוצא החוצה עמד ארון הדומה לארון קבורה, אשר היה סגור משום מה. מסביב עמדו אותם האנשים שראיתי בזמן תפילת "מנחה" באותו יום, לא ראיתי שם לא נשים ולא ילדים.
"איפה הקרובים של הנפטר?" שאלתי בלחש את האחראי (הוא הציג את עצמו כיעקב).
"לא היו לו כאן קרובים. הוא עלה מתימן רק לפני כמה חודשים, ולפי השמועות, כל משפחתו נשארה שם". בזמן שדיברנו הרב מטוף אמר קדיש.
"ממה הוא מת?" שאלתי "ולמה הוא בתוך ארון ולא על אלונקה?"
"ככה יותר טוב" ענה לי יעקב בחוסר ודאות. "למה שאלתה על ה"כיתאב אל אזיף מקודם?" הוא שאל במפתיע.
"הרי אמרת שאתה לא יודע מה זה ה"כיתאב אל אזיף"" תקפתי במקום לענות.
"אני לא יודע את התרגום של זה אך על הספר שמעתי. ומאיפה אתה שמעתה עליו?" שאל התימני.
"מצאתי אותו באינטרנט" עניתי בהתחמקות "בשפה האנגלית. אתה קורא אנגלית?"
"בקושי" הוא הודה.
הרב סיים לומר "קדיש" והגיע אוטובוס כדי להוציא את הארון עם הנפטר מחצר בית הכנסת. כבר פחדתי שאני אצטרך לנסוע איתם לבית הקברות, אבל אז חזר עוד תימני והייתי פטור מלהשתתף בטקס המייגע של ההלוויה .
הייתי בטוח שגם הרב מטוף ייגש אלי כדי לשאול על "ספר השמות המתים", אך הוא רק נתן בי מבט נוקב בלי לומר שום דבר.
כשיצאתי מחצר בית הכנסת, קניתי שני בקבוקי "גינס" וחזרתי הביתה כדי לשקוע שוב בחיפושי באינטרנט אחר מפלצות שפרצו מדפי ה"נקרונומיקון" למרחב הווירטואלי.
די מהר מצאתי אתר מוזר בשם "מועדון המעריצים של שוב – ניגוראת" שהפיץ מידע על המיתולוגיה של "ספר השמות המתים". מצאתי אתר של "כנסיית השטן " בכתובת: http://www.churchofsatan.com/Pages/FAQnecronomicon.html שהיה אוקיאנוס בלתי נדלה של מידע – לא ציפיתי שהמפלצות של ה"נקרונומיקון" יהיו כל כך פופולאריות.
מעריצי קתולהו אפילו איחדו את האתרים שלהם והקימו Web Ring שאותו מצאתי באתר http://www.webring.com/hub?ring=cthulhu והוא איגד לא פחות מ-270 אתרים. שם גיליתי שלמעריצי קתולהו יש פורום משלהם: news:alt.horror.cthulhu . אימתו של קתולהו.
מה יכול היה לעניין את העולם המערבי המודרני באלילים שומריים כה עתיקים? הגם שלאבקראפט תיאר לא סתם פולחנים, שהתקיימו בשומר, אלא את הגרסה שלהם שנוצרה במדבריות ערב החוליות, כשלשם נדחקו שרידי התרבות האדירה הזאת מפעם. בערים שקמו בנאות המדבר, שהיו מופרדות אחת מהשנייה ע"י מדבר שכמעט לא ניתן היה לעבור בו, הדת השומרית הפכה לבדיחה אכזרית שדרשה דם וקורבנות אדם.
תימן בכלל הייתה מפורסמת בכל המזרח התיכון בדרווישים ובמכשפים שלה. הם העבירו את סודות הקאסטה רק לנבחרים והענישו באכזריות את מי שגילה אותם. יהודי תימני אחד שהכרתי סיפר לי (גרתי אז בקיבוץ), איך הוא מצא ניירות עם תיאורי כשפים בין הניירות שהותיר אביו לאחר מותו.
הוא לקח את כולם לגניזה – מקום קבורה לטקסטים קדושים.
"יותר טוב הייתה נותן אותם לי" אמרתי לו. התימני רק גיחך – הניירות כנראה היו בערבית.
מה הוא בעצם ה"נקרונומיקון" אם לא עצות לאלו הרוצים לזמן רוחות נוראיות שפעם סגדו להם שאריות השומרים שנדחקו למדבר? האקלים האכזרי הוליד אמונה אכזרית לא פחות.
אך האם יכול להיות שהאמונות הנוראיות האלה היו קיימות עד היום? היה כבר די מאוחר והחלטתי לשאול את השאלה הזאת את המכר שלי, זוכרים, את זה שהיה בוגר אוניברסיטת מיסקטוניק – המוסד שלפי לאבקראפט היה המרכז לחקר סודות של תרבויות נשכחות.
האם אני באמת צריך להסביר לכם למה ישנתי לא טוב בלילה ההוא?
בבוקר חלף במוחי הרעיון ללכת לשאול שאלות בבית הכנסת התימני – אבל הם מתפללים כל כך מוקדם ואני כל כך אוהב לישון… אם לומר בפשטות, ב-6 בבוקר הרמתי את הראש מהכרית, חשבתי על בית הכנסת ושוב חזרתי לישון – הפעם עד השעה תשע וחצי.
אחרי ארוחת הבוקר חשבתי שוב על בית הכנסת והחלטתי בכל זאת ללכת לבקר, אולי הוא יהיה פתוח. הגם שלא היו לי שום הזמנות דחופות והמכר שלי עבד עד הצהריים באוניברסיטת בר אילן.
בית הכנסת התימני היה בכל זאת סגור, אבל דבר אחד הפתיע אותי. במשך זמן רב לא יכולתי להבין מה בדיוק, עד שלא קלטתי – יום למחרת ההלוויה בד"כ תולים על דלת בית הכנסת את המודעה הבאה: "ברוך דיין אמת. בתאריך הזה והזה (תאריך עברי ואח"כ גם לועזי) נפטר הזה והזה (זיכרונו לברכה). אתמול הרי הייתה ההלוויה (נכחתי באמירת הקדיש), אבל היום אין לכך שום זכר. אני מתכוון – אין מודעה, דבר מאוד מוזר. לא פחות מוזרה הייתה העובדה שהמת שכב לא על אלונקה עטוף בטלית אלא בארון – ארון קבורה של ממש.
זה לא יכול להיות מנהג תימני עתיק – אחת הסיבות לכך שבישראל לא קוברים את המת בארון קבורה זה המחסור בעץ. ככל שידוע לי, במובן זה תימן אינה עשירה יותר מישראל.
"יכול להיות שמישהו פשוט לא רצה שאנשים יראו איך נראה המת אחרי המוות" חשבתי לעצמי "וגם ממה הוא מת?".
את כל השאלות האלה החלטתי לשמור לערב שבו אני אנסה שוב את הסבלנות של באי בית הכנסת.
לפני הצהריים עסקתי בבניית אתרי אינטרנט של חברות (אפילו הזמנות לא דחופות יש לעשות בזמן), אח"כ נסעתי לבקר את ידידי – אותו בוגר של אוניברסיטת מיסקטוניק.
קוראים לו דן והוא אדם עב בשר למראה – מה שהופך אותו ליוצא דופן בקרב האמריקאים הרזים ששומרים בפנאטיות על המשקל שלהם. אף פעם לפני זה לא שאלתי אותו איפה הוא למד, אבל עכשיו אני מבין – לטיפוס מוזר כל כך מתאימה אוניברסיטה מוזרה לא פחות, שרבים חושבים שהיא פרי הדמיון בלבד.
תפסתי את דן אוכל – הוא בלס צלחת שלמה של שיבולת שועל עם חלב. הוא משום מה חושב שאכילת שיבולת שועל הוא מתכון טוב להרזיה. ביקרתי פעם ברוזנות יורקשיר ובחוות שם האכילו חזירים בשיבולת שועל לקראת הפסחא. עם זאת, אני אף פעם לא מספר את זה לדן, כדי לא לנפץ לו את האשליות על כך שביום מן הימים הוא ירזה (בכלל מסוכן לנפץ לאנשים את האשליות).
הצגתי בפניו בקצרה את השאלות שלי, חברי השמנמן ניקה את הפירורים מהסנטר שלו, התיישב בכורסא שחרקה בקול מסכנות (ומה רציתם, זה 300 פאונד של משקל חי) והתחיל בסיפור:
– "אתה רוצה לדעת מה קרה לאמונות העתיקות היום? חשבתה פעם מה מסמלים האלילים העתיקים הללו? שוב- ניגוראת, התיש השחור…"
"זה אותו התיש שהיהודים הפילו מהצוק במדבר, אותו התיש שהיוונים סגדו לו בחגיגות הפראיות לכבוד אל השוכרות דיוניסוס… אח"כ התיש הגיע לאירופה- ועשה שם הרבה צרות…"
"לו סגדו המכשפות בזמן ההילולות הליליות שלהן ואינספור בני אדם הועלו על המוקד בגלל זה.
תולדה קודרת של התודעה האנושית- זו שוב- ניגוראת. אם יש משהו קבוע ומתמשך על פני כדור הארץ – זה לא מע?
?ה ידי האדם (הרי אפילו הפירמידות ייעלמו פעם) אלא פרי השכל האנושי.
בטח כאלה כמו שוב- ניגוראת – אותו דבר אפל, לא מודע, שמסתתר במעמקי מוחנו".
"אותו הדבר אני יכול להגיד גם על יוג-סותות , השומר על המפתח לשער (השער המוביל לצד האפל של התת מודע כמובן) ועל אזאתות , המבעבע והכופר הנמצא במרכז היקום (ומה הוא מוחנו, אם לא יקום קטן – ובכל אחד מאיתנו חי לו אזאתות) וכמובן על קתולהו, הישן במעמקי האוקיאנוס השקט בין הריסות העיר העתיקה רל'ייח".
– "אז בגלל זה גם היום יש באינטרנט מעריצים רבים של אלים עתיקים"?
– "כמובן! אף אחד לא הכיר את התת מודע האנושי טוב כמו השומרים, אפילו לא פרויד".
-"ומה הפירוש של שמות האלילים, איך הם נוצרו? בהקדמה ל"נקרונומיקון" מובאות כמה גירסאות של השמות.לזה שנקרא ב"ספר השמות המתים" קתולהו, השומרים קראו קתל- הו או קותולו, לאזאתות הם קראו אזג-תות ושוב- נגוראת …"
פה דן קטע אותי:
-" כמו שאתה יודע, השפה השומרית לא נכללת בקבוצת השפות השמיות. (פה הוא עבר לדבר בעברית- לפני זה דיברנו באנגלית). עם זאת, האם המילה שוב, לא מזכירה לך את השורש ש.ו.ב , שפירושו "חזרה"? וניגורת את המילה "לגור" – כלומר "גר". בקיצור, שוב – ניגוראת הוא זה שתמיד חוזר למקום מגוריו. בשם "יוג – סותות" אתה יכול להבחין במילים "הסתה" או "שטנה". זהו השטן בדת היהודית והנוצרית".
– "וקתולהו?"
-" פה אנו שומעים את המילים "קטל הוא". קתולהו – הוא מי שקוטל".
הגנבתי מבט לשעון – רציתי עוד להספיק להגיע לבית הכנסת התימני.
-" אתה ממהר לאנשהו, מוריארטי?" – שאל דן ששם לב לתנועה שלי.
– "כן, אני רוצה עוד להספיק לדבר היום עם מישהו שמכיר את קתולהו יותר טוב ממך".
-" יותר טוב ממני?" – דן קם מהכיסא באנחה כבדה – "זה בלתי אפשרי".
– "אז תגיד לי למה בטקסט תמיד מקשרים את שוב – ניגוראת עם אלף הצאצאים ? למה הם מתכוונים?"
– "אין פשוט מזה. אלף הצאצאים – זה המאמינים שלו, שכל הזמן מתחלפים. שוב – ניגוראת לא נולד אתמול ולא ימות מחר, ויהיו לו מאמינים כל זמן שהאנושות תהיה קיימת."
למרות שהיה נדמה לי שדן באמת סיפר לי הכול על האלילים השומריים, בכל זאת החלטתי לגשת לבית הכנסת – אני לא אוהב לשנות את התוכניות שלי.
בבתי כנסת בדרך כלל מקבלים את הבאים בשמחה, אך כשהופעתי השתרר במקום שקט מתוח.
זה לא מצא חן בעיני ולכן ניגשתי אל השמש בהחלטיות.
– "איך עברה ההלוויה אתמול?" שאלתי בעזות פנים.
– "בסדר" הוא ענה לי בחוסר רצון.
– "משום מה אני לא רואה את המודעות שנהוג לפרסם במקרים כאלו"
הוא לא ענה לי, אך הרב מטוף קם ממקומו וניגש אלי.
– "שוב באתה כדי לשאול על ה"כיתאב אל אזיף"?" שאל הרב.
– "כן, למה?"
– "חבל שאתה מתעניין בזה" הוא הסתובב ורצה להתרחק, אבל אני עצרתי אותו בשאלה:
– "מה הייתה סיבת המוות של הנפטר מאתמול?"
– "הוא נרצח" ענה לי הרב בלי להסתובב – "אבל זה עניין פנימי של הקהילה ואין אנו מוכנים לדבר על כך עם זרים".
– "זה לא מעשה טלפיה של שוב – ניגוראת במקרה, נכון? או של מישהו מהצאצאים שלה?"
השאלה גרמה גם לשמש, גם לרב ועוד לכמה מהשומעים לקפוא במקומם.
פרק 2- יוג – סותות' נאפלפת'אגן!
כשהוא שמע שאני מכיר את שוב – ניגוראת, גם אם משמועות בלבד, הרב מטוף חזר אלי, כשהוא קורא לפני זה לעוד קשיש, אותו לא ראיתי מקודם בבית הכנסת. גם הוא היה יהודי תימני, עורו היה כהה מאוד ושיער ראשו מקורזל (שיערו היה לבן כולו, דבר שהעיד על גילו הרב, שיערם של התימנים נעשה לבן בדרך כלל בגיל מאוחר).
-"אתה יודע על שוב- ניגוראת? מאיפה?"
-"לא קראתם אף פעם את לאבקראפט? ומה עם רוברט הווארד?" – הייתי בטוח שהם לא קראו אותם, אך היה לי נחמד להעמיד רבנים מכובדים בפני שאלות קשות.
כמובן שצדקתי. נתתי נאום קטן על סופר האימה האמריקאי (הרב מטוף תירגם חלקים מסוימים לערבית בשביל שהתימני הקשיש יבין אותם יותר טוב). ובדרך הייתי צריך להסביר גם מהו האינטרנט.
לאחר שסיימתי את ההרצאה המאולתרת שלי, הקשישים החליפו ביניהם מבטים, החליפו כמה מילים בערבית, הרב מטוף פנה אלי:
-"אולי אני לא צריך לספר לך על זה, אבל אנחנו בצרות עכשיו, ואני חושב שאתה יכול לעזור לנו. האדם שקברנו אתמול, אכן נרצח על ידי מאמינים של האלילים העתיקים."
– "עכשיו אתה מפתיע אותי. הייתי בטוח שאלילי העבר נכחדו יחד עם השומרים."
-"זה לא לגמרי נכון. בתימן, במיוחד בצפון האבוד בין מדבריות ערב, חיות קבוצות של עובדי אלילים והן לא מעטות כפי שאתה חושב."
– "כמובן, אלה בעיקר ערבים…" התחיל להסביר לי הרב הזקן (מאוחר יותר גיליתי ששמו כרמי), אבל קטעתי אותו:
– "האם הערבים התימנים הם לא מוסלמים?"
– "אלה שעוסקים בזה- הם לא מוסלמים. אך יש גם מספר קטן של יהודים שהתפתו לעבודת האלילים של השדים הקדמונים…".
גם הפעם, לא הייתה לי ברירה אלא לקטוע את הרב למרות שידעתי שזה לא מנומס.
– "האם שוב- ניגוראת, יוג- סותות' וקתולהו האיום קיימים במציאות? הייתי בטוח שאלה בסך הכול אלגוריות, רמזים".
הרב כרמי הביט ישר לתוך עיני.
-"כמובן, רמזים… שום דבר בעולם הזה לא קיים באמת, חוץ מהקדוש ברוך הוא. אבל אותי לימדו מילדות לפחד משדים, שאורבים במדבר. אז ככה, יש כמה קבוצות שסוגדות לשדים שונים, שמתחרות ביניהן. אנשים מסוימים מהקבוצות האלה נמצאים עכשיו בישראל."
– "אבל אתה אמרתה שרוב הסוגדים לשדים (בשביל הנוחות התחלתי לקרוא לפנתיאון העתיק שדים) – הם ערבים?"
– "מי בודק את המסמכים?" – סתר אותי הרב מטוף.
– "המסמכים שלנו כתובים ערבית – מי יכול לדעת מה כתוב שם? כל תימני יכול לבוא לארץ בהצהירו שהוא יהודי. יש כמובן מספר קטן של אזרחים מקומיים שעובדים בסוכנות ובשגרירות, אבל הם לא מעזים להתעסק עם חברי כתות: לעמוד בדרכם – פירושו מוות בטוח. חוץ מזה, הרי יש גם עובדי אלילים יהודים. מה שמושך אותם לישראל זה היכולת לתקשר בקלות מכאן עם קבוצות דומות במערב. הקבוצות הללו, כמו שאמר הרב כרמי, מתחרות ביניהן. הן מתחרות על הכול- על הקרבת קורבנות, על קהל המאמינים אך בעיקר – על ספרים עתיקים, שמתוארים בהם טקסים איומים לזימון שדים."
– "האם יש דרך לזהות את חברי הכתות מבחינה חיצונית?" התעניינתי.
-"רוב היהודים התימנים הם אנשים דתיים. הם חובשי כיפה – עובדי האלילים לעומת זאת אף פעם לא חובשים כיפה וכמובן לא שומרים על מצוות היהדות. אבל זה כמובן לא יכול לשמש כסימן זיהוי.
יהודי אחד (קרוב משפחה של אחד מחברי הקהילה), בהיותו בתימן הצטרף לסוגדים לקתולהו. הוא הגיע למעמד די גבוה בין חברי הכת, לפני שנתפס לאחרונה על כך שהוא מכר ספר עתיק לאמריקאים תמורת דולרים. זה עוד יכול היה להיגמר בסדר לולי הסוגדים לקתולהו לא היו חושדים שהתיירים האמריקאים סוגדים ליוג – סותות'. בתימן ריחפה מעל ראשו סכנה של מוות בטוח ואז הוא הגיש מסמכים לשגרירות הישראלית כדי לעזוב. במשך כמה חודשים, עד שהוא קיבל ויזה, הוא הסתתר בהריסות של אירם, העיר ההרוסה העתיקה בדרום המדבר שנחשבת למקודשת ליוג- סותות' ושהסוגדים לקתולהו לא היו מעזים להופיע בה. אך ידו של קתולהו השיגה אותו גם בישראל."
– "הוא לא היה שייך לבית הכנסת הזה במקרה?" הבנתי סופסוף.
– "אצל יהודי תימן לא נהוג להתאסף בחגים בבית, לכן כל חבורה של כמה משפחות בונה בית כנסת משלה, שבו עורכים בר – מצוות, בריתות וכו'. אנשים זרים לא הולכים לבית כנסת שכזה. כנראה, לאותו מאמין של קתולהו היו קרובים בישראל (למי מהיהודים אין קרובים)… אבל את האשכבה שלו הם העדיפו לעשות בבית כנסת אחר".
כדי לא למשוך תשומת לב… אבל של מי? אך את השאלה הזו לא שאלתי- כנראה פשוט מעשה זהירות מצד הקהילה.
-"איזה ספר הוא מכר?"
-"משהו על הזימון של יוג-סותות'"- ענה לי הרב מטוף. "אני הם יצליחו לצאת מהעולם שבו הם לכודים עכשיו."
– "אולי הם פשוט רוצים לרצות אותם ולמצוא חן בעיניהם?" לא מתעניין בדברים כאלה. מה שמוזר הוא שעוד יש מטורפים שסוגדים לשדים הנוראיים האלה. כמה רע הם יכולים לגרום, אם הם יצליחו לצאת מהעולם שבו הם לכודים עכשיו."
– "אולי הם פשוט רוצים לרצות אותם ולמצוא חן בעיניהם?"
– "– "האם אפשר לרצות שדים על ידי קורבן אדם? זה רק מגביר את התיאבון שלהם."
– "אבל מה אתם רוצים ממני? במה אני יכול לעזור לכם בעניין הזה שנמשך כבר אלפי שנים ונדמה לי שלא יגמר מחר?"
– "אנחנו יודעים שהספר העתיק הזה נמצא עכשיו בישראל, מפה הולכים להעביר אותו לאמריקה. אך לא במטוס או בספינה- הספר העתיק עלול למשוך את תשומת הלב של המכס. את עובדי האלילים מעניין רק הטקסט עצמו, לכן הספר יישאר כאן ואת הטקסט יעבירו לארצות הברית בעזרת תקשורת מחשבים. אתה אדם מודרני, וכמו שהתרשמתי, מבין לא רע במחשבים, ולעומת זאת הזקנים שלנו ראו חשמל בפעם הראשונה רק בישראל.
"אם הייתה יכול למצוא את כתב היד הזה… איך אתה קורא לזה?… ברשת המחשבים… ויותר טוב את המקור עצמו – אז היינו מחזירים אותו למאמיני קתולהו כדי שהם יעזבו אותנו בשקט",- אמר הרב מטוף והשמש של בית הכנסת הוסיף:
-"יש לנו אמצעים לשלם לך"
– "המ…" עניתי בפליאה "אני באמת מבין ברשתות מחשב, אבל למה אני צריך להתעסק בזה? אתם יכולים בסופו של דבר לפנות למשטרה!"
– "תחשוב בעצמך, אם נבוא למשטרה ונתחיל לספר להם על שדים עתיקים, הם רק יצחקו עלינו. חוץ מזה, למשטרת תל אביב יש מספיק עיסוקים ועד שהיא תטפל בזה, התוצאות יכולות להיות בלתי הפיכות."
-"כן" אמר הרב כרמי בהרהור "אם הם יצליחו לזמן את יוג – סותות', זה יהיה איום ונורא".
לעזאזל, כל הזמן אני נקלע למצבים כאלה, שבהם אני מסתכן בלשבור לעצמי את הצוואר! איך הם תמיד מוצאים אותי?
-"אני יכול לפחות לחשוב על זה עד הבוקר?" – הפתעתי אפילו את עצמי בשאלה וזה במקום לענות בלא החלטי.
"אתה יכול עד הבוקר" ענה לי הרב מטוף.
-"פנגלוי מגלבאפן קתולהו ר'לייח וגאח נאגל פתאגן" אמרתי לפרידה. שיננתי את הביטוי הזה במשך רבע שעה בבוקר, לא ברור למה והנה זה השתמשתי בו.
אבל לא הצלחתי להפתיע בזה את הרב כרמי. הוא צחקק ואמר: "לא חשבתי שאתה מדבר בשומרית. הפירוש של זה זה: בבית הזה של ר'לייח המת מחכה קתולהו הישן".
אמרתי שלום ויצאתי מבית הכנסת. מה שאף פעם לא האמנתי בו זה שדים. בנוסף, אני יודע טוב מאוד את מקורן של רוב הרוחות באנגליה. האריסטוקרטים שלנו חיים בבתים מאוד גדולים, לעתים קרובות גם מאוד עתיקים, איפה שחיים 6-7 בני אדם (כולל משרתים) ב 20- 30 חדרים.
בלילה, כאשר המעברים חורקים תחת משקל השנים, הבעלים המפוחדים מדמיינים שאלה רוחות אבותיהם שמשוטטים בחדרים.
-"איפה שנמצא הלא ידוע, תצפה לאימה" אמר כריסטופור קולומבוס.
אני אישית הייתי פוחד לגור בבית כזה.
אחרי שהתרחקתי שני בלוקים מהבית כנסת (ועד הבית נשאר רק לחצות את הכביש ועוד שלושה בלוקים בערך) שמתי לב שעוקבים אחרי.
קיבלתי את זה בירושה (לא את זה שעוקבים אחרי, אלא את הערנות), מאבא, שרוב חייו עבד בלונדון כבלש פרטי. כדי לוודא אם באמת עוקבים אחרי, או שזה פשוט העצבים שלי שמתעתעים בי, חציתי את הכביש שממול לחניה ובזמן שעבר אוטובוס ארוך, הסתתרתי מאחורי אחת המכוניות. האדם שכנראה עקב אחרי חצה גם הוא את הכביש, כשהוא מפיר את כל חוקי התנועה האפשריים ועצר, כשהוא מביט לצדדים.
-"מה זה לעזאזל" חשבתי לעצמי "באמצע תל אביב, עיר גדולה ומודרנית… נוסעים אוטובוסים של אגד, יש מסחר בדיזנגוף סנטר… ואני, כמו אידיוט, יושב מתחת למכונית ורודף אחרי מאמין של קתולהו. קתולהו לא קיים ואם היה קיים, הוא מת מזמן… והמאמין שלו הולך בעקבותיו."
קמתי בפתאומיות ויצאתי מאחורי האוטו.
-"שלום, חבר!" צעקתי לאדם שחיפש אותי. הוא היה, כמו שציפיתי, כהה עור, בעל חזות תימנית, עם איזה עיניים מטורפות. רציתי להשתמש בביטוי שהשתמשתי בו בבית הכנסת היום, אבל משום מה לא יכולתי להיזכר בו. בסוף, פשוט אמרתי:"קתולהו, ר'לייח…".
בלי לומר מילה, הוא הוציא סכין – סכין תימנית כבדה עם להב מעוקלת. אבל הכושר הגופני אצל חברי הכת היה כנראה לא משהו- הוא ניסה לדקור אותי עם הסכין ואני תפסתי לו את היד תחת בית השחי שלי והבאתי לו כמה מכות חזקות בפנים עם המרפק שלי ואח"כ נתתי לו מכה באף עם העצמות הבולטות של האגרוף (הוא התמלא בדם).
אחר כך הוצאתי את הסכין מידיו וחתכתי לו חתך ברגל – הוא נפל ופגע בחוזקה עם ראשו באספלט. חזרתי הביתה בריצה והוצאתי מהמחבוא את ה"מגנום" שנשאר אצלי אחרי הקרב עם סוכני האף. בי. איי. עכשיו לא הייתה לי ברירה, אלא לקבל את ההצעה של הרב מטוף – כשאני בונה על זה שהם יסתירו אותי לכמה ימים, עד שאני אמצא את כתב היד העתיק. או עד שעובדי השדים לא יסגרו חשבון עם כל מי שיודע על העסק הזה – כולל אותי.
החלטתי להצטייד בכמה שיותר דברים, כדי לא לחזור הביתה עד שאני אדע בוודאות שזה בטוח.
לקחתי את המחשב הנייד (הוא לא משוכלל כל כך, אבל עם מודם טוב בפנים ועם אותן תוכנות החיפוש כמו במחשב הביתי), את ה"גניוס" (זה מחשב כיס, גם הוא עם מודם וגישה לאינטרנט – יכול להיות שימושי למשלוח דחוף של דואר אלקטרוני…), את הטלפון הנייד כמובן…
בנוסף ל"מגנום" לקחתי גם אקדח גז (האמת שנשאר לי רק בלון גז אחד) ואלה מתקפלת. נראה לי שזה הכול. כשיצאתי מהדירה נעלתי את הדלת טוב טוב, בשני סיבובים של המנעול. אני מקווה שעוד תהיה לי הזדמנות לחזור לפה.
במרחק של חצי בלוק מהכניסה לבניין, ברחוב אפלולי, עמדה איזה דמות בודדה, שהחלה להתקרב לעברי בהחלטיות ברגע שיצאתי. העברתי את התיק עם הציוד ליד שמאל והוצאתי את ה"מגנום" – לא רציתי להיכנס לקרב פנים אל פנים כדי לא לפגוע במחשב.
אבל האדם שהתקרב אלי (כבר ראיתי שזה כנראה תימני לפי החזות שלו) הראה לי כפות ידיים ריקות, כסימן לכך שהוא לא מתכוון לתקוף. עם זאת לא מיהרתי להאמין בכוונות הטובות שלו.
-"אדין נא זו!" – צעקתי לעברו בשומרית (לא, אני לא מדבר שומרית, את הביטוי הזה ראיתי באחד מהאתרים של מאמיני קתולהו ופירושו "תסתלק אל המדבר"). במקור השתמשו בו לגירוש שדים.
"יוג – סותות' נאגל פתאגן?" הוא שאל אותי.
"אני לא מאמין של יוג- סותות'" עניתי בעברית. – "יהיה לך יותר טוב אם תעזוב אותי במנוחה, לפני שאני יורה לך כדור בראש. קדימה, תסתלק.
-"אני עובד את קתולהו הגדול" הוא אמר במבטא כבד -"בשביל מה באתה אל בית הכנסת? אתה בלש פרטי?"
-"אפשר לומר גם כך".
-"והם שכרו אותך כדי שתמצא את כתב היד?"
-"אל תישאל יותר מדי שאלות" – לא רציתי להסביר למאמין של קתולהו את פרטי המשימה שלי. ה"מגנום" דרך אגב נשאר מכוון לבטן שלו במשך כל השיחה –"יותר טוב תגיד לי האם כתב היד הוא עבה?"
-"לא ממש, בערך ארבעים עמודים" הוא ענה לי לאחר שנייה של מחשבה.
-"באיזו שפה הוא כתוב?"
-"חלק בשומרית, חלק בשפה שבה דיברו תושבי העיר ר'לייח ששקועה עכשיו במעמקי האוקיאנוס השקט. אבל הכול כתוב באותיות ערביות".
-"אני אשתדל למצוא את הספר, אבל אז תעזבו במנוחה את היהודים התימנים?"
-"בודאי" הוא הניד את ראשו בחיוב – "תחזירו לנו את הספר וקתולהו הגדול לא ישכח אתכם".
-"תסתלק" אמרתי לו – "אין שום קתולהו,אין שום עיר בשם ר'לייח והאסטור שאין לנקוב בשמו אף פעם לא נשא לאישה את שוב-ניגוראת'. זה הכול סיוטים של עם שנעלם מזמן".
"אבל הסיוטים האלה ממשיכים לרדוף אותנו" חשבתי לעצמי.
-"האדון טועה"- הוא אמר לי עם קידה, הסתובב והלך מבלי להביט אחורה.
כשהייתי בטוח שהוא נעלם מאחורי הפינה, תחבתי את האקדח מתחת למעיל, חציתי את הכביש ונבלעתי בין הבתים הישנים של התחנה המרכזית הישנה של תל אביב.
לא אהבתי את חוסר ההיגיון של מה שקרה – באמצע עיר מודרנית עומדים שני אנשים, אחד מהם מחזיק מחשב נייד ביד – ומדברים בשפה מתה לחלוטין. אפילו יותר מתה ממה שהעברית הייתה עד לאחרונה.
פרק 3 – תושבי העיר ר'לייח
אני לא אפרט איך מצאתי את הרב מטוף, זה לא היה קשה. הגעתי לבית הכנסת התימני, ביררתי אצל השכנים איפה גר השמש וכשמצאתי אותו ביקשתי ממנו שייקח אותי לרב. כשהוא שמע את הסיפור שלי, הוא התקשר לאחד הקרובים שלו ולקחו אותי למושב מרוחק, שגרים בו בעיקר יהודים תימנים.
שם תפסתי את אחד החדרים האחוריים של בית כפרי גדול, חיברתי את המחשב לרשת – והרגשתי בבית. הרי ביתי האמיתי הוא לא לונדון ולא תל אביב, אלא האינטרנט, המרחבים חסרי הגבולות של הסייברספייס. אם משהו נמצא באינטרנט, אני אמצא את זה. כבר בדרך, במכונית, התחלתי לחשוב.
ארבעים עמודי טקסט – זה יותר מדי מכדי להעביר את זה לארצות הברית ישירות דרך המודם, אם בנוסף לכך לוקחים בחשבון את האיכות של קווי הטלפון בארץ. רוב הסיכויים שהם ינסו לשלוח את כתב היד בדואר אלקטרוני. אז יש שתי אפשרויות – לסרוק כל עמוד ולשלוח את זה כתמונה (אבל אז בכל זאת צריכים רזולוציה מאוד גבוהה, כדי שאפשר יהיה לקרוא את מה שכתוב שם – וזה אומר קבצים גדולים מאוד) ובנוסף לכך תמונות שמועברות דרך האינטרנט משתבשות, גם אם במקצת. כלומר, האפשרות הכי טובה – זה לשכתב את כל הטקסט באותיות לטיניות ולהעביר את כולו, כקובץ אחד. זה מבטיח מינימום שיבושים של הטקסט, דבר שחברי הכת צריכים להיות רגישים אליו במיוחד. זה ייקח כמה ימים (אם זה לא נעשה עד עכשיו). לפחות גיבשתי דעה בדבר מה שעלי לחפש.
עכשיו (על זה חשבתי כבר כשישבתי מול המחשב) איפה לחפש? אם מדובר בטקסט מאוד חשוב למאמיני יוג-סותות', אז רוב הסיכויים שהם ישלחו אותו לא לכתובת דואר אלקטרוני פרטית, אלא לכתובת הדואר האלקטרוני של הכת. איך למצוא אותה? לפי צ'יסטרטון הזקן: בשביל להחביא עץ כרות, יש לכרות את כל היער והמקום הכי טוב להחביא גופה, הוא תחת ערימה של גופות אחרות.
כך גם עכשיו – עובדי שדים עתיקים מסתתרים בין חובבי פנטזיה שוחרי שלום. כמובן, אם באינטרנט לא היו קיימים אינספור "מועדוני מעריצים של קתולהו", אם חברה שלמה בעלת השם הדו משמעי "כאוסיום" (אתם יכולים לראות אותה באתר http://www.chaosium.com/) לא הייתה מייצרת מוצרים שנועדו למעריצים – חברי הכתות היו נראים בזמננו כמטורפים מסוכנים במקרה הטוב.
ואולי גם לאבקראפט והאוורד היו עובדי שדים מהפנתיאון השומרי העתיק? הרי היצירות שלהם הן אלה שגורמות לחברי הכתות להרגיש בנוח בעולם המודרני.
כשהתיישבתי מאחורי המחשב, החלטתי לפעול בדיוק בצורה הזו – לבדוק תיבות דואר אלקטרוני של אתרים שקשורים בדרך כלשהי עם יוג – סותות' (זה קודם כל), קתולהו, האסטור… וכו'.
רק חיפוש שכזה היה בעל סיכויים כלשהם להצליח. אגב, רק שתדעו – אפשר בקלות להיכנס לתיבת הדואר האלקטרוני שלכם דרך המחשבים של ספק האינטרנט שלכם. האפשרות הזו הופיעה רק לאחרונה – תודות למבנה הייחודי של "חלונות 95" והדפדפן "אינטרנט אקספלורר". נראה לי שמישהו מנסה בכוח לקדם דווקא את הגרסה הזו של "חלונות", כדי לשלוט בעזרתה על כל המחשבים בעולם . אני ממשיך להשתמש בגרסה "3.11", למרות שנעשה יותר ויותר קשה למצוא תוכנות שמתאימות לה.
במשך שלושה ימים לא זזתי מהמחשב, אפילו את האוכל הביאו לי לחדר. כמה דברים ראיתי בזמן הזה… למשל הקמפיין "למען בחירתו של קתולהו לנשיא ארצות הברית" (לא, לא השתגעתי, למרות שיכולתי, תראו בעצמכם באתר http://www.cthulhu.org/) באתר הזה היו בטוחים, שבבחירות לנשיאות ארצות הברית, קתולהו יהיה הבחירה הפחות גרועה מבין השתיים.
במה שנוגע אלי, אני מסכים – יצא לי להיתקל בשירותים החשאיים האמריקאים בעת חקירת המקרה של הכת "שערי שמיים". קתולהו בעצמו לא היה ממציא תוכנית כזו, אם הוא היה מנהיג את העם האמריקאי ואם הוא כן היה ממציא… טוב נו, לפחות הוא לא יתחיל עם המזכירות.
בקיצור, בסוף היממה השלישית של החיפושים, כשהעיניים האדומות שלי כבר נסגרו מעצמן (הרי גם לא ישנתי!) מצאתי את כתב היד באחת מתיבות הדואר. היה לי מזל – הנמענים (הם קראו לעצמם ישירות בשם "מועדון החברים של יוג- סותות'", דמיינו לעצמכם איזו חוצפה, אבל את הכתובת שלהם אני לא אגלה לכם) עוד לא אספו את הדואר האלקטרוני מהמחשבים של ספק האינטרנט.
כמו שציפיתי, כתב היד הועתק מחדש באותיות לטיניות ונשלח כקובץ אחד. הוצאתי אותו בזהירות מהמחשב של הספק – כך שכאילו אף אחד לא קיבל שום דבר.
אחרי שביצעתי את הפעולה הזו, מיד, בלי לזוז מהלפטופ, נפלתי אחורה והתחלתי לנחור (הבחור התימני שהיה בחדר סיפר אחר כך, שהוא בקושי הספיק לשים לי כרית מתחת לראש).
ישנתי כמעט 10 שעות, אבל בלי זה לא הייתי יכול להמשיך את העבודה. אחר כך הכול היה בעצם פשוט – בכל הודעה, ששולחים דרך הדואר האלקטרוני, אוטומטית מופיעה הכתובת של השולח. אפשר כמובן למנוע זאת על ידי פעולה פשוטה, אבל זה לא כתוב בספרים העתיקים, לכן חברי הכת לא ידעו על זה שום דבר. הכתובת מורכבת משני חלקים – שם המשתמש ושם הספק של האינטרנט. במאגר הנתונים של החברה יש את הכתובות של כל המשתמשים (אני מבקש סליחה מכל מי שמרגיש שאני מסביר דברים בסיסיים). בקיצור, חצי שעה אחרי שהתעוררתי, כתובת השולח הייתה אצלי ביד. המחשב שממנו נשלח הטקסט של כתב היד, לפי הכתובת, נמצא איפשהו במרכז תל אביב. כמובן, יכול להיות שאת ההודעה שלח מישהו ששילמו לו בשביל זה – אבל אז, מי תירגם את האותיות הערביות ללטיניות? מתכנת שכיר שראה את הטקסט הערבי יכול היה לדווח על כך למשטרה ( אולי זה החמאס שמבקש את זה?). בעלי הבית שבו גרתי דיווחו על המציאה לרב מטוף ואמרו שייקחו אותי בערב לתל אביב. כדי להרוג את הזמן, שלחתי הודעה בדואר האלקטרוני לבחור אחד מאוניברסיטת מיסקטוניק (דן נתן לי את הכתובת שלו) והזמנתי אותו להיכנס לערוץ צ'אט מיוחד שפתחתי בשביל זה – #cthulhu. הוא הופיע שם די מהר, כשהוא בוחר את הכינוי "הפרעה השחור" – ידעתי שכך נקרא ניארלטהוטפ, שליח השדים העתיקים. היינו לבד בערוץ (למרות שלא היה לי ספק שמהר מאוד ימלאו אותו המוני מעריצים).
-"למה בארצות הברית יש כל כך הרבה מעריצים של אלילים שומריים עתיקים?" – שאלתי את "הפרעה השחור".
-"אנשים מאמינים שהם באמת קיימים" הוא ענה לי.
-"היו קיימים?"
-"קיימים עד היום. הם הגיעו אלינו מהחלל. ואולי, ממימדים אחרים. גם היום, בחלל על יד כדור הארץ, חי לו האסטור ובמעמקי האוקיאנוס השקט, על יד איי פונאפו, קתולהו ישן בין הריסות העיר אדירת המימדים ר'לייח, שנבנתה על ידי גזע שהיה קיים הרבה לפני האדם המודרני. קתולהו ישן במשך עשרות אלפי שנים וחולם חלומות. כאשר כוחות טקטוניים אדירים מרימים את קרקעית האוקיאנוס, הגלים הטלפתיים של המוח שלו חודרים דרך המים ואז אנשים מתחילים להשתגע.
בכל כדור הארץ מתחילות מהפכות, מלחמות, מופיעים פולחנים מפלצתיים. יכול להיות שעכשיו זה הזמן שבו כל האנושות צופה יחד עם קתולהו בחלומות המפחידים שלו."
-"אבל אם אלה רק חייזרים, בשביל מה נושאים אליהם תפילות, בשביל מה עורכים טקסים חסרי טעם?"
-"המזון שלהם – זה המחשבות האנושיות. כל עוד חיים אנשים שמאמינים בהם, שחושבים עליהם- יחיו גם שליטי העבר, כמו שקראו להם הסופרים האמריקאים. והם, בעלי היכולות הטלפתיות, יעשו הכול כדי שלא ישכחו אותם."
-"אבל מה יהיה אם קתולהו יתעורר?"
-"הוא באמת ישן? או שזה אנחנו שישנים? בכל מקרה, הוא לא נרדם אתמול, שקוע בשינה בכוחם של מאגים עתיקים ונקווה גם שלא יתעורר מחר. העיקר – אל תעירו אותו." "הפרעה השחור" עזב את הצ'אט בפתאומיות.
-"גרסא מעניינת"- חשבתי לעצמי – "משהו כמו סרטי מדע בדיוני אמריקאים" – "האנגר 18".
בערב, כמו שהבטיחו לי, הגיע הרב מטוף. ברכב ישבו איתו שני בחורים לבושים במדי צבא עם תגי יחידה קרועים ורובים מקוצרים.
אולי הם מתכוונים לחסל אותי כעד לא רצוי? גירשתי את המחשבה הזאת מהראש (עם זאת, הורדתי את ניצרת הביטחון של ה"מגנום" שהיה בכיס של המעיל שלי לכל מקרה).
התיישבנו ברכב.
-"אולי תצטרף אלינו וניסע לכתובת שמצאת?" – הציע הרב, "אנחנו מאוד צריכים את העזרה שלך".
-"בסדר, אבל אתה לא חושב שחסרים לנו אנשים לסוג כזה של ביקור?"
-"הבחורים האלה משרתים ביחידות מובחרות, כל אחד שווה עשרה אנשים".
אני רק משכתי בכתפיים. זמן מסוים נסענו בלי לדבר, אחר כך הראיתי לרב מטוף את הטקסט שהדפסתי ושאלתי:
-"מה כתוב פה? על מה כל הסיפור הזה?"
הוא לקח את הדפים, הסתכל בהם והניד בראשו:
-"טקסים לזימון יוג – סותות'. שטויות. הנה כאן למשל:
יוג – סותות' מכיר את השער,
יוג – סותות' – הוא השער,
יוג – סותות' – המפתח ושומר השער,
אתמול, היום ומחר – כל זה יוג – סותות'.
טקסים רגילים של עובדי אלילים".
אחרי השיחה עם "הפרעה השחור" הסתכלתי על הדברים האלה קצת אחרת, אבל לא אמרתי כלום.
הגענו לאחד הבתים, שנמצא ברחוב שקט במרכז תל אביב (רק מי שמכיר את העיר הזו טוב, יכול להבין איך זה שבמרכז תל אביב יכול להיות רחוב שקט). משהו גרם לי לדריכות…
אה, נזכרתי שקראתי בעיתון לאחרונה שלא רחוק מהמקום הזה נמצאה כניסה לקטקומבות.
יצאנו מהרכב (הבחורים נעו בדממה מוחלטת). הרב נשאר ברכב. נכנסנו לתוך הבניין – הדירה, כמו שציפיתי, הייתה בקומה הראשונה.
-"שנדפוק?" שאלתי בלחש. אחד מהבחורים הנהן:-"נגיד שאנחנו ממשטרה צבאית".
צלצלנו (על הדלת אפילו היה פעמון), אחר כך דפקנו.
אף אחד לא פתח, יותר מזה, מאחורי הדלת לא נשמע אף קול.
-"טוב, המשימה שלנו נעשית יותר קלה"- אמרתי.
"תן לי את הסיכה מהכיפה…" – ביקשתי מאחד הבחורים.
לאחר שחיטטתי כמה דקות במנעול, הצלחתי לפתוח אותו ונכנסנו לדירה.
היא הייתה מאוד לא מסודרת ונראתה יותר כמו תחנת מעבר מאשר מקום מגורים. את המחשב מצאנו מיד, אבל כתב היד העתיק לא היה על ידו.
-"כנראה הספיקו לקחת אותו. חבל מאוד" – אמרו הבחורים.
-"בואו נבדוק פה היטב. אם הם כבר העבירו את הטקסט דרך האינטרנט, בשביל מה הם צריכים להחביא את כתב היד?" התחלנו לסרוק את הדירה. בחדר שאמור לשמש כחדר השינה (עמדו בו ארבע מיטות), פתחתי לרווחה ארון בגדים גדול…
הציפה אותי תחושה של קור. בארון, במקום בגדים, היו מדרגות עץ לולייניות, שירדו למטה, אל תוך החושך. הבחורים הורידו מיד את הרובים מהכתפיים, שיחררו את הנצרות ובלי לומר מילה החלו לרדת למטה. הלכתי אחריהם, למרות שמאוד לא רציתי (האקדח היה דרוך כמובן).
המדרגות ירדו כחמש מטר מתחת לאדמה אל תוך מנהרה שקירותיה היו מקושטים בציורים זוועתיים (הדלקנו פנס כיס קטן) שאחרי מבט אחד בהם, העדפתי לא להסתכל שוב.
ממרחק נשמעו קולות חלושים, שהזכירו שירה ללא מנגינה או דקלום. הלכנו בעקבות הקולות, ואחרי שעברנו 25-30 מטר, ראינו אולם מעוגל למחצה, מואר בלפידים, שלאורך קירותיו עמדו אנשים (אחד מהם פגשתי לא מזמן – עכשיו הפנים שלו היו חבושים) ובמרכז היה אדם לבוש בגדים מוזרים שהקריא בקול מתוך מחברת משהו לא מובן. מהאולם, כמו זרועות מגופו של תמנון, יצאו כמה מנהרות, שקועות בחושך מוחלט. אבל משם נשמעו יללות נוראיות בקצב מתאים למה שהאיש הקריא! לא רק אני פחדתי. כדי להתגבר על הפחד הבחורים צעקו:
-"כולם לשכב על הרצפה! ידיים מאחורי הראש!" ושיחררו כמה צרורות את תוך המנהרות. פה גם אני יריתי (זה היה מסוכן לירות באולם, כדי שלא להיפגע מריקושט, שפוגע ממגנום 45 לא פחות טוב מאשר מאקדח רגיל). המנהרות המשיכו ליילל כאילו שום דבר לא קרה, חברי הכת נשכבו בחלקם על הרצפה וחלקם ניסו לתקוף אותנו, כך שהייתי צריך לאחוז בקנה של האקדח ולהשתמש בו כמו בפטיש. ציפיתי שהכהן ינסה להיעלם בתוך אחת המנהרות, אבל הוא כנראה פחד ממה שהיה שם לא פחות ממני. הוא רץ ישר לעברי – וקיבל מכה בראש עם הידית של האקדח. גם הבחורים לא בזבזו זמן והשתמשו בידיים, ברגליים ובכתות של הרובים.
חטפתי את כתב היד מידיו הנחלשות של הכהן וראיתי, שמתוך המנהרה זוחל עשן שחור ושמנוני. הוא התערבל ויצר ענן דוחה למראה.
-"רוצו!" צעקתי תוך כדי שאני מנופף במחברת והתחלנו לרוץ במהירות אל הירידה לקטקומבות, עלינו במדרגות, סגרנו את דלתות הארון הכבדות וחסמנו אותם עם המיטה – כך שאם מישהו היה רוצה לרדוף אחרינו, זה לא היה פשוט כל כך.
את כתב היד נתתי לרב – כבר לא עניין אותי מה הוא יעשה איתו. בהתחלה רציתי להשתמש בשכר שקיבלתי תמורת עבודתי כדי לנסוע לבקר בלונדון, אבל אחר כך שיניתי את דעתי- הרי גם מתחת ללונדון יש קטקומבות. אני רוצה לנסוע, לעזוב את תל אביב לחצי שנה בערך , כדי לשכוח את הסיוט הזה – אבל לעיר שמתחתיה אין קטקומבות.
לא סתם כתב עבדול אל האזרד המטורף ב"ספר השמות המתים"
: "העין לא יכולה לראות את הנמצא במערות התת קרקעיות התחתונות, כי הפלאות שלהם הם בלתי מושגים ונוראיים. מקוללת האדמה שבה המתים קמים לתחייה בגלגולים מוזרים. חוטא הוא השכל, הנמצא מחוץ לראש הנושא אותו.
איבן שאקאבאו ביטא חוכמה גדולה כשהוא אמר: אשרי הקבר, שאין בו מכשף. אשרי העיר, שמכשפיו שוכבים באפר. אמונה עתיקה אומרת, שנשמה שנמכרה לשטן, לא ממהרת לעזוב את הקבר, אלא מזינה ומלמדת את התולעת המכרסמת, עד שמהרימה והתולעה פורצת צורת חיים מפלצתית חדשה ואוכלי הנבלות העלובים רוכשים עורמה, כדי להזיק וכוח, כדי להרוג. מעברים רבים נחפרים בסתר איפה שהיו מספיקים החורים שבאדמה ואלה שנולדו לזחול, ילמדו ללכת."
ראו גם
הכנסיה הקתול'תוהית :לאבקראפט והנקרונומיקון
עוד מאמרים של פאבל איצקוב
מאמר על תולדות משחקי התפקידים החיים בארץ:
. וראו גם
הגולם והנקרונומיקון :משחק התפקידים
אלכסנדר ריבלקה בין אמונה לכישוף
10 תגובות על “חלומות האימה של קתולה'ו-אלכסנדר ריבלקה בתרגום פאבל יצקוב”
הקישור למאמר על טולקין בראי האקטואליה לא עובד. הנה הקישור הנכון: http://www.isf.co.il/article.asp?ref=991
[…] 00:00:00- חלומות האימה של קת'ולהו […]
יפה מאוד, תמיד רציתי לכתוב סיפור אימה או סיפור בלשים שמתרחש בתל אביב. אני גם אוהב מאוד את ההסברים הטכנולוגיים על האינטרנט וכדומה.
שימו לב לדמיון בין המיתוס על קתולהו הישן לבין סיפורו של לארי ניבן – A world of Ptavvs: גם בסיפור הזה יש יצור השרוי בתרדמה בתחתית האוקיינוס.
אף אחד לא ביקש ממני לשפר, אבל אם רוצים הצעות לשיפור אפשר לקוראן, לא חייבים:
א) לנקד את כל השמות;
ב) להחליף תיאורים כלליים של מקומות בתל אביב בשמות פרטניים יותר של רחובות ובניינים. כך הסיפור יהיה מציאותי יותר;
ג) להבדיל בין מקף מפריד לבין מקף מחבר;
ד) להחליט על משלב של הסיפור ולדבוק בו (תיאורי המכות נמוכים קצת לדעתי);
ה) יש בסיפור כמה דוברים בעלי רקע מיוחד: עולים מתימן, עולים מרוסיה (אני משער שהגיבור הוא עולה מרוסיה, אבל זאת השערה ותו לא), ישראלים "צברים", ישראלים ששהו זמן רב בארצות הברית ולמדו באוניברסיטה וכה הלאה. כדאי לכתוב את דברי כל דובר בעברית המיוחדת שלו, עם שגיאות בעברית המתאימות לרקע שממנו הוא בא.
עד כאן…
אחלה סיפור,אני ממש אהבתי אותו, כזה מלא מתח ומסופר טוב מאוד.
[…] 00:00:00- חלומות האימה של קת’ולהו […]
[…] לאמונתו הקתולית. אולי גם שיש סיפור בבלוג של אלי אשד, "חלומות האימה של קת'ולהו", שעלול להפחיד את חסרי הניסיון כאילו משהו מסיפורי […]
[…] שמח להציג באתר בפעם הראשונה בשפה העברית את"חלומות האימה של קתולה'ו " סיפור של סופר המדע הבדיוני והפנטזיה הישראלי בשפה […]
[…] […]
[…] […]
[…] חלומות האימה של קתולהו סיפור מאת אלכס ריבלקה […]